תנ"ך על הפרק - בראשית ג - חזקוני

תנ"ך על הפרק

בראשית ג

3 / 929
היום

הפרק

חטא עץ הדעת

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

והנחש היה ערום צריך לומר שע״‎י מקרה קודם לכן אכל מעץ הדעת שהרי האזהרה לא היתה רק לאדם.ויאמר אל האשה פתח הקב״‎ה את פי הנחש כמו שפתח את פי האתון של בלעם.אף כי אמר אלקים וגו׳‎ אפילו אם אמר הקב״‎ה מצותיו לא תאכלו משום עץ שבגן בתמיה לפי הסברא גם הוא יודע הצווי דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכלו וגו'.[לא תאכלו - כאן כללה עצמה באזהרה]ולא תגעו בו לאכלו כמו ובנבלתם לא תגעו לפי הפשט והאמת כל המוסיף גורע ואין זה סייג לתורה הואיל ואמרה שהקב״‎ה אמר לא תגעו בו.לא מות תמתון פרש״‎י דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין את מתה בנגיעה וכו׳‎ וא״‎ת מנא ידע שלא תמות בנגיעה עדיין לא עבר היום ורחמנא אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות. אבל אין להרהר אחר דברי רבותינו ז״‎ל אבל לתשובת המינים יש לומר שהנחש דבר עמה למחרת שדחפה ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו׳‎ שכבר עבר היום והשיאה ואכלה מעץ הדעת באותו יום שני לנגיעה ונתנה גם לאישה. ד״‎א לא מות תמתון אמר הנחש לחוה אכלי ממנו ואל תפסידי בכך שום דבר שהרי בלאו הכי נקנסה עליך מיתה בנגיעה ומה תפסידי אם תאכלי ממנו והכי הפי׳‎ דלא מות תמתון לא בשביל האכילה גרידא תמותון שהרי כבר נקנסה עליכם מיתה בשביל הנגיעה.והייתם כאלקים כמלאכים. וראיה לפי׳‎ זה שתרגומו כתרגום בצלם אלקים ברא אותו.ותרא האשה בלבה כמו וראיתי אני בלבי (ח). ד״‎א ותרא האשה סרסהו ותקח האשה מפריו ותאכל ותרא כי טוב העץ למאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל.גם לאישה לרבות קין ותיומתו שכבר נולדו כמו ששנינו עלו למטה שנים וירדו ארבעה.ותאכל היא אכלה תחלה כסבורה שאיננה בכלל הצווי (י). ותתן גם לאישה וגו', פרש״‎י שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת. כלומר הקב״‎ה אמר לנו פרו ורבו ומי שיאכל מעץ הדעת כמוני אם בבעלי תתקיים ברכת פרו ורבו גם בי תתקיים.ותפקחנה עיני שניהם וכי סומין היו אלא נסתכלו והבינו במה שהראה להם הקב״‎ה כמה דורות אבדו בשבילם.וידעו כי גנאי הוא להם להיותם ערומים.עירמם וערומים מלאים דמלאים.ויתפרו עלה תאנה למלבוש ובכסות קל נתעטפו שלא להנות מן העולם כדי לכפר עליהם.ויעשו להם חגרת לחגור את המלבוש. ד״‎א חגרת לכסות בשר ערוה כמו ודוד חגור אפוד בד מין מלבוש.מתהלך בגן הקול היה מתהלך ומצינו במקום אחר הליכה גבי קול ויהי קול השופר הולך וחזק מאד קולה כנחש ילך.לרוח היום לרוח המצויה שהרי נכנסה בו ערמומית ויודה מעצמו אבל לא לשאינה מצויה שלא יהא לו פתחון פה לומר בשביל הרוח שאינה מצויה נחבאתי. ד״‎א לרוח היום לקרר עצמם היו יושבים אדם וחוה וכששמעו הקול ברחו משם ונמצאו בתוך הגן.לרוח היום פירש רש״‎י רוח מערבית וכו׳‎ והכי קים לן דשכינה במערב.כי עירם אנכי אעפ״‎י שכבר תפרו עלה תאנה י״‎ל שמא לא כיסו אלא בשר ערוה בלבד.האשה אשר נתת עמדי להיות לי לעזר והיה לי לבטוח עליה שלא לעשות לי שום דבר כי אם לעזר בשביל כך קבלתי מידה. גם לא ידעתי מאיזה עץ נתנה לי היינו דכתיב היא נתנה לי מן העץ ולא כתוב מעץ הדעת. והוא היה כפוי טובה שהרי הקב״‎ה נתנה לו לטובה והוא חשבה לרעה.ויאמר ה׳‎ אלקים לאשה ואדם היכן היה אבא חלפתא אומר בדרך ארץ נתעסק והלך וישן לו.[השיאני ואכל ומשפט לשון הקדש כשתהיה התנועה באות הבא אחר הוי״‎ו יפתחוהו].כי עשית זאת פירש״‎י מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית וכו׳‎ וא״‎ת אם כן הוא היכי יהא נהרג מסית לעולם יטעון כך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אלא י״‎ל שאין לפטור אדם מסית בכך מאחר שהוא מוזהר שלא להסית אבל הנחש לא הוזהר שלא להסית ואם שאלו הקב״‎ה למה עשית כך היה פוטר עצמו לומר כך דברי הרב וכו׳‎ אלא מאחר דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה. וא״‎ת הא ק״‎ל דאין מסית אלא לעבודת כוכבים אלא מדאמר להו והייתם כאלוקים ש״‎מ היינו דעבודת כוכבים.ארור אתה התחיל הקב״‎ה לקללם כדרך שעשו העבירה הנחש שהתחיל נתקלל תחלה ואחריו חוה ואחריה אדם.מכל הבהמה ומכל חית השדה פרש״‎י אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן שהרי מצינו צער עיבור בהמה גסה יותר מצער עבור חיה דקה העמידו רבותינו שימי עיבורו של נחש שבע שנים וה״‎ק ארור אתה מן הבהמה בדוגמא וכענין שהיא מקוללת מן החיה פירוש כשם שהבהמה המושכת ימי עבורה זו היא חמור נתקללה יותר מחית השדה שמקצרת ימי עבורה זהו חתול לאחר שבע שימי עבורו של חתול שבעה שבועות ושל חמור מ״‎ט שבועות כך נתקלל הוא יותר מאותה בהמה לאחר שבע דהוו להו שבע שנים. וי״‎ו דומכל יתירה היא. דבר אחר מכל הבהמה ומכל חית השדה שאין לך בהמה וחיה ההולכת על גחון ואתה על גחנך תלך. ולכל הבהמה ולכל חית השדה נתתי את כל עשב לאכלה ואתה עפר תאכל כל ימי חייך שמתוך שפיך בארץ העפר יכנס לתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך.ועפר תאכל היינו קרקע בתולה וה״‎ק כל ימי חייך תטרח לחזר אחר קרקע בתולה לצורך מאכלך וזהו הקנס שנקנס עליו.על גחנך תלך. מכאן ואילך.ואיבה אשית. מה שפרש״‎י ולא לדבר אל חוה תחלה וכו', לעיל קאי, [כלומר] וגם לאו נתכוונת לדבר אל חוה תחלה וכו'.הוא ישופך ראש. שאתה הולך על גחון.ואתה תשופנו עקב. שאין אתה יכול להזיקו רק בעקב.אל האשה אמר שאלו גויים את רבי יהושע למה נתקללה חוה על אכילת עץ הדעת מאחר שעדיין לא נוצרה בשעת הצווי אמר להם על האדם כתיב על כל אבריו של אדם והיא נבראת מצלעו. ד״‎א היא כללה עצמה באזהרה כשאמרה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו.הרבה ארבה שתחיה בעצבון ובטורח כל ימיך. וא״‎ת מה אכפת לן מהקללה, אכניס שפחות לשמשני ת״‎ל והרנך כלומר תתעברי, מדה כנגד מדה היא מלאה את בטנה מן האיסור לפיכך תלקה בבטנה. וא״‎ת אלד בשופי ובנחת ת״‎ל בעצב תלדי והוא צער הלידה. וא״‎ת אשמור עצמי מלהזקק לבעלי ת״‎ל ואל אישך תשוקתך וא״‎ת אכוף יצרי ולא אזקק עמו כלל ת״‎ל והוא ימשל בך על כרחך תזקק עמו.והוא ימשל בך פרש״‎י הכל ממנו ולא ממך. כלומר אפי׳‎ אין לה תאוה יכול הוא לבעול אבל אם אין לו תאוה אינה יכולה היא. והוא ימשל בך דרשו רבותינו בב״‎ר יכול ממשלה מכל צד פי׳‎ שיוכל למשכנה, ת״‎ל לא יחבול רחים ורכב ובאשה קאי כדכתיב לעיל לאלתר כי יקח איש אשה חדשה. ועוד כי פסוק זה מתורגם כתרגום ירושלמי לא תמשכנון רחיא ורכבא ארום צרכי נפשתא אינון ולא תאסור כלין וחתנים ארום כל דעביד אלין כמאן דכפר בעלמא דאתי, כלומר אם ארש איש אשה לא יניחנה זמן ארוך באירוסין.ולאדם. אמר רבי יהודה ב״‎ר סימון מבראשית עד ולאדם יש שבעים ואחת אזכרות כנגד שבעים ואחד סנהדרין מלמד שדנו הקב״‎ה בסנהדרין גדולה לקנוס עליו מיתה. ואם תאמר הרי שבעים ושלש הם אלא בצלם אלהים והייתם כאלהים אינו בכלל כמו שפרשתי למעלה.ולאדם אמר. הכל משמשים פנים כנגד עורף חוץ מג׳‎ שמשמשים פנים כנגד פנים מפני שהשכינה מדברת עמהם ואלו הן אדם נחש דג. אדם דכתיב ולאדם אמר, נחש ויאמר ה׳‎ אלהים אל הנחש דג שנאמר ויאמר ה׳‎ לדג.כי שמעת לקול אשתך. ולא לקולי והיא גלתה לך סוד הנחש לפיכך לא היית שוגג ועל כן נענשת.ארורה האדמה. נתקללה האדמה על שעברה ציוויו של הקב״‎ה שאמר לה תדשא הארץ עץ פרי עושה פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי. והיא לא נתקללה אלא ימי חייו של אדם שנאמר כל ימי חייך וצא וחשוב שנותיו ותמצא שמשמת הוא לא נולד איש עד שנולד נח וחזרה ברכה למקומה דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה וגו׳‎ וכתוב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם.בעבורך בתבואתך לשון מעבור הארץ, כמו שכתב אחריו וקוץ ודרדר תצמיח לך.כל ימי חייך וא״‎ת איך ניצל אדם מן המיתה הרי כתיב כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא י״‎ל ניצל לפי שהשיב דברים נכוחים. האשה אשר נתת עמדי וגו׳‎ סבור הייתי שלא נתת לי אשה רק לתקנתי ולא היה לי להשמר ממנה, ומ״‎מ מפני שהניח צווי נתקלל.וקוץ ודרדר תצמיח לך עד עתה נתקיימה גזירת וירדו וגו׳‎ ולא נצטרכת לשמור גן ופרדס אלא מעתה תצטרך, ותצמיח לך קוץ ודרדר להקיף גן ופרדס שלך שלא יכנסו חיות השדה. ותצמיח קאי אאדם.בזעת אפיך. זה החוטם שמזיע תחלה בעת הטורח. וקללה זו לא נתקיימה אלא בעובדי אדמה אבל בעצב תלדי בנים נתקיימה בכל הנשים לפי שחוה חטאה והחטיאה ולפיכך גדולה קללתה.עד שובך אל האדמה. אבל מששב אל עפרו ומת בטל גזירה כמו שפי'.חוה לשון חיות מגזרת היה הוה.אם כל חי אמר ר׳‎ סימון אמו של כל החיים שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מחוה היו הרוחות זכרים מתחממין ממנה ויולדת מהם ורוחות נקבות מתחממות ממנו ויולדות הה״‎ד אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים. ד״‎א אם כל חי לשון גבורה כמו שקמתי אם בישראל.כתנות עור. פרש״‎י חלקין כצפורן. כלומר לא היה בעור שער לאפוקי ממאן דאמר עור ארנבים מלא שיער.כתנות עור. פרש״‎י לעור גופם ובשרם. כמו יאכל בדי עורו אברי גופו ואין לפרש עור בהמה שעדיין לא נפשטה בהמה וכן תרגם אונקלוס למשך בשריהון. ד״‎א כתנות עור מעור זוגו של לויתן ששחטו הקב״‎ה ומלח הנשאר לצדיקים לעתיד לבא.וילבשם. בתחלה ויעשו להם חגורות משמע ממתנים ולמטה ולבסוף כתנות עור וילבשם לכל גופם.ועתה פן ישלח ידו. מקרא קצר הוא ועתה ראוי הוא להיות נטרד מכאן פן ישלח ידו שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועתה פן ישלח ידו גלוי וידוע לפניו כי גם בתוך הגן יכול הקב״‎ה לשמור את האדם שלא יקח מעץ החיים אלא כנגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליו לנסותו דבר הכתוב וגלוי לפניו אם יהיה מנוסה לא יעמוד בנסיון לפיכך עשה לו לפנים משורת הדין לגרשו משם להיות לו פתחון פה לומר אף אילו היה שם לא היה מפר צוויו.ולקח גם מעץ החיים. אחרי אשר הורגל לעבור לאכול מעץ הדעת יפרוץ הוא גדר עץ החיים ויאכל ממנו. ועוד שלא נזהר רק על עץ הדעת.ואכל וחי לעולם. וא״‎ת הלא כתיב לעיל כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה עבר הוא על הצווי ואכל ממנו ואיך יוכל לחיות לעולם, אלא י״‎ל עץ החיים היה סם חיים ורפואה לאוכל מעץ הדעת דאי לא תימא הכי אלא מות תמות ממש הרי לאחר מיתתו לא יהיה לו יכולת לאכול מעץ החיים אלא ע״‎כ לא נברא עץ החיים אלא לתקן קלקול עץ הדעת ומות תמות פי׳‎ תהא נחשב כמת. ד״‎א אמר הקב״‎ה כבר נקנסה מיתה עליו וגזרתי על עץ החיים שכל האוכל ממנו יחיה לעולם ואם יאכל האדם ממנו איך יתקימו ב׳‎ גזירות הללו לפיכך נכון שאטרדנו מגן עדן. ד״‎א אם יוליד בנים בתוך הגן לא יחטאו לקנוס עליהם מיתה ואם יאכלו מעץ החיים יחיו לעולם לפיכך טרדו.וישלחהו, מגן עדן כדין רוצח בשגגה לפי כשהביא הוא מיתה לעולם על אכילת עץ הדעת עדיין לא היה בו דעת ובינה.ויגרש את האדם לא בא כתוב זה לומר שגרשו הקב״‎ה שכבר נאמר וישלחהו אלא כך פי׳‎ כאשר גרשו השכין הכרובים.הכרבים צורות מפחידות את רואיהן, ובידם להט החרב המתהפכת שיש לה להט משני צדדיה.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך