תנ"ך על הפרק - בראשית כז - מזרחי

תנ"ך על הפרק

בראשית כז

27 / 929
היום

הפרק

ברכת יצחק לבניו, ציווי רבקה ליעקב לברוח ללבן

וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖יצידהצָֽיִד׃וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְהוָֽה׃וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗יםוישתחווְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּלְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בעשנן של אלו שהיו מעשנות ומקטרות לעבודת כוכבים. ומפני שהי' יצחק מקפיד בטנופת עבודת כוכבים יותר מרבקה כהו עיניו ולא עיניה וסמיכות פרשיות קא דריש ולשון תנחומא ותכהין עיניו מה כתיב לעיל מיניה ותהיין מורת רוח לפי שהיתה השכינה בביתו של יצחק ועמד עשו ונשא מבנות כנען והיו מעשנות ומקטרות לעבודת כוכבים שלהן בביתו ונסתלקה שכינה מביתו והי' רואה יצחק ומצר מאד מפני זה כהו עיניו מן הכעס: חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלות. ב"ר פי' שלא תהי' הסכין פגומה וא"ת נהי דעשו הוה מהימן ליה דבחזקת כשר הוה בעינוהי סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעופא בכדי דפרח ליחוש דילמא עביד ליה חלדה כבר תרצו בגמרא פרק השוחט חזינן גדפי דמיפרמי פי' שהיו כרותות ואי עביד חלדה מבפנים הי' יוצא רוחב פי החץ בין הכנפיים ולא הי' חותכן והדר פריך והא בעי כסוי והיאך הי' מתיר לו לשחוט עופא בהדי דפרח וכי תימא דמכסי לי' והאמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר ומשני דמזמן לי' לעפר דכולא פקתא שכותש אותו כדי שיהא עפר תיתוח ומזמנו לכך: וצודה לי ציד מן ההפקר ולא מן הגזל. דאם לא כן לי למה לי הרי כתיב בתריה והביאה לי ואוכלה אלא עכ"ל הראוי להיות לי הוא דקאמר דהיינו מן ההפקר שהכל זוכים ממנו לאפוקי מן הגזל דאינו ראוי להיות שלו: כמו ממשש בצהרים. מבעלי הכפל על משקל יסובני: אנכי המביא לך ועשו הוא בכרך. דאם לא כן היה משקר. כמה דברים אשר דברת אלי. פי' פעמים אחרות לא כאשר דברת אלי וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים דאל"כ הי' משקר: אמר בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו. אינו ר"ל מתוך רשעותו הי' עושה זה שהרי בחזקת כשר היה אצלו שהי' צד ומרמהו בפיו כדלעיל ולולא זה לא היה מאמינו לאכול משחיטתו שהי' חושדו שמא יאכילנו נבלות וטרפות או מן הגזל אלא שהי' חושב שככה הוא מנהגו כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה או במקומות הטנופות וכיוצא בהן כדפי' הרמב"ן ז"ל וכן מה שאמר אבל עשו בלשון קנטוריא דבר אינו מורה על רשעותו כי יש הרבה בני אדם שדבריהם בלשון קנטור אע"פ שהם אנשים כשרים: שנתן בו ריח טוב. שפי' אשר ברכו ה' שב אל השדה כאלו אמר כריח השדה אשר נתן בו השם ריח טוב והוא השדה של תפוחים לדעת רז"ל בב"ר אבל לפי פשוטו אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה כאלו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה שנתן לו הקב"ה ריח טוב כריח שדה וכתב אשר נתן לך לנוכח אע"פ שאשר ברכו ה' הוא לנסתר מפני מאמר ויתן לך הבא אחריו שהוא לנוכח שבזה יתפרש הוי"ו של ויתן כמשמעו שיתן לך הקב"ה ריח כריח שדה ועוד יתן לך מטל השמים: ויתן לך יתן ויחזור ויתן. פירש בב"ר יתן לך ברכות ויתן לך כבושיהן יתן לך שלך ויתן לך של אביך לא שיתן לך מטל השמים ויחזור ויתן לך ממנו פעם אחר פעם שזה בלתי תוספות הוי"ו נמי שמעי' לי' דומיא דויעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים שפירושם שיהיה זה תמיד וכל זה אינו אלא לפי מדרשו שדרשו שמאמר אשר ברכו שב אל השדה ולא קדמ' לו ברכ' אחרת קודם ויתן לך ומאמר ראה ריח בני אינו אלא ספור מה שראה בו שנכנסה עמו ג"ע כדלעיל וכיון שלא קדמה ברכ' אחרת קודם ברכת ויתן לך יהיה הוי"ו של ויתן נוסף בהכרח ולפיכ' הוכרחו רז"ל לדרוש יתן ויחזור ויתן כאלו אמר יתן לך ויתן לך מטל השמים אבל לפי פשוטו שפירשו מאמר אשר ברכו שהוא שב אל בני ופירושו ראה הברכה שברך אותך השם בני שריחך כריח השדה יהיה וי"ו של ויתן כמשמעו שיתן לך ריח כריח השדה ועוד יתן לך מטל השמים וגו': מטל השמים כמשמעו שאע"פ שאין הטל עצמו ברכה מ"מ הוא גרמת הברכה שעל ידו באים התבואות והפירות אבל בעלי האגדה פירשו שהטל עצמו הוא ברכה ואמרו קצתם שהוא המן שהיה כמו טל וקצתם אמרו זה ציון שנ' כטל חרמון שיורד על הררי ציון וזה שכתב רש"י ומדרשי הגדה יש הרבה לכמה פנים: והרשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין לפיכך בלעם הקדים ברכה לקללה. ב"ר ואע"פ שבלעם שאמר מברכיך ברוך ואורריך ארור לישראל היה אומר זה מ"מ לא אמר להם כן אלא לפי הרגלו שהיה מורגל לדבר עם הרשעים שתחלתן שלוה וסופן יסורין. והרמב"ן ז"ל טען על זאת האגדה מואברכה מברכיך ומקללך אאור האמו' באברה' והשיב שחזר אחר זה ואמר ונברכו בך והנה הברכה בראש ובסוף: אך יצא יצא זה יוצא וזה בא. דאל"כ אך למה לי אלא עכ"ל שלא בא אלא למעט שעד שלא נגמרה יציאתו בא אחיו: ויחרד כמשמעו לשון תמיהה ומדרשו ראה גיהנם פתוחה תחתיו. אע"פ שפי' ויחרד מענין תמיהה אינו כמשמעו כי פירושו מענין פחד עם כל זה אמר כמשמעו לשון תמיהה מפני שהמכוון פה מדרך הפשט היא התמיהה לא הפחד שלפתחה של גיהנם כי הוא דרך דרש בעלמ': מי איפא לשון לעצמו משמש עם כמה דברי'. פי' אין זאת המלה מורכבת מאיה ומפה רק הוא לשון בפני עצמו שהרי הוא משמש לכמה עניינים פעם עתה כמו מה לך איפה פעם אנה כמו איפה היית ביסדי ארץ פעם מה תארו כמו איפה האנשי' אשר הרגתם ואלו היתה מורכבת מאיה ומפה לא היתה משמשת על כל אלה הענייני' ומ"ש אחר זה איפוא איה פה הוא הפי' הסובל לפי המקום הזה לא שהוא פי' המלה הזאת בכל מקו' כי לא יתכן לפרשה איה פה במקום שפירושה עתה ולא במקום שפירושה מה תארו: מי הוא ואיפוא הוא. מפני שפי' איפוא הוא פה כמו איה פה ונשאר מי לבדו ולא יתכן מבלתי מלה דבקה לו מורה לנסתר או לנמצא או למדבר בעדו הוצרך להוסיף עליו מלת הוא המורה על הנסתר שפי' מי הוא המביא את המטעמים ומפני שהן שתי שאלות לפי הפי' הזה מי הוא שהביא המטעמי' ואנ' הוא הוצרך להוסיף וי"ו במלת איפוא ואמר מי הוא ואיפוא הוא: כל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו. ב"ר דאל"כ מכל למה לי: שלא תאמר כו' לכך הסכים כו'. ב"ר דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי הא כבר ברכו: במרמה בחכמה. לא בעקבה כמו מאזני מרמה דא"כ מאי גם ברוך יהיה: לשון תימה כמו הכי אחי אתה שהוא מבואר ממ"ש אחריו ועבדתני חנם שאל"כ יהיה ועבדתני חנם שבקש ממנו זה ואין הדבר כן שהרי אמר לו מיד נקבה שכרך עלי ואתנה ומה שאמר הכי לשון תימה ולא אמר ה"א זו משמשת לשון תמיהה כמו שאמר אחר זה גבי הברכה אחת היא מפני שהוא סובר שהמלה בעצמה היא לשון תמיהה כמלת וכי בלשון חכמים ולכך לא הספיק לו שם במה שפי' הנה אבל הוצרך להאריך שם במשלים אחרים כמו הבמחנים והשמנה בעבור הה"א: שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו שהיה עתיד לעקבני. פי' שמא בשביל שהיה עתיד לעקבני נקרא שמו יעקב אם בנבואה אם על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא ולא אמר ההפך שמא בשביל שנקרא שמו יעקב רצה לעקבני דומיא דהכי אחי אתה מפני שאין קריאת שמו יעקב סבה שיעקבנו כמו שהיותו אחיו סבה שיעבדנו חנם גם לא אמר וכי בשביל שהיה עתיד כו' כמו שאמ' גבי הכי אחי אתה אלא בלשון שמא שהוא כמסתפק לזאת הסבה בעינה שלא יחוייב שנקרא שמו יעקב על שם סופו אלא שמא שהוא כמסתפק: הן גביר שמתיו לך ברכה זו שביעית היא. מטל השמים חד ומשמני הארץ חד ורוב דגן חד ותירוש חד יעבדוך עמים חד וישתחוו לך לאומים חד הוי גביר לאחיך חד הרי כאן שבעה: משמני הארץ זו איטלייא. ב"ר הוצרך לפרש פה מלת משמני שהוא מורה על איטלייא ולא כן בפסוק מטל השמים ומשמני הארץ מפני שפי' משמני הראשון מורה על התבואות השמנות והפירות השמנו' כפי סדר הכתוב ופה מורה על העקומות השמנות כי אחריו יהיה מושבך במושבך לא נאמר אלא מושבך: ויהיה לך פתחון פה להצטער. אבל כל זמן שישראל מקיימין התורה לא יהיה לך פתחון פה להצטער מפני שאין האדם מצטער מהצלחת חבירו ומברכותיו אלא כשהוא רשע כמו מדוע דרך רשעים צלחה ואין הפרש בין אמרו והיה כאשר תריד שפי' כאשר תצטער על הברכות שנטל ובין אמרו והיה כאשר ירשיע אחיך מאחר שהאחד מתחייב מהאחר ולכן תפש זה במקום זה: לחשוב מחשבה אחרת. פי' להתחרט כי החרטה היא מחשבה אחרת ממה שהיה חושב בתחלה וכן כתב גבי וינחם ה' כי עשה את האדם כל לשון ניחום שבמקרא לשון מחשבה אחרת הוא: ופשוטו לשון תנחומין מתנחם הוא על הברכות בהריגתך. אינו ר"ל שפשוטו של מקר' אינו אלא זה שהרי גם הפי' הראשון שהו' מלשון חרטה לפי פשוטו של מקרא הוא אלא ה"פ כשתרצה לפרשו מלשון תנחומין כדעת בעלי האגדה והיה לפי פשוטו של מקרא כך פרשהו מתנחם הוא בהריגתך שפי' הנחמ' שיש לו על הברכות היא שיהרוג אותך מפני שכשהוא מתפרש מלשון תנחומין מתפרש בשני אופני' אם על דרך האגדה שאתה תשוב בעיניו כמת כאלו שתה הכוס של תנחומין עליך ואם על דרך הפשט מתנחם הוא על הברכות בהריגתך: כמו שמפורש בהמקנא לאשתו. שם אמרו עשו היה מעכב מלקבור את יעקב במערה מפני שנקראת קרית ארבע על שם ארבעה זוגות אדם וחוה חד אברהם ושרה תרתי יצחק ורבקה תלת פשו להו תד ויעקב קבר שם את לאה בדידיה האי דפש דידי הוא א"ל כבר מכרתה ליעקב אמר ליה חזו לי איגרתא אמר ליה במצרים היא אזל נפתלי להביאה אדהכי והכי אמר דן שהיה חרש מאי האי אמר ליה הכי והכי א"ל ועד דאתי נפתלי יהא אבא מוטל בבזיון שקל קולפ' מחייה ארישיה ומית באות' שעה נתקיימה נבואתה של רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד אע"פ שלא הית' מיתתן ביו' א' קבורתן מיהא ביום אחד הוה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך