תנ"ך על הפרק - בראשית כו - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית כו

26 / 929
היום

הפרק

יצחק ורבקה בגרר

וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל־רִבְקָ֔ה כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ־ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ יְהוָֽה׃וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃וַֽיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃וְכָל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר׃וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד׃וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר ׀ אֶת־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה יְהוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהוָֽה׃וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי רעב בארץ. כבר פירשתי במקומות רבים כי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ולכן סמך זה לכאן להורות. כי אחר שלפי הפרסום נראה זה דבר זר מאד. היות עשו בדוחק רעב ויעקב בצדקתו לקח בכורתו ונתן לו נזיד עדשים להברותו. ואולי עשו הגיע לשכרותו של לוט ולהשלים תאותו. לזה אמר זו בסבת זה ויהי רעב בארץ. וזהו מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם שהיה ג"כ בעון דבוק לוט. כמו שכתבתי במקומו. וילך יצחק בלי רשות השם וירא אליו ה' וא"ל אל תרד מצרימה כמו שעשה אביך. ובשום זמן לא תניע עצמך לשום מקום בלי מאמרי. וזהו שכון בארץ אשר אומר אליך. ועתה גור בארץ הזאת אחר שכבר יצאת. ולפי שחטא בזאת ההליכה. א"ל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. אע"פ שלא תהיה ראוי והרביתי את זרעך: עקב אשר שמע אברהם בקולי בבחינת קולי ומשמרתי. ולא בשביל סבה אחרת. וזהו תכלית העבודה האמיתית. ומה שאמר למעלה ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם. כבר כתבתי למעלה שזה הדרך היה לפתאים ולתינוקות להכניסם במסורת הברית. ואמר וישמר משמרתי כפי הירושלמי שאמרו כשהיה אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכתי. רמזו בזה כי קודם שבא אברהם לעולם היה הקב"ה צריך לזון לכל באי עולם במדת חסד מביצי כנים עד קרני ראמים. כי זו היא מלאכת השם משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים בחסד. משבא אברהם לעולם שנאמר בו חסד לאברהם. לקח מלאכת השם והשיג גבולו והיה מאכיל ומשקה לרעבים ומחזיר נשמות לפגרים. ויטע אש"ל. אכילה שתייה לוייה. שהיא לוית חן בחיבור הנפש. כאומרו ואת הנפש אשר עשו בחרן. וזאת היא מלאכת השם כדכתיב ונשמות אני עשיתי. וכתיב נותן לחם לכל בשר. וזהו וישמור משמרתי. כמו והלא אין משמרתי ומשמרתך שווים. ובזה כלולות מצותי חוקותי ותורותי: וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי. אם התורה נותנת סבה לא היה לומר אלא פן יהרגוהו. ואם הוא משיב לאנשי המקום אם כן ידעו הדבר וזה שקר. ואולי היא תשובה לאנשי ביתו ולרועיו שכשיראו שאמר אחותי היא שאלוהו למה לא אמרת שהיא אשתך. והוא השיב כי אני ירא לאמר אשתי פן יהרגוני. ואולי היה זה לזרזם שלא יאמרו שהיא אשתו כי יש בדבר סכנת נפשות: וישקף אבימלך בעד החלון. בדרך כישוף כמו בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא בעד האשנב שהם מיני כישוף לראות למרחוק. ואם סיסרא הביטה בעד החלון שהוא כישוף מפורסם כמו החלון. ולפי שלא השיגו הדבר על בוריו חזרה לעשות כישוף אחר יותר דק. וזהו בעד האשנב שהוא חלון דק. ואמר חכמות שרותיה תענינה. להורות שאף הנשים החכמות שבמלכותם עשו כישופיהן וכולן הסכימו והשיגו מה שהשיגה אם סיסרא. וזהו אף היא תשיב אמריה לה באופן שהחכמות ואם סיסרא כלן אמרו הלא ימצאו יחלקו שלל. לפי שרואות ואינן יודעות מה רואות. וכשראו דם ואש בסיסרא והמונו. פתרו הדבר שהיה רחם רחמתים מדם בתולי הנערות ושלל צבעים רקמה. וכל זה היה שקר. אבל בזה נתקררה דעתה כאלו היה אמת. ולכן סמך מיד כן יאבדו כל אויביך ה' שיחשבו שהם נוצחים ויהיו מנוצחים כמו בסיסרא. אבל ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. בלי ספק וגמגום אלא ברור כשמש. וכן אבימלך בכישוף הזה ראה שהיא אשתו. וזהו וירא והנה יצחק מצחק שאמרו ראהו משמש מטתו. כי בכישופיו שידה ושידים הראוהו שהיה משמש מטתו. כי באופן אחר לא יצוייר זה ביצחק הצדיק. וזה ידוע באותה מלאכה שמראין השדים איש אחד בקצה הארץ אוכל או עושה מלאכה אחרת. ולכן אמר אך הנה אשתך היא. כי נתן לו סימן מהזמן וכיוצא בו. ולזה לא הכחיש יצחק אבל אמר פן אמות עליה. ולפי שהיה לו ברית עם אברהם אמר הנוגע באיש הזה: ויזרע יצחק בארץ ההיא. זה בא להורות על צדקתו באומרו זרעו לכם לצדקה. וז"ש אומד זה למעשר היה. ויברכהו ה' ברכת ה' הביאו את כל המעשר. ואמר שבסבת גדולתו וברכתו שהיה שלא כדרך כל הארץ קנאו בו פלשתים. עד שבסבת קנאתם עשו רע לעצמם. וכל הבארות שחפרו בימי אברהם אביו סתמום עתה פלשתים וימלאום עפר. אע"פ שהיו נהנים מהם. וזה מעין הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם: וכל זה כדי לגרש את יצחק משם. ואולי היה מאמר המלך בהחבא. וכשראה שלא הועיל ערמתו. ויאמר אבימלך הוא בעצמו לך מעמנו. ולפי שלא היה ראוי לו לילך בלא מאמר השם. אמר ויחן בנחל גרר שנופל על לשון גור בארץ הזאת קרוב לגרר: וישב יצחק ויחפור את בארות המים. לפי שענין אלו הבארות הם רמז לאמונת ישראל הוא באר מים חיים. אמר ששב יצחק והחזיק באמונת אביו. ואף על פי שפלשתים סתמום חזר וחפרן. וזה להורות על מעלתו וגובה לבו שבטח באלהיו וחזר לחפור הבארות על כרחם. אחר שהם עשו שלא כהוגן וסתמום אחרי מות אברהם. ויקרא להם השמות שקרא להם אביו. לפי שהאמת לא תשתנה. ולכן תמצא בכולן שבעה בארות עם באר שבע שהוא השביעי. ואלו הבארות ובארות אברהם ויעקב בפרשת ויצא הכל דבר אחד. רמז לשם ה' המיוחד כי שלשתם החזיקו באמונה זו. ועיין בהרמב"ן ז"ל שכתב שבכאן רמוזות השלשה בתים. כי השנים היו בערעור ומריבה. והשלישית שיבנה במהרה בימינו היא כנגד רחובות. ואולי הם כנגד מה שאמרו אברהם קראו הר. כי זה רמז אל מקדש ראשון שנעשה הר. וזה כנגד ויקרא שם הבאר עשק. יצחק קראו שדה כנגד בית שני דכתיב ציון שדה תחרש וזה כנגד ויקרא שמה שטנה. יעקב קראו בית זה כנגד הבית השלישי שאינה עתידה ליחרב. וזה כנגד ויקרא שמה רחובות. עיין בתחלת פרשת ויצא יעקב כי שם יהיה מפורש ביותר בע"ה. ויעל משם באר שבע. ולפי שעלה בלי רשות נראה אליו ה' בלילה ואמר לו אל תירא מהפלשתים לפי שעברת מאמרי. כי אני אברכך ושמרתיך בעבור אברהם עבדי. אע"פ שלא תהיה ראוי. ויבן שם מזבח לכפר חטאתו. ויקרא בשם ה' כמו שעשה אברהם: ואבימלך הלך אליו מגרר. להורות השגחת השם על יריאיו ששם בלבם שילכו הם לבקש אהבתו בכבוד גדול כי באברהם לא נאמר אלא ופיכול שר צבאו. וכאן אמר ואחוזת מרעהו שהולך בסיעת אוהביו. וכל זה לפייסו על מה שעשו לו. והוא בגודל לבבו לא שת לבו למלך ושרים ואמר להם מדוע באתם אלי עתה. אחר הנבלה הגדולה שעשיתם שלא כדין לשלחני מאתכם בהיותי תושב עמכם. והם אמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אף על פי שעשינו שלא כהוגן בלא ראות. עתה ראה ראינו ופקחנו עינינו שהיו עורים: ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך. הרצון בזה לפי שבאו עמו גדולי העם הם אחוזת מרעהו והוא ופיכל שר צבאו. רצה לכבד גדולי יועציו בענין שלא יראה שבאו לבטלה. ואמר תהי נא אלה בינותינו. כאלו צריך שתי בריתות אחד לגדולים ואחד למלך ושר צבאו וליצחק. וזה שאמר תהי נא אלה בינותינו שזה רמז על כלל הגדולים. בינינו וביניך רמז למלך ומשניהו ויצחק. לפי שאין ראוי שיהיו המלך ויצחק שהם המלכים שוים עם האחרים. ואולי היה זה הברית לפי שבברית אברהם לא נאמר אלא אם תשקור לי ולניני ולנכדי ולא נכנסו בכאן כלל העם. לכן עתה שבאו אחוזת מרעהו לכלול כל העם בברית הוצרך לומר בינותינו בינינו וביניך. אם תעשה עמנו רעה וגומר ונשלחך בשלום. ולפי שאלו לא היו דברים מסודרים ולא ראויים למלך ואפילו להדיוט. שהיו משבחים עצמם שלא עשו רע ושלא גזלוהו ושלחוהו בשלום. לזה אמר עתה אתה ברוך ה' ולפי גודל מעלתך וברכתך שאתה קדוש וברוך ה' אין ראוי לך ליטור איבות ולא לחוש לדברינו. ולכן תמצא כי לפי שראה דבריהם בלתי נכונים לא רצה להשיבם דבר אלא שאכלו עמו וישבעו איש לאחיו. ולא חשש לשבועת אוהבו. כי אולי אבימלך לא אמרו אלא לכבודם וכנגד ונשלחך בשלום אמר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. והרמז שלא נתן להם מתנות כמו שעשה אברהם אלא שעשה להם לויה ואמר להם לכו בשלום. וכמו שבאברהם כתיב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הבאר. כן אמר בכאן שהגידו לו עבדיו שמצאו באר מים חיים. ולכן קרא שמה שבעה שהוא שביעי לבארות להורות שהיה דבק באמונת אביו. ולכן נשאר זה השם לעולם מזה העיר באר שבע. להורות שהשגחת השם לא יסיר משם כאומרו ושם העיר מיום ה' שמה: ויהי עשו בן ארבעים שנה בתקפו ובגבורתו כאביו. ויקח אשה מהחתי והאמורי. לעבור על מאמר זקנו ואביו ואמו ושלא כרצונם. וזהו מורת רוח ליצחק ולרבקה. ולכן סמך ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. יפה אמרו חכמים ז"ל כל המעמיד תלמיד שאינו הגון עיניו כהות למדנו מאחיה השילוני שהעמיד לירבעם. וכן יצחק על שגדל לעשו ותכהן עיניו מראות מראה השכינה. כי העינים שראו מראה השכינה בשעת עקידה לא היה ראוי שיראה לעשו הרשע. כמאמר אלישע אם אביט אליך ואם אראך ולא שת לבו גם לזאת. ויקרא את עשו בנו הגדול וגו'. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך. כי זה שבח גדול לו לראות את לחם רע עין ולתאו מטעמותיו. הלא טוב לומר לו שא נא ספרך ספר יצירה שחיבר זקנך. וספר תולדות אדם ועסוק בתורה. והוא לא אמר לו אלא שא נא כליך תליך וקשתך ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי. והות לא ידע כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ורבקה אמרה אל יעקב שמע בקולי כמו ששמעת לקול שם ועבר שנתנו לך עצה כנגד זה האיש. ובהלעטה ואכילה לקחת בכורתו. כן עתה על ידי אכילה תקח ברכתו. ולך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ואעשה אותם מטעמים בעבור אשר יברכך. כי לך ראויה הברכה אחר שלקחת הבכורה. והוא נתיירא ואמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. בשתי טעיות. הטעות הראשון שלקחתי בכורתו בנזיד עדשים. והשני ליקח ברכתו. כי הטעות הראשון אולי תלה הדבר בנערות. אבל עכשיו בטעות שני יחשבני כמורגל. והבאתי עלי קללה על לקיחת הבכורה ולא ישאר לי הברכה. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. מהבכורה שלקחת ושמע בקולי על הברכה. ולך קח לך השעירים. וילך ויקח כאשר אמרה לו אמו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך