תנ"ך על הפרק - שמואל א טו - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

שמואל א טו

247 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל־עַמּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה׃כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר׃וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם־כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת־אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי־חָֽרֶב׃וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל־אֲגָ֗ג וְעַל־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל־הַכָּרִים֙ וְעַל־כָּל־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃נִחַ֗מְתִּי כִּֽי־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּֽי־שָׁב֙ מֵאַֽחֲרַ֔י וְאֶת־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל־יְהוָ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהוָ֔ה הֲקִימֹ֖תִי אֶת־דְּבַ֥ר יְהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָהויאמרווַיֹּ֥אמֶרל֖וֹ דַּבֵּֽר׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃וְלָ֥מָּה לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וַתַּ֙עַט֙ אֶל־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַ֣נִי יְהוָ֑ה וָאָבִ֗יא אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי־עָבַ֥רְתִּי אֶת־פִּֽי־יְהוָ֖ה וְאֶת־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהוָ֔ה מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽיהוָֽה׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר־הַמָּֽוֶת׃וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל׃וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃וְלֹא־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת־שָׁאוּל֙ עַד־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה נִחָ֔ם כִּֽי־הִמְלִ֥יךְ אֶת־שָׁא֖וּל עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך וכו'. יש לדקדק מה צורך בהקדמה זו אותי שלח וכו' ועוד מ"ש אח"ך ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'. מה יש לו לשמואל אם הוא הקים דבר ה' כי אמר אליו ברוך אתה וכו'. ושמעתי דאמרינן פ"ק דתעניות דשמואל שקול כמשה ואהרן ולא יבטלו מעשה ידיו בחייו ומשו"ה הוצרך למות בחיי שאול. וז"ש לו שמואל הבט ימין וראה כי אותי שלח וכו' ואם לא תקיים צריך למות כי לא יבטלו מעשה ידי. וכשחזר שאול שסבר שקיים דבר ה' א"ל ברוך אתה לה' חיה תחיה כי הקימותי דבר ה' ומלכותי נכון וברוך אתה בחיים עכ"ד ולי הדל אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דשמואל נקרא רבן של נביאים ומ' שנה קודם שנולד שמואל אומר בת קול עתיד צדיק א' לילד ושמואל שמו והטעם דנגע בכף ירך יעקב ונפגם הנצח ולא הוה נביא עד דאתא שמואל ותקן הנצח זהת"ד בקצור נמרץ וז"ש אותי שלח ה' למשחך למלך שאתה משבט בנימין שלא השתחוה לעשו ועל ידי נתקן מה שלא היו נביאים עד עתה ואותי דייקא שהתחיל התקון על ידי שלח למשחך שאתה משבט בנימין לתקן עולם למחות עמלק שיהיה השם שלם והכסא שלם. והרב עיר וקדיש מהר"א גאלנטי ז"ל פירש בזה בסגנון אחר. ועוד אפשר במ"ש המקובלים דנשמת שם היה בשמואל וזה רמז שמואל שם ואל שהוא חסד וזה ירמוז אותי שלח ה' אותי שאני לוי מבחינת גבורה ונשמת שם שהוא כהן חסד ומשו"ה היה בי כח לתקן הנצח. שלח למשחך מפני שאתה מבנימין ותכלית הדבר שאתה יכול למחות זכר עמלק שבנימין לא השתחוה לעשו. והגם דמלכות ישראל צריך שיהיה משבט יהודה מ"מ ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו' וצריך שיהיו כסדרן מלך ולמחות עמלק ובנין בית המקדש ולזה אף שאתה משבט בנימין מוכרח שהמלך בראשונה ואח"ך מחיית עמלק ולזה אותי שלח למשחך למלך שתמחה עמלק שאתה מבנימין שלא השתחוה לעשו. ובחזרתו שסבר שקיים מצות ה' אמר ברוך אתה לה' כי נמחה עמלק ונתקן בשלימות תקון הירך ברוך אתה לה' שיתרבה השפע מהנצח שהוא מקום נבואתך. א"נ אפשר במ"ש פרק אין עומדין ונתת לאמתך זרע אנשים שמואל אמר שימשח שני אנשים שאול ודוד ורבנן אמרי זרע שמובלע בין אנשים לא חכם ולא טפש שלא ישלוט בו עין הרע ואפשר דז"ש שמואל אותי שלח ה' למשחך למלך כלומר בין תבין שאני משחתיך למלך ואמי חנה היא מדברת ונתת לאמתך זרע אנשים ויש שני פרושים או מובלע בין אנשים או שמושח שני אנשים וא"כ הזהר לקיים דבר ה' שלא יהיה פירוש זרע אנשים שמושח שני אנשים ותפסיד המלכות וזה רמז לו באומרו אותי שלח ה'. וכאשר שאול סבר שקיים מצותו אמר ברוך אתה לה' הקימותי וכו' ויהיה פירוש זרע אנשים שלא ישלוט עין הרע: אשר עשה עמלק לישראל וכו'. פירש בספר תפארת הקדש דהנה עמלק בא על שרפו ידיהם מן התורה. וכי תימא א"כ הדין עמו. לז"א אשר שם לו כלומר על דרך הבה נתחכמה לו שפירושו לו יתברך. וה"נ חתך המילות וזרקן ולכן נתחייב. וכי תימא מדוע לא מחה שמו תכף לז"א בעלותו ממצרים ועדיין היה בישראל זוהמא ממצרים ולא נטהרו ולכך לא נמחה שמו בו בפרק. ועתה לך והכיתה בה"א יתירה רמז לשכינה דכתבו ז"ל אמחה ר"ת אותן שעשו מלחמה עם עמלק. אהרן משה חור ה' רמז לשכינה. ואח"ך אסתר מרדכי חרבונה. ה' רומז לשכינה. ולעתיד ב"ב אליהו משיח ח' נסיכי אדם ה' רמז לשכינה. ולכך כתיב לך והכיתה בה"א. עכ"ד. ואפשר דהכונה ברמזים אלו שירמוז ליהושע בן נון דהנה כתיב ושים באזני יהושע כי מחה אמחה. כלומר אחר מלחמה זו שנלחמו דע כי מחה אמחה ובתיבת אמחה רמוזים הנלחמים עם עמלק בין עתה בין לעתיד. ויש לרמוז דלדעת רוב המפרשים אז היה שמו הושע ולא נקרא יהושע עד המרגלים. והנה ר"ת הושע בן נון גימטריא נ"ז ועם הכולל נ"ח כמספר אמחה עם ד' אותיות: לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו. צריך להבין אומרו לך והכיתה בלשון יחיד והחרמתם לשון רבים. ואפשר במשז"ל אין זרע עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל וכתבנו בדרושים דכל שיש במלחמה מבני בניה של רחל סגי להיותו נופל אף ביד אחרים שאינם מבניה של רחל וז"ש לך והכיתה את עמלק שאתה מבני בניה של רחל וכיון שאתה שם והחרמתם לשון רבים כולל לכל ישראל דכיון שאתה שם סגי ומסגי ומה גם דכל המלחמה נקראת על שמך. ואפשר לרמוז במ"ש דאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל וכן היא נסחת מדרש תנחומא דפוס ויניציא סוף פרשת ויחי והוא מימרת ר' שמואל בר נחמני אך במ"ש בתרא דף קכ"ג מימרת רשב"נ עצמו והנסחא אין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף ע"ש. ולפי נסחת התנחומא והיא שוגר"ת ומשוגר"ת לפום רבנן. יש לרמוז כי רחל גימטריא רל"ח וב' יותר כנגד בניה ובני בניה הם ר"מ גימטריא עמלק שעל ידם ימחה. ולפי הרמזים דלעיל שכתבו ז"ל דבתיבת אמחה ה"א בסוף רמז לשכינה יומתק כי רחל אמנו ע"ה רמז לשכינה ודוק הטב כי קצרתי: נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. אפשר כי שב מאחרי שלא שמע הבת קול כשעשה הק"ו מעגלה ערופה ויצאת ב"ק אל תהי צדיק הרבה כמשז"ל. ואת דברי לא הקים מה שנצטוה בפרטות על ידך. ואפשר לרמוז דר"ת כי שב מאחרי ואת הוא כשמו ר"ל שמו שאול שהיה המלכות שאול בידו: ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד ויסוב ויעבור וירד הגלגל. אפשר לרמוז כי שאול דן ק"ו מעגלה ערופה שלא להרוג העמלקים ושוב חזר בו והרג כלם זולת אגג והבהמות. וז"ש ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה ויג"ד אין הגדה אלא חכמה דידע ברוח הקדש דשאול בא הכרמלה דח"ו נתגאה ככרמל שהיה גאה כמשז"ל ע"פ למה תרצדון הרים גבנונים על תבור וכרמל ושאול דן ק"ו שלא כדין והנה מציב לו יד שסובר כי יש לו יד ושם לדרוש ק"ו ויסוב שאח"ך ויסוב חזר וסבב וביטל הק"ו שהרגם. אך ויעבור שעבר דבר ה' והחיה אגג ובהמות והיה פגם וירד הגלגל דפגם לו ולישראל שהם מתהפכים ומתגלגלים כמו שהיה בו אח"ך דנתגלגל מדבר לדבר עד שהיה מה שהיה. וכן ישראל גלגל חוזר בנין חרבן בנין חרבן וכיוצא עד שיבא משיח בב"א. א"נ פירש תלמיד רבינו הרשב"א ז"ל הביאו הרב משכנות יעקב דף ק"י ע"ג שירמוז דחשב שאול כי כבר קיים מצות הי"ד כי יד על כס יה עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר לומר להפך וה"פ ויוגד לשמואל אין הגדה אלא חכמה כי בא שאול ולא תקן כלום רק הוא מקיים היד כי יד על כס יה מלחמה לה' כמו שהיה עד עתה א"נ אפשר דברי חכמה ונבואה דשאול גרם דמחיית עמלק עד שיבא משיח שיהיה בי"ד ניסן כמו שנראה מרעיא מהימנא דף רמ"ט סוף ע"א וז"ש והנה מציב לו יד שהוא גרם להקים י"ד למחיית עמלק באחרית הימים והוא י"ד בניסן וכמו שהאריך בזה הגאון החסיד במעשה רקח מסכת פסחים ע"ש באורך. א"נ רמז ששאול גרם צרת המן והתחילו ישראל בתענית ביום י"ד בניסן והיו בסכנת מות כי הכתבים נכתבו י"ד בניסן ומרדכי ואסתר גזרו תענית ג' ימים ופשט הכתובים נראה שהיה י"ד בניסן וט"ו וי"ו וז"ש והנה מציב לו י"ד כי שאול גורם לצרת המן המתחלת י"ד ניסן. אי נמי בפשיטות כי המן במספר קטן עולה בגימטריא י"ד וזה שאמר ויוגד לשמואל דברי חכמה כי הנה מציב לו צרת המן שגימטריא י"ד והוא גרם שיבא המן לצער ישראל עוד אפשר לרמוז באופן אחר צרת המן כי מציב גימטריא נדחף רמז על המן שחיק ומחיק דלבסוף נצטרע ושאול גרם לכל הצרה ההיא. עוד אפשר לרמוז במ"ש בלקוטי תורה ע"פ ודוד מנגן בי"ד דיש לו י"ד עתים טובות ע"ש ולפי זה אפשר לרמוז דלכך נקרא דוד גימטריא י"ד. ואפשר דשאול סבר דיש לו י"ד עתים טובות וז"ש והנה מציב לו יד דסבר דהגיע לשלמות. א"נ מציב גימטריא נדחף רמז לעלמא כי כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו וכל הרודף אחר השררה שררה מסתלקת ממנו. א"נ ויוגד לשמואל דברי חכמה והנה מציב לו י"ד ובסתום חכמה דוד גימטריא י"ד שהוא גרם להקים דוד למלך אלא דצ"ל דשמואל נעלם ממנו רמז זה עד שאמר לו ה' קום משחהו כי זה הוא: ומה קול הצאן וכו' אשר אנכי שומע. יש לדקדק מאי קאמר אשר אנכי שומע אטו אחרים אינם שומעים ושמעתי משם הרב מהר"ם ן' חביב משלוניקי חמיו של הרב משאת משה ז"ל שפירש במ"ש ביומא שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו וצריך טעם לדבר. ונראה דדוד הע"ה טבעו אש לוהט אדמוני עם יפה עינים וכפי תוקף טבעו דין הוא להעביר על חטאתיו. אמנם שאול גבי עמלק הי"ל רחמים גדולים וכל קבל דנא אכזריות גדול בנוב עיר הכהנים ועל זה נלכד. ושאול שריחם על הבהמות וגם ס"ד לרחם על עמלק ודן ק"ו אמר הקימותי את דבר ה' דכתיב והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' ולזה רחמתי על הבהמות ועל המלך השיבו שמואל הנביא ע"ה מה קול הצאן הזה ואי תימא שרחמת עליהם כדכתיב והלכת בדרכיו וכתיב ורחמיו על כל מעשיו הרי איכא אחריתי אשר אנכי שומע לבדי מעשה דנוב אכזריות גדול יתר מאד והני בי תרי סתרא"י נינהו: הלא אם קטון אתה בעיניך ראש וכו' וימשחך ה' למלך וכו'. אפשר דהכונה אם קטון אתה בעיניך לענין זה ראש שבטי ישראל אתה דאין זרעו של עשו נופל [אלא] ביד בני בניה של רחל. וג' מצות אלו הן הנצרפי"ן למנות מלך ולמחות עמלק ולבנות בית המקדש ולזה בעבור שיהיו ג' המצות כסדרן וימשחך למלך וכו' לך והחרמת וכו' שאתה מבני בניה של רחל. והחרמת את החטאים השר שלו חטאים כתיב את עמלק מתחת ונלחמת בו למעלה עד כלותם אותם למטה ודוק כי קצרתי: הנה שמוע מזבח טוב וכו' כי חטאת קסם וכו' יען מאסת וכו'. ויש לדקדק בכללות הענין הזה ובפרטות מה עלתה על דעתו של שאול בחיר ה' לעבור את פי ה' ודן ק"ו אם על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה בשביל כל הנשמות עאכ"ו אם אדם חטא בהמה וכו' כמשז"ל ביומא דף כ"ב על פסוק וירב בנחל ושם נאמר מיד יצאת ב"ק ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ותימה הוא מה זה הק"ו במקום מאמר ה' בפרטות בזה. ועוד תימה מה ענין ישראל לעמלק. ותו להבין מ"ש שמואל יען מאסת את דבר ה' דהול"ל יען עברת את דבר ה' והיכן מצינו שמאס דברו ח"ו. ומצאתי להרב מהר"ש שלם זלה"ה בספר דברי שלמה פרשת תשא שכתב משם הרב כלי יקר ז"ל דכשבא לעיר עמלק קבלו עליהם להתגייר מפני הסכנה ואז דן ק"ו וסבר כי ציווי ה' היינו כשאינם מתגיירים וזש"ה ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל דאחר שבא לעיר עמלק וידע שקבלו גרות אז וירב בנחל עכ"ד אך עדיין קשה דהרי יצאת בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה ומשמע דהוא שמע הבת קול דקאמר יצאת ב"ק ואמרה לו. וצ"ל דאמר כר' יהושע אין משגיחין בב"ק לא בשמים היא. ולכן שאול היה סובר דלא עבר דבר ה' וכן אמר לשמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'. אך שגג בזה שלא העמיק להבין דבר ה'. חדא דכתיב כי יד על כס יה והשבועה היא שלא יקבל גר מעמלק כמ"ש במכילתא. ועוד דמה שנתגיירו הוא מפני היראה ואין זה גרות ועוד אשר שלחו ה' להמית הכל ולפניו גלוי שיאמרו שיתגיירו ואפ"ה ציוה להמיתם. והנה הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פ"ק דשבת גבי אותו תלמיד שאמר אליהו זכור לטוב ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה וכו' כתב שלא נשא פנים לתורה שלא החשיבה לדרוש תהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתטבול ע"ש וז"ש לו שמואל שלא החשיב דבר ה' אשר שלחו. ומאי דכתיב כי יד על כס יה. וגם הב"ק שאמרה לו אל תהי צדיק הרבה ולא שת לבו להבין שום דבר ושגג בכל. וז"ש הנה שמוע לשמוע דבר ה' הוא יותר מזבח. להקשיב להתבונן בדבריו חשוב יותר מחלב אילים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' להבינו שגגת תלמוד עולה זדון ונחשב כקסם וז"ש כי חטאת קסם מרי דנחשב זדון כאלו מרה דברו. ועוד רעה חולה אחר שיצאת הבת קול להפציר לומר לא בשמים היא מבלי העמיק להבין דבר ה' והיתה הפציר"ה זה חשוב און ותרפים שעדיין במרדו המשוער אצלו בהשקפה ועיון ראשון וז"ש און ותרפים הפצר. יען מאסת דבר ה' שלא להחשיבו להבינו כראוי ועשית מעשה כפי העולה על דעתך וימאסך ממלך דשגגת תלמוד עולה זדון וגם אתה חולית שלא להחשיב דבר ה' להבינו. ועוד צדדתי בענין זה ככתוב במ"א בס"ד: אכן סר מר המות. שמעתי מהרב החסיד כמהר"ר דוד מלמד ז"ל משם הראשונים שתי דרכים כי הנה חוץ מהמות עצמו יש מרירות נטפל אל המות אם יהרגנו הדיוט כאלו הוא שפל וירוד. אבל אם המלך והשלטון הורגו בעצמו לא יש מרירות זה ונשאר המות לבד. ואגג בראותו שהגישוהו לפני שמואל הנביא ע"ה הבין שהוא בעצמו רוצה להורגו אמר אכן סר מר נסתלק מרירות המות כיון שהורגו גדול שבישראל ונשאר המות לבד. א"נ שמרירות המות הוא שלא ישאר לו זרע והוא שידע שנתעברה אשתו ועשה כשפים להצילה ומשם יצא המן נסתלק המרירות וז"ש אכן סר מר המות כי כבר יש לו זרע מרעים עד כאן שמעתי מהרב הנזכר ז"ל. וכפי דרך הראשון שהיה מתנחם אגג שחיק ומחיק שנסתלק המרירות גם על זה פקח שמואל הנביא ע"ה ועשה לו מרירות יותר קשה להמיתו במיתה משונה. וישסף שמואל מיתה משונה והוא מרירות יותר מאשר דימה דאיברא דהיה על ידי שמואל ומצד זה לא יש מרירות אבל וישסף שמואל מרור כורך מצד אחר. ולי ההדיוט אפשר כי עמלק גימטריא מר ורצה לומר שעתה שמשאיר זרע נתבטל מעמלק המות שלא נמחה עמלק כאשר דימה שאול וכאשר נצטוה וז"ש אכן סר מ"ר המות נסתלק מעמלק המות כאמור. א"נ במ"ש הרב עיר וקדיש הרשב"א הלוי ז"ל בספר הנחמד מנות הלוי שכל שררת המן הרשע היתה ע' יום וביום ע"א נתלה ואגג איליא נפל בפומיה אכן סר מר דעיקר מרירות המות הוא אכ"ן גימטריא ע"א סר המן זהו מר המות דביום ע"א נתלה המן הרשע כן יאבדו כל אויביך ה': וישסף שמואל את אגג. אמרו רז"ל שדנו בדיני אומות העולם בלא עדים ובלא ראיה. והוא תמוה. ופירש החכם השלם כמהר"ר שם טוב אבא זלה"ה במ"ש הרב כלי יקר ז"ל והבאתיו בסמוך דנתגיירו כל העמלקים. וא"ל שמואל כאשר שכלה נשים חרבך והיינו שהורגו בשביל שהרג. והדין הוא דכשנתגייר הוא פטור כמ"ש הרמב"ם ז"ל גוי שהרג חבירו ונתגייר פטור והכא שנתגייר הוא פטור לזה כדיני אומות העולם בלא עדים ובלא ראיה דגרותו אינו כלום כמש"ל:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך