תנ"ך על הפרק - בראשית כד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית כד

24 / 929
היום

הפרק

מציאת שידוך ליצחק ונישואיו עם רבקה

וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל׃וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי׃וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה׃יְהוָ֣ה ׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם׃וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה׃וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֗קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר׃וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת׃וַיֹּאמַ֓ר ׀ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם׃הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם׃וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֮ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ׃וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל׃וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ׃וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת׃וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו׃וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ יְהוָ֛ה דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא׃וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר׃וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן׃וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽיהוָֽה׃וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי יְהוָ֔ה בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי׃וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן׃וַיְהִ֣י ׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֮ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן׃וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ יְהוָ֑ה לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים׃וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ויישםוַיּוּשַׂ֤םלְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי׃וַיהוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ׃אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי׃וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י יְהוָ֞ה אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי׃אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי׃וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ׃הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ׃וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ יְהוָ֖ה לְבֶן־אֲדֹנִֽי׃אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא׃וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה׃וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֮ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ׃וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהוָ֑ה וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ׃וְ֠עַתָּה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל׃וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵיְהוָ֖ה יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב׃הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽיהוָֽה׃וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ׃וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי׃וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽיהוָ֖ה הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי׃וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ׃וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ׃וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו׃וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואברהם זקן. א"ר חמא ב"ר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן אוכהאי גונא דרשינן ביצחק וביעקב ובזקני דור המדבר דבכולם כתיב הלשון זקנה. והנה הענין והדרש מלשון זקנה לחכמת התורה צריך באור. ונראה, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו אסף חכמה ודעת ע"פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכ"מ ממ"ש איוב (ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י"ב) בישישים חכמה, ולכן אמרינן בעלמא אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
(קדושין ל"ב ב'], והיינו דבלא זה אין יתרון לזקנה על הבחרות, אכן יש שמשפיע הקב"ה רוח חכמה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו הנועדה בטבע רק לזקן. וזו היא כונת אונקלוס שתרגם על בן זקונים – בר חכים, ולכן מפרש כאן במעלת נפש אברהם אבינו וכן ביצחק וביעקב שהיו תלמידי חכמים ומרביצים תורה, וסמך על לשון זקן הנאמר בכולם ע"פ הבאור הנ"ל.
וענין הישיבה והרבצת התורה שהפיץ אברהם אבינו ואחריו יצחק ויעקב ובניו והזקנים כמבואר בפרשיות הסמוכות ובפ' שמות בפסוק לך ואספת את זקני ישראל הוא – כפי שידוע בתורה ובאגדות – כי בימי אנוש טעו בני האדם לחשוב מחשבות בוערות שאחרי שחלק הקב"ה כבוד לצבא מרום, כוכבים ומזלות וגלגלים שנתנם במרום להנהיג את העולם, והם שמשים המשמשים לפניו ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלק להם כבוד, וזהו רצון ה' לכבד את מי שגדלו וכבדו, והתחילו לבנות להם במות ולהקריב קרבנות וכו', וברבות הימים הוסיפו הטועים לטעות ולתעות ולעשות צורות ותמונות כאלה וכדומה להם ולחשוב הם עצמם לכחות אלהית ועבדום לשמם ביחוד, ועוד עמדו נביאי שקר להוסיף להטעות את העם בתכונת העבודה ובערך כחות האלהיות אשר בהצורות שזו מריעה וזו מטיבה וזו עבודתה בכך וזו בכך וכדומה מן הטעותיים וההבלים, וכך היו הדורות מתנהגים עד שנולד אברהם אבינו והשיג דרך האמת שיש בורא אחד הבורא את הכל וזולתו אין כל והתחיל ללמד לתועים בינה ולערוך דין עמהם והי' הולך וקורא בשם ה' וקבץ אליו אלפי אנשים וחזרם לדרך האמת והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול מאחדות ה' ומהבליות העבודות לאלילים ולכוכבים ומזלות ולפסילים וכדומה, וחבר בענין זה ספרים מיוחדים, וכמ"ש בע"ז י"ד ב' דמסכת ע"ז של אברהם אבינו היתה של ארבע מאות פרקים ולמד לכל הנלוים אליו [ויתכן דהמספר ד' מאות הוא ע"ד ההפרזה וכעין מש"כ הרשב"ם בפסחים קי"ט א'] ואחריו למד והזהיר יצחק ואחריו יעקב והוא מינה את לוי לראש המורים ואחריו למדו שבט לוי והזקנים, וזה הוא באור ענין הישיבה והפצת התורה שמצינו באבות ובזקני ישראל, וכמ"ש בגמרא כאן מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, וע' ברמב"ם פ"א מעבודת כוכבים בבאור יותר רחב בזה, והענין מבואר.
.
(יומא כ"ח ב')
ואברהם זקן. עד אברהם לא הוי זקנה ומאן דהוי בעי לאשתעי בהדי אברהם הוי משתעי בהדי יצחק, ביצחק – הוי משתעי באברהם, אתא אברהם ובעי זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים בואע"פ דאמרינן בסנהדרין ל"ח א' בשלשה דברים נשתנו בני אדם זה מזה וחד מינייהו במראה, אך מפני שהקב"ה צר צורתו של אברהם ביצחק מפני הרנון שמאבימלך נתעברה שרה [כמבואר לקמן ר"פ תולדות] לכן הי' העולם מתחלפין מזה על זה, ולכאורה צ"ע מ"ש עד אברהם לא הוי זקנה והא מצינו כמה פעמים תאר זקנה עד אברהם, כמו מנער ועד זקן (פ' וירא) ובאברהם גופי' כתיב ואדוני זקן, וא"כ מאי אולמי' דפסוק זה מהקודמים, וכבר העיר על זה מהרש"א יעו"ש.
אמנם י"ל באור הענין דעיקר הדיוק מכפילת לשון ענין זקנה דכתיב כאן זקן ובא בימים, והוא ע"פ מ"ד במ"ר כאן זקן בא בימים, יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בא בימים, ויש שבא בימים ואינו בזקנה, והבאור הוא, כי לפעמים יש אדם שהשיבה זרקה בו קודם זמנו, היינו שאינו בא עוד לימי זקנה והוא מרוב צער ויגיעה וכדומה, וכמ"ש ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה (ברכות י"ב ב'), ולהיפך יש אדם שבא בימים ועדיין לא נראו בו סימני זקנה.
ולפי"ז הוי הכונה כאן, שאע"פ שקודם אברהם ג"כ הי' זקנה, אך לא היתה ניכרת בסימניה, ורק אברהם מפני שחפץ שיבדילו אותו בהיכר פנים מיצחק ביקש מהקב"ה שתהיה הזקנה ניכרת בו, וזהו שאמר ואברהם זקן בא בימים, שהי' אצלו שני מיני זקנה, היינו שבא בימים וגם היתה הזקנה ניכרת בו.
.
(ב"מ פ"ז א')
וה' ברך וגו'. התורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו ונותנת לי אחרית ותקוה טובה בזקנתו, שנאמר ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל גוכ"ה אומר (תהלים צ"ב) עוד ינובון בשיבה, ונסמך על הדרשא דלעיל דאברהם אבינו הי' זקן ויושב בישיבה ומרביץ תורה ברבים, יעו"ש, וע"ע לפנינו לעיל בפ' לך בפסוק ואברם כבד מאד במקנה וגו' מה ששייך לדרשא זו. .
(קדושין כ"ב א')
בכל. דרש רב עוירא. כל אדם שיש בו גסות הרוח וחוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (איוב כ"ד) והומכו ככל יקפצון דמקודם לזה אמר, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט [מחשיבותו] שנאמר (איוב כ"ד) רומו מעט, כיון שרומו – מתמעט, ועל זה מוסיף כאן ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו שנאמר והומכו בכל, כלומר, שאם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו יקפצון מן העולם, ימותו מות ישרים כאותן שכתוב בהן כל. ויתכן דדריש יקפצון כמו יקבצון בחלוף פ"א בבי"ת מפני שמוצא שתיהן מן השפתים וכמו בקע – פקע, הפקר – הבקר, ופעל קבץ הוא נרדף עם פעל אסף וקבר כמו לא תאסף ולא תקבץ (יחזקאל כ"ט, ה), מצרים תקבצם מף תקברם (הושע ט, ו) והוא מלשון וענין מיתה וקבורה. , כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל הבאברהם כתיב כאן בכל, וביצחק כתיב (פ' תולדות) ואוכל מכל, וביעקב כתיב (פ' וישלח) וכי יש לי כל. .
(סוטה ה' א')
בכל. תניא, ר' מאיר אומר, בכל – שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר שהיתה לו בת ויתכן לומר דפליגי בפלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש בסוגיא כאן, דר"י ס"ל דכשנולדה נקבה רביה באה לעולם [מפני שממהרת לילד], ור"ל ס"ל מריבה באה לעולם [עיין הבאור לפנינו לעיל בפ' בראשית ו' א'], וס"ל לר"מ כאן כר"ל ור' יהודה כר' יוחנן. ויש להאריך בענין דרשא זו בדברי אגדה, אכן כבר כתבו בזה הרבה מפרשים, וגם אין מתכלית חבורנו להאריך באגדה.
גם י"ל בדעתי' דר"מ דאזיל לשיטתי' שתיקן לברך בכל יום שלא עשני אשה, כמבואר במנחות מ"ג ב', וזה י"ל מפני שערך הנשים הי' קיל בעיניו, מפני קלות דעתן, כמבואר בע"ז י"ח ב' שברח מחמת כסופא מפני ברוריא אשתו יעו"ש, וגם מפני שנכשל ע"י אשה אחת כמבואר בתולדתו בסה"ד. ומזה סמך להגירסא האמתית במנחות שם ר' מאיר ולא ר' יהודה, כמו שהעיר במסה"ש.
, אחרים אומרים שהי' בכל שמה, ר' אליעזר המודעי אומר, אצטגנינות היתה לו לאברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו זענין האצטגנינות הוא החכמה והידיעה במחזה ומשטר הכוכבים וכמבואר לפנינו לעיל בפ' לך בפ' ויוצא אותו החוצה. , ר' שמעון בן יוחאי אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא חוכתבו התוס' אע"פ שאמרו בב"מ פ"ז א' עד יעקב לא הוי חולשה – היינו חולי של מיתה. .
(ב"ב ט"ז ב')
בכל. תניא, וה' ברך את אברהם בכל – שלא מרד עשו בחייו, דבר אחר בכל, שעשה ישמעאל תשובה בחייו טעיין מענין דרשא זו לקמן ס"פ זו בפ' ויקברו אותו יצחק וישמעאל ובר"פ תולדות בפסוק ויבא עשו מן השדה. .
(שם שם)
בכל. ת"ר, אברהם אבינו הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא, ולא שלט בו יצה"ר ומלאך המות ורמה ותולעה, דכתיב וה' ברך את אברהם בכל יכלומר לא חסר שום טובה וגם מטובת עוה"ב, ומבואר דגם לא שלט בו יצה"ר, דאם שלט הי' מתגבר עליו והי' מצטער על אשר לא יכול למלאות מה שמסיתו, והי' בזה חסר טובה, וגם מלאך המות לא שלט בו קודם מיתה כיון דגורם יסורי מיתה, אלא מת מיתת נשיקה שהיא קלה ונוחה. והעדר השליטה של רמה ותולעה אף דהוא לאחר מיתה יתבאר ע"פ מ"ש בע"ז כ' ב' דקודם מיתת האדם מלאך המות זורק בו טפה, ממנה מת, ממנה מסריח וכו', וממילא ממנה גם יש לו רמה ותולעה שדרכן לקנן בגוף סרוח, ולכן מכיון שאברהם מת ע"פ ה' ולא ע"י מלה"מ ממילא לא נזרקה בו הטפה של מרה וא"כ לא נתקלקל גופו וממילא לא שלט בו רמה ותולעה. וע"ע לקמן בפ' תולדות בפ' ואוכל מכל ובפ' וישלח בפסוק יש לי כל שגם ליצחק וליעקב היו הזכיות האלה, ובגמרא חשיב עוד. [שם י"ז א']
המושל וגו'. א"ר אלעזר, המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו, מלמד שאליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה יאעיין מש"כ לעיל פ' לך בפסוק הוא דמשק אליעזר ולעיל בפסוק הקודם אות א'. מענין תורת אברהם. .
(יומא כ"ח ב')
המושל וגו'. הכותב לאחד שיהיה מושל ושולט בכל אשר לו אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופסות, שכן מצינו באליעזר עבד אברהם דכתיב ביה המושל בכל אשר לו יבואי אפשר שיהיו שלו ממש, דהא כתב אברהם כל אשר לו ליצחק, כמבואר בס"פ זו, אלא ודאי הי' רק אפוטרופוס וזה הוי לשון אפטרופסות. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ט דעיקר דבר העמדת אפוטרופס ותוקף קניניו ומכירותיו הוי רק מדרבנן, וצ"ע שהרי כאן משמע דיש סמך לענין זה בתורה, וכ"מ מדרשא פ' קרח כן תרימו גם אתם למעט אפוטרופסין, משמע דרק לתרומה מיעטה התורה ולכל דבר הוי כח ודין אפוטרופוס מה"ת, ודוחק לחלק בין אפוטרופוס ליתומים ואפוטרופוס לגדולים, וכ"מ בקדושין מ"ב א' מניין ליתומים שבאו לחלק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס שנאמר ונשיא אחד למטה וכו', הרי דיליף לדין אפוטרופוס מה"ת, וצ"ע, וע' מש"כ בפ' קרח שם. [תשובות הרא"ש כלל פ"ד]. שים נא ידך וגו'. מכאן לנשבע שצריך לאתפושא חפצא בידי' יגכלומר חפץ קדוש כמו ס"ת או תפלין, כמו שהשביע אברהם את אליעזר במילה. ומה שהשביעו במילה דוקא י"ל משום דאז לא נצטוו יותר [תוס'], וגם י"ל ע"פ מ"ש במ"ר דמפני שנתנה להם המילה בצער לכן היו נשבעים בה. –
ואיתא בסוגיא כאן, אמר רב פפא, האי דיינא דאשבע בתפלין נעשה כטועה בדבר משנה, ר"ל דס"ל דרק בס"ת צריך להשביע, וכתבו התוס', אע"פ שהשביע אברהם את אליעזר במילה, היינו טעמא משום דלת"ח די בתפלין ואין צריך לו ס"ת דוקא, כמבואר בגמרא. וע"פ זה יתבאר מה שהוסיף כאן הכתוב לתאר את אליעזר בתאר המושל בכל אשר לו, שאין צריך כ"כ לענינא, אך הנה אמרו ביומא כ"ח ב' והובא בדרשא לעיל המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו, מלמד שאליעזר זקן ויושב בישיבה הי', ובא הכתוב לאשמעינן דמכיון שהי' ת"ח השביעו במילה ולא הי' צריך אצלו ס"ת, הוא ספר המצות שהי' לאברהם אבינו כמש"כ לעיל בפסוק א' אות א'. –
וע' בתוס' הקשו למה קיי"ל דרק בשבועת מודה במקצת בעינן נקיטת חפץ ולא גם בשבועת העדות ושבועת בטוי ופקדון, והניחו בתימה, והרא"ש כאן בסוגיא (פ"ו ס"ס א') כתב מכח קושיא זו דבאמת דרשא זו מנקיטת חפץ באברהם היא אסמכתא בעלמא, ותקנת חכמים להטיל אימה על הנשבע, לכן בשבועת עדות ובטוי ופקדון לא בעינן נקיטת חפץ, עכ"ל, ולבד שאיני מבין למה לא נאיים גם בכל השבועות בנק"ח, עוד זאת קשה מאד בעיני לומר בהחלט בשביל הערה זו דדרשא זו אינה אלא אסמכתא, כי אף אם אמנם. קושיא זו כשהיא לעצמה דורשת ישוב, אבל לעשות בשביל זה דרשא סתמית לאסמכתא, לדעתי לא מסתבר כלל, וכבר הורה זקן הפוסקים הרמב"ם, כי בשביל קושיא לא נדחה הלכה ממקומה [שו"ת רמב"ם סי' מ' וע' בהה"מ ריש פט"ו מאס"ב], וגם ההערה השניה שבשבילה החליט הרא"ש לומר שדרשא זו אסמכתא אינה מכרחת, כפי שיתבאר להמעיין.
ולולא דברי הרא"ש הו"א דדרשא זו עקרית ויסודית היא, ומדינא דאורייתא בעינן נקיטת חפץ, ואי קשיא למה רק בשבועת מודה במקצת בעינן זה ולא גם בשבועת עדות ובטוי ופקדון, נראה משום דכיון דרק בשבועת מודה במקצת כתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים יבא דבר שניהם (משפטים), דזה מורה על השבועה כמבואר במקומו, לכן מקיימין דבר זה ככתוב בזה שאוחזין חפץ של קדושה ביד ובזה אנו מקיימין קירוב לאלהים, אבל בשאר מיני שבועות דלא כתיב קירוב לא בעינן נקט"ח שתכליתו לקיים מצות קירוב, ודו"ק.
.
(שבועות ל"ח ב')
ואלהי הארץ. עד שלא בא אברהם לא הי' הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד, ומשבא אברהם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ ידקצת צ"ע שלא הביא הפסוק הקודם דפ' לך שאמר אברהם הרימותי ידי וגו' אל עליון קונה שמים וארץ, ובאמת בגמרא סוטה ד' ב' אמרו לענין דאיירי שם אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב בי' קונה שמים וארץ, ואולי משום דלא כתיב התם ענין אלהות שהוא ענין מלכות שעל זה תכון עיקר דרשא זו. .
(ספרי פ' האזינו)
ואם לא תאבה. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת טוענין תנאי ב"ג וב"ר ידוע שהוא דבר והפוכו, ויתבאר לפנינו אי"ה ס"פ מטות. ובגמרא הובא הפסוק דלקמן מ"א אז תנקה מאלתי, ונראה דאשיגרא דלישנא הוא וצ"ל הפסוק שלפנינו המוקדם. –
וע' בשבועות ל"ו א' חקרו בגמרא אם אלה בכלל שבועה או לא והביאו ראי' מפסוקים שונים דהוי בכלל, ובהגהות רש"ש תמה למה לא הביאו מפרשה זו דכתיב מקודם ואשביעך בה', וישבע העבד, ולבסוף אמר (פ' מ"א) אז תנקה מאלתי, הרי דאלה בכלל שבועה, ולכאורה היא הערה נכבדה מאד.
אבל האמת הנראה בזה, דבזה אין ספק להגמרא דאלה הוי בכלל שבועה, אחרי דבכ"מ בתנ"ך מורים על זה, ועיקר הספק הוא אם שבועה בכלל אלה, ובאור הענין, משום דשם שבועה הוא כלל כולל כל מיני שבועות ואלות, אבל אלה הוא פרט אחד מכלל שבועות, ולכן אין ספק שהפרט הוי בתוך הכלל, היינו אלה בכלל שבועה, אלא הספק והחקירה היא אם גם הוי הכלל כלול בהפרט, דהיינו אם שבועה הוי בכלל אלה, וכן מתבאר מתוך כל הסוגיא והשקלא וטריא, דזה הוא עיקר הספק בגמרא, ולפי"ז אין מפרשה זו כל ראי' לענין זה אחרי דכאן הי' הכלל – שבועה והפרט – אלה, ובזה אין כל ספק, ושפיר אמר אברהם אז תנקה מאלתי, וע' בסוגיא ודו"ק.
.
(קדושין ס"א ב')
והיה הנערה וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אליעזר עבד אברהם אע"פ ששאל שלא כהוגן השיבוהו כהוגן, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך, יכול אפילו חגרת אפילו סומא – ונזדמנה לו רבקה טזומשמיענו בזה דאין סומכין על הנס וכשמתפללין על דבר צריך לבקש דבר ברור כהוגן, ובאמת מצינו ביפתח שנכשל בכזה שאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והעליתיהו עולה – ויצאה לקראתו בתו היחידה (שופטים י"א). וענין חובת התפלה בלשון וענין ברור מצינו בזוהר פ' וישלח (קס"ט א') בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן דמאן דצלי צלותא בעי לפרשי מילי' כדקא יאות, מיד אחי, ואי תימא קריבין אוחרין סתם אחים מקרי – מיד עשו, יעו"ש, וע' מש"כ בס"פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. –
וע' בב"ק פ' א' מעשה באשה אחת שהי' בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא לישאנה אינה מחזירתו, וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים, וכשבא הדבר לפני החכמים [לשאול דינה] אמרו, לא נתכונה זו אלא להגון לה, ע"כ. והנה לפי"ז קשה מאי שנא ענין זה דאליעזר ודיפתח למה לא נימא גם בהו שלא נתכונו אלא להגון, ולמה לא מצאו החכמים היתר זה ליפתח.
וי"ל דשאני באליעזר ויפתח דתלו הדבר בתנאי, אליעזר אמר זו שתאמר שתה וכו', ויפתח אמר מי שיצא מדלתי ביתי, הוי כמו קבעו סימן מובהק וציון מיוחד לאותו האיש, משא"כ האשה הנזכרת לא אמרה כל תנאי וסימן פרטי כ"א בדרך כלל, ודו"ק.
.
(תענית ד' א')
והיה הנערה וגו'. אמר רב, כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש יזר"ל כל נחוש שאינו סומך עליו ממש לעשות מעשה על פיו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם כמבואר בפרשה אין בזה משום איסור לא תנחשו. והתוס' הקשו איך עשה כן אליעזר למ"ד דבן נח מצווה על הכישוף, ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא, ואע"פ דכתיב ויקח האיש נזם זהב ויתן ואח"כ ויאמר בת מי את – אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן משמע כשסיפר, דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את וגו', עכ"ל, והדוחק מבואר, ועיין בבאורי הגר"א ליו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א, והרבה מפרשים עמלו בישוב כל ענין זה.
אבל מה שנראה ברור בכלל ענין זה, כי באמת אינו אסור רק נחוש כזה שמנחש על המקרה עצמו מבלי להזכיר שם ה' ומבלי בקש ממנו סיעתו לסבוב מקרה זה, משום דאז יש בזה ענין כשוף, כמ"ש בחולין ז' ב' למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, והיינו שמסירים כביכול את השגחת ה' ומאמתים מעשיהם הם, משא"כ אליעזר שאמר כאן ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו', והיה הנערה אשר תאמר וגו' אותה הוכחת לעבדך, הרי שעשה הכל בדרך אמונה ותפילה, שביקש מהקב"ה שיסבב לו סימן זה למען יהי' בטוח במעשיו, אין בזה אף ריח נחוש וכשוף ונדנוד איסור, ומותר לכל אדם לעשות כן לכתחלה. ומה שאמרו בגמרא כל נחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחוש – הכונה אם עשה סימן כזה בדרך נחוש מבלי הזכיר שם ה'. ועם באור זה יתיישב הכל, וגם יתיישב ע"פ דרך זה מה שהקשו התוס' בסמוך מיונתן בן שאול האיך ניחש – יען כי גם הוא זכר שם ה', כמבואר בקרא, ודו"ק.
.
(חולין צ"ה ב')
שתה וגם גמליך. מכאן דאע"פ שאסור לאדם לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, הני מילי באכילה, אבל לשתיה האדם קודם, כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה יחאין הלשון מדויק כ"כ, דלשון זה כמו שהעתיק לא אמרה רבקה רק אליעזר, ועיין בפסוק י"ט. והנה ענין חיוב קדימת האכילה לבהמה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' עקב בפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך, וטעם הדבר שלשתיה האדם קודם לא נתבאר וצריך טעם.
ונראה ע"פ מ"ש התוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג א' דלפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב כל כך, יעו"ש, אבל לשתות אין אדם שותה אלא לצמאו וכפשטות לשון המשנה בברכות מ"ד א' השותה מים לצמאו [ועיי"ש בגמרא], ולא מצינו בשום מקום הלשון האוכל לרעבונו, ולפי"ז הנה בשתיה דמכיון שהוא צמא אינו מן הדין שיגרום לו צער הנפש לחכות עד אשר תשתה הבהמה, כי להנצל מצער בודאי האדם קודם, משא"כ באכילה דלפעמים אינו רעב כל כך, ובנקל יכול לחכות. אך לפי"ז יתחייב שאם האדם רעב ביותר לאכול ולכשימתין יצטער ביותר – הוא קודם לבהמה, וזה דין חדש, אם לא דנימא דלא פלוג רבנן, וצ"ע לדינא. ודע דהוא הדין שהי' אפשר להס"ח ומג"א להביא ראי' דלשתיה האדם קודם לבהמה מפרשה חקת (כ' ח') והשקית את העדה ואת בעירם, הרי דהקדים האנשים לבהמות. –
ודע דמה שאמרה רבקה וגם לגמליך אשאב (פ' י"ט) ולא אשקה כמו שאמר אליעזר, יש לכוין ע"פ מ"ש בכתובות ס"א ב' שאין אדם יכול לכוף את אשתו לתת מאכל לפני בהמתו זכר משום שאינו מגדר הצניעות, יעו"ש ברש"י, ולכן אמרה רבקה אשאב בלשון נקיה.
[מג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס"ח].
והנערה וגו'. תניא, אין בתולה אלא נערה, וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה יטר"ל בכל מקום דכתיב בתולה היא נערה ולא קטנה ולא בוגרת, וכמו לענין כהן גדול דכתיב בי' כי אם בתולה מעמיו יקח, אסור לישא בוגרת. .
(יבמות ס"א ב')
בתולה ואיש לא ידעה. בתולה – מכדרכה, ואיש לא ידעה – משלא כדרכה כמכפל התוארים בתולה ואיש לא ידעה דריש כן, ועיין במ"ר נוסחא אחרת בדרשא זו. ובירושלמי כאן איתא, א"ר יצחק בן אלעזר, אפילו בידיה לא תבע בה, שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ופירש הפ"מ אפילו בדרך שחוק וקלות ראש לא נגעו בה, וקרבן עדה גריס אפילו בריה לא תבע בה כלומר אפילו שום בריה לא תבע בה לישאנה, והדוחק מבואר, ובמ"ר גריס אפילו אדם, ואינו מבואר.
והנה בסוף מס' סופרים איתא על פסוק זה ואיש לא ידעה אין איש אלא אביה, שכך הי' מנהגם של ארמיים לשכב עם בנותיהם בתולות ונעשה לה נס ומת אביה כדי שלא תטמא, ובילקוט איתא מפני מה מת בתואל, שהי' מלך וכל בתולה שתנשא נבעלת לו מקודם נתקבצו כל השרים ואמרו אם הוא עושה לבתו כן מוטב, ואם לאו אנו הורגין אותו ואת בתו, ונעשה נס ומת. וכפי הנראה מקור אחד לאגדה זו עם האגדה במס' סופרים, והנה משתי אלה האגדות יחד נראה ברור כי ט"ס בירושלמי וצ"ל אפילו אביה לא נגע בה, ורומז לאלו האגדות, ודו"ק.
.
(ירושלמי כתובות פ"א ה"ג)
הגמיאיני. מכאן דמה ששנינו המוציא חלב בשבת כדי גמיאה חייב – כדי גמיאה ולא כדי גמיעה הוא כאר"ל דצ"ל כדי גמיאה באל"ף ולא בעי"ן, והוא הדין דהי' יכול להביא מאיוב ל"ט ברעש ורוגז יגמא ארץ, אך הראי' מכאן היא יותר חזקה דגבי שתיה כתיב. ושיעור כדי גמיאה הוא מלא לוגמיו. .
(שבת ע"ז א')
והאיש משתאה. א"ר יצחק, דברה תורה בכל לשון, שנאמר והאיש משתאה לה כבכלומר, לפעמים תמצא שהתורה תשתמש בשמות נרדפים שיש למלה זו כונה על לשון אחר שבמקרא, ואפילו הכי דברה בלשון הזה, וכמו כאן והאיש משתאה לה, והוא מלשון שאיה כמו והאדמה תשאה שממה (ישעי' ו'), וא"כ פירוש משתאה משתומם הוא, והוא ג"כ לשון מקרא שמו שמים, והי' לו לכתוב גם כאן והאיש משתומם וכמו ואשתומם על המראה (דניאל ח'), אלא שדברה תורה בכל לשון, שהכונה אחת היא, וכן בלשון המשנה נמצא כן בפ"י דתרומות כל גרב, שפירושו כל חבית, והול"ל כל חבית, אלא שכך דרך הלשונות. –
גם אפשר לפרש כונת הדרשא דברה התורה בכל לשון ע"פ מ"ד במ"ר כאן, והאיש משתאה לה ממצמץ [או מוצץ] ומביט בה ההצליחו ה', ועמלו המפרשים לפרש הלשון ממצמץ או מוצץ, ויש שפירשו שמשתאה הוא מלשון שתיה, והיינו שעשה עצמו כאלו שותה או שתה ומצץ מעט מעט כדי שבין כה יוכל להתבונן לה, ולא הי' רוצה כלל לשתות, ולפי"ז יהי' ערך הלשון משתאה כמו מתעשר, מתרושש, מתחכם, וכדומה, והיינו שעשה עצמו כאלו שותה. ויתכן שאל פי' זה כוון הירושלמי שהוציאה התורה לשון שתיה בכל לשון אף שאינו רגיל. גם אפשר לפרש כונת הלשון ממצמץ ומביט בה דמורה על קול השריקה שמשמיע האיש המשתאה על דבר ע"י מציצת השפתים, ואין להאריך עוד.
[ירושלמי ר"ה פ"א ה"ח]
ברוך ה'. מכאן למדנו מטבע ברכות כגר"ל דצריך לומר שם ומלכות. וכתב הרוקח אע"פ דאין מלכות בברכה זו אך זה הוא מפני שעוד לא הודיע הקב"ה מלכותו, אבל התוס' בברכות י"ג ב' כתבו דאלהי אברהם היינו מלכות. [רוקח סי' שס"ג]. ומקום לגמלים. מלמד שלא נכנסו הגמלים עד שפינו כל העבודות כוכבים מפניהם כדיתכן דדריש הלשון ואנכי פניתי הבית, דעל הרוב יונח לשון פנוי על הסרת המכשול או הסקול וכבוד המקום, כמו סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול (ישעי' נ"ז), ומפרש כאן דהלשון פניתי יונח גם על ומקום לגמלים, והיינו שהסיר כל המכשולים המונעים לכניסת כל הכבודה של אברהם אבינו, וקרוב לענין זה איתא בחולין ז' ב' בחמורו של ר' פינחס בן יאיר שלא רצה לאכול מן הטבל, יעו"ש ובדרשא הבאה. [אדר"נ פכ"ח]. ויפתח הגמלים. התיר זממיהם כההיינו מוסרי הצואר שעד כה הי' סוגר את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים. ומסיים בירושלמי, רב הונא ור' ירמי' שאלו לר' חייא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומין לחמורו של ר' פינחס בן יאיר, ופי' הרמב"ן בנמוקיו שהיא תמי' קיימת ובא לסתור דברי האומר שיצאו זמומין, יען שא"כ תהי' החסידות יותר גדולה בביתו של ר' פינחס בן יאיר מאשר בביתו של אברהם אבינו, וכ"פ הרשב"ם. ועיין בדרשא הקודמת. .
(ירושלמי שקלים פ"ה בע"י)
לא אכל. מכאן שאם נתנו לאדם לאכול אין צריך שיאמרו לו לאכול, שהרי אליעזר אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי ועדיין לא אמרו לו שיאכל, אלא מכיון ששמו לפניו לאכול אין צריך אמירה כוכ"כ
המג"א בשם ספר שלחן ארבע [יש מיחסים אותו לרמב"ן אך לא כן דעת האחרונים כי אם שמחברו היה רבנו בחיי דשמו רמז כמה פעמים בספרו בר"ת וע' שם וגדולים] על מה שמבואר בשו"ע כאן [שמקורו ממס' הר"א ריש פ"ח] הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמר בעה"ב, וקמ"ל זה המחבר [ע"פ באור המג"א] דנתינה הוי כאמירה, שמכיון שנתנו לו שוב מותר לו לאכול וא"צ לאמירת בעה"ב, וכהראי' שמביא. ומבואר דזה הוי רק קולא לאורח שא"צ להמתין עד שיאמרו לו ולא אזהרה לבעה"ב שלא יבקש לאורח לאכול אחרי ששמו לפניו על השלחן, אבל באמת י"ל כי יש בזה גם אזהרה לבעה"ב כמבואר, יען כי לפעמים יארע שא"א לאורח לאכול ואם יאכול יסתכן ורק ע"פ בקשת בעה"ב יאכל, וכעין מה שאירע להגר"א מווילנא בדרכו, כמש"כ בניו בהקדמתם לבאורו לאו"ח יעו"ש
[מג"א סי' ק"ע ס"ק י"ח].
עבד אברהם אנכי. אמר לי' רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית בך קדים אמרה, אמר לי', דכתיב ויאמר, עבד אברהם אנכי כזהרי דמעצמו פתח בתואר עבדותו, והתועלת בזה י"ל להציל את חבירו מעון שלא יקראנו הוא בדבר הגנאי ויענש על הלבנת פנים. והגר"א כתב דמכאן רמז למ"ש ברע"מ פ' בא שיש לאדם להתודות על חטאיו כדי שלא יתן פ"פ לאחרים. .
(ב"ק צ"ב ב')
ואבא היום. ת"ר, אליעזר עבד אברהם קפצה לו הדרך, דכתיב ואבא היום אל העין, למימרא דההוא יומא נפיק כחכפירש"י בפסוק זה דלשון היום מיותר, אלא אמר היום יצאתי והיום באתי. ומה שהוצרך לספר מאורע זו י"ל פשוט כדי להראות גדולתו של אברהם.
וע"ד דרש אגדה י"ל מה שהוצרך לספר זה, ע"פ מ"ד בפדר"א פ' ט"ז ובמ"ר, דקודם שיצא אליעזר לדרכו כתב אברהם שטר מתנה ליצחק על כל אשר לו ונתנו ביד אליעזר שיראה אותו למשפחת רבקה, ולפי"ז אם לא הי' מספר מקפיצת הדרך והיו מחשבין נסיעתו בדרך הטבע כמה ימים הי' נראה להם שהשטר מתנה הוא מאוחר שנכתב ביום ביאתו. ואף שמדינא שטרי מאוחרין כשרים אך אין הדבר לכבוד לאברהם דמיחזי כשקרא וכמ"ש בחו"מ סי' מ"ג דמהאי טעמא לא יכתבו לכתחלה שטרות מאוחרים.
.
(סנהדרין צ"ה א')
מה' יצא הדבר. אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובלי, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים אנו למדין שמה' אשה לאיש, מן התורה – דכתיב מה' יצא הדבר כטאינו מבואר לכאורה מאי קמ"ל בזה, אמנם כנראה בא המאמר הזה בגמרא כאן בקצור, ובמלואו נמצא במדרש שוח"ט מזמור נ"ט בזה"ל, בוא וראה כמה קשה הוא הזיווג, שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים [מבואר] שהקב"ה מייחד שמו על הזיווג, בתורה כתיב ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר ובנביאים כתיב (שופטים י"ד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, ובכתובים כתיב (משלי י"ע) ומה' אשה משכלת, מכאן שייחד הקב"ה שמו על הזיווג, ע"כ, הרי דעיקר כונת הראי' ענין יחוד השם, ונראה הבאור בזה ע"פ מ"ד בויק"ר פ' ח' ובתנחומא תשא סי' ה' שמאז ברא הקב"ה את העולם עוסק לזווג זיווגים וכמש"כ אלהים מושיב יחידים ביתה וכו', והיינו מפני שענין קשה ונכבד הוא, והיינו שמייחד שמו על הזיווג, כלומר שאין עניני זיווגים באים במקרה רק בהשגחה מן השמים. .
(מו"ק י"ח ב')
ימים או עשור. מאי ימים, אילימא תרי יומי, וכי משתעי אינש הכי, אמרו לי' תרי יומי אמר להו לא הדר אמרו לו עשרה יומי, אלא מאי ימים שנה, כדכתיב (פ' בהר) ימים תהיה גאולתו, מלמד שנותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל לפרנס עצמה לר"ל לאחר האירוסין נותנין לה זמן י"ב חודש להכין עצמה בתכשיטין ובגדים עד שתכנס לחופה. וקצת צ"ע שלא סמכו על ענין זה הפסוק דאסתר מקץ היות לה כדת הנשים י"ב חודש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן, וי"ל דבמלך שאני. .
(כתובות נ"ז ב')
אחר תלך. א"ר יצחק, עטור סופרים הלכה למשה מסיני הוא, ואחר תלך – עטור סופרים הוא לאר"ל תיבות שהם באים רק לעטור ותפארת הלשון, הם בכ"ז מעקרי התורה, כי כן נמסרו למשה מסיני, וכמו הכא דהי' אפשר לכתוב ותלך, והמלה אחר נכתבה רק לתפארת הלשון, ונ"מ שאסור לשנות או להשמיט מתיבות כאלה כל שהוא כמו כל יתר דברי התורה. .
(נדרים ל"ז ב')
ויברכו את רבקה. תניא, מניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר ויברכו את רבקה לבועיין בתוס' כתובות ז' ב' ד"ה שנאמר, כתבו דדרשא זו אסמכתא היא ולא איירי פשטי' דקרא בברכת אירוסין, עכ"ל, ואע"פ דאמר הלשון מניין מן התורה צ"ל דלאו דוקא הוא, וכעין זה כתב רש"י בביצה ט"ו ב' לענין מ"ש שם מנה"מ דצריך עירוב תבשילין, וז"ל, לאו דוקא מקראי יליף, דעירוב תבשילין מדרבנן, והכי קמבעי לי' אהיכי אסמכוה רבנן, עכ"ל, והוא כמו שבארנו כ"פ דמדרך חז"ל להסמיך קבלותיהם על לשונות התורה [ע"ל פ' בראשית ב' ט"ז]. וע' ברמב"ן בסה"מ שורש א' שחקר בהוראת הלשון מנא הני מילי אם הוא מורה על דאורייתא ממש או גם על אסמכתא, וצ"ע.
ומה שכתבו התוס' מקודם לזה דהכא ברכת אירוסין הי' ולא ברכת נשואין [ולכן לא מייתי הגמרא מקור לברכת נשואין מכאן], צ"ע לפי מה דקיי"ל בכתובות מ"ח ב' מסר האב לשלוחי הבעל הוי כנכנסה לחופה, והכא הלא כן הי' שמסרוה בני משפחתה לאליעזר. אמנם מטעם אחר צ"ל דלא הי' כאן ברכת נשואין, והוא ע"פ מ"ש הריטב"א בחידושי כתובות ח' א' שאין אומרים ברכת נשואין אלא היכי שהחתן והכלה נמצאים ביחד.
.
(מס' כלה פ"א)
ותרכבנה. תנא דבי רבי ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה מושב לגבפ' מצורע כתיב בזב וכל המרכב אשר ירכב ובזבה כתיב על הכלי אשר היא יושבת עליו, ואע"פ דהמרכב ומושב שוין בשניהם, אך אינו נאות להזכיר רכיבה באשה. , והא דכתיב ותקח רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים, התם משום בעתותא דגמלים אורחא הוא לדשהגמל גבוה הוא ויראה שלא תפול, לכן אורחא דאשה לרכוב כדי שתוכל להחזיק בו היטב. .
(פסחים ג' א')
אחרי האיש. אחרי האיש ולא לפני האיש, מלמד שלא יהלך אדם אחורי אשה להמשום הרהור, ואין נ"מ בין פנויה בין נשואה.
ויש מפרשים דקדקו בפסוק זה יתור הלשון ויקח העבד וגו' וילך, אחרי דכבר כתיב ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש, וכן יש לדייק כזה לעיל בפסוק י' ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך ויקם וילך, הנה גם שם כפל לשון וענין הליכתו, וצריך טעם.
וקרוב לומר ע"פ מ"ש בנדה י"ד א' רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה, ותניא נמי הכי, רוכבי גמלים כולם רשעים, ופירש"י מפני שאבריהם מתחמם בבשר הגמל ומוציאים זרע, עכ"ל, וזה משמיעים אותנו הכתובים ביתור לשון וילך בצדקת אליעזר, כי אע"פ שלקח עמו גמלים לרכוב וכל הכבודה שבדרך רכבו אבל הוא לא רכב אלא הלך ברגליו או באופן נסיעה אחרת רק לא ברכיבה על הגמלים.
.
(ברכות ס"א א')
לשוח בשדה. תניא, יצחק תיקן תפלת המנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו לודריש לשוח מלשון דבור והגה, כמו אשיח בפקודיך (תהלים קי"ט), שיחו בכל נפלאותיו, ועוד הרבה, וזה הוא משום דעיקר המובן משורש שיח מורה רק על דבור או הגיון, ולא מצאנוהו בשום מקום שיהי' מובנו טיול, ולכן בהכרח אין הפירוש כאן כמו שרגילים לפרש – לטייל בשדה, ופירוש חז"ל הוא עומק פשוטו של הלשון ואמתתו. –
והנה בע"ז ז' ב' איתא, שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל, שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, ואין שיחה אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה, ולכאורה הוא פלא, דכאן למד להוראת הלשון לשוח בשדה שהוא ענין תפלה מפסוק ישפוך שיחו ושם למד לבאור הלשון ישפוך שיחו דהוי לשון תפלה מפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. ועיין בתוס' כתבו דכך דרך הדרשות, ולדוגמא, במגילה י"ג א' ויהי אומן את הדסה, אין הדסה אלא צדיקים דכתיב (זכרי' א') והוא עומד בין ההדסים, ובסנהדרין צ"ג א' דריש הפסוק והוא עומד בין ההדסים אין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה, ויש להוסיף עוד, בסוטה י"ג ב' עה"פ דפ' ברכה ולגד אמר ברוך מרחיב גד כי שם חלקת מחוקק ספון, מכאן דמשה נקבר בנחלת בני גד, כלומר משום דמשה נקרא מחוקק, ובב"ב ט"ו א' דריש כי שם חלקת מחוקק ספון, מכאן דמשה נקרא מחוקק, כלומר דסמיך על הדרשא שמשה נקבר בנחלת בני גד, הרי שתי דרשות אלו מלמדות אחת על חברתה. וכן במ"ר ריש פ' ויצא, ויצא יעקב כיון שיצא משם פנה זיוה פנה הודה וכו' וכמו ברות א' ותצא מן המקום אשר היתה שמה, ושם ברות דרשו כזה על הפ' ותצא הנ"ל והביאו ראי' מן ויצא יעקב, כמבואר, וכן בפירש"י ר"פ ויצא ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו (יהושע ט"ז) ובפסוק ופגע ביריחו כתב כמו ויפגע במקום. – ובעיקר הענין דתפלות אבות תקנום עיין מש"כ לעיל בפ' וירא פ' י"ט כ"ז. –
וע' בתוס' פסחים ק"ז א' חקרו ועמלו הרבה לפרש שורש שם תפלת מנחה וטעם שם זה, וכתבו טעמים רחוקים, ולי נראה פשוט, דכמו תפלות שחרית וערבית נקראות על שם מצב תקופת ואויר היום, שחרית – ע"ש שחר, ערבית – ע"ש ערב, כך מנחה נקראת ע"ש אויר היום באותו הזמן, והוא כי השם מנחה יונח על שפלות וירידה, כמו והי' כאשר יניח ידו, וידוע דמשהגיע זמן תפלת המנחה מתחלת השמש להשפל ולירד, ועל שם זה נקראת התפלה, וכמו תפלת שחרית וערבית. וע"ע מענין שם זה בס' אבודרהם.
.
(שם כו ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך