תנ"ך על הפרק - שמואל א ב - חומת אנך

תנ"ך על הפרק

שמואל א ב

234 / 929
היום

הפרק

וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔הולאוְל֥וֹנִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃רַגְלֵ֤יחסידוחֲסִידָיו֙יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּמריבומְרִיבָ֗יועלועָלָיו֙בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהוָֽה׃וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ׃וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀לולֹא֙כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה׃וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה׃וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקֹמֽוֹ׃כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהוָֽה׃וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם׃וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

עלץ לבי בה'. אפשר דהכונה אע"ג דשמחתי שהיה לי בן עיקר שמחתי בה' שנתקן הירך של יעקב ונפתח סתום להתנבאת מן הנצח ובני שמואל יתקן הנצח והגם דשאול יקלקל רמה קרני דוד שנמשח בקרן שע"י יתקן כמש"ל:רחב פי. שהשאלתיהו לה' כדי שיהיה בו תוספת קדושה על אויבי נגד הסט"א אויבים ממש כי שמחתי בישועתך ונעימות בימינך נצח: אל תרבו תדברו גבוהה וכו'. אפשר בחקירת הרמב"ם ז"ל אם ידיעתו מכרחת וכו' ומסיק דודאי יודע הכל ואין ידיעתו כידיעתנו ופירש הרמב"ם ז"ל דזה כונת המשנה הכל צפוי כי לפניו נגלו תעלומות. ועם כל זה הרשות נתונה ואין ידיעתו מכרחת אלא הרשות נתונה ובטוב העולם נדון ויש שכר ועונש כי האדם בחירי והכל לפי רוב המעשה שאם נתן לצדקה דרך משל מאה כסף בפעם אחת הוא נחשב מצוה אחת ואם בק' פעמים הם מאה מצות וזהו שאמר והכל לפי רוב המעשה עכ"ד הרמב"ם ז"ל בפירושו. ואפשר דז"ש אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה כי ה' יודע עתידות ולפניו נגלו תעלומות ועל ידי זה יצא עתק מפיכם דאיך יש שכר ועונש שידיעתו מכרחת. הלא תדעו כי אל דעות ה' ואין ידיעתו כידיעתנו והאמת שהוא יודע הכל ודאי ואין ידיעתו מכרחת ובטוב העולם נדון ולו נתכנו עלילות נמנו המעשים כדתנן והכל לפי רוב המעשה ונמנו המעשים. ואחר זמן ראיתי להרב כלי יקר ז"ל שכתב משם הרב מהר"י בי רב ז"ל שפירש פסוקים אלו ע"ד שפירשתי בעניותי בחקירת הרמב"ם קצת באופן אחר עלץ לבי שכיונתי קצת לדעת גדול. א"נ במ"ש שלא להרבות בשבחיו של מקום כההוא דאמר האמיץ העזוז וכו' וא"ל סיימתינהו לשבחי דמארך וז"ש אל תרבו תדברו גבוהה בשבחיו של מקום כי במקום שבח ח"ו יצא עתק מפיכם כאלו סיימתם שבחו וקצת מזה ראיתי במפרשים כי אל דעות ה' ואין הפה גומר שבחיו אמנם כתבו הפוסקים דלספר הנסים זה מותר להרבות וז"ש ולו נתכנו עלילות כלומר הגם שאסור לספר שבחיו יכול למנות המעשים של הנסים בדקדוק ובריבוי. וכי תימא הרי קשת גבורים חתים ותרגם יונתן על מלכות יון אתנביאת ואמרת קשתא דגיבראי יתברון ודבית חשמונאי דהוו חלשין יתעבדון להון נסים וגבורן. ויש לשאול בפורים נעשו כל כך ענינים מגילה מנות ומתנות וכיוצא. ובחנוכה לא חזינא כהאי סימנא. והתשובה רמז ומובלעת גם כן במ"ש ונכשלים אזרו חיל והענין כמ"ש הרב מהר"י ז"ל ביערות דבש שבתחילה הי"ל לישראל איזה צד מחשבות כי כל הנעשה היינו מצד הככבים ומזלות ולא יש השגחה ח"ו ולזה הקב"ה היה עושה להם נסים מופלאים והיו רואים שהכל בהשגחה ואח"כ חוזרים למחשבות ההם עד זמן מרדכי ואסתר שראו השגחה פרטית וחזרו וקבלו התורה ברצון ואהבה ואינם צריכים עוד להראות שיש השגחה וכיוצא שכבר הם מאמינים בכל זהת"ד. וז"ש הגם שאמרתי ולו נתכנו עלילות שמותר לספר במעשה נסים לא יקשה דקשת גבורים חתים הם היונים ואמאי לא נתקנה מגילה לז"א ונכשלים שהיו ישראל כבר אזרו חיל היא התורה והיו שלמים באמונה ממעשה המן ומרדכי ואסתר אשר לזה רמז שבעים בלחם כמו שתרגם וקבלו התורה ברצון וזה מספיק עד עקרה ילדה שבעה דירושלם תתמלי מגלותהא כמו שתרגם יונתן: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. אפשר דרמז סוד הגלגול דזמנין דתכף שנקבר מחזירו בגלגול כמ"ש בזהר הקדוש וז"ש ממית ומחיה ואמר ה' מדת רחמים להשלים נפשו אז יתענג על ה' וכן גלגול גימטריא חסד וה' ממית ואח"כ מחיה ומביאו בגלגול ולפעמים הוא תכף מוריד שאול לקבר ויעל בגלגול. ורז"ל אמרו דהתנבאה על קרח מוריד שאול ויעל ואמרו רז"ל דבזכות שמואל יעלה ואפשר לרמוז כי תיבות מוריד שאול ויעל הם צירוף תיבות ירדו ושמואל יעל: והנער היה משרת את ה' את פני עלי הכהן. אפשר דהכונה דהיה מכוין לקיים את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכשהיה לפני עלי במורא וכבוד היה מכוין לקיים את ה' אלהיך תירא שציונו לירא מהת"ח וז"ש משרת את ה' שכונתו לקיים מש"ה את ה"א תירא בהיותו את פני עלי הכהן. א"נ שהגם שהיה לפני עלי הכהן היה דבק בו יתברך וכמש"ה שויתי ה' לנגדי תמיד וז"ש משרת את ה' דבק בשכינה שרומז את ה' הגם שהיה לפני עלי הכהן כל מעייניו ומצפוניו שהוא משרת את ה' ודבק בשכינה. א"נ אפשר היה משרת את ה' מיירי כלפי שרש נשמתו אשר בשמים ומשם בא שפע שהיה משרת את פני עלי הכהן. א"נ אפשר במ"ש הרואה פני דוד זוכר תלמודו. וכתב רבינו האר"י ז"ל דיצייר דמות רבו ויבין ההלכה ונראה הטעם דהשכינה שורה בפני דוד הע"ה ותורה שבע"פ נגד השכינה ולכך זוכר תלמודו. וכן יצייר תמונת רבו כי היתה השכינה שורה בפניו ואהני להבין תורה שבע"פ וז"ש משרת את ה' שלומד בתורה לעשות רצון ה' ותמיד היה מסתכל את פנ"י עלי שהשכינה שורה בפניו. אי נמי משרת את ה' את פני ר"ת גימטריא ענוה עם הכולל ובזה היה מרכבה לשכינה כמ"ש אני את דכא ובענוה היה את פני עלי הכהן כדי להבין התורה ולכוין לאמיתה כמ"ש דהלכה כבית הלל מפני שהיו ענותנין וכתב מרן בכללי הגמרא דבזכות הענוה היו מכוונים אל האמת ויומתק יותר עד"ה דתורה לשמה הוא להמשיך ללאה והיא נקראת ענוה. וה"נ שמואל בענוה היה לומד עם רבו עלי לשמה כדי לכוין אל האמת: ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'. אפשר דרך הלציי דשם עלי מורה מעלה והוא אותיות יעל שעלה עליו עול ה' ותורתו. ובניו אזלי בתר איפכא בל יעל שלא רצו בעול ולא ידעו את ה'. וזה התימה בני עלי שמורה היותו נושא בעול. בניו פרקו עול והם בני בליעל. ומשפט הכהנים לא די להם לעבור עבירה זו לפעמים אלא עוד יוסיפו סרה לעשות הדבר חק ומשפט ומרעה אל רעה יצאו בתחילה לקחת כרצונם בשר מבושל ואח"ך חי: מעבירים עם ה'. הרב כלי יקר ז"ל האריך בסוגית שבת דף נ"ד ורש"י והתוספות ואני בעניי כתבתי בזה ועל הרב כלי יקר בקונטרס פתח עינים שם בשבת בס"ד: והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' גם עם אנשים. אפשר לומר במשז"ל בברכות דף ל"א דא"ל עלי דהיה מורה הלכה בפני רבו ולאפוקי זה כתיב האי קרא דהמורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו כמ"ש בעירובין דף ס"ג ואילו שמואל הולך וגדל. ועוד וטוב הפך מורה הלכה בפני רבו שנקרא חוטא כמ"ש שם בעירובין לז"א וטוב שהוא צדיק כמש"ה אמרו צדיק כי טוב. גם עם ה' דאם היה איזה ענין לאפרושי מאיסורא היה מורה דשרי כמ"ש שם. גם עם אנשים גדולי הדור שיש להם דין רבו מובהק כמו שאמרו התוספות לא היה מורה לפניהם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך