תנ"ך על הפרק - בראשית כג - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

בראשית כג

23 / 929
היום

הפרק

פטירת שרה, אברהם קונה את מערת המכפלה

וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת׃וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־יֵ֣שׁ אֶֽת־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־צֹֽחַר׃וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי־חֵ֑ת וַיַּעַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת־אַבְרָהָם֙ בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץ׃וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־עֶפְר֜וֹן בְּאָזְנֵ֤י עַם־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶרֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה־הִ֑וא וְאֶת־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאָזְנֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃וַיָּ֣קָם ׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר־עִירֽוֹ׃וְאַחֲרֵי־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי־חֵֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו׳. ע׳ מש״כ לעיל ה׳ ה׳: שני חיי שרה. מיותר ואין כן בכ״מ זה הלשון. והנה כבר פירשנו כ״פ פי׳ חיים בלשה״ק בשתי משמעות. אחת חיים ולא מות. ב׳ שמח ועלז ולא עצבון. כענין שאמרו ביומא ס״פ בא לו. שנות חיים ושלום שנים המתהפכות מרעה לטובה. וכן בארצות החיים מקום שוקים. תמן שובעא כו׳. וע׳ מש״כ דברים פ׳ ואתחנן עה״פ ואתם הדבקים וגו׳. ואחר כ״ז יש להתבונן במה שאמרו שאברהם היה טפל לשרה בנביאות. ואין זה אלא תימא. האדם הגדול אשר דבר עמו ה׳ כ״פ. יהיה טפל לשרה שלא דבר עמה ה׳ כ״א דבור א׳ לא כי צחקת. ומפרשים ברבה שהוא דבר ה׳. אלא הכונה הוא שהיה טפל ברוה״ק. שהרי שני דברים הם רוה״ק הוא מה שאדם מתבודד ומשרה עליו רוה״ק ויודע מה שרואה. אמנם לא דבר עמו ה׳. ונבואה הוא בחינה גדולה ורבה מזה כמו שביארנו. ודוד המלך ע״ה זכה לשניהם ואמר רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני. היינו רוח ה׳ הוא רוה״ק המופיע על דבר עצמו. וגם מלתו על לשוני שהוא נבואה ממש. ואברהם היה גדול בנבואה משרה. אבל ברוה״ק היתה שרה מצוינת יותר מא״א. והסיבה לזה הוא משני טעמים. א׳ שאברהם בצדקו היה מנהיג העולם ומדריכם לעבודת ה׳ וכמו שכ׳ לפנינו נשיא אלהים ויבואר לפנינו. ומי שעסקו עם המון רבה אינו יכול להתבודד כ״כ. משא״כ שרה היתה יושבת באהלה בקדושה וטהרה (וע׳ מש״כ הגאון חתם סופר בהקדמתו בזה דברים ראויים אליו ז״ל). שנית דאין רוה״ק חל אלא מתוך שמחה ש״מ. ושרה זה צדקתה להפלא שהיתה באמונתה בבטחון חזק מאד נעלה כמו שמבואר ברבה שאמרה שרה לא״א את בהבטחה ואני באמונה ומי שבא מכח הבטחה ידוע מאמרם ז״ל אין הבטחה לצדיקים בעוה״ז. שמא יגרום החטא. וע׳ מש״כ לעיל י״ד י׳. משא״כ שרה שהיתה חזקה באמונתה בלי שום הבטחה ע״כ לא נתעצבה בכל ימי חייה והיתה שקועה ברוה״ק. וזהו דבר הכתוב שני חיי שרה. דשנים שלה כולם היו בחיי שמחה ונפש המעלה ונשגב בחיי רוחני. וכענין לשון גמ׳ מספר ימיו כפלים. כך אמר הכתוב דשני חייה היו שני פעמים משום שהיו חייה עליזים וסמוכים בה׳ מבטחה. ונראה עוד לפרש ע״פ הפשט משמעות שני מספר שני. ובאשר שרה נעשית ילדה אחרי זקנתה וחזרה לספר חליפות השנים וא״כ היה לה שני פעמים חליפות השנים. בראשונה חיתה תשעים שנה. ובשניה ל״ז שנים. וסך הכל שני חיי שרה היו מאה ועשרים ושבע שנים וע׳ בעל הטורים: בקרית ארבע. לפי הפשט הוא אדון העיר או בונה העיר. אבל הרי נזכר כ״פ חברון ולא נזכר שם הלז. מזה יצא דרשת חז״ל כונה שניה כפרש״י ומשום זה היתה סיבה מן השמים שתמות בחברון אע״ג שהיתה דירתה עם אברהם בבאר שבע כמבואר גם אחר העקידה וישב אברהם בבאר שבע. וגם להלן כתיב ויצחק בא מבוא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב. והיינו באר שבע כדכתיב לעיל כ׳ א׳ ויסע משם אברהם ארצה הנגב. אבל שרה מתה באיזה סבה ממסבב הסבות בחברון. או כאשר שמעה מדבר העקידה הלכה אחרי אברהם ויצחק חיי רוחה ובאשר הלכו לארץ המוריה והוא ביהודה סמוך לחברון. באה לשם ומתה. וטעם סיבה זו מה׳ הוא באשר היתה קרית ארבע וע״כ הוא משום הדרש ששם ראוי להקבר ארבע אבות העולם. ואדה״ר היה הראשון לקבורה שם ואיש לא ידע מזה: ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. דרך העולם תחלה לבכות בינו לב״ע ואח״כ להספיד ברבים וכמש״כ ויקרא ה׳ לבכי ולמספד. אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית כדאיתא בסנהדרין דף מ״ו דמשהי לה לשרה לפני קבורה יותר מן המורגל עד בוא אברהם. מש״ה נזדרז להספידה תחלה ברבים. ועוד יש הבדל בענין המת ואבליו. אם המת גורם לאבליו שנוי בהליכות עולמו וצערו מרובה יותר משבח המת עצמו אזי הבכי קודם ועיקר להספדו. משא״כ אם להיפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה אזי הספדו עיקר לבכי. מש״ה בחרבן בהמ״ק קרא הקב״ה לבכי על הנהגת עולמו שעי״ז נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב״ה כ״י והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחרבן בהמ״ק מש״ה כתיב תחלה לבכי ואח״כ למספד. משא״כ כאן מיתת שרה לא גרם לאברהם שנוי בהליכות עולמו עוד שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית והספדה רבה ע״פ חשיבותה מש״ה הקדים לספוד לה ואח״כ לבכותה. וכיב״ז כתיב בשמואל ב׳ א׳ במיתת שאול ויספדו ויבכו. היינו משום שלא נשתנה הליכות עולמו של דוד לרעה ע״י מות שאול והספדו היה רב ע״פ שבחו: אל בני חת. עם הארץ היו רבים אך משפחת בני חת היו מנהיגי העיר וגם עפרון היה מהם ע״כ הי׳ דברו תחלה לבני חת: גר ותושב. באשר כבר עקר דירתו מחברון הרי הוא שם כגר. ובאשר היה דר שם כבר כ״ה שנים ורוצה לקבוע שם מקום קבורה גם לעצמו ה״ז כתושב. והקדים לומר שהוא גר להתנצל על מה שלא הכין לו אחזת קבר מכבר כמו שהיה מנהגם שכל אדם חשוב עושה אחזת קבר לו ולזרעו בפ״ע לבד בה״ק הכולל לעניים ולאורחים. ע״ז התנצל שהוא גר. ומשעה שזכה לבן לא היה שם. אבל עתה מבקש זכות לזה שה״ה תושב. וע׳ מש״כ ויקרא כ״ה כ״ג: לאמר לו. המה נתיישבו מה להשיב. ושלחו אחד מהם לאמר לו תשובתם: שמענו. אמר השליח בשם הרבים המשלחים: אדני. אמר השליח מעצמו: נשיא אלהים. יש שני מיני גדולה והנהגה. א׳ מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא. ב׳ מנהיג אנשי העולם בעניני אלקות איש ואומה בשם אלהיו ויקרא איש אלהים. וא״א הי׳ מצוין בשני דברים. וכדאי׳ בב״ב ס״פ הספינה דצ״א. בשעה שמת א״א עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה. שני משלים הללו. דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות. משא״כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה וא״כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט. אבל בדבר א׳ הוא להיפך כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה. משא״כ כשאבד הקברניט של הספינה. הספינה בסכנה. ואמרו על א״א שהי׳ שתי מיני אבדות. בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה. ובהנהגת עבודת אלהים הי׳ קברניט לספינה. ועתה אמרו לו שאתה נשיא היינו מנהיג העולם ומדיני. אבל לא בכח החכמה לבד אלא נשיא אלהים. בשם אלקות: במבחר קברינו. היינו אחוזת קברינו הכבודה ביותר בכאן: איש ממנו את קברו. מה שמפריש לעצמו והוא בראש האחוזה: לעם הארץ. לכלל העיר: לבני חת. בפרט לאותה משפחה. וד״א ליתן כבוד לרבים קודם להחשוב ומיוחד בם. כדאי׳ במס׳ ד״א פ׳ לעולם אל יפטור במעשה דר״ג וחבריו עם פילוסופוס: לקבור את מתי מלפני. לבד כבודו. יחוסו על צערו שהוא אינו יכול לסלק את מתו אלא באופן זה: אשר בקצה שדהו. ואינו נצרך לכל השדה. ולאבד את שדהו מבעליו. רק בקצה שדהו. אשר ידע ממנה בהיותו דר באלוני ממרא. והיא סמוכה לזה השדה כמבואר להלן. וגם זאת לא במתנה כ״א בכסף מלא וגו׳ בתוככם לאחזת קבר. שהכל ידעו מזה שהיא לאחוזת קבר. ולא יהי׳ נמצא מעורר משכיני השדה וכדומה. וגם נ״מ בעיקר הקנין של אחוזת הקבר נצרך ליתן דריסת הרגל יותר כדאי׳ בב״ב ד״ק דרך הקבר אין לה שיעור: בתוך בני חת. בקרב אנשי משפחתו המיוחדת מהמון רבה של העיר: באזני בני חת. המה הקשיבו והבינו את דבריו בהשכל ודעת וזהו משמעות באזני בכ״מ כמש״כ ר״פ ויגש: לכל באי שער עירו. הכל ראו ושמעו התשובה גולמית ולא הבינו דבר: לא אדני. א״א ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה אלא. השדה בכלל הנני נותן לך וממילא. והמערה אשר בו לך נתתיה. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה א״א להקצות המערה מן השדה אלא בע״כ תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שא״א לבקש בחנם כל השדה: לעיני בני עמי נתתיה לך. יש בזה שתי משמעות. א׳ הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב׳ לעיני כל היא במתנה אבל ביני לב״ע יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל. המחיר שבדעתו. והנה הי׳ התשובה בהסכמת משפחתו והי׳ קוץ בה כמובן. ע״כ. לפני עם הארץ. הודה לכל ההמון שנצרך לעזרתם שירבו דברים עליו לגמור המכירה. אבל לא החזיק טובה לבני חת שהבין בחכמתו כי חורשים רעה וערמה: באזני עם הארץ. הכל שמעו והאזינו דבריו של אברהם בלי לב ולב: לאמר לו. עתה לא השיב לפני עם הארץ אלא שלח לאמר לו ביחידות כי בוש לאמר מחיר גדול כזה. והיינו דכתיב בסמוך את הכסף אשר דבר באזני בני חת. כי אך המה ידעו מתחלה שבדעתו לבקש מחיר כזה: עבר לסחר. כדאי׳ בערכין פ׳ שום היתומים. דמעות של סוחר תקלי יותר באשר המה נצרכים למדינות רחוקות שאינם מכירים בצורת המטבע כ״א במשקלה: השדה והמערה אשר בו. היינו שפי׳ בקנין מתהום ארעא: וכל העץ אשר בשדה. שפי׳ עד רום רקיע ממילא האילנות שלו ג״כ: אשר בכל גבולו סביב. כבר דרשו חז״ל בב״ב שפי׳ הגבולין בקנין: לעיני בני חת. שלא יאמרו כי חרפה למשפחה היא שמכר השדה. והקנין חוזר כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר ה״נ הוא חרפה למכור אחזת נחלה. ע״כ קנה לעיניהם: בכל באי שער עירו. שלא יכחישו בזה שהי׳ לעיניהם. ע״כ השתדל א״א שיהיה במעמד בני העיר: ואחרי כן קבר וגו׳. לא רצה לקבור תחלה וכדאי׳ בב״ב דקי״ב שחרפה לצדיק שיהי׳ נקבר בשדה שאינו שלו ע״כ הקדים הקנין בכל הפרטים: היא חברון בארץ כנען. כ״ז מיותר שהרי כבר ידענו בראש הפרשה אלא בא ללמד דכמו שאותה מערה הנקראת מערת המכפלה היא מיוחדת בסגולה למקום קבר והנקבר בה הוא במעלה גבוה ביותר וכמש״כ להלן מ״ח ז׳ ומ״ט ל׳. כך חברון בכלל יש בה ג״כ איזה מעלה וסגולה לקבורה ואם שאינו שוה להמערה עצמה. ופירש המקרא עוד בארץ כנען. ללמד שכלל הארץ יש לה ג״כ סגולת קבורה. ואם שאין לה ערך להמערה: לאחוזת קבר. באשר בקנין לא נתפרש שקנה לזה התכלית כדי שלא ימחה אח״כ לעשות בה כל מה שירצה וא״כ היה עוד בידו למחות מלעשות אחוזת קבר. שלא ירבה עליהם את הרגל על שדה אחר של המשפחה שהי׳ סביב שדה זו. ועתה כאשר קבר אברהם את שרה והחזיק לקבר שוב קמה השדה והמער׳ מכל בני חת לאחוזת קבר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך