סמך פרשה זו ללמדך כו' תימה דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאם לא כן מאי סמך פרשה זו דקאמ' ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בשר המלאך את שרה ובי"ו בו נהפכה סדום ונוצל לוט עם שתי בנותיו באותו הר שהיה אברהם אבינו יושב בו וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע משם אברה' וישב לו בגרר בארץ פלשתי' כדפרש"י ושם לוקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו ובראש השנה נפקדה שרה כדאיתא בפרק קמא דראש השנה הרי שכל הספורים הללו נמשכים זה אחר זה על הסדר ומהו זה שאמר סמך פרשה זו כו'. ושמא י"ל דמדלא קאמר ויפקד ה' את שרה אלא וה' פקד דמשמע שכבר פקד את שרה קוד' שרפא את אבימלך כדפרש"י צ"ל שרפואתו של אבימלך שהיא וירפא וילדו אחר ר"ה היתה ולא היה ראוי לכתבה קודם פקידת שרה אלא ללמדנו שמפני שבקש רחמים על אבימלך ועל ביתו שיפתח השם את רחמן קודם ר"ה כפי סדר הנחתו והוא היה צריך לאותו דבר ולא התפלל על עצמו נענה הוא תחלה ונתרפא ועדיין אבימלך לא נתרפא עד אחר ר"ה ויש לתמוה שכבר בשר השם לאברה' והמלאך לשרה שבניסן הבא תלד שרה ובהכרח היה שיפקדנה בר"ה אף אם לא היה מבקש רחמים על אבימלך דאם לא יפקדנה עכשו בר"ה אימתי והלא בגמ' פריך עלה ובשיתא ירחי מי קא ילדה ומשני אותה שנה מעוברת היתה והדר פריך סוף סוף כי מידלי מר ימי טומאת נדה בצרי להו ומשני ביולדת לשבעה יולדת למקוטעין ואם כן איך אפשר לפקד את שרה אחר ר"ה אבל בפרק ת' דב"ק מייתי לה להא דרשא ואינו מזכיר שם סמיכות כלל אלא מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכתיב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא וגו' וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו' וכתב רש"י מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב וה' פקד משמע פקד כבר תחלה מאבימלך:
כאשר אמר בהריון כאשר דבר בלידה. פירוש הפקידה בהריון והעשייה בלידה לפי סדר העניינים כי בתחלה פקד ההריון ואח"כ הליד'. ומה שטען הרמב"ן ז"ל ואין לשו' פקיד' אלא לשון זכיר' והשגחה על הנפקד אינ' טענ' כי הרב ז"ל לא פי' פקד מלשון הריון אלא שזכר אות' בהריון וזכירתו זו היא השגחתו שהשגיח עליה ונתן לה כח על ההריון ונשאר ויעש ה' לשרה כאשר דבר על הלידה לא שזכירתה היא שעשה לה כאשר דבר כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דא"כ הוה ליה למכתב וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה כאשר דבר מהו כאשר אמר ומהו כאשר דבר:
אמירה ויאמר אלהים אבל שרה אשתך. ואע"פ שאין שם הריון אלא לידה כדכתיב יולדת לך בן פירושו אבל שרה אשתך תהיה הרה בהריון שתלד לך בן דמכיון דכתיב הכא פקידה ועשייה שפירושה פקידה להריון ועשייה ללידה דאל"כ מאי כאשר אמר ומאי כאשר דבר ואמר בפקידה כאשר אמר שמורה בהכרח על מאמר אבל שרה אשתך יולדת לך בן צריך לפרשו בהריון:
והביא היורש משרה. כלומר אף על פי שאין זה מחוייב מכח הכתוב שהרי אין כתוב שם אלא אשר יצא ממעיך הוא יירשך ואפשר שיהיה על ישמעאל מכל מקום כיון שמצינו באחרונה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק והסכים השם ואמר כי ביצחק יקרא לך זרע למדנו שמאמר אשר יצא ממעיך הוא יירשך מורה על יצחק ואע"פ שבאותו זמן עדיין לא היה יצחק לא בהריון ולא בלידה שהרי זה הדבור היה בברית בין הבתרים שאז היה אברה' בן ע' שנה. י"ל שעל הלידה העתידה להיות דבר לו השם שאותו שיצא ממעיך הוא יירשך ויציאת הבן מן המעיים היא הלידה:
כאשר דבר לאברהם. לא לשרה שלא מצינו שדבר השם עמה על זה ואף המלאך לא בשר את שרה אלא על ידי אברהם. אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה ושמא מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה כו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דבר היה דבר ה' אל אברהם אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר שהראשון שב לאברהם והשני למועד כמו שכתב אחר זה:
דמליל יתיה את המועד דבר. פי' המועד הוא הפעול של המדבר שאלו היתה מלת אותו שבה לאברהם היה מתרגמו דמליל עמיה מכיון שהפעול של המדבר הוא הדבור דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר לא המקבל הדבור ומה שהאריך לומר את המועד דבר וקבע ולא הספיק לו לומר את המועד דבר הוא מפני שאין המועד במה הוא מועד פעול של המדבר אלא במה הוא דבור ולכך הוצרך להוסיף מלת וקבע כדי שיהיה המועד פעול מצד הקביעות של שריטה שעם הדבור לבדו אינו פעול עד שיעשה בו מעשה ורז"ל עצמם לא הוציאו השריטה אלא ממלת אותו שאינו פעול אלא בידים אך מפני שעל ידי הדבור שאמר לו למועד הזה שרט לו השריטה בכותל תלה אותו הכתוב בדבור ואמר אשר דבר אותו כאלו הוא פעול מהמדבר:
לשון שבח וחשיבות. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא מצאתי מלת מי בערך כזה למעלה וכבוד רק לבזיון מי אבימלך ומי שכם מי דוד ומי בן ישי: ונראה לי שמלת מי כמלת מה שלפעמים יבא זה תמורת זה ואחר שמלת מה משמשת למעלה ולכבוד כמו מה גדלו מעשיך מה רב טובך מה טובו אהליך ולהפך כמו מה אדם ותדעהו ואהרן מה הוא תהיה גם מלת מי משמשת למעלה ולכבוד ולהפך ואחר שנמצא לבזיון מי אבימלך ומי שכם הנה ימצא גם ההפך למעלה וכבוד:
לסוף כ"ד חדש. דלית הלכתא כמ"ד י"ח חדש דהא רב ושמואל דאמרי תרויהו צריכה להמתין כ"ד חדש כדאיתא בפרק אף על פי:
שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך. דליכא למימר גדול ברבוי האנשים שהיו שם עמים רבים או גדול ברבוי ימי המשתה שהי' נמשך ימי' רבים דמאי נפקא מינה אם היו האוכלים שם רבים או אם היו ימי המשתה רבים בשלמא במשתה המלכים הוצרך לומר לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ושהיה ימים רבים שמנים ומאת יום להודיע כבוד מלכותו ורוב עושרו עד שהאכיל והשקה לכמה אלפים אנשים כל כך ימים אלא בנביא מאי נפקא מינה הלכך עכ"ל שבגדולי הדור שהיו שם הוא דקאמר שבאו אצלו כמה גדולי עולם ונהנו מסעודתו ואבימלך גם כן אחר שנוצל מצרת עצור עצר על ידי תפלת אברהם שב להיות צדיק ובא גם הוא ליהנות מסעודתו אבל בב"ר אמרו משתה גדול משתה גדולים עוג וכל גדולים עמו היו שם ואין זה קושי כי שם אמרו שהיו בני המשתה אומרים לעוג לא היית אומר לאברה' פרדה עקרה ואינו מוליד כו' אלמ' לא הובא שם עוג אלא כדי לפרסומי ניסא שהיה אומר לאברהם פרדה עקרה ועכשיו יושב במשתה בנו:
מצחק לשון עבודת כוכבים ג"ע וש"ד מריב עם יצחק כו' דמדקאמר כי לא יירש משמע דבחלוק ירושות היו מריבין דאיהו קאמר אני בכור ונוטל פי שנים וקאמרה שרה כי לא יירש סתם לא כמו בכור ולא כמו פשוט ומדקאמרה לא יירש כלל אפי' כמו פשוט למדנו שהשחוק ההוא אינו אלא לשון עבודת כוכבים וג"ע וש"ד דאל"כ למה לא יירש כלל הרי בנו הוא אלא עכ"ל דהאי מצחק לשון עבודת כוכבים וג"ע וש"ד הוא דכתיב בהו שחוק ומכיון דלא פי' איזה משלשתן הוא למדנו דכולהו איתנהו דומיא דותשחת הארץ שדרשו בו הכל אבל בב"ר אמרו ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק אמר רבי שמעון ר' עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי ואני אומר בו דבר לשבח דרש ר' עקיבא אין מצחק אלא ג"ע כמה דאת אמר בא אלי העבד העברי לצחק בי מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל מכבש כנעניות וצד נשי אנשים ומענה אותן תני ר' ישמעאל אין צחוק אלא עבודת כוכבים שנאמר ויקומו לצחק מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקטיר עליהם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין צחוק אלא שפיכות דמים כמה דאת אמר יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו רבי עזריה בשם רבי לוי אומר אמר ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה היה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כמצחק כד"א כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא מצחק אני ואני אומר אינו אלא לשון ירושה שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני בכור ונוטל פי שנים שמתשובת שרה אמנו שאמרה לאברהם אתה למד זה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אע"פ שאינו יצחק עם יצחק אע"פ שאינו בני ק"ו עם בני עם יצחק עכ"ד ונראה שהם חולקים והרב ז"ל איך הביא את דברי כלם יחד והלא אפילו את"ל שר' עקיבא ור' ישמעאל ור' אליעזר ור' לוי אינם חולקים זה עם זה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כדמשמע קצת מדברי ר' שמעון דקאמר ר' עקיבא היה אומר בו לגנאי ואני אומר לשבח והביא דברי ר' עקיבא ור' ישמעאל ור' אליעזר ורבי לוי שכלם לגנאי ומשמע דהאי דקאמר תחלה ר' עקיבא היה אומר לגנאי על רבי עקיבא וכל האחרים שאמרו לגנאי הוא דקאמר שמע מינה שכל הדורשים לגנאי דעתן שוה ולכן קרא את כולם בשם רבי עקיבא מכל מקום רבי שמעון עכ"ל דפליג עלייהו דכולהו דרשי לגנאי והוא דריש לשבח וא"כ הרב ז"ל איך הביא את דברי כלם יחד. והרמב"ן ז"ל נתעורר על זה ואמר אף כאן כותב המחלוקת כלם דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו דרש ר' עקיבא ותרא שרה וגו' אשר ילדה לאברהם מצחק אין צחוק אלא עבודת כוכבים וכו' ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך אפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' יהא בביתו עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים שמתשובה שאמרה שרה אמנו אתה למד זה וכו' ונראין דברי מדבריו וכן הלשון שאמר הרב מריב עם יצחק על הירוש' אינו נראה טוב ונכון שאם כן היה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה וכן אמרו רבותינו ז"ל שהיה בן שבע עשרה שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק עכ"ד: ונראה לי שאין טענה על דברי הרב דאיכא למימר שכל התנאי' שדרשו לגנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא בלשונו שאמר רבי שמעון ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של אברהם עבודת כוכבים וג"ע וש"ד שרבי עקיבא לא אמר אלא ג"ע והוא הביא שלשתן ש"מ שדברי כלם שדרשו לגנאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכן הביא דברי כלם במקום דברי רבי עקיבא והרב ז"ל סובר שכמו שאינם חולקים כל אותם הדורשים לגנאי זה עם זה כך אינן חולקים עם ר' שמעון בענין הירושה דאם לא כן מאי כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני דקאמרה שרה אבל ר' שמעון חולק על כל אותם שדרשו לגנאי והרב הביא את דברי כלם מאחר שאין מחלוקת ביניהם וזה כפתור ופרח וכן מה שטען עוד על דברי הרב שאמר מריב עם יצחק על הירושה ואמר שאינו נראה טוב ונכון שאם כן יהיה זה לאחר ימים רבים ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה ורז"ל אמרו שהיה ישמעאל אז בן י"ז שנה אם כן היה בשנה שנגמל יצחק אינה טענה דאם כן מה יאמר על דברי ר' עזריא בשם ר' לוי שאמר ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת כו' אין הפרש בין מאמר נלך ונרא' חלקנו בשדה ובין מאמר מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור וחלקי כפול מחלקך ואם יהיה אפשר לבן כ"ד חדש שנגמל מן היניקה לומר לו נלך ונראה חלקנו בשדה יהיה אפשר לומר לו אני בכור וחלקי כפול מחלקך ואם יאמר שדעתו של רבי אלעזר בשם רבי לוי הוא שהיה יצחק גדול כשאמר לו ישמעאל זה יהיה גם דעת הרב כן אבל יש לתמוה מהא דאמרינן לקמן אמרו מלאכי השרת כו' ואמר להם הב"ה עכשיו מהו צדיק או רשע ואמרו צדיק ואם כדברי הדורשים לגנאי אין לך רשע כמוהו ושמא י"ל דהאי צדיק דהכא באותו עון שעתיד להמית את בניי בצמא הוא דקאמרי שעל אותו עון קטרגו עליו ועל אותו עון ענו לו שעכשיו צדיק הוא מאותו עון והשיב להם הקב"ה באשר הוא שם כו' שאין זה דומה לבן סורר ומורה שנהרג על שם סופו שבן סורר ומורה אף ע"פ שאינו מחוייב מיתה עכשיו מכל מקום כבר התחיל לעשות הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה אבל ישמעאל עדיין לא התחיל לעשות שום פועל המביא אותו ענין שעתיד להמית את בניו בצמא:
כיון שהוא בני אפילו אינו הגון כיצחק או הגון כיצחק אפילו אינו בני אין זה כדאי לירש עמו קל וחומר ששתיהן בו. בב"ר דאם לא כן עם יצחק למה לי והלא לא היה לה בן חוץ מיצחק וכה"ג דרז"ל גבי באנו אל אחיך אל עשו אל אחיך שהיית אומר אחי אבל הוא נוהג עמך כעשו דאם לא כן אל עשו למה לי והלא לא היה לו את חוץ מעשו אבל לא משום דכתיב עם עם תרי זימני ואל אל תרי זימני וסגי בחד דאם כן גבי לאדני לעשו וגבי לעבדך ליעקב למה לא דרשו כלום הא סגי בלמ"ד אחד. אך יש לתמוה על שדרשו גבי בעבדי במשה והביאו גם רש"י ז"ל בעבדי במשה אינו אומר בעבדי משה אלא בעבדי במשה בעבדי אע"פ שאינו משה במשה אפילו אינו עבדי וכ"ש שהוא עבדי ועבד מלך מלך למה דרשו בשני ביתי"ן ולא בשני למדי"ן. ואם תאמר בשלמא הגון כיצחק אפילו אינו בני אין ראוי שיירש ישמעאל עמו דין הוא מפני שישמעאל עובד כוכבים גילוי עריות שפיכות דמים וראוי לקונסו שיירש ההגון אף על פי שאינו בנו ולא הוא שהוא רשע גמור אלא עם בני אף על פי שאינו הגון כיצחק למה והלא שניהם בניו ושניהם אינם הגונים. י"ל דיצחק אף על פי שלא היה הגון כיצחק לא היה ראוי שיירש עמו ישמעאל דנהי דלא הוה הגון כיצחק רשע מיהא לא היה אבל ישמעאל דרשע גמור היה אין ראוי לירש כלל אלא יצחק שהוא בנו:
שיצא לתרבות רעה. ולא על הגרוש כי מאחר ששמע רוב רשעותו לא יתכן שיאהב אותו ועוד על אודות בנו למה לי הוה ליה למכתב סתם וירע הדבר מאד בעיני אברהם ומסתמא אגרוש דלעיל קאי אבל לא ידעתי מאי אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך בשלמא על הגרוש ששניהם גורשו ממנו אלא אתרבות רעה מאי על הנער ועל אמתך והלא אין זה נופל אלא על הנער דדוחק הוא לומר זה על התרבות רעה וזו על הגרוש ועוד מאי כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע בשלמא בגרושו ובהעדר ירושתו היינו דקא"ל הב"ה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בישמעאל אלא על שיצא לתרבות רעה מאי שמע בקולה דקאמר ומאי כי ביצחק יקרא לך זרע:
ופשוטו על שאומרת לו לשלחו. ויהיה פירוש מצחק כמשמעו כמנהג הנערים ושרה נתקנאה בו ולפיכך וירע הדבר בעיני אברהם לשלחו:
למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנבואה. דפירוש שמע בקולה בקול נבואת' דומיא דוישמע אברהם לקול שרי אמרו בב"ר והביאו גם רש"י ז"ל לרוח הקדש שבה דשרה אחת משבע נביאות שנתנבאו להם לישראל היתה כדכתיב אבי מלכה ואבי יסכה ואמר ר' יצחק זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסוכה ברוח הקדש כדאיתא בפרק קמא דמגילה:
אף הילד שם על שכמה. דקרא דואת הילד אדסמיך ליה קאי ולא על ויתן אל הגר משום דמותשלך את הילד משמע דעד השתא על שכמה הוה דליכא למימר כשראת' אותו חולה נשאתו על שכמה וכשנתחזק חוליו השליכתו מעל שכמה דאם כן ה"ל למכתב ברישא ותשאהו על שכמה ואחר כך ותשלך את הילד:
שהכניסה בו שרה עין הרע ואחזתו חמה. והא דאמרינן בפ' הפועלים עד יעקב לא הוה חולשא צ"ל דמיירי בחולשא דבידי שמים אבל חולשא דע"י אדם הוה אבל אין לומר דהתם בחולשא דמיתה קא מיירי אבל חולשא שאינה של מיתה הוה שהרי אמרו עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואיתפח אתא אלישע בעא רחמי ואיתפח:
חזרה לגילולי בית אביה. בב"ר וכר' ברכיה דאמר מאי כמטחוי קשת כמטחת דברים כלפי מעלה אתמול אמרת הרבה ארבה את זרעך ועכשיו הוא מת בצמא דאל"כ ותתע ותלך במדבר באר שבע מיבעי ליה מאי ותתע אלא עכ"ל דלאו בתעות דדרך קא מיירי אלא בתעות דעבודת כוכבים:
לפי שדרך החולים לשתות הרבה. דאל"כ אברהם אבינו שידע רוחק הדרך עד באר שבע איך לא נתן לה מים כדי ספוקו. ובב"ר אמרו שרה הכניסה בו עין הרע ונכנסה בו חמה תדע לך שכן כתוב ויכלו המים מן החמת שכן דרך החולה להיות שותה כל שעה אבל עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון שאברהם אבינו ידע שהוא חולה ומפני זה שם הילד על שכמה מדוע לא נתן לה המים המספיקים לחולה באותו דרך אם תאמר שלא היתה יכולה לשאת יותר מאותו החמת אם כן מ"ל לרז"ל לומר שהיה חולה ודרך החולים לשתות הרבה דילמא בריא היה והא דכתיב ויכלו לפי שלא היתה יכולה לשאת יותר מאותו חמת. ושמא יש לומר שלא היה חוליו חזק באותה שעה ששם אותו על שכמה דאל"כ לא היה שולחו ואם תאמר מפני גזירת השם היה לו לשלחו במקום קרוב עד שיתרפא אלא עכ"ל שלא היה חוליו חזק באותה שעה ולכן לא נתן לה אלא מים המספיקים לבריא וכשנתחזק חוליו שתה כל המים ולא הספיקו לו. אך יש לשאול מ"ל לרז"ל לומר שמחמת חוליו שתה מים הרבה וכלו המים דילמא מפני שתעתה במדבר באר שבע ולא ידעה למצא הבאר עמדה שם ימים רבים עד שכלו המים אבל אלו היתה יודעת הדרך למצא הבאר היו מספיקים שהרי כתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים מכלל דעד השתא לא הוה ידעה. ויש לומר כיון דפי' ותתע הוא שחזרה לגילולי בית אביה ולא שתעת' בדרך כמשמעו עכ"ל שלא כלו המים אלא מחמת חוליו והא דכתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים אינו הבאר של אותו מקום ששלחה אברהם אבינו אלא שהשם המציא לה באר לפי שעה וכן נראה גם מדברי רבותינו ז"ל שמלאכי השרת אמרו רבונו של עולם מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר ולא אמרו אתה מראה לו באר:
כשתי טיחות. כי היו"ד יו"ד הרבוי הוא ומיעוט רבים שנים:
מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים. ב"ר והא דאמרי' בפרק קמא דברכות ולוקי רבי יוחנן לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים צ"ל משום דלא מצי מכוין אבל במצי מכוין טפי עדיף:
לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון. אבל בן סורר ומורה דאמרינן בסנהדרין שהוא נהרג על שם סופו היינו מפני שכבר התחיל בדרכים המביאים למעשים הרעים שבסופו:
אמרו לו צדיק. פי' מאותה עבירה של צמא אבל משאר העבירות רשע גמור היה כדלעיל. אבל יש לתמוה למה לא קטרגו המלאכים מאותן עבירות שבידו אבל קטרגו מן העבירה שעתיד לעשות ולא הוא עצמו אלא בניו אחריו. ושמא יש לומר מפני שעכשיו היה נידון בצמא אם למות בה ואם לחיות קטרגו עליו מעבירת הצמא שהיא מדה כנגד מדה והניחו השאר. אך קשה כיון שלא יכלו לקטרג מאותה עבירה של צמא היה להם לקטרג מהעבירות שבידו. ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר' שמעון דפליג עלייהו דרבי עקיב' ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי:
יורה חצים בקשת. מפני שמלת רובה פירושה יורה חצים ומלת קשת בפתח פירושה בעל קשת ולא יתכן לומר יורה חצים לבעל קשת כי אין מובן לו הוכרח לפרש רובה קשת יורה חצי' בקשת שפירושו עם קשת:
נתוכח עמו על כך. מעניין תוכחה לא מעניין ברור כמו אשר הוכיח ה' לבן אדני:
בעבוד תהיה לי זאת. הוסיף מלת זאת המורה על הפעולה כי בזולת זה היה ראוי להיות תהיינה:
לעדה לשון עדות של נקבה. אמר לשון עדות לאפוקי מלשון קהלה ואמר של נקבה שפירושו תואר לנקבה שהיא הפעולה שהיא לשון נקבה שהזכר יקרא עד והנקבה עדה כמו עד הגל הזה ועדה המצבה שלא נחשוב שהוא שם כמו עדות:
מריבין היו כו'. עד ועלו לקראת אברהם. ב"ר דאם לא כן מאיזו ראיה התברר לאבימלך שאברהם חפר את הבאר ולא עבדיו אבל עם כל זה יש לשאול מאין לו שעל ידי עליית המים לקראתו התברר לו זה ולא על ידי עדים שהעידו עליו או על ידי שבועה וכיוצא בה אבל מצאתי בבראשית רבה במקום אחר שאמרו רועי אברהם כל מי שהמים רואים את צאנו ועולים שלו הוא וכיון שראו המים צאנו של אברהם אבינו מיד עלו והשתא אתיא שפיר דמדכתיב ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וכתיב בתריה כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה משמע שעל ידי השבע כבשות התברר לו שהבאר של אברהם הוא ואי אפשר זה אלא ע"י עליית המים לקראתן:
על ידי אותו אשל הוקרא שמו. ב"ר דאם לא כן מה ענין זה לזה:
בחברון עשה כ"ה שנה וכאן כ"ו כו' עד ואותה שנה קדמה לפני עקדתו של יצחק י"ב שנה. הוצרך לכל זה כדי להוכיח מכאן שאין פי' ויהי אחר הדברים האלה הכ' אחריו אחר הדברים שעברו בין אברהם לאבימלך דסליק מיניה מפני שכל מקום שנאמר אחר סמוך וכאן עברו י"ב שנה ולפיכך יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן וי"א אחר דבריו של ישמעאל כדלקמיה:
