תנ"ך על הפרק
בראשית כ
20
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
אברהם ושרה בגרר
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
ומכאן קיי"ל בעלמא דאומר מותר קרוב למזיד הוא, וזה דעת רבא, אבל אביי ורב חסדא ס"ל דאונס הוא, ובכ"ז קיי"ל כרבא משום דבתרא הוא, וגם אפשר לומר הטעם דקיי"ל כותי' דזה הוי בכלל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד (ב"ק כ"ו א'), ועיין ברמב"ם פ"ה ה"ד מרוצח.
וי"ל דלא תקשה על אביי ורב חסדא ממשנה דב"ק הנ"ל, משום דשני ענינים אומר מותר הם, כסבור שהרג בהמה ונמצא שהרג אדם, בכזה חייב, משום דהוי לי' לעיין, אבל באומר מותר שחשב שמותר להרוג, בזה י"ל דהוי כאונס, אבל מדברי התוס' בב"ק שם ובשבת ע"ב א' נראה שמחלקים בענין אחר, שכתבו דאע"פ דבכל איסורין שבתורה כגון שבת וע"ז מחייבין אומר מותר, אבל בגלות מדכתיב הרבה פעמים בשגגה ממעטינן גם אומר מותר, משמע דבשאר איסורים אף באופן שחשב שמותר ג"כ חייב, והרבה יש להעיר בדבריהם, אך כבר כתבו בזה בספרי האחרונים, לכן לא מצאנו לנכון להאריך בזה. .
(מכות ט' א') בעולת בעל. האשה עם בעלה עולה עמו ואינה יורדת עמו, מאי קרא, אמר רב הונא, והיא בעולת בעל – בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל גנראה בטעם דיוק הדרשא מדלא כתיב והיא אשת איש, ולכן דריש שבלשון בעולת בעל מרמז ענין עליה שהאשה עם בעלה עולה ואינה יורדת, כלומר שזוכה היא בזכיותיו ולא בפחיתותיו, ובאור ענין זה נתבאר לפנינו לעיל בפ' בראשית בפסוק כי היא היתה אם כל חי, ששם באה ג"כ דרשא בענין זה, ובארנוהו שם די הצורך, עיי"ש וצרף לכאן. .
(כתובות ס"א א') בעולת בעל. תנא רבי חנינא, והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם דמדלא כתיב והיא אשת איש, ש"מ דעיקר העונש מיתה הוא משום בעולתו של בעל ולא משום קדושיו וחופתו, ולכן כל זמן שלא נבעלה אינה בכלל חייבי מיתה אם זנתה. .
(סנהדרין נ"ז כ') בעולת בעל. תנא רבי אבהו בשם רבי אלעזר, והיא בעולת בעל, על הנשואות הוא חייב ואין חייב על הארוסות הוגירסא אחרת על הבעולות הוא. חייב וכו', אבל הגירסא שהעתקנו הוא עיקר, וכ"ה במ"ר, והכונה, דבדרשא הקודמת ממעטינן מלשון בעולת בעל זו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, והיינו כמש"כ שם דדרשינן כן מדלא כתיב והיא אשת איש, וכאן מוסיף לדרוש דתרתי בעינן, חדא שתהא נשואה לו, ובבעילה, לאפוקי נכנסה לחופה ולא נבעלה, וגם שתהא נבעלת בכשרות, לאפוקי אם נבעלה בזנות אין חייבין עליה, וזה דרשינן מדלא כתיב בעולת איש אלא בעולת בעל ש"מ דבעינן בעולת בעל דהיינו ביאה כשרה. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"א) כי נביא הוא. וכי אי לאו נביא הוא לא בעי למיהדר, אלא הכי קאמר לי', השב אשת האיש, ודקאמרת הלא הוא אמר לי אחותי היא, נביא הוא וממך למד, אכסנאי שבא לעיר, כלום שואלין אותו אשתך או אחותך היא זו, מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד ולכאורה אין כל באור לכל המאמר נביא הוא וממך למד וכו', מה למד ומה שייכות זה לנביאות, ומה זה שאמר כלום שואלים אותו אשתך או אחותך היא זו, ונראה דכל ענין זה נכתב בתורה בקצור, ועיקר המעשה הי' כאן, דכשבא אברהם ושרה שאלו אנשי המקום על אדותיה מה היא לו, וכמו בפרעה (ר"פ לך) וביצחק ורבקה דכתיב וישאלו אנשי המקום וגו' (פ' תולדות), וכן משמע המשך ריש הפרשה כאן, והבין אברהם דכונת שאלתם היתה שאם אשתו היא יהרגו אותו ויקחו אותה אליהם, כדי שלא יעברו על איסור אשת איש, לכן השכיל לומר אחותי היא ויהיו רשאים ליקח אותה וגם להניח אותו בחיים, ומעתה יובן כל הענין וממך למד וכו', כלומר, משאלתך הבין ערך למה שאלוהו על זה, כיון דאין דרך לשאול כזה מאכסנאי, ולכן השיב מה שהשיב. ויתכן שהשם נביא שבכאן מורה גם לשם חכם (ע"פ מ"ש אין הנבואה שורה אלא על חכם), ורומז להבינה היתרה שהיתה באברהם שהבין תכונת השאלה, ומכאן מבואר שב"נ חייב על שהי' לו ללמוד מדות דרך ארץ ולא למד, ומה ששייך עוד לדרשא זו בארנו לעיל ריש פסוק ג'. .
(מכות ט' ב') ויתפלל בעדך. החובל בחבירו, אע"פ שהוא נותן לו דמי נזק צער רפוי שבת ובושת, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך זנראה טעם הראי', דמפרש ויתפלל בעדך הוא צווי לאבימלך, ושיעור הכתוב ועתה השב אשת האיש והשתדל שיתפלל עליך, ואיך זה יעשה כן – שיבקש ממנו שימחול לו וגם שיתפלל עליו. .
(ב"ק צ"ב א') אחותי בת אבי. [מלמד שאחות מן האם אסורה לבן נח] חטעם הדבר דשאני אחות מן האם לאחות מן האב, משום דאחות מן האם היא אחות בודאי, דתולדת האם ודאית היא, משא"כ מן האב אינה ודאית, דאין אבות לב"נ. ובגמרא מחלוקת ר"ע ור' אליעזר בזה, ר"ע ס"ל דבין אחות מן האב ובין אחות מן האם מותרות, ור"א ס"ל דרק מן האם אסורה, ומביא ראי' מפ' שלפנינו, וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה, מבואר דמן האם אסורה, ור"ע מתרץ זה ואומר, ותסברא, וכי אחותו היא והלא בת אחיו היא, אלא ה"ק, קורבה דאחות אית לי בהדה מאבא ולא מאמא, כלומר, לא משום התירא ואיסורא קאמר לי' אלא לתקוני דבורי' קמא שאמר לי' אחותי היא קאמר לי' הכי, אחותי בת אבי היא, דבת אחי בן אבי היא, וקרי לה אחותי, דבני בנים כבנים והרי היא כבת אביו, והא דאמר לי' אך לא בת אמי – לא משום דאי הוית מן האם הוי איסורא אלא משום קושטא דמילתא אמר לי', אבל לענין דינא בין מן האב בין מן האם מותרות, כמש"כ, כך דעתי' דר"ע.
והנה לפי פשטות ההלכות הי' צריך להיות בזה פסק ההלכה כר"ע דהלכה כותי' מחבירו, וכן באמת קיי"ל כותי' ביתר פרטי הדינים בענין זה שמחולק עם ר"א, אבל הרמב"ם בפ"ט ה"ה ממלכים פסק מפורש כר"א ומסמיך על פסוק זה, כמו שבארנו, וכתב הכ"מ, וז"ל, פסק בזה כר"א משום דפשטא דקרא מסייע לי', ואע"פ דשני ר"ע ותסברא וכו' לא ניקום ונסמוך אשנויא דחיקא, עכ"ל, ובאמת א"צ לזה, אלא מפני כי סוגיית סתמא דגמרא בבלית יבמות צ"ח ב' וירושלמי שם פי"א ה"ב ומ"ר בראשית פ' י"ח מורים כולם כר"א דאחות האם אסורה, כפי שיתבאר להמעיין שם, דכן קיי"ל לדינא, וזהו טעמו ומקור הדברים דהרמב"ם, וזה גם טעמנו אנו שהעתקנו בפנים הדרשא כפי ההלכה, כר"א, ועיין בזה ובמש"כ עוד בענין זה בפ' וארא בפסוק ויקח עמרם את יוכבד דודתו. .
(סנהדרין נ"ח ב') התעו אותי אלהים. כל השמות האמורים באברהם קודש, ואף זה כאשר התעו אותי אלהים, והכי קאמר, אלולא אלהים כבר התעו אותי טכבר אמרו במ"ר פרשה זו (פ' נ"ב) הלואי נדרוש הדין קרא תלת אנפין וניפק ידי', ר"ל הלואי נדרשנו בג' אופנים ונצא ידי חובתנו לכוין בו האמת, יען כי בכל הפירושים יש צד דוחק, וזה הוא מפני שברור לחז"ל ומקובל דשם אלהים שבכאן הוא קודש, ר"ל שכוון אברהם להקב"ה, וא"כ לפי"ז לא יתכן הלשון והענין התעו אותי, לכן פרשו בענינים שונים, דהוי כמו שחסרה כאן מלה אחת, וצ"ל ויהי כאשר התעו אותי, כלומר הגוים, הצילני אלהים מבית אבי, וכפי הנראה אל פירוש זה כוון הירושלמי בדרשא שלפנינו, אלמלא אלהים שהציל אותי מבית אבי הייתי נתעה בשוא ככל הגוים.
ואין זה פלא שמקרא קצר הוא, שכמה מקראות בתנו"ך באו בקיצור ענין או בחסרון מלה, אחת ושתים, שכן הוא מתכונת הלשון, וכמו בפ' בראשית בפסוק כי כל הורג קין, עיי"ש ברש"י, ובפ' צו והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה, דהוי כמו דכתיב והכהן המשיח שמת, תחתיו מבניו יעשה [ע' רע"ב פ"ד מ"ה דמנחות], ובפ' בהר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, במקום והיתה תבואת שבת הארץ, ובפ' חקת עשה לך שרף במקום נחש שרף, ובפ' בלק לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמד, במקום את אשר תעשה ואודיעך את אשר יעשה העם הזה לעמך, ושם, קח את ראשי העם והוקע אותם במקום ואת החוטאים והוקע אותם [את החוטאים], ובפ' פינחס אשר ילדה אותה ללוי, במקום אשר ילדה אותה אשתו, יעו"ש ברש"י ובראב"ע, ובפ' שופטים כי האדם עץ השדה במקום כי חיי האדם, וביהושע כ"ב ל"ד ויקראו בני ראובן ובני גד למזבח – צ"ל למזבח עד, ובש"א ד' ימותו אנשים צ"ל אנשים בחורים, ושם כ"ד ואמר להרגך ותחס עליך – במקום ואמר האומר להרגך ותחס נפשי עליך, עיי"ש ברש"י, ובש"ב ה' ח' כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ולא פירש מה יעשה לו, ופירש זה בדה"א י"א כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ועוד שם בש"ב י"ז האיש אשר אתה מבקש כל העם יהיה שלום, חסר, וצ"ל האיש אשר אתה מבקש יעשה בו בקשתך ויהרג וכל העם יהי' שלום, עיי"ש ברש"י, ובישעי' ס"ו באה לקבץ את כל הגוים צ"ל באה העת, וביחזקאל י"ג לעמוד במלחמה ביום ה' – במקום ביום אף ה' [עיי"ש בת"י וכן העתיקו במ"ר ריש רות], ובצפניה ג' ובעת קבצי אתכם – במקום ובעת ההיא, וברות ג' וימד שש שעורים במקום שש סאים שעורים, וכן לדעתי הכונה בתהלים קי"ד היתה יהודה לקדשו – במקום היתה ארץ יהודה, ויתיישב מה שטרחו המפרשים בבאור הלשון היתה בל"נ, וכן אפשר לפרש הדרשא הידועה עין תחת עין – ממון, שמקרא קצר הוא, וכמו שכתוב שווי עין תחת עין, ובירושלמי מגילה פ"א ה"א מוקי הפסוק בד"ה א' כ"ח ותבנית כל אשר הי' ברוח עמו – במקום ברוח פיו, ורמב"ן כתב בפסוק כי ציד בפיו (ר"פ תולדות) שהוא במקום כי נתן או כי יביא ציד, וע"ע ברמב"ן פ' חקת בפסוק שמעו נא המורים, ואף הכא מקרא קצר הוא וכמו שהי' כתוב ויהי כי התעו אותי [התועים] הצילני אלהים מבית אבי, ואין להאריך עוד, ומי שהוא בעל מקרא ימצא עוד כמה דוגמאות ממקראות קצרים. .
(ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) כסות עינים. א"ר יצחק, לעולם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר הנה הוא לך כסות עינים, אמר לה, הואל וכסית ממני שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהי רצון שיהיו לך בני כסויי עינים, ונתקיים בזרעה, שנאמר ביצחק (פ' תולדות) ותכהין עיניו מראות ינראה דסמכו לדרוש בכלל שקללה על לשון ונוכחת שאינו דבוק לענינו בפשטות, ודרשו מלשון תוכחה, והיינו שקללה, וענין הקללה דריש מלשון כסות עינים, ונראה שחסר כאן בענין וצ"ל כהגירסא במגילה כ"ח א' אל תקרא כסות עינים אלא כסיות עינים, ואינו מבואר יפה, אבל בש"ס כת"י (המובא בס' ד"ס) הגירסא אל תקרא כסות עינים אלא כהות עינים, מלשון כהה, והיא גירסא מאירת עינים, כי לפיה תכונן הראיה מן ותכהין עיניו.
והנה מבואר מחז"ל שדרשו הלשון הנה הוא לך כסות עינים מוסב על אברהם, אבל רש"י בפסוק זה פירש דמוסב על האלף כסף, יעו"ש, ונראה עיקר פי' חז"ל, משום דלפירש"י הול"ל הנה המה לך. ובדבר מספר אלף כסף עיין מש"כ לקמן פ' וישב בפסוק ויהי כדברה אליו יום יום. .
(ב"ק צ"ג א') ויתפלל אברהם. מניין שהמבקש מחבירו מחילה ואינו מוחל לו שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים יאלכאורה י"ל דאין ראי' מאברהם, דאולי עשה כן לפנים משורת הדין, כנודע שהי' עושה כל מעשיו במדת החסד, וכמ"ש במכות כ"ד א' הולך צדקות זה אברהם וכו', והבאור הוא דלשון צדק מורה בעלמא על לפנים משוה"ד, כמ"ש בחולין קל"ד א' צדק צדק תרדוף, צדק [ותר] משלך ותן לו, אך אם הי' כן, הי' הפסוק משמיענו שמחל לו כמו שמודיע שהתפלל בעדו, אלא ודאי דהמחילה היתה מצד הדין ממש, ולכן אין כל רבותא בזה, וא"צ הפסוק להשמיענו זה, ורק הא שהתפלל בעדו שזה באמת לפנים משוה"ד – זה הודיע הכתוב. –
וע' באו"ח סי' תר"ו ס"א כתב הרמ"א וז"ל, והמוחל לא יהי' אכזרי מלמחול אם לא שמכוין לטובת המבקש מחילה, וציין על זה גמרא דיומא, ועיי"ש בע"ז ובאורי הגר"א ועוד אחרונים כולם תפסו עליו דענין הגמרא שמביא למקור דין זה איירי כשאינו מוחל לטובת עצמו, ר"ל לטובת המוחל ולא לטובת הנמחל, וגדול מאוד הצער שדנו את הרמ"א למוטעה בפשע הגמ'. ויען כי מצאתי בזה מרגניתא לקיים דברי הרמ"א ויותר מזה כי דבריו מאירים כספירים לכן נעתיק בזה דברי הגמרא ודברי התופסים עליו, וז"ל הגמרא ביומא שם פ"ז ב', אחרי שהובא שם שהי' רב מבקש כמה פעמים מחילה מר' חנינא [על איזו קפידא] ולא אתפייס לי' ר' חנינא, פריך הגמ' והיכי עביד ר' חנינא הכי שלא מחל לו, ומשני, ר' חנינא חלמא חזי לי' לרב דזקפוהו בדיקלא וגמירי דכל דזקפוהו בדיקלא רישא הוי, אמר, שמע מינה בעי למיעבד רשותא, ולא איפייס, כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ופירש"י וז"ל, ראה חלום לרב שתלאוהו בדקל והוא סימן נשיאות, ור' חנינא ראש ישיבה הי', וכשראה חלום זה על רב דאג למות, לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה, אמר אדחי' מהכא ויברח לבבל ושם יהי' ראש ולא נדחין למות בשבילו, עכ"ל, ותפסו התופסים על הרמ"א, הרי מבואר מפורש דמה שר' חנינא לא מחל לו היתה בשביל טובת עצמו ולא בשביל טובת רב, וכמה איומה השגה זו.
אבל ראה זה פלא (והעירני על זה ידידי הרה"ח ר' שמעון כהן נ"י ) כי בנוסחת ש"ס כת"י כאן (המובאה בד"ס) יש גירסא אחרת, דבמקום שכתוב לפנינו דזקפוהו בדיקלא ש"מ בעי למיעבד רשותא, כתוב שם דזקפוהו בבבל, ש"מ בעי למיעבד רשותא בבבל, והבאור הוא, כי רב ור' חנינא שניהם היו בא"י, וראה ר' חנינא בחלום כי רב יהי' לראש ישיבה בבבל, אך ידע כי לא ירצה רב לילך מא"י לבבל, לכן לא רצה ר"ח להתפייס לו, כדי שע"י זה ידחק לי' המקום כאן בא"י וילך מכאן וילך לבבל ויהי' שם ראש ישיבה, וכסיום לשון הגמרא [גם בגירסתנו] ולא אפייס כי היכי דליזל וליגמר אורייתא בבבל, ולפי"ז באמת לא אתפייס לי' ר"ח כי אם בשביל טובתו של רב, ודברי הרמ"א מאירים. והנה אע"פ שכנראה לא ראה הרמ"א את הש"ס כת"י, כנראה מזמן מציאותו [ע' הקדמה לס' דקדוקי סופרים], אך אמנם כגירסת הכת"י הזה נמצא גם בס' ארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל, וגירסת הרש"ג בתשובה הנדפסת ביוחסין שכתב מאן ריש סדרא בבבל, אמר לי' אבא אריכא, ואקיים בי' חלמא דחזא לי' ר' חנינא דזקפוהו התם, עכ"ל, וא"כ הלא י"ל כי כבר ידע הרמ"א מגירסא זו, וגם אין להחליט בכלל כי הרמ"א לא ראה את הש"ס כת"י, אחרי כי בעל קרבן נתנאל והחיד"א ועוד גדולי החכמים ראוהו, כמבואר בהקדמה לס' ד"ס. –
ולכלל דינו של הרמ"א נראה להביא ראי' נאמנה ממ"ש בתענית כ' ב', מעשה בר' אליעזר בר' שמעון שנזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר, אמר לו, שלום עליך רבי ולא החזיר לו שלום, אמר לו, כמה מכוער אותו האיש וכו', ואח"כ הרגיש ראבר"ש שחטא במה שהכלימו וביקש ממנו מחילה ולא רצה אותו האיש למחול לו, וכתבו התוס' בשם מס' ד"א דאותו אדם הי' אליהו, ולטוב נתכוין שלא רצה למחול לו כדי שלא ירגיל בדבר, ע"כ, והן הן דברי הרמ"א, ופלא על הפוסקים שלא העירו מזה. [שם צ"ב א'] עצר עצר. שתי עצירות הללו למה, א"ר אלעזר, אחת באיש, ש"ז, ושתים באשה – ש"ז ולידה יבוכתיב בעד כל רחם, ושתי אלה דחשיב הם מקורי ההולדה. ובגמרא מביא עוד ברייתא שהיתה עוד עצירת קטנים, ורבינא מוסיף עצירת פי טבעת, וכנראה דרשי כל אלה ע"פ הכלל הידוע דכ"מ שבא הפעל כפול, כמו הכא כי עצר עצר, מורה על תוקף וחזקת הפעולה. .
(ב"ק צ"ב א') בעד כל רחם. אמרי דבי רבי ינאי, מלמד שאפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה יגפשוט דדייק רבוי הלשון כל, ודריש רחם של כולם, ועיין דברי טעם בזה בנמוקי רמב"ן. .
(ב"ק צ"ב א')