תנ"ך על הפרק - בראשית יט - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית יט

19 / 929
היום

הפרק

הפיכת סדום, מעשה לוט ובנותיו

וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ולוט יושב בשער סדום. להתרחק משכונתם. א"נ שלא תיקשי לך היאך הכניסם לביתו ולא ירא מהם ולכך אמר שהיה יושב בשער סדום רחוק מהם והיה סבור שלא ירגישו בהם: הנה נא אדוני. לשון בקשה ופיוס פי' הנה בית עבדכם סורי אלי: והשכמתם והלכתם לדרככם. שלא יתעכבו עד אור הבוקר פן ידעו בהם בני העיר כי בלילה היה חושב שלא ידעו בהם או מפני שראה בהם הולכי ארחות ולא יתעכבו בעיר: ויפצר בם מאוד. והם מיאנו תחלה כדי להרבות שכרו כי תאוותו להכניס אורחי': ונדעה אותם. במשכב זכור. ולפי הפשט ונדעה מי הם אולי מרגלים הם והוא השיבם: הנה נא לי שתי בנות. ואתנ' לכם לערבון כי כנים הם: אשר לא ידעו איש. היה לו לומר אשר לא ידען איש כדכתיב ואיש לא ידעה אלא רמז שסופן לידע איש שהם ידעו לאביהם והוא לא ידען כדכתיב ולא ידע בשכבה ובקומה: אוציאה נא אתהן. מתוך שבחו שהי' טורח להציל אורחי' אתה למד גנותו שהפקיר בנותיו להצילם מלמד שהיה הניאוף קל בעיניו ועל כן נענש ונכשל בהם ולוט היה סבור שהיו אנשים ועל כן היה מפחד עליהם אבל כאשר הגידו לו שהם מלאכים ומשחיתים את העיר ובאין להצילו האמין להם ועשה ככל אשר צווהו: ויפצרו באיש בלוט מאד. פי' הרמ"בן לא מצאתי מלה זו אלא בדברי פיוס שפייסוהו הרבה שיפתח להם וכאשר לא רצה נגשו לשבור הדלת או שהיה עומד בפני הדלת וכאשר לא רצה להניח' לקרבם אליו והם פייסו ממנו לסור מפניהם כי לא רצו לפגוע בו וזהו טעם גש הלאה שיגש למקום אחר: עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך. פירש"י מי שיש לך בעיר חוץ מאשתך ובנותיך שבבית אם יש לך חתן או בנים או בנות שדברו עמו כדרך בני אדם שהוא לא היה לו בנים כי אם בנות. ור' אברהם פי' מי לך פה חתן ובניך שהם כבנים. והרמב"ן כ' ויתכן שהיו לו בנים גדולים נשואים ודבר עם חתניו תחלה כי היה סבור שבניו ישמעו לו וכאשר צחקו עליו חתניו וארכו הדברים ביניהם עלה השחר והמלאכי' לא הניחוהו לקחת רק הנמצאים בבית: כי משחיתים אנחנו את המקום הזה. כתב הרמב"ן ודאי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא נעשה להם כמו לסדום אלא מפני מעלת ארץ ישראל שאינה סובלת אנשי תועבות וכאשר הקיאה כל הגוים מפני תועבותיהם כך הקיאה לאלה אלא שהקדימו אלו שהיו רעים וחטאי' מאד ורצה הב"ה שיהיו לאות לבני ישראל העתידי' ליורשה כדכתיב כמהפכת סדום ועמורה: ויחזיקו האנשים. תימה לי והלא לא היה מציל אלא אחד ואפשר לומר כיון שלא היה המשחית יכול לעשות דבר עד שיהא לוט ניצול נמצא ההצלה היה צורך ההשחתה ולכך היה מסייע בהצל' אבל אחר שהוציאוהו מן העיר שלא היה המשחית צריך לסייע יותר נאמר ויאמר המלט לשון יחיד ומ"מ בשביל ששניהם סייעוהו להנצל אמר לשניהם אל נא אדני כדכתיב ויאמר לוט אליהם ומיהו עיקר הדבור לא היה אלא למציל לכך אמר בלשון יחיד ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי וכיון שהתחיל הדבור לשניהם השיבו המשחית לבלתי הפכי את העיר כך נראה ליישב סדר הפסוקי': ויחזיקו האנשים. פי' ר' אברהם מכאן שפחד ולא היה לו כח לברוח. והרמב"ן פי' כמו ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כן החזיקו בו למהר לשלחו: בחמלת ה' עליו. ולא בזכותו רק בחמלת ה' עליו. אי נמי שהחזיקו בו לשלחו בעוד החמלה עליו פן יצא הקצף ויספה עמהם: אל תבט אחריך. כדי שלא תתאחר וגם לא תסתכל במלאך המשחית שלא לצורך: ותבט אשתו מאחריו. פי' ר' אברהם מאחריו של לוט. פירש"י מאחרי ציוויו של מלאך. ובפרקי ר"א אמרו להם אל תביטו אחריכם כי ירדה שכינה להפיל על סדום ועמורה גפרית ואש עיסית (עדית) אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה וראתה אחרי' השכינה ונעשית נציב מלח. ונוכל לפרש מאחריו של שכינה: ותהי נציב מלח. שנתאחרה והדביקה הענן שהוא גפרית ומלח. והרמב"ן כתב כי הראות באויר בכל החליי' הנדבקים מזיק מאד ומדביקם וכן המחשבה בהם ולכן יסגר המצורע וישב בדד וכן נשוכי החיות השוטות כמו כלב שוטה וזולתם כאשר יראו המים וכל מראה יראו בהם דמות המזיק וימותו ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח כי באתה המכה במחשבה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד מן השמים ודבקה בה המכה: הוקשה לא"א הרא"ש ז"ל בענין אשת לוט מתי היה דמפשט הפסוק נראה שלא התחילה המכ' עד שבא לוט לצוער כדכתיב כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה וע"כ לא היה עד לאחר שהתחילה המכה כדאיתא בפרקי ר"א ואם היה אחר שבא לצוער למה לקתה יותר מכל בני העיר. וכתב לו ר' ישראל כי ודאי אחר שבא לוט לצוער התחילה המכה ועדיין לא הגיעה אשתו והדביקה אותה המכה וספר הכתוב סבת עכובה כי היא היתה באה אחרי לוט וזהו מאחריו שכינוי מאחריו חוזר ללוט וכך הוא הצעת הפסוק ותבט אשתו והיא מאחריו ומפני כך נתעכבה בדרך כי ההבטה גרמה לה העכוב שהיתה מבטת שתבואנה בנותיה אחריה. וכן אני מפרש אל תביט אחריך לא הזהירו אלא על העכוב כי כן דרך ההולך בדרך ומביט אחריו שמתעכב וההולך בחפזה ובמרוצה מביט לעולם לפנים ואלו היה כפי' הרמב"ן אל תביט אחריך כי הראות באויר הדבר מזיק היה לו לומר אל תביט אחריך פן תנזק או תמות אלא לא בא אלא לזרזו למהר בהליכ' כמו שמפר' אחרי כן ואל תעמד בכל הככר והוא עשה כמו שנצטוה ולא הביט אחריו והגיע לצוער מהר והיא לא שמעה לציוויו והביטה ונתעכבה והדביקתה המכה ובא הכתוב להשמיענו מפני שהמרת' פי המלאך שאמר אל תביט אחריך מתה ושמא סיפר הכתוב זה המאורע שמיתת אשתו של לוט גרם אל בנותיו לשכב עמו כדי שיתקיים העולם שאלו היה אשתו קיימת לא היו עושות זה: בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. פי' אשר ישב באחת מהן כמו ויקברו אותו בהרי הגלעד: כי ירא לשבת בצוער. פיר"שי לפי שהיא קרובה לסדום. והרמב"ן כתב ואינו כן אלא לפי שהיא מהמקומות שנגזר עליהם השחתה אלא שהמלאך הניחו בשביל תפלתו שלא יוכל להמלט ההרה בו ביום והיה חושב שלא יאריך לה עוד אחרי שנזדמן לו להמלט ההר ועל כן אמרה ואיש אין בארץ לבא עלינו שחשבה שבצאתם משם נשחתה העיר. וי"מ ודאי לא חשבו שחרב כל העולם אלא אמרו ואיש אין בארץ שירצה לבא עלינו שיאמרו אלו יצאו מתוך ההפכה ויבדלו ממנו ונמצינו מתים בלא זרע: לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. אע"פ שגוי מות' בבתו וא"כ למה לא נשאם אפשר שהאומות גדרו גדר בעצמ' אחר המבול ונהגו בו איסור וכן איתא בהוריות לתועבה נתכון. ותקרא שמו מואב. לשון גנאי כמו מאב ונענשה על זה שנ' אל תצר את מואב ואל תתגר בו מלחמה ואמרינן אבל אנגרי' עביד בהו ואע"ג דאמרינן בכירה בזכות שקדמה לילה אחת קדמה ד' דורות בישראל מ"מ גנות היה שפרסמה אותו בקריאת השם לדורות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך