תנ"ך על הפרק - בראשית יט - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

בראשית יט

19 / 929
היום

הפרק

הפיכת סדום, מעשה לוט ובנותיו

וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

המלאכים. באו והתראו בדמות נביאים שהמה דומים למלאכים ע״כ נרתע לוט מפניהם ומש״ה כתיב בלשון המלאכים: בערב. לפי דברינו לעיל דא״א ליוה אותם ג׳ פרסאות א״כ הלכו עם אברהם מהלך אדם מש״ה הגיעו לסדום בערב : הנה נא וגו׳ סורו נא וגו׳. הנו״ן של נא הראשון בדגוש ע״פ המסורה ללמדנו הכונה שלא הי׳ לוט מזדקק להכניסם נגד דעת בני עירו. או משום שלא מצא לב להתכבד באורחים נכבדים כאלה. אבל באשר באו בערב ואין עוד עת ללכת הלאה כי אם ללון. ובית אכסניא אין בעיר כמו שהי׳ נהוג בכ״מ. ובע״כ היו לנים ברחוב כמו שארי עוברי אורח בסדום מש״ה לא הי׳ לכבוד ולרצון על לוט ע״כ מצא לב לבקשם הנה נא עתה בשעה זו של ערב אין עצה כ״א שתסורו מכבודכם לביתי ומש״ה הוא מודגש דוקא עתה מצאתי לב לבקש כזה: ולינו ורחצו רגליכם. הקדים הלינה שהוא עיקר המכריחם לסור לביתי וממילא ירחצו רגליהם אצלו: והשכמתם וגו׳. יותר מן ההכרח אינו מבקש להתכבד עמכם: ויאמרו לא. דגוש בלמ״ד. להורות על חוזק הברה של לא שענו אותו בזעף: לא כי ברחוב נלין. באשר כל עוברי אורח לנים בסדום ברחוב ולא כמו בשאר עיירות ובשביל שלוט לא חש לדבר לתקן. ורק באנשים הללו הי׳ לו לחרפה אם ילינו ברחוב. ע״כ זעפו עליו כי לא יחושו לחרפתו. וכיב״ז נדגש בס׳ שמואל א׳ ח׳ י״ט. ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. פי׳ ענו בזעף. כמובן הענין בשם: ויסורו אליו. האי אליו מיותר ויסורו אל ביתו מיבעי כלשון הבקשה. אלא משום שמתחלה הראו לו פנים של זעף ע״כ אחר שהפציר הרבה וגם באמת היו מוכרחים להתקרב אליו ע״כ ויסורו אליו נתפייסו עמו בפנים של אהבה ואח״כ ויבאו אל ביתו: ומצות אפה. פירש״י פסח היה. ובאמת כך היה המנהג אלא שא״כ לא היה הכתוב מפרש שהרי הוא בכלל משתה. אלא ללמדנו שהבין שהמה ב״א גדולים שנזהרים במצות גם עד שלא נתנה תורה ע״כ אפה להם מצות: כל העם מקצה. שלא הי׳ נחשב בעינם לעול כלל. ע״כ לא חדל שום אדם להשתדל ולהשתתף בזה. וזה היה הנ״מ בין מעשה סדום למעשה פלגש בגבעה. דשם נתקבצו בני בליעל והכל ידעו שהם בני בליעל אלא שלא נתחזקו למחות בידם. משא״כ אנשי סדום הרגילו כ״כ ברע עד שנעשה כתקנה יפה בעיני כולם: כי על כן באו בצל קרתי. יש לכם להבין כי ב״א גדולים המה. וכמו שאמר לאנשים האל. דמשמעו לשון חוזק. והוכיח כי כן שהרי ע״כ באו בצל קורתי מה שאין אני עושה כן לכל אורח: ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו׳. כתות שונות היו. יש מהם שאמרו גש הלאה. ויש שאמרו האחד בא לגור. ויש מהם ויפצרו באיש בלוט מאד. ויש מהם ויגשו לשבור הדלת. וכיב״ז תני׳ בתוספתא סוטה: חתן ובניך. אם היו סבורים שיש לו בנים זכרים הי׳ להם להקדים בניך וחתניך אלא ידעו כי אין לו ב״ז רק בני בנתיו הרי הם כבנים: קומו צאו. הצד״י דגושה להורות על חוזק הברה כמש״כ לעיל שהזהיר בקול רעש ופחד מות. אבל לא הועיל ויהי כמצחק. וכיב״ז בס׳ שמות י״ב ל״ג: ואל תעמוד בכל הככר. בשביל בהמותיו. ואזהרה זו הי׳ לאשתו ובנותיו אלא שלא היו כדאים לדבור המלאך ע״כ הזהירו אותו והוא הזהיר אותם: הלא מצער הוא ותחי נפשי. אמר שני טעמים שמבקש עבורה. א׳ הלא מצער היא ודרך עיר קטנה שלא להיות שובב בתאות ותענוגות כמו בני כרך. וכדאי׳ בעירובין דכ״א עה״פ לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. וא״כ לא הגיעה לרשע כסדום. ב׳ ותחי נפשי דבל״ז לא אוכל לחיות. מ״מ בין שני הטעמים. דלטעם הראשון לא תתהפך כלל משא״כ לטעם הב׳ תנצל בשעה זו עד שיצא לוט ואח״כ תתהפך גם היא: גם לדבר הזה. פירש״י לא דייך שאתה ניצל כו׳. ולא נוח לי שהרי לזה לא נצרך לבקש מהם ולא ביקש אלא הצלת העיר אלא כמש״כ שביקש להציל העיר לגמרי לבד שעה זו ולזה אמרו כי נאותו גם לזה לבלתי הפכי את העיר כלל: מהר המלט שמה וגו׳. מזה שהזהיר על המהירות מובן שכך נגזרה למעלה שבצאת השמש יתחיל הזעף והוטל על המלאך לעשות כן אלא שנתפרש לו שלא יעשה דבר עד שיהא לוט מובטח מן ההפכה ואם הי׳ הזעף מתחיל טרם בא לוט לעיר לא היה כדאי להנצל בנס אלא טרם בוא הזעף הי׳ כדאי להנצל בהשגחה פרטית ולצאת מן המקום מש״ה הזהיר המלאך שימהר להמלט כי לא יוכל לעשות שליחותו באותו רגע שהוקצב לו להחל מלאכותו היינו בצאת השמש דוקא: על כן קרא וגו׳. ומתחלה בלע שמה ואח״כ נשתנה שמה להקרא צוער: השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה. מבואר מסדר הכתוב שתחלה יצא השמש עה״א ואח״כ בא לוט לצוער ולא עמד ללוט להקים דבר המלאך ע״כ לא יכול המלאך לעשות דברו. והנה וה׳ המטיר וגו׳. לא המלאך כמו שנצטוה אלא ה׳ בעצמו כ״י והיינו דאיתא ברבה פ׳ ויצא עה״פ והנה מלאכי אלהים וגו׳. כי המלאכים הללו בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו וגו׳ לא עלו למעלה עד אותה שעה של חלום יעקב. ולכאורה מה זה שלא עלו למעלה בשביל הדבור. אכן כך הדבר כי בשביל שאמרו כי משחיתים אנחנו היסב הקב״ה שלא יעשו השליחות כלל. ואי׳ ברבה פ׳ ויחי דכ״ז שלא עשה המלאך שליחותו אינו יכול לשוב ולהתיצב לפני ה׳ ולומר עשיתי כאשר צויתני. וע״ע בסמוך מקרא כ״ט: מאת ה׳. הוא מיותר ומה מקרא חסר אם כתב וה׳ המטיר וגו׳ ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאי׳ בחגיגה די״ב שבעה רקיעים הם כו׳ מכון שם אוצרות שלג וברד כו׳ וחדרה של סופה וסערה כו׳ ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי וע׳ חדא״ג מהרש״א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא מאת ה׳ ממקום שבתו כ״י: מן השמים. לא שמים דאיקרי רקיע השמים אלא מאת ה׳ מן השמים היינו מכון שבתו דאיקרי שמים וע׳ דברים כ״ו ט״ו: ואת כל יושבי הערים. לא כמו ברעידת הארץ שנשקעים ג״כ כמה עיירות ומ״מ ניצולים האנשים ע״י שבורחים על פני השדה אבל כאן לא נמלט איש כי ירד עליהם גפרית ואש: ויהפוך וגו׳. בגמ׳ ב״מ דפ״ו אי׳ דהמלאך עשה כן היינו שהוא שלח בחלמיש ידו והפך משורש צורים אבל זה היה אחרי המטרת גפרית ואש מאת ה׳: ותבט אשתו מאחריו. של לוט כפרש״י. והוא פלא מה תלה העונש במה שהביטה אחרי לוט. אבל יש בזה סוד. דבשעת הזעף ר״ל המזיקים מתגרים ומתחרים ביותר עם אנשים החשובים וכדאיתא באיכה רבתי דבין י״ז בתמוז לט׳ באב שהדין שולט אסור למלמד תינוקות לייסר את התינוקות. ולא הזהירו כמו״כ לשוליא דנגרי אלא למלמדי תינוקות בחירי עם ה׳. וכעין דאיתא בע״פ דת״ח אסור לצאת יחידי בלילה מפני שהשטן מתקנא ומתגרה בו. מש״ה באותה שעה אחרי שכבר החל הזעף ועדיין היה לוט בדרך. היה השטן מרקד אחריו אלא שלא בא לפניו והכי אי׳ באיכה רבתי עוד שם שהמזיק רודף אחורי האיש ומש״ה כאשר הביטה אשת לוט אחריו פגע בה המזיק וע׳ שמות ז׳ י״ז: ותהי נציב מלח. עי׳ במקרא כ״ט: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳. לפי הפשט הוא כמש״כ הספורנו. שעמד תמול בשעת תפלת מנחה לפני ה׳ להתפלל עליהם : וישקף וגו׳ וירא וגו׳. לא שנראה לכל אדם אותו קיטור אלא ודאי היה רחוק מראות עיני אדם. אלא אברהם בעמדו באותו מקום קדוש ראה מה שראה מרחוק: ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. מן ההפכה מיבעי אלא הודיע הכתוב דלא ניצל כמו שחשב המלאך להוציאו משם טרם בוא ההפכה ואז לא היה נס נגלה כ״כ. ולא היה נצרך לזכירת אברהם דלוט בעצמו היה ראוי לכך. אבל לא כן עלה. שלא בא לצוער טרם החל הנגף ומ״מ המטיר ה׳ בצאת השמש. אבל הצילו הקדוש ב״ה מתוך ההפכה ממש. וזה רק בזכות אברהם : כי ירא לשבת בצוער. אע״ג שהמלאך הבטיחו שלא יהפוך כלל. מ״מ בראותו שלא נתקיים דבר המלאך כלל שהרי החל הנגף טרם בואו לצוער מש״ה ירא לשבת שם: אבינו זקן. ורחוק שיפויס לבוא עלינו בדעת צלולה בעזר התאוה ע״כ עלינו לעשות השתדלות אחרת לדבר: בלילה הוא. כ״מ דכתיב זה הלשון והוא שלא כמנהג לשה״ק. משמעו שהיה בזה השגחה ממנו ית׳ וכפרש״י להלן ל׳ ט״ז: את אביה. ולהלן כתיב עמו. מבואר בס׳ ויקרא ט״ו ל״ה ובכ״מ דשכיבה בלשון את משמעו בע״כ. ובלשון עם משמעו ברצון אם לא שיש איזה דרש וכונה. והנה הבכירה הביאה אותו בע״כ עליה. אבל הצעירה שלא היה הענין קל בעיניה לא מצאה לב כ״א לשדלו שיבא אליה ברצון בעת השכרות: גם בלילה ההוא את אביהן יין. שינה הלשון ממה דכתיב בליל הראשון משום דבליל שני חשו שלא ירצה עוד לשתות יין ולהשתכר ע״כ השקוהו משקאות אחרות ומזה הגיע ששתה גם יין: ותקם. משום שהדבר היה קשה בעיניה ורק בדבר הבכירה הזדרזה להתגבר ע״ד. וכיב״ז להלן מ״ו ד׳: גם היא. משום דלידת ב״ז תלוי במי שמזריע תחלה כדאי׳ בנדה פ״ג. וזה תלוי במי שתאותו מרובה. ולפי שלא היתה תאות הצעירה חזקה לזה המעשה כמש״כ לעיל. וא״כ היה ראוי שתלד בת אבל בהשגחה ממנו ית׳ ילדה גם היא בן.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך