תנ"ך על הפרק - בראשית יט - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית יט

19 / 929
היום

הפרק

הפיכת סדום, מעשה לוט ובנותיו

וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקם לקראתם. להרש"ד מקרא קצר הוא, וענינו ויקם ללכת לקראתם או ויקם וילך לקראתם, וא"צ לזה כי המכוון שקם ממושבו לנגדם, כי כן טעם לקראתם, וכמהו ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו (מ"א ב'), שטעמו קם מעל כסאו לנגדה ואח"כ שב וישב על כסאו (רוו"ה): אשר לא ידעו איש. ה"ל לומר אשר לא ידען איש כדאמר בתולה ואיש לא ידעה (לקמן כ"ד), אלא מנהג ודרך האיש לפתות את האשה, אבל בנות לוט פרוצות היו ודרכן לפתות שכן פיתו את אביהן לכן כתב בהן אשר לא ידעו איש, וכן בבנות מדין שהיו פרוצות ופתו את ישראל כתיב בהן וכל אשה יודעת איש (הנ"ל): אוציאה נא לדעת המחברים הה"א נוספת, ואיננו כן כי יש הבדל גדול בין אוציאה בה"א ובין אוציא את בני ישראל הנכתב בלא ה"א, והוא זה: יש שני מיני עתיד, האחד עתיד החלטי והוא שיודיע בו המדבר עשיית הדבר בהחלט (איך ווערדע), הב' עתיד רצונו או בקשו והיא שיודיע בו המדבר רצונו וחפצו על עשיית הדבר (איך ווילל, איך מאֶכטע), העתיד ההחלטי יבא בלא ה' בסוף, כמו אוציא את בנ"י, אבוא אל אדוני שעירה, ועשיתי כל אשר אדבר, כל אלה הם עתידים מחליטי הפעולה, אמנם העתיד הרצוני והבקשה יבא בה"א לבסוף כמו אבואה אל אשתי. אדברה וירוח לי, וכן כאן אמר אוציאה בה"א הוא עתיד המגלה לבד רצון המדבר אל פעולתו ונכלל בו ג"כ ענין הבקשה, וכ"ה בכל הבנינים העתידים. ומצאתי בחבורי מחקרי הלשון האחרונים ובתוכם החכם שד"ל שעמדו ג"כ על הכלל החדש הזה. ולפנינו יבואר כי דעת רבותינו גם כן היא. וכן במכדרשב"י (בלק ד' קפ"ו ב') אברכה את ה"א. אברכה בה"א. דבעי הזמנה כד אזמין בר נש לקב"ה: לאנשים האל. והגאון יאמר כי בעבור השלישי שלא בא אמר כן. וזה הטעם רחוק (הראב"ע) אמנם קמצת הלמ"ד לאנשים כבר יורה על הנודעים הנוכחים. ואין צורך עוד למלת האל. שהוא הודעה אחר הודעה. לכן יותר נכון לפרש מלת האל מענין צדקתך כהררי אל (תהלים ל"ו) ענפיה ארזי אל (שם פ') שלהמפרשים להפלגת הדבר במעלה וחשיבות וכמו אילי הארץ לקח (יחזקאל י"ז) פירש"י שרי הארץ ומתורגם שם רברבי ארעא. וטעם לאנשים האל. המופלגים במעלה וחשיבות (ווירדיגע מאֶננער) אולי לא יעיזו פניהם לשלוח יד בהם. וקרוב לזה אמרו ברבה. האל הקשות. (ועיין יבמות כ"א א'): כי על כן באו. הטובה הזאת תעשו לכבודי על אשר באו בצל קורתי (רש"י) כפל לשון כי על כן קצת קשה גם אין דרך בני אדם לאמר לאחרים עשו בקשתי בשביל כבודי. לכן נ"ל בטענת לוט. כי האנשים האלה לא באו אל ביתי מדעת עצמם רק אחר הפצרת דברי פיוס אליהם ובטלו רצונם מפני רצוני ויסורו אלי, לכן אף שתקנות העיר הזאת לכלוא את רגלי עוברי אורח, בודאי לא היתה התקנה רק למנוע אנשים ריקים פוחזים המטילים עצמם על אחרים שאינם עוסקים בישובו של עולם לאכול לחמם בזיעת אפים. אמנם אנשי מעלה אשר יזמין אותם אחד מאנשי העיר ויבקש מהם להתכבד בכבודם ולשמוח בחברתם, לאלה לא יתכן להרחיקם מבתינו. וזהו כי על כן באו. מלת כן. ענינו הכנה והזמנה. כמו היו נכונים לשלשת ימים. שלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח') שאין מזונותיו מוכנים ומזומנים אליו. ולשון זה מורגל בהזמנת הקרואים לסעודה. תרגום בראש הקרואים בריש זמניא. וכדברי רבותינו לשון המזמין את חברו. על המבקש את חברו לבוא אל ביתו לחברת מרעות (איינלאדונג צום פריינדשאפטס בעזוך) וזהו על כן באו. לסבת הכנה והזמנה באו (פערמאֶגע איינער איינלאדונג קאָממען זיא) לא מדעת עצמם, מלת על כמו בעבור ר"ל סבה גורמת כמו על הברכה אשר ברכו. על עזבם את תורתי. - ויתכן דמטעם זה לא אמר. באו אל ביתי. דבלשון זה היה משמע ליהנות ממאכל ומשקה שהוא בביתי כענין מתי אעשה אנכי לביתי. כלומר צרכי ביתי. לכן אמר באו בצל קורתי. כי לשון צל יורה על מקום התענוג שישתעשע בו האדם לשעתו. כבקהלת ויעשם כצל. ויורה בזה שלהתענג ולהשתעשע יחד בחברתו באו. וכאשר שמעו אנשי סדום דבריו אלה הרשיעו להשיבו. האחד בא לגור וישפט שפוט. אתה גר בארץ נכריה ומי שמך לאיש שר ושופט לחדש דבר בתקנותינו ואתה יותר אשם בדבר. לכן נרע לך מהם: - גש הלאה. במלת הלאה הנגינה מלעיל בכל המקרא. וזאת ראי' ברורה שהה"א נוספת והיא במקום למ"ד בתחלה והוא כמו להלאה שטעמו להלן הידוע בדברי רבותינו ושניהם מיסוד אחד הם (רו"ה לא כרד"ק): גש הלאה. התקרב עוד יותר אלינו (טרעטע נאָך ווייטער נאֶהער) הלוך אותו ריחוק מעט שיש ממעמדו עד היותו קרוב אליהם הוא התקרבות להלאה ממקום מעמדו. כי כונתם היתה לפגוע בו לכן השתדלו התקרבותו עד בואו אל ידיהם. (ורש"י שפירש התקרבות לצדדין להתרחק מהם. כבר תמה הרא"ם אליו) וממאמרם האחד וגו' נרע וגו'. בארו בפירוש מה שסתמו בתחלה גש הלאה. כי כל ויאמר ויאמר במדבר אחד. השני פירוש לראשון [כמ"ש שמות ג' י"ד] ויאמר כה תדבר: וישפט שפוט. כלל גדול בכפל הפעלים. כי המקור הסמוך לעבר או לעתיד הוא שם הפועל יתואר בו נושא הפעולה ההיא. אלא שבהתחזק התאר יקדים אל הפעולה. כמו אם שמוע תשמעו. ההפך בהתאחרו אליו (רמ"ע מפאנו מאמר חקור דין ח"ב פ"ז), ר"ל מקור הבא עם עבר או עתיד כמו פקוד יפקוד יצא יצא שהמקור נראה כשפת יתר כי היה די בעבר ועתיד לבדו. אמנם בא כן להורות שהמקור הוא שם הפועל בעצמו יתאר בו הפועל נושא הפעולה, לפעמים יקדים המקור לפעולה, ולפעמים הקדים הפעולה. וזה תלוי בחזוק התאר, שאם בא התאר לחזק הענין מאד, יקדים התאר לפעולה. ואם לא יתחזק התאר כ"כ אז יתאחר המקור לפעולה: ויפצרו באיש. פירשוהו לחיצה ודחיקה בגופו, שהיו דוחקים אותו מן הדלת לפי שלא היה רוצה להתרחק מפתח הבית. אמנם מאמרם נרע לך מהם נראה כוונתם לעשות עמו רעה גדולה מאד, ודחיקתם אותו בגופו להרחיקו לבד ממקומו הוא דבר נקל לפי מחשבתם הרעה. לכן יותר יתכן לומר כי מלת ויפצרו כמו ויפרצו בהפוך אתוון כמו כבש כשב. וכבר מצאנו כי שתי הלשונות אלה מתחלפין זה בזה. אמר (ש"א כ"ח) ויפרצו בו עבדיו במקום ויפצרו, ויפרץ בו (מ"ב ה') במקום ויפצר, ויהיה כאן טעם ויפצרו עשו בו שברים חבורות ופצעים, כענין יפרצני פרץ על פני פרץ (איוב ט"ז). גם לחד ממחקרי לשון שרש פצר תמצית מובנו גרידה ושרטוט (איינשניידען). באיש בלוט. הוסיף מלת איש, להורות על גודל עזות פניהם, אף שלוט היה איש, כלומר חשוב במעלתו, עד שמינוהו לשופט עליהם, כמ"ש יושב בשער סדום, בכל זה לא נסוגו אחור מלפגוע בו: השחר עלה. לשון עליית השחר בכמה מקומות נראה שהוא לשון הסתלקות שחרות הלילה. ובכמה מקומות מצאנו לשון הסרה בלשון עלי', ובעבור כי לעת בוקר יסור השחרות וידמה כאלו יעלה לכן נקרא כן (רוו"ה): אל תביט אחריך. שיעור הכתוב אל תעמוד בכל הככר ואל תביט אחריך אחר שתנצל, כי עד היות לוט ההרה לא תרד עליהם רעה, ובעבור כן אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרע בהיותי בככר, כי אתה לא תאריך לי רק מעט כאשר אמרת מהר המלט (רמב"ן). לדבריו המקרא מסורס שאחר בואו ההרה אל יביט, שהרי קודם לכן לא נעשה דבר; ואין צורך לזה. כי ממה שאמר אח"ז וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ואמר אחריו ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה, מזה נראה שאין הכל ענין אחד, כי חילקם בשני כתובים. וזכר בראשון רק הערים, ובשני פרט הככר והצמח. בראשון זכר האש ובשני המהפכה. מכל זה נראה שהיו שני ענינים. הא' שירד גפרית ואש, ולא ירד זאת כ"א על הערים סדום ועמורה להעניש יושביהן הרשעים הפלא ופלא. והב' היא המהפכה, שנהיה רעש גדול מתחת מקום הככר ונהפכו הערים וכל הככר והיה הכל למים. וזהו ים המלח המפורסם לכל. ורעש ההופך מקומות נהוג בטבע, אבל בעת ההיא היה בהפלגה גדולה וע"ד נס. והנה גפרית ואש ירדו מיד בעלות השחר כרגע צאת לוט מסדום, אבל המהפכה לא נשלמה עד צאת השמש על הארץ שבא לצוער. ולכן כרגע שהיה חוץ לעיר הזהירו אל תביט אחריך בעבור רדת האש, והאשה שהביטה נדבקה בה המכה ונעשתה נציב מלח. ומה שנאמר כי לא אוכל לעשות דבר שב על המהפכה (רנ"ו), ומדלא אמר וימטר ה' בקדימת פעל לה' יורה שאינו סדור הדברים ולהורות שלאחר שיצא השמש ולאחר בואו צוערה המטיר, רק אמר וה' המטיר בקדימת השם לפעל שזה יורה על העבר המוקדם (כמ"ש בבראשית והאדם ידע), והיינו מיד כצאתו מן העיר נתהוה המטר. ובמכדרשב"י (ק"ח ב') איתא. בכל אתר דהוה אזיל לוט אתעכב מחבלא לחבלא וכל אתר דאזיל כבר ושבק לאחוריה הוה מהפך לי' מחבלא, מבואר דלא כרמב"ן: אל נא אדני. אמרו ספ"ק שבועות העדות, כי שם זה קדש, ופירוש רש"י דקרא ה"ק ויאמר לוט אליהם אל נא יהי כן, אל תאמרו אלי להמלט ההרה, וחזר כלפי הקב"ה ואמר לו אדני הנה נא מצא עבדך וגו'. ולפי"ז שם אדני דבוק עם הנה נא. וקשה כי הוא בסוף פסוק. והריטב"א פי' ויאמר אליהם, בפניהם כמו ויהללו אותה אל פרעה שפי, לפני פרעה (מנחת שי), ול"נ שבהיות לוט בסכנת מות לא היתה דעתו צלולה להתפלל אל ה'. לכן פנה אל האנשים שלוחי ה' שהשתדלו בהצלתו לאמר אליהם שהם יתפללו אל ה' בעדו לחמול עליו לתת לו מקום פליטה בעיר הקרובה. ומלת אל נא כתרגומו בבעו כען. שלדעתו מלת אל מגזרת הואל נא ולין, שטעמו התרצה נא (וכמ"ש ר"ש הספרדי הביאו הראב"ע). והוא צווי משרש יאל, כמו מן ידוע הצווי דע, ככה מן יאל הצווי אל, וטעמו כאן, אמר לוט אליהם התפללו נא בעדי אל הקב"ה: נשאתי פניך. כלומר קבלתי מבוקשך. נשאתי לשון קבלה כמו לא חמור אחד מהם נשאתי. פניך, טעמו כמו מבוקשך כמ"ש בואתחנן במשלם לשונאיו אל פניו: ויהפך את הערים. לפי הפשט הפיכה ממש, כמ"ש רבותינו הפכן מלמעלה למטה, כי אם יהיה ענינו הפיכת טבעם לטבע גפרית ומלח, ה"ל לומר ויהפך את הערים לגפרית ומלח, כי דרך הלשון כשענינו התהפכות והשתנות גשם לגשם להזכיר הענין אשר אליו נשתנה המשתנה, ולחברו אל המשתנה בשימוש למ"ד. כמו הפך מימיהם לדם, והמטה אשר נהפך לנחש. והוא פשוט: וצמח האדמה. אריב"ל עכשיו ילקט אדם מעפרה של סדום ויתן בערוגה אחרת אינה צומחת, וכן ספרו בעלי המסעות, עוד יודיעו שלא יצמח במחוז ההוא כ"א צמח אחד כדמות תפוח נחמד למראה ובתוכו עשן ואפר אשר לא יצלח לכל, ורמז ע"ז בספר חוכמתא רבתא דשלמה בסי' יו"ד (רוו"ה): אבינו זקן. ולא יתאמץ להרחיק נדוד אל ארץ אחרת. ואיש אין בארץ: בזה הגליל אין איש ראוי לבוא עלינו, כדרך כל הארץ, שהמנהג הוא שלא תנשא האשה כ"א להגון לה. ונשכבה ונחי', העיד הכתוב כי לא למלא תאותם עשו זאת כ"א להחיות זרע, כי אין אשה אלא לבנים, אמנם המתכוונה לזנות מתהפכת ומזנה שלא תתעבר. ולכוונה זו אה"כ ותשקינה בלילה ההוא, כי להיות שכוותנם רק לקיום המין, לא התמידו לעשות כמו אלה כרודפות אחר הזמה למלא תאוה, כ"א פעם אחת. ואמרו (נזיר כ"ג א') שתי בנות לוט לשם מצוה נתכוונו, ויתכן דלזה לא אמרו לבוא אלינו כמנהג ברוב המקומות לחבר מלת אל לביאה, אבל להיות שמצאו עצמן מחוייבות לביאה להעמיד תולדות, לכן אמרו לבוא עלינו, כמ"ש בכי תצא ביבמה יבוא עליה: ובקומה. נקוד עליו לומר שבקומה ידע (רש"י מרבותינו הוריות יו"ד), כי התיבה המנוקדת תורה על ענין ממוצע בין המחק לבין הכתב, כי הנקודה תעשה על התיבה למחוק מה שעליו הנקודה. כמו שאנו רואים בספרים קדמונים כתבי יד, כשיש שם תוספת מה לא מחקוה, אבל שמו נקודות עלי', להורות שהיא תוספת וצריך תקון, ולפי שכבר נשארה התיבה בכתוב עם הנקודות שעלי' הורה שאינה נמחקת מכל וכל ואינה נכתב (בעל העקרים רלב"ג) והיא דעת רז"ל, באבות דר"נ (פ' ל"ג) ובמדרש רבה (במדבר פ' ג'): ותקם הצעירה ותשכב. בבכירה שהתחילה לפתות את הצעירה, גם בושה לא כסתה פניה מלפרסם שמאביה נתעברה, והיה המעשה אצלה כדבר נקל בלתי התנגדות פנימית, לכן אמר בה ותבא ותשכב, אבל הצעירה שהיה לבה נוקפה מלהודיע גנות מעשיה וגם בגוף המעשה היתה לה קצת מניעה מלעשותו אחרי שכבר הרגיש אביה ממעשה הבכירה בלילה ראשונה, והיתה צריכה להתאמץ על המעשה, לכן אמר בה ותקם ותשכב, כי בכל פעולה הצריכה התעוררות וזריזות יאמר לשון קימה, כענין כאשר יקום איש על רעהו ורצחו: ולא ידע. אע"ג דבן נח מותר בבתו, שאין בתו בכלל שאר עריות שנאסרו על בני נח (סנהדרין נ"ז ב') מכל מקום כבר היו גודרים עצמם גם מזה: הוא אבי מואב. הוא אבי בני עמון. אשר ירשו את הארץ, כי מפני שהיתה כוונתן רצוי' היו זרעם לשני גוים יורשי אברהם במקצת, כאמרם בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עברה (רע"ם):

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך