תנ"ך על הפרק - בראשית יח - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית יח

18 / 929
היום

הפרק

ביקור המלאכים אצל אברהם, תפילת אברהם על סדום

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וירא אליו ה'. פירש"י לבקר את החולה לפי שלא נאמר לא מאמר ולא דבור אנו מפרשים שלא בא אלא לכבודו ולבקרו. וכתב הרמ"בן שלא נראה לו אלא להודיע כי רצה אלהים מעשיו והוא תשלום גמול למצוה כענין שנאמר אני בצדק אחזה פניך וכן ביעקב ויפגעו בו מלאכי אלהים ואין שם דבור ולא חדשו לו דבר רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים וכן היה לאברהם. וי"מ שעיקר זה שנראה לו בשביל מעשה סדום אלא שהפסיק בביאת המלאכים ובשליחותם: באלוני ממרא. פ' בזכות שנטל ממנו עצה על המילה נגלה לו בחלקו. ומקשים וכי עצה היה צריך לקיום מצות השם ומתרצים שנתן לו עצה באיזה אבר ימול ולא נהירא לי וכי לא ידע אברהם לדרוש וערל זכר שדרשו רבותינו שהמילה באותו מקום. וי"מ בשביל שרבים מעמי הארץ מלו עמו רצה שיהיה בעצת השרים שלא יהיה פתחון פה עליו. כתב הרמ"בם שזו הפרשה כלל ופרט אמר הכתוב תחלה כי נראה לו השם במראה הנבואה ואיך היתה המראה הזאת כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים זה ספור מה שאמר במראה הנבואה וכן פירש ויאבק איש עמו האמור ביעקב שהיה במראה הנבואה. והרמ"בן סתר דבריו בכמה קושיות וכתב הוא שבכל מקום שמזכיר ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום אבל אינו מראה הנבוא' כי המשיג לראו' מלאך או דבורו איננו נבי' אבל היא מרא' תקרא גילוי עינים כמו ויגל ה' את עיני בלעם וירא את המלאך וכן ויתפלל אלישע ויאמר פקח נא את עיניו ויראה אבל במקום שמזכיר את המלאכים בשם אנשים כעין הפרשה הזאת ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו על דעת רבותינו הוא כבוד נראה במלאכים יקרא אצל היודעים המלבוש יושג אצל היודעים כזכי הנפשות בחסידים ובבני הנביאים: אל נא תעבור. למאן דמפרש שהוא קודש ולשכינה אמר שתמתין לו קשה והלא כבר נאמר וירץ לקראתם וצריך לומר כשרץ לקראתם נסתלקה שכינה וכשחזר חזרה ואמר לה שתמתין עד שיכניס את האורחים: אל נא תעבור מעל עבדך. לגדול שבהם אמר אל נא תעבור אתה וריעך. אי נמי אמר לכל אחד ואחד. וי"מ שלא הוצרך לבקש אלא לאחד כי השנים יתעכבו שמה אחד לבשרו ואחד לרפאותו ולא הוצרך לבקש אלא השלישי השלוח להפוך את סדום: יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם. הכיר בהם שהם עוברי דרך ואין חפצם ללון ולכך לא ביקש מהם אלא שיאכלו מעט וינוחו באויר תחת העץ ויעברו לדרכם: כן תעשה באשר דברת. פי' פת לחם לבד ולהשען תחת העץ ואל תאספנו הביתה. וי"מ כן תעשה כאשר דברת שתהיה זהיר בכל עת בהכנסת אורחים. וי"מ שכאן רמזו לו שהם מלאכים פי' כן תעשה אתה אבל לפנינו אין אכילה ושתיה: קמח סולת. פירש קמח לעמלן של טבחים אע"פ שפסח היה לא היה בהם משום חמץ דהבל אינו מחמיץ. ובב"ר איתא שהיה שלש סאין לכל אחד. וכתב הרמ"בן למה הרבה בלחם לג' אנשים ואפשר שסעדו עמהם גדולי ביתו כדי לכבדם אבל על דרך הפשט מהרי שלש סאים קמח לעשות מהם עוגות שהוציאה מכל ג' הסאין סולת נקי' מעט: ואל הבקר רץ אברהם. בקר חד רך שנים וטוב ג' מלמד שהאכילם ג' לשונות בחרדל ולמה לשונות שהיה ממהר לשולחם ולשון יכול למהר מכל שאר בשר שחותכו מיד אחר הבדיקה בלא הפשט: ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. והלחם דרשו רבותינו שפירסה נדה ונטמאה. ולפי הפשט הלחם אין צריך להזכירו כי הוא עיקר הסעודה. אי נמי הזכיר אלו בשביל הסדר לומר שבזה הסדר הביאם לפניהם: ויאמרו אליו איה שרה אשתך. אע"פ שאין שואלין בשלום אשה אפי' ע"י בעלה שאני הכא שלא שאלו בשלומה אלא שאלו היכן היא. נקוד על אי"ו שבאליו ששאלו לה איו שדי למד שבאליו אאיה וקרי בי' ויאמרו אליה איו דכל מקום שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה וכל מקום שהכתב רבה אתה דורש הכתב. ומקשים א"כ לא ינקד אלא הלמד ויהיה הכתב רבה ונדרש הכתב ומתרצינן כיון שהלמד יש עליה נקודה בשביל הטעם לא היה ניכר: שוב אשוב אליך כעת חיה. לפי שהיה מלאך ויודע שיחיה לשנה הבאה אמר שוב אשוב אליך אבל אלישע אמר בשביל שהיה בשר ודם ולא היה יודע אם יחיה לשנה הבאה אמר כעת חיה את חובקת בן ומ"מ לא מצינו שחזר אליה המלאך וכתב הרמ"בן אולי היה נכלל בכלל וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה כאשר דבר. ונכון בעיני שהוא מן לתשובת השנה פי' כי שוב אשוב אליך כעת שתהיו בו חיים ויהיה בן לשרה אשתך וזה כמה שנאמר לאברהם למועד הזה בשנה האחרת שוב אשוב אליך: חדל להיות לשרה אורח כנשים. וברחל כתיב דרך נשים לי לפי שרחל היתה בחורה ובא לה כדרכה מן המקור והכא שהיתה זקנה ונסתלקו דמיה בא לה אורחות עקלקלות: ותצחק שרה. אין זה כשחוק של אברהם שהיה מחמת שמחה שהאמין אבל שרה לא האמינה ומה שלא האמינה כאברהם לפי שהוא שמע מהקב"ה אבל היא לא שמעה אלא מהמלאכים שנראו לה כאנשים: ואני זקנתי. מכאן שמותר לשנות מפני השלום שהיא אמרה ואדוני זקן. ופי' הרמ"בן דאין כאן שנוי שאמת הוא שתלתה הדבר בזקנותה שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה אלא זה השנוי שלא רצה לגלות ואדוני זקן שהיה ראוי לו לומר ואני ואדוני זקנים שהרי שרה בשניהם צחקה. וי"מ שלא היה השחוק אלא עליו שלא אמרה בתמי' אלא בניחותא והכי פירושא אחרי בלותי היתה לי עדנה ואז ראיתי כי אפשר הוא אבל אדוני זקן ואיך אלד עוד ממנו: כעת חיה. פירש"י כעת הזאת לשנה האחרת ופסח היה ולשנה האחרת נולד יצחק וקשה לפירושו דאמרינן בפ"ק דר"ה דקאי בסוכות ואומר למועד ראשון שיבא אחריו יהא נולד. ועוד קשה לר' אליעזר דאמר בתשרי נולד אברהם ויעקב ופרשת מילה נאמרה לו בשנת צ"ט א"כ ע"כ בתשרי שמל בן צ"ט היה. ועוד קשה על ההוא דר"ה ממאי דכתיב בפ' מילה ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה בשנה האחרת למועד הזה אלמא בתשרי נולד. ואין לומר שנאמר לו בפסח שבשנת צ"ט פרשת מילה ולא מל עד תשרי שאחריו ואז נאמר לו למועד הראשון דהיינו פסח שנולד יצחק דמסתמא דמיד כשנצטוה נימול דזריזין מקדימין ועוד קרא קאמר בעצם היום הזה נמול שבו ביום שנצטוה נמול. ותירץ הר' שמעון בר' אברהם דב' פעמים באו המלאכים פעם ראשונה באו בניסן ואמרו כעת חיה ושוב באו בתשרי ואמרו למועד הזה ואז שחקה שרה לפי שראתה שעברו כבר ו' חדשים מהזמן ועדיין לא תירץ הרב קרא דאשר תלד לך שרה לשנה האחרת דע"כ בתשרי היה ולשנה הבאה נולד יצחק: ותכחש שרה. כתב הרמ"בן אני תמיה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר ה' לנביא וגם לא האמינה לדברי מלאכי אלהים ונראה בעיני כי המלאכים האלה נראו כאנשים ובאו אל אברהם והוא בחכמתו הכיר בהם ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן ושרה שומעת ולא ידעה כי מלאכי אלהים הם כענין אשת מנוח או שמא לא ראתה אותם ותשחק ללעג כמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה היה לה להאמין או שתאמר אמן כן יעשה השם ואברהם אמר לה שחקת היפלא מה' דבר ולא גילה לה כי הב"ה גילה אליו סודו והיא מפני יראתו של אברהם תכחש כי חשבה כי אברהם בהכרת פניה יאמר כן או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר והוא אמר לה לא כי שחקת אז הבינה כי בנבואה נאמר לו ושתקה ולא ענתה אותו דבר. וראוי שנאמר עוד כי אברה' לא גילה לה מה שנאמר תחלה אבל שרה אשתך יולדת לך בן שהמתין עד ששלח לה הב"ה לאמר לה לבשרה או מפני זריזותו שהיה טרוד למול אותו ואת כל בני ביתו ואח"כ בחולשתו ישב פתח האהל והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר: וה' אמר. כתב הרמ"בן אל צבא השמים העומדים ממעל לו או אל המלאכים השלוחים. ויתכן שהוא מהמחשבה פי' חשב שלא יכסה ממנו וכל אמירה עם הלב היא מחשבה: ואברהם היו יהיה. פירש"י כיון שהזכירו ברכו. והרמב"ן כתב הנכון כי השם ית' דבר בכבוד אברהם אמר הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ויהיה זכרו וזרעו בכל גויי הארץ לברכה לכן לא אכסה ממנו כי יאמרו הדורות הבאים איך כסה ממנו או איך נתאכזר הצדיק על שכניו ולא ריחם עליהם להתפלל עליהם כי אני ידעתי כי הוא מכיר ויודע כי אני ה' אוהב צדקה ומשפט כלומר שאני עושה משפט בצדקה ולכן יצוה את בניו ואת ביתו לאחוז דרכי והנה אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו ויתפלל לפני להניחם טוב הדבר ואם חייבים הם לגמרי גם הוא יחפוץ במשפטם לכן ראוי שיבא בסוד ה': כי ידעתיו. פירש"י כתרגומו ארי ידעתיניה לשון חיבה פי' אהבתיו בשביל שיצוה. והרמ"בן פי' שהוא לשון גדולה פי' גדלתיו בעבור שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות הישר בעיני ולכן אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני כמו ידעתיך בשם. אי נמי ידעתיו שיצוה וכן למען ינוח עבדך ואמתך שפירושו שינוח. והנכון בעיני שהיא ידיעה ממש ירמוז כי ידיעת השם שהוא השגחתו בעולם השפל הוא לשמור הכללים גם בני אדם מונחים בו למקרים עד עת בא פקודתם אבל בחסידיו ישים אל לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבוקה בו תמיד לא תפרד ממנו הידיעה והזכירה כלל כענין לא יגרע מצדיק עינו: ויאמר ה' זעקת סדום. פי' ר' אברהם ויפנו דכתיב בתר הכי קודם היה כי אחר שהלכו המלאכים אמר ה' אל אברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה. ופי' הפסוק ויאמר ה' אל אברהם לאחר שנפנו משם האנשים שאז אמר לו זעקת סדום ועמורה וגו' אז עמד בתפלה והאריך בתפלתו עד שבאו האנשים סדומה: זעקת סדום ועמורה כי רבה. פי' ר' אברהם שספרו דברים כנגד השם. והרמ"בן אומר זעקת העשוקי' מסדום ועמורה שיזעקו וישועו מרוע רשעם. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. פי' שכולם חטאו בהם אכלה אותם ואם לאו אלא שחטאו מקצתם אדעה מי הם החוטאים ואדון אותם וכן יראה מתפלת אברהם שאמר האף תספה צדיק עם רשע. ופי' עוד ארדה נא ממדת רחמים למדת הדין ואראה הכצעקת' הבאה אלי עשו במדת הדין אעשה כלה בהם ואם לא אדעה וארחם כמו וידע אלקים ואחר שסיפר הכתוב דעת עליון חזר לענין הראשון וסיפר במעשה כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה ואברהם מעת הפרדם ממנו עד הגיעם שם עודנו עומד לפניו כי קראו והגיד לו כי מלאכיו הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו כי מעת שאמר המכסה אני מאברהם נודע שהגיד לו: האף תספה צדיק עם רשע. פי' וכי במדת הדין תדין אותם להמית צדיק עם רשע חלילה לך מעשות כדבר הזה שיאמרו לשוא עבד הצדיק את האלקים וכ"ש במדת הרחמים שהוא שופט כל הארץ שעושה משפט בצדק לא יעשה עמהם צדקה בצדק שיצילו צדיקים את הרשעים זהו שאמר חלילה ב' פעמים: חמשים צדיקים. פירש"י עשרה לכל כרך וכרך ואחר כן בקש מ' לד' כרכים ול' לג' ועשרים לב' ועשרה לכרך אחד. וכ' הרמ"בן אני תמיה למה כל התפלה והתחנה הזאת אם יצילו נ' ה' למה לא יצילו מ' ד' וכן יצילו ל' ג' וכ' יצילו ב' ועשרה א' וכן מה שכתב רש"י ועל ידי צירוף בקש ולא מצא והלא למ"ה היה מבקש הצירוף ולא היה שם מ"ה אבל ט' אולי ימצאון והיה לו לבקש על ט' להצטרף עמהם להציל אחד ואולי רוצה לומר שרבים ראויים להצלה גדולה יותר מאשר יצילו מעטים אפילו הצלה מועטת ועל כן היה צריך להתחנן בכל פעם וכן מה שלא בקש ע"י צירוף עם ט' מפני שהב"ה הודה לו שיצילו מ"ה בצירוף צדיקו של עולם על כל הכרכי' ומעתה ד' כרכי' ינצלו בל"ו על ידי צירוף וכן הל' ועשרה כיון שהודה בצירוף הזה ואין לומר נהי שהודה לו שיצטרף עם מ"ה שהם רבים שמא לא יודה לו בצירוף עם מעטים כמו שאמרנו דודאי בלא צירוף שייך לחלק בין מועטים למרובים אבל כאן שההצלה ע"י צירוף אין לחלק שצדקת ה' ראוי להצטרף ולהציל כיון שהודה ולא יבדיל בין רב למעט. ומיהו כתב הוא שלפי הפשט תחלה אמר נ' לתת חשבון של עשרה לכל אחד ואחד ומעט מעט פיחת ולעולם על הכל בקש. ור' אברהם כתב שלא נגש אברהם להתפלל על סדום אלא על שהיה בה לוט: צ"ע למה אמר בפעם ראשונה ורביעית וחמישית לא אשחית ובשנייה ובשלישית אמר לא אעשה. לא אשחית בעבור העשרה. הבטיחו שלא ישחית אם ימצא שם אבל לא אמר דע לך כי אין שם כי עדיין לא נגמר דינם כמו שאמר ארדה נא ואראה ואברהם לא ידע מה יעשה בהם והשכים בבקר והשקיף על פני סדום וכשראה ידע שלא נמצאו שם עשרה: בתוך העיר. פי' ר' אברהם שיהיו יראים את השם בפרהסיא כענין שוטטו בחוצות ירושלם. והרמב"ן פי' כי אמר בתוך לומר אפי' היו הנזכרים יושבים בתוכה ולא מתושב העיר ראוי שיצילוה והיתה הכוונה על לוט:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך