תנ"ך על הפרק - בראשית יח - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית יח

18 / 929
היום

הפרק

ביקור המלאכים אצל אברהם, תפילת אברהם על סדום

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וירא אליו ה'. לבקר את החולה (רש"י מרבותינו י"ד), בכמה מקומות מצאנו לשון ראיה שיורה על בקור ודרישת פני החולה (קראנקענבעזוך) כמו לראות את יורם (מ"ב ח') לראות את דוד (ש"א י"ט) ועל שניהם תרגם למסעד, ועל כונה זו אמר המשורר (תהלים ל"א) ואם בא לראות, ותוכן ענין המזמור שם בחולה הצריך בקור. והמפרשים הלכו בדרכים רחוקים למצוא מקום לדברי רבותינו אלה ע' צד"ל, ולפי המבואר הוא משמעות הלשון עצמו: באלני ממרא. ת"א במשרי ממרא, וכ"ה במדרש, וכ"ת אילון פארן (לך לך י"ג) מישר פארן, ופי' שם רש"י דעת אונקלס, שאין איל לשון מישור אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרי אלוני שמו, ולא תרגמם בשמותם, כי אין הכונה בם בעבור השמות ההם בעצמם רק בעבור המישור; ודעת הרמב"ן בכונת אונקלוס שנקרא המישור בשם איל ואילוני, ע"ש האלה והאלון הרגילים להיות נטועים במישור לפני המדינה, והם לעיר כמו מגרש, והם שמות התאר לא שמות העצם כרש"י, ואונקלוס תרגם הענין ולא המלות. והר"אם הרבה להשיב ע"ד הרמב"ן. ול"נ שנקרא המישור איל ואלוני להורות על ההבדל שבינו לשם מישור סתם, כי שם מישור אינו רק בבחינת עצמו, שהוא שטח ישר בלתי מעלות ומורידות, ואין בו חשיבות אחרת, שבעצמו אפשר שהוא יבש וחרוב מלא חול שאינו מוכשר לזריעה ולמרעה הבהמות. אבל אלון הוא מישר, שמלבד שהוא שטח ישר ושוה יש לו גם חשיבות שראוי או לזריעה או למרעה הבהמות, שיש בו ליחות מימיי ממוזג היטיב וקרקעיתו דשנה ושמנה וקשה קצת שעי"כ הוא מוכשר בין לזריעת תבואה בין למרעה בהמות, וע"ש רוב כחו שהצמיח הונח עליו שם אלון משם אל המורה על הכח, במדהנ"ע (צ"ז ב') מהו באלוני ר"ל תוקפו. כמו שהונח מטעם זה שם איל לזכר הכבשים, לפי שהוא התקיף שבשאר הצאן שבמינו שהם חלושי כח; ולפי שזנב האיל הוא שמן ביותר וכאלו כח האיל בזנבו הונח עליו שם אליה; וכן יש מין אילן הנקרא אלה אלון, תחת האלה אשר עם שכם תחת האלון (וישלח ל"ה, ד' ח') ע"ש שהוא חזק בעל שרשים גסים ועבים או שעצו קשה וחזק; ככה שטח ארץ המישר נקרא אלון ע"ש כח השמנונית המושפע בו לגדל זרעים. סמוכים לזה ממה שכתוב במד"ר על נפתלי אילה שלוחה, שהוא בקעת גנוסר, ונקרא אילה לפי שהוא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. (עמ"ש שם): וירא וירץ. התעוררו המפרשים על כפל מלת וירא ועל יתור מפתח האהל, דכשהיה יושב בפתח האהל ידענו כשרץ לקראתם מפתח האהל היה, ויראה שהודיענו הכתוב בזה ענין גדול להוראת הפלגת זריזותו אל קבלת פני האורחים, שלא במרוצתו לקראתם לבד הראה חשקו וחפצו הנמרץ לקבלת פניהם, אף גם זאת עשה שבכל פסיעה ופסיעה היה רואה ומביט בשמחה גדולה עד בואו אליהם, כדרך הולך אל עיר אשר שם מקום מחוז חפצו שעיניו לא תשבענה מלהביט מרחוק מקום מחוז חפצו כי בכל פסיעה ופסיעה תתגדל השמחה בלבו להתקרב אליו, ועז"א וירא וירץ לקראתם מפתח האהל כלו' הראייה והריצה לקראתם שתיהן התחברו יחד אצלו בעמדו מפתח האהל (הינשויענד ליעף ער איהנען ענטגעגען): אל נא תעבר. הרי"א אמר, אין נא לשון תחנה ובקשה רק לשון עתה, וטעמו כי זה הדבר היה בבקר בתחלת היום כמו שכתוב כחום היום, והם רצו ללכת לדרכם, כי אין ראוי לנוח בבקר סמוך לתחלת הליכתם, ע"כ אמר אל נא תעבור ר"ל עתה עם היותו בבקר, ולכן אמר ג"כ יקח נא מעט מים כי עדיין בוקר והליכתם מועט ולא יצטרכו לרחיצה רבה לכן אמר מעט מים לא להיותו כילי בהם רק להיותם בלתי נצרכים כעת לרחיצה רבה כפי מעט הדרך שהלכו עד הנה, ואמר והשענו תחת העץ להתחמם כי היה זה בוקר השכם ועדיין קרירות הלילה מתגברת, ואמר וסעדו לבכם כמנהג ההולכים בתחלת היום שיאכלו מעט קודם ההליכה לחזק כוחם. עכ"ד. ומן התימה על חכם כמותו שלא שם עין השגחתו על דרכי הלשון בזה, כי לשון כחום היום על עת הצהרים או קרוב לו שאויר היום בוער וחם מהכאת נצוצי השמש, אמנם על עת השחר והבוקר הונח לשון כחום השמש והוא נץ החמה תחלת עולתה על האופק; ויבואר לך זה ממה שתראה באיש בשת (ש"ב ד'), ויבואו כחום היום אל איש בשת והוא שוכב את משכב הצהרים, וכתוב עוד (ש"א י"א) מחר תהי' לכם תשועה כחום השמש ר"ל מחר כעת הבוקר אביא לכם לתשועה, לכן אמר שם ויהי ממחרת ויבואו באשמרת הבוקר ויכו את עמון עד חום היום, והדברים מבוארים; ורבותינו (ברכות כ"ז. רבה פ"ח) אמרו גם כן כחום היום בשעה ששית דטולא ושמשא שריבין כחדא, כחום השמש בארבע שעות דטולא קריר ושמשא שריב; ואמנם אמרו מעט מים לא היתה כי אם למניעת נזק הגוף (כמו שכתוב רע"ס) כי בחום היום אשר נקבי הבשר יפתחו ההיזק קרוב בבוא עליו מים רבים וקרים לכן אמר מעט מים ללחלח מעט כדי לכבות עיפות רגלים בלבד: אחר תעברו כי על כן עברתם. כתב רי"א לשון כי על כן יורה על הסבה, ולא נצטרך לדוחק המפרשים לאמר שהוא כמו על אשר, כי בכ"מ לשון על כן יורה לשון סבה כמו על כן לא יאכלו, על כן באה אלינו, והמכוון כאן לתת טעם וסבה על מה שאמר אחר תעבורו, וירצה מה שאמרתי אחר תעבורו אין זה מדרך הכילות להתנות עם האורח לילך מיד אחר האכילה, אבל אינו כ"א להיותי יודע שדעתכם לא לשבת פה, כ"א ללכת לדרככם וזהו כי ע"כ עברתם, עכ"ד. ולדעתי לשון אחר תעבורו הוראתו סבה וכמלת יען (ווייל, נאכדעם) כמו אחרי הודיע א' אותך, אחרי אשר הטמאה, ונותן בזה סבה וטעם לאכילתם אצלו, יען שאתם עוברי דרך ומן הצורך לכם לחזק כחכם אל הדרך באכילה; ותרגומו (דא איהר דאָך רייזעט), והוסיף עוד לתת טעם וסבה לאורחיו בל ימנעו סעודתם אצלו, לפי שכעת היא סעודת הצהרים, הזמן המיועד לאכול, וזה המכוון במ"ש כי על כן עברתם, מלת כן באורה כמו כן דברת (שמות י"ד) שפי' יפה ובזמנו דברת, וכמו ולא יכין לדבר כן (שופטים י"ב) כראוי וכצורך, ולא מצאו להם כן (שם כ"א) לשון הכנה והזמנה, משרש כן (רעכטע, שיקליכע צייט), וכתיב"ע בגין כדין באישון שירותא אזדמנתון. ורבותינו (באגדה ע"פ זה) אמרו הייתם מזומנים לבוא אצלי, והוא קרוב לדברינו: כן תעשה. המפרשים יעוררו על לשון תעשה נכח ויותר היה להם לומר נעשה מ"ב, ונ"ל שמדרך ארץ אמרו כן, כי בעה"ב המכניס אורחים לביתו ומכבדם במאכל ומשתה מראה להם עי"ז פנים יפות להורות להם שמתכבד ביקרת האורחים וכאילו הוא מקבל כבוד מהם במה שהם מכבדים אותו לבוא להתלונן בצל קורותיו וליהנות משלו, ואף שהאמת היא כן בלב בעה"ב מ"מ אין מהראוי להאורח המכובד מבעה"ב להראות בדבוריו ובמעשיו שדעתו כדעת בעה"ב כאילו הוא ינחיל כבוד אליו במה שמסתופף בצלו, כי אם אמנם ההפך מראה לו שישמח ויתכבד במה שיכבדהו בעה"ב ויתר שאת לו במה שיכניסוהו לביתו לשאת משאת עול האורח עליו והוא הוא המקבל כבוד מבעה"ב ולא כאשר ידמה בעה"ב, ולזה אחרי הראות אברהם להם גודל השתדלותו עמהם לסעוד אצלו והראה להם שמחת לבבו אם ימלאו רצונו, הנה אם היו משיבים על דבריו לשון כן נעשה, היה הנראה ממשמעות דבורם שכוונתם ג"כ ככוונתו, שאברהם הוא המקבל כבוד מהם, לכן אמרו תעשה נכחי ויורו בזה כי כל השתדלותו עמהם נוחה עליהם והיא לכבודם ותפארתם: מהרי שלש סאים. להמפרשים הוא לשון קצר וצ"ל לכי מהר וקחי שלש סאים, ואולם המבין בחכמת ההלצה (רעטהאָריק) יבין כי אין כאן שום חסרון כי כן טבע הממהר לדבר דבר נחוץ ורב המהירות שלא להוציא מפיו כ"א הענינים הראשיים ויעזוב התיבות והמלות הטפליות המובנות מעצמן כי המה עליו למשא, וכמוהו נוכל לתרגם הענין בל"א (געשווינד ! דרייא מאאסס דעס פיינסטען מעהלס) עם סימן הקריאה בסוף להורות התעוררות, וזהו ההבדל שבין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעס פערשטאנדעס) ובין דברי הנפש המתאוה (שפראכע דעס אפפעקטס) (רוו"ה): קמח סלת. אם האשה היא טובת עין אין בעלה צריך לבאר לה כל פרטי הדברים המשובחים שתסדר לפני אורח נכבד הבא אל הבית, כי היא מעצם טוב לבבה תכין את היותר משובח כראוי לפי דעת בעלה לערך הנכבד, ולפי שהאריך אברהם להזכיר באר היטב לקחת את הקמח ואת הסלת (זה לעמילן של טבחים וזה לעוגות, כבמדרש וברש"י) שהם דברי מותר, שיראה מזה אילו לא היה מבאר לה היה חושדה שתקח מן הקמח הגרוע ולא מן הסלת, לכן דייק ר' יצחק (ב"מ פ"ז) כתיב קמח וכתיב סלת מכאן שאשה עיני' צרה באורחים. והדברים פשוטים וא"צ לדברי מהרש"א שם בח"א לומר דדברי ר' יצחק אינם מסכימים עם דברי המדרש שמחלק בין קמח לסלת, ונהפוך היא שדברי שניהם מכוונים ומתאחדים, ורש"י כתב שם בדברי ר' יצחק היא אמרה קמח והוא אמר סלת, ולא ידעתי למה הוציא ר' יצחק משפטן, והרב בעל עיון יעקב האריך שם בדברי רש"י והוסיף בדחוקים, והוא ללא צורך, כי דברי ר' יצחק נוסדו על יתור לישנא דקרא וכאמור - עכ"פ יצא לנו מרבותינו ההבדל שבין קמח לסלת, ולדבריהם חסר וי"ו במלת סלת, וטעם חסרונו הוא מפני שהסלת נכלל בקמח והוא יוצא ממנו ונחשב כדבר אחד עמו, דומה למ"ש (חבקוק ג) שמש ירח עמד זבולה שחסר וי"ו ולא אמר עמדו לשון רבים מפני שהירח נכלל בשמש ומקבל האור ממנו, ושניהם כאחד קרובים: ויראה ששם קמח הונח בכלל על גרעיני התבואה הטחונים ושחוקים כמו שהם שנתערבו בו עוד החלקים שאין בהם צורך ותועלת למאכל, כגון הסובן והמורסן ועפרורית הדק, וכ"כ רש"י (בסוטה י"ד) קמח הכל מעורב כמו שנטחן, לכן נקרא קמח ע"ש המחוי ר"ל מחוי והתמעכות הגרעינים, ושם סלת הונח בפרט על החלק החשוב והמשובח הנשאר לבדו מגרעיני התבואה אחרי הטחנם והוסר מהם ע"י הניהול כל שאין בו תועלת למאכל כגון הסובן והמורסן וגם הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה שאין בו צורך לכן נקרא סולת על שם חשיבותו כעין שרש סלל שהוראתו השבח והחשיבות כמו סלו לרוכב בערבות סלסלה ותרוממך. עודך מסתולל בעמי, תתרומם ותתחשב על עמי, וגם בלשון ערבי תקרא התבואה המפוצלת מהקליפה החיצונה בשם סלת (ריינעס מעהל). ורש"פ אמר נקרא הקמח המזוכך והנקי ביותר בשם סלת מענין סלסלה ותרוממך שענינו (לרש"י שם והוא מדברי רבותינו) חזור בה חזור בה וכענין מסלסל בשערו שמסדרם בחזרה הנה והנה בדרך היותר נאות, ומזה מלת סלה שבמזמורי תהלים וחבקוק והוא ג"כ ענין החזרה והכפלה והוא סימן שיחזיר המנגן פרק השיר והמזמור עוד הפעם (וויעדערהאָלענד), וכ"ד שיש בו תשמיש מרובה בעוברים ושבים הנה והנה נקרא מטעם זה בשם מסלה, וכן ע"ש העסק המרובה שצריך לעשות בקמח לשיצא קב ונקי נקרא סלת, ואמרו (מנחות ע"ו) שהחטין של מנחות צריכות ג' מאות שיפה וה' מאות בעיטה והוא כדי להסיר הקליפה והחרצן שלו היטב ויצא הקמח נקי ביותר, ואף ר"י דפליג התם מודה הוא שצריך עכ"פ בעיטה מרובה להזדקקות הקמח. הארכתי קצת בזה לפי שראיתי לאחד המגמגם בדברי רבותינו בענין זה, באין מבין שדבריהם בנויים על אדני שרשי הלשון: איה שרה וגו' הנה באהל. לפי המונח לבעלי הלשון שמלת והנה לא ישמש כ"א בדבר התחדשות (כמ"ש למעלה א' ל"א) אין למלה זו מקום פה, ונ"ל אחר ששאלוהו בלשון איה שאין המכוון בו לדעת מקום מושבה כ"א כמתמי' מדוע איננה פה (כמ"ש לעיל במלת איכה), כלומר מדוע היא תשנה מנהג העולם שהנשים מסדרות ומעריכות השולחן, וביותר כעת שאתה עודך חלוש וחולה מן המילה היה מן הראוי לה שתעמוד היא לשמש את העוברים והשבים אצלך ולא אתה בתשות כחך, לכן השיב בלשון הנה באהל, כלומר באמת הוא דבר חדש היום במה שמונעת עצמה מהשתדלות בצרכי הכנסת האורחים הפך דרכה בזה בימים העברים, שהיא יושבת היום באהל; ואפשר שנכלל בסתר דבריו התחדשות חזרת אורחה כדעת רבותינו מובאת ברש"י: כעת חיה. כעת שתהיו כולכם שלמים וקיימים (רש"י), לדעתו מלת חי' שם המקרה מופשט מהמתואר כמו חיות (היו"ד במלאפו"ם), כי רוב שמות המקרה בלשון נקבה, והמכוון בזה כי יש שני מיני עתים, עת חיה ועת מתה, שנים של צער אינם של חיים ונקראו עת מתה, ושנים של שמחה בשלמות הבריאות וכדומה הם שנים של חיים ונקראו עת חיה (לעבענדיגע צייט), ורש"ד ורוו"ה לא הבינו כן דעת רש"י: בן לשרה. ובפסוק י"ד אמר בהפך ולשרה בן, כי הנראה מדרך הלשון להקדים תחלה את העיקר והחשוב ולאחר את הטפל, כמו השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה הקדים בשדה פעולת הנתינה למלת הגוף, לפי שהוא דבר חשוב וראוי להיותו מתנה גם בין אנשים גדולים, לכן מלת הגוף בא אחריו לפי שאיננו רק באור מי הוא האיש החשוב הראוי למתנה כזו; אמנם המערה שהיא בערך השדה פחותה וגרועה מכדי נתינה בין אנשים חשובים כאלה, יזכיר תחלה מלת הגוף לך כלומר גם זה הוא שלך, ופעולת הנתינה באה אחריו כטפל ובאור באיזה אופן תהיה שלו; ומזה אמרו (חולין פ"ח) וכסהו בעפר אלו הוי כתיב ובעפר יכסנו הוי משמע דוקא בעפר ולא בדבר אחר השתא דכתיב וכסהו בעפר משמע שהכסוי בכל דבר, וכ"א (רפ"ח דגיטין) ונתן בידה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע מכ"מ שברשותה, כי לעולם יקדים העיקר המכוון ויאחר הטפל שאינו אלא לבאור; וליסוד זה היה מן הראוי לומר בהמתך כלאים לא תרביע, להקדים הנושא ולא לאחרו לכן דרש ר' עקיבא עליו באמת (מכות כ"ב ב') ע"ש רש"י: וכן בשביעית שאמרה תורה שדך לא תזרע וכרמך לת תזמר, ולא הקדימה שלילת הפעולה שהוא כאן העיקר והיה מן הראוי לומר לא תזרע שדך לא תזמור כרמך, ומשאחרה שלילת הפעולה יורה ששלילת פעולת אלה לאו דוקא דה"ה כל מלאכה שבשדך ושבכרמך בכלל (ע' מועד קטן ג' א'); וזה הבדל הלשונות בין כבוד האבות ובין מוראם, דבמוראם הקדים האם (אמו ואביו תיראו) דעיקר הצווי על האם, דבאב הוא טבעי. ובכבודם הקדים האב (כבד את אביך ואת אמך) דבזה עיקר הצווי על האב, דבאם הוא טבעי, כמו שהתעוררו רבותינו. וכן גבי בשורת הבן הקדים תולדת הבן שהוא העיקר כאן אשר הבשורה סובבת עליו, ואח"כ הזכיר ממי תהיה ההולדה ואמר לשרה; אמנם אחרי אשר צחקה שרה לחשבה שאין בשורת תולדת הבן מגעת לה לעצמה כ"א לשפחתה ר"ל שהשפחה תלד בן ושרה תגדל אותו (ע"ד ותלד על ברכי) ולכן אמר שם המבשר לשון ולשרה בן, הקדים הגוף אשר ממנו תהיה ההולדה כי שם היא העיקר המכוון בה להורות הפך כוונתה והבן הנולד הוא כטפל שם במאמר לכן בא אחריו (וצ"ע בפסחים ע"ה במה דאמרי' התם כתיב באש והדר תשרף ע"ש): זקנים. בבעל חי יאמר זקן, ובשאר ברואים ישן, ומ"ש ונושנתם בארץ הכונה שבתכם בה תהיה נושנה, ובדרך דמיון יאמר אם יזקין בארץ שרשו (רל"ש): באים בימים. כתב רמב"ן האדם בימי בחרותו יקרא עומד בימים, ויקראו ימיו כי הם שלו כלשון את מספר ימיך אמלא, אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני אדם בדורו יקרא בא בימים, מפני שהוא כבא בארץ אחרת נוסע מעיר ובא לעיר אחרת מיום אל יום ע"כ. לדבריו למה הבי"ת פתוחה שיורה על ימים ידועים, גם לא מצאנו מליצה זו רק באנשים גדולי המעלה ביותר כיהושע ודוד וכדומה, לכן נ"ל אחרי ששמות יום ולילה ישמשו גם לחיי עוה"ז וחיי עוה"ב, כי בחיי הזמני האדם שבע רוגז חלוש ההשגה מזומן אל טעיות בענני ההשגות הרוחניות, וחשכת לילה תכסה את הנפש במושכלות (גייסטעסדונקעלהייט), אמנם חיי הרוחני המיועד לנפש בעולם הנשמות הוא מלא על כל גדותיו מכל מיני שלמיות האפשריות, וכל מצפוני הידיעות נגלות ונראות בעליל לעיני הנפש, ואור היום תאיר שם בבתי הנפש (פערקלאֶרונג), כמאמרם עוה"ז דומה ללילה למיעוט וקוטן אור הנפש בהשכלות עיונות, ועו"הב דומה ליום, לגודל ראות עיני הנפש; והנה אנשי המעלה כל השתדלותם לחיות בעו"הז חיי הנפש בעסקים רוחנים דוגמת חיי עו"הב, (כמאמרם עולמך תראה בחייך ואחריתך לעו"הב), וכל עוד שמזקינים ונחלשים ויפסידו כחות גופם תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלמות על שלמותם (כמאמר זקני תורה כ"ז שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם), אור ההשגה תתגדל ותתרבה תמיד בבתי נפשותיהם, ענני מצפוני החכמות לא יחשיכו מאור עיניהם כי תמיד ילכו ויבואו בהשכלות עיונות וכולן אור; זהו הנכלל לדעתי במליצת באים בימים (פארטוואנדעלנד אין יענער ליכטפאָללען צייט) לגודל ראות עיניהם; וראיתי (במ"ר) באים בימים בפילון מפולש, מפולש לחיי עו"הב, כלומר מקום מפולש ואורח ישר; והמכדרשב"י (חיי שרה קכ"ט) בא בימים באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן ברזא דמהמינותא, ואמר (תולדת קמ"ב) ואברהם זקן בא בימים באינון נהורין דנהרן ואיהו סיב כדין אזיל ונהיר כד"א הולך ואור עד נכון היום ובמדרש הנעלם (חיי שרה קכ"ו) בא בימים באותו העולם שהוא ימים, ולא בעו"הז שהוא לילה, והדברים מתאחדים בדברינו: היתה לי עדנה. עדנה לרבותינו הוא זמן וסת הנדות (פעריאָדע. מאָנאטס צייט) וכמורגל בלשון ארמי שנקרא העת והזמן עדנה, שבעה עדנין יחלפון (דניאל ד' י"ג) עד זמן ועדן (שם ד' י"ב) ודומה לו בלשון עברי שם מועד על הזמן (צייט) וכן וכבגד עדים (ישעיה ס"ד ה') כלומר בגד המיוחד לעת וסת הנדות, ולפי שעל הרוב יש לזה זמן קבוע, כי האורח בזמנו בא, לכן הונח עליו שם עדנה ע"ש העת והזמן הקבוע לזה. ומלת היתה להמפרשים הוא עבר במקום עתיד. ולרבותינו שבאותו יום פרסה נדות. לשון עבר כמשמעו: ואני זקנתי. להמפרשים הוא בעצמו מה שאמרה היא אחרי בלותי. ולפי"ז כשאמרה שרה לא צחקתי הוא הכחשה גמורה, אמנם לרבותינו שמאמר ואני זקנתי הוא משונה ממה שאמרה ואדוני זקן, ולהורות דמותר לשנות מפני דרכי שלום, ומאמר שרה אחרי בלותי היתה, היא שמצידי אין לי להתייאש מללדת, כי אנכי הרואה אף שעד הנה חדל ממני אורח כנשים. כהיום נתחדש לי וסת הנדות. רק ואדוני זקן שמצדו יש כאן מניעה גדולה, א"כ כשאמרה אחרי כן לא צחקתי. אין כאן הכחשה כלל. כי זה דומה לראובן שאמר, אוכל היום ענבים ולא תאנים, והוא שומע דברי שמעון שאומר לחבירו למה זה אמר ראובן שלא יאכל היום ענבים. אם על שמיעת דברים אלה ישב ראובן. נשבע אני שלא אמרתי שלא לאכול היום ענבים, הנוכל לתפוס את ראובן ששבועתו שקר, ככה כששמעה שרה דברי המלאך שתולה הצחוק על המניעה מצידה והשיבה אלוו לא צחקתי אין כאן שקר. ומה הוא דאמר קרא ותכחש שרה? דמ"מ אף שאין בתשובתה הכחשה גמורה מ"מ אינו אמת גמור. דמתשובה סתמית לא צחקתי. משמעותו שלא צחקה כלל, ודבר גדול ילמדנו בזה עד כמה צריכים אנשי מעלה להזהר מלהלכד ברשת השקר, אף שהדבור בעצמותו אינו שקר, מ"מ כשיש ממשמעותו דבר שאינו אמת גמור, מן הראוי להרחיק ממנו: ולמפרשי פשט שדבורה היה הכחשה גמורה יהיה גנות גדול לאותו הצדקת. ואין מדרך התורה לדבר מגנות אנשי מעלה ללא תועלת: היו יהיה. הכפל לחזק כלומר ודאי יהיה וכן בכ"מ לפי ענינו, שתה תשתה טעמו צריכים אתם לשתותו (איהר מיססעט), מות יומת עזב תעזב ודומיהם כולם אינם שפת יתר ועומד טעמו בו (רל"ש): כי ידעתיו. נגד מה שאמר המכסה אני מאברהם אמר כי ידעתיו, כלומר אודיעהו את הדבר אשר אני עושה, כמו משפטים בל ידעום (תהלים קמ"ז), דתרגומו הודיעונין, וכמו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה שפי' הרס"ג והרשב"ם ידעתי כמו הודעתי, וכשאר פעלים מסבבים מוזכר בבשלח במה תצעק אלי; ואמר סבת ההודעה הוא, כדי שידעו דורות הבאים טעם עונש הרשעים האלה, ויהיו נשמרים מלעשות כתעבותיהם, וז"ש "למען אשר יצוה וגו' ושמרו צדקה ומשפט", כי בשני אלו קלקלו אנשי סדום, יד עני ואביון לא החזיקו, כעדות הנביא (יחזקאל ט"ז); ושם צדקה כאן הניתן לעניים מצד החנינה והנדיבות (אלמאָזען); וכן עותו הדין והמשפט כנודע מדברי רבותינו במעשה הריבה, ועליהם נאמר הנשכחים מני רגל (איוב כ"ח) ע"ש רש"י. ושמירת הצדקה והמשפט יהיה סבה שיזכו אל הטובות הנצחיות המיועד אליהם מאת ה', וזהו למען הביא ה' וגו', והוא מוסב על מאמר ה' כי ידעתיו, וטעמו התכלית האחרון יהיה ממה שאודיעהו סבת העונש, כדי שיזכו בניו במעשיהם ויהיו ראויים לקיים בהם דברי הטוב אשר דברתי אל אברהם. ואמר הביא ה' במקום הביאי כמו נשי למך ולא אמר נָשַי וכמ"ש רש"י אצל מאת ה' לקמן י"ט כ"ד. ורש"י פי' למען הביא כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם, קשה מאד כי היצדק בעיני ה' לעבוד ע"מ לקבל פרס: דרך ה'. ומה הוא דרכו עשות משפט וצדקה, כי באלה הוא חפץ; וכל מה שקראו חכמים מדות נקרא בלשון המקרא דרכים והעושה חסד משפט וצדקה נקרא הולך בדרכיו שומר דרכיו; והמתבונן במדותיו להשכיל באמתתן ולדעת אותן איך מתנהג עם בריותיו אם לשבט אם לחסד על גוי ועל אדם יחד נקרא יודע את ה' בכל המקרא, והוא המוצא חן בעיני ה'. וכמ"ש משה הודיעני נא דרכיך ואדעך למען אמצא חן, ונאמר על יאשיה אביך הלא וגו' ועשה משפט וצדקה הלא היא הדעת אותי נאם ה', מבואר מזה שא"צ כ"כ בחקירת הנפלאות על יחודו ואמתו, כי רק שמירת דרכיו למי שיודע אותן היא נקראת דעת את ה' (רל"ש): זעקת. זעקה וצעקה הן על צרה וצוקה, ומשמשים גם מאדם לאדם, כמו צעקה אל המלך וגו', אבל שועה היא להקב"ה לבדו, ובבנין נפעל ישמשו זעקה וצעקה לקריאת אסיפת המלחמה (הנ"ל): ארדה נא ואראה הכצעקתה הבא אלי עשו כלה ואם לא אדעה. להמפרשים יש במאמר זה לשון המסתפק בידיעת הדבר, אראה אם יהיה הדבר אעשה כן, ואם לא, אעשה הפוכו; ולהיותו ית' יודע העתידות לבלי תכלית ואין מקום אצלו לידיעה מסופקת, לכן האריכו המפרשים למעניתם להנצל מרשת הספק; ולדעתי אין מלשון המקרא הכרע לבארו כמאמר מסופק הידיעה, והוא: בשנבאר תחלה פתרון המלות, דע שאין בלשוננו סימן מיוחד לבינוני והוה, לכן המנהג כאשר ירצה לספר הבינוני ידבר פעם בלשון עתיד ופעם בלשון עבר, כמ"ש הראב"ע במאזנים ובצחות, וכ"כ רש"י (לקמן כ"ד) טרם אכלה לדבר טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הוה פעמים בלשון עבר ופעמים בלשון עתיד, כמו אמר איוב הרי עבר ככה יעשה איוב הרי עתיד ופירוש שניהם הוה, כי אומר היה איוב, היה עושה כך. ע"כ. וזה שלא כדעת המדקדקים האחרונים שנותנים סי' מיוחד לזמן ההוה וקראוהו בינוני פועל, וכן המדקדק הגדול רוו"ה הצדיק דין ראשונים בזה, שאין בלה"ק סי' מיוחד לזמן ההוה בעבור שאין לו מציאות באמת, כי הוא בין הקודם ובין המתאחר מבלי גבול, והעברי לא יסמן כ"א שני גבולים הנמצאים באמת העבר והעתיד, ומה שיקראו האחרונים בינוני פועל קראוהו הקדמונים שם הפועל (נאָמען אגענטיס), והנה אומר עד"ז העתידי' אשר במקרא שלפנינו ארדה אראה הם ישמשו פה על זמן ההוה, ופי' ארדה הנני יורד, ופי' אראה הנני רואה, והה"א במלת הכצעקתה איננה ה"א השאלה כ"א ה"א הבאה במקום מלת אשר, כמו ה"א במלת הבאה אלי, ורבות כהנה ע"פ המקרא כמו ההוא יקרא ארץ פי' אשר הוא נקרא (כמ"ש הרמב"ן שם), וכן ההקדיש שמואל הרואה, ההושיבו נשים נכריות. כלה, כמו כלם, כפירוש הראב"ע והרע"ס, דומה לו כלה גרש יגרש; ואם לא, כמו אם לא בתים רבים (ישעיה ה') וכן אם לא זאת אעשה להם (פ' שלח), אשר יורו ההפך מה שיאמר (אָב ניכט) ור"ל באמת יהיה כך (וואהרליך): אדעה, כמו וידע בהם את אנשי סכות, וידוע חולי, ענין יסורין ופרעון עונש וכמו שת"א אתפרע: עפ"י פתרון המלות האלה המכוון במקרא שלפנינו כזה: הנני יורד לסוף דעתם, והנה אנכי הרואה שעשו כלם (את הרע) כאשר באה אלי הצעקה (באמת עליהם), העל זאת לא אפקוד עליהם את חטאתם ליסרם ולהענישם? וי"ו ממלת ואם לא, הוא לתמי' כוי"ו במלת ועתה לא יבצר מהם דפרשת נח וכוי"ו במלת ולקחת את דודאי בני. ורבותינו (במדרש ע"פ זה) הבינוהו ג"כ שלא בדרך ידיעה מסופקת, כי פי' ה"א של הכצעקתה כה"א הידיעה ורומז על הצעקה הנודעה ונתפרסמה אז במה שהתעוללו ברשע עם ריבה אחת: וכן על ואם לא אדעה אמרו, אפי' אם אני מבקש לשתוק דינה של ריבה אינה מניח אותי לשתוק, ע"כ. רצונם אף שלפי מדת רחמים היה לי להסתיר פנים, הנה מדת הדין אשר בי תעביר ממדת הרחמים ובזה המקרא מבואר למאמר ידיעה ודאית כראוי אליו ית': ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ה"ל לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם אלא תקון סופרים הוא זה (רש"י מרבותינו בראשית פ' מ"ט), אין הכוונה לומר ששינה שום אדם דבר מה בתורתינו הקדושה חלילה כי אין אדם בעולם שיזייף ספר ויאמר אני זייפתי ותקנתי כך וכך ואיך יאמרו תקון סופרים הוא זה אבל כונתם בזה (כמ"ש בעל העקרים מ"ג פכ"ב) שלפי ענין משך הפרשה היה ראוי להיות כן, ומה ששינה הכתוב לא הי' אלא כסופר המתקן דבריו דרך כבוד כלפי מעלה: ויגש. ההקרבה למלך וגדול או למקום סכנה נקראה הגשה (העראנוואגען) כמו למה נגשתם אל החומה, הנגשים אל ה' וכן כולם, לכן בבן אדם יאמר ונגשו אל המשפט, והגישו אדוניו וגו', אבל בהקב"ה נאמר וקרבתי אליכם למשפט, ומ"ש ונקרב בעה"ב אל האלהים הוא קריבה על כרחו, יהי נקרב במצות השופט (זאָלל פאָרגעבראכט ווערדען) (רל"ש): אולי. הוא מלת הענין נופלת על הספק, והיו"ד כדמות יסוד בו לא לכנוי, והוא לשון שמא הידוע בדברי רבותינו; ונראה כי שם דבר אולת מסתעף מזה; והמספק לכל הדברים נקרא אויל (צווייפלער), וידענו כי היתה כת בין הקדמונים הנקרא בלשונם (סקעפטיקער) אשר כחשו המדעים גם כחשו המוחשות ואמרו כי אין אמת לשום דבר כלל לא לידוע ולא למוחש (והזכירם ר"ס גאון בס' האמונות והדעות), ואלא הם הנקראים אוילים באמת (רוו"ה): האף תספה ולא תשא. פי' אעפ"י שתספה ולא תשא לרשעים בשביל זכות הצדיקים, חלילה לך להמית את הצדיק; ובחנם האריך רש"ד המבאר ליישב הסתירות שבתפלה זו, איך הוסיף להתפלל שיצילו הצדיקיה גם את הרשעים ועדיין לא נענה על הראשון, ע"ש בדבריו, ולפי המבואר אין כאן סתירה כלל, ושיעור הכתובים כך הם (לרוו"ה), אולי ימצאו חמשים צדיקים אזרחים ולהם ישות בתוך העיר שהם בה, ואף שתספה ולא תשא למקום ההוא אף לא למען הצדיקים כלומר לתכליתם, כי איככה יראו באבדן מולדתם ולא ירע לבבם ? מ"מ חלילה לך. והיתה אליו תשובת השם כי לא לבד למען הצדיקים כ"א גם בעבורם ישא לרשעים אף שאינם לא ממשפחתם ולא מתושביהם, כי אם ימצאו שם דרך הזדמן בלבד, ולא לבד העיר אשר הצדיקים בתוכה כ"א לכל המקום כלומר לכל יתר המקום והיינו לכל המקומות; ואולם הזכיר סדום, כי יש לחשוב שבה רבוי הצדיקים יותר מבזולתה כי היא הגדולה, ולכן הוסיף ואמר בתוך העיר להורות כי סדום לאו דוקא אלא אפילו עיר אחרת; וטעם בתוך העיר או בתוך העיר שימצאו שם תהי' איזה שתהיה ונשאתי לכל המקום בעבורם: חללה לך מעשות. חולין הוא לך (רש"י וכ"ת יב"ע), ושרשו חלל והוא הפך הקדושה כמו ואחלל שרי קדש, כהנים חללו קדש. וא"ת קושטא אינון דינך, וכן (ש"א ב') נאום ה' חלילה לי מתורגם קושטא אינון דיני, שנה המתרגם בדבור שבין האדם אל האלהים, שלא לייחס אליו ית' פחיתות וחסרון וגריעות החשיבות; אמנם יש להתבונן על מה בחר אברהם במאמר כזה שיש במשמעותו פחיתות וחסרון, ולתועלת מה הציגה לנו התורה דבורו זה שאינו ראוי גם בין איש לרעהו איש המעלה; ועוד הי' ראוי לחבר אחריו מלת אם, כמו (ש"א כ"ד) חלילה לי אם אעשה, וכן (איוב כ"ז) חלילה לי אם אצדיק אתכם, כי בכזה המכוון שבעשיית הדבר יהיה חלול ובזיון הכבוד, אבל לא בהתחברות מ"ם אחריו שיורה על השלישי, כמו שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, שפי' לבלי חללו, לבלי עשות רע, וכן ואחשוך אותך מחטו לי (לקמן כ"ו) לבלי חטוא, וא"כ מלת מעשות פי' לבלי עשות, והוא הפך המכוון במאמר כאן, ששלילת העשי' לא תגרום החלול והבזיון; ואין לפרש מלת מעשות כמו שם הפועל כענין וירד מעשות החטאת (שמיני), וכמו ולא ימיש מעשות פרי (ירמיה י"ז), שפירושם מעשיית חטאת מעשיית פרי, כי כאן אין סומך לנסמך, ויותר היה ראוי להתחבר עם למ"ד ולומר חלילה לך לעשות, כמו חלילה לנו למרוד בה' (יהושע כ"ב); ובמדרש רבה רי"א אומר חלילה הוא לך בריי' הוא לך; גירסא אחרת בדיי' הוא לך, ובתנחומא פ' כי תשא, חלילה לך חול הוא לך, וי"א נכרי' הוא לך כענין אשה זונה וחללה. ולא ידעתי לכונו במלת חלילה; ונ"ל לפרש מלת חלילה לשון המתנה ועכוב, מענין שבעת ימים תוחל (ש"א יו"ד) ויוחל שבעת ימים (שם י"ג), שטעמו המתנה עם עכוב ובטול הדבר עד זמן מועד (ווארטען, איינהאלטען) לא יחל דברו (במדבר למ"ד) שפירש הרשב"ם לא ימתין ויעכב זמן נדרו, אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית) פי' רוו"ה ענין אחור ובטול, שנתבטלה הקריאה בשם ה', וכן ע"פ לא יחיל טובו (איוב כ') לא יתעכב (אויסבלייבען, אנהאלטען), יש רעה חולה (קהלת ה') פי' ענין עכבה (אנהאלטענד), וקרוב הוא לענין וחלה חרב בעריו (הושע י"א) לא חלו בה ידים (איכה ד') שענינם מציאות הנושא בדבר והיותו בו זמן רב (האפטען, רוהען) [וע' בדברי רוו"ה בנח ויחל שבעת ימים מענין בנין השרשים מהיסודות ותנוח דעת הקורא], ולפי"ז חלילה לך מעשות כדבר הזה, פי' המתן נא והתעכב מלעשות כדבר זה (האלטע דאך איין דערגלייכען צו טהון), מלת חלילה הוא מלה בקשית, לכן הטעם מלעיל כדין, ובזה אות המ"ם על משפטו, ואין במאמר שום נדנוד פחיתות וחסרון מעלה: והיה כצדיק כרשע. ת"א והיהי זכאה כחייבא וכתיב"ע השמיט הכ"ף של כצדיק דמוסב על להמית צדיק ובזה יהיה צדיק כרשע. וקרא דקאמר כצדיק, כי כולל בתפלתו גם הצלת הרשעים בזכות הצדיקים, ובזה יהיה רשע כצדיק ככל שני כפי"ן שבשני שמות שיורה להשוותם יחד פנים ואחור ואחור לפנים: בתוך העיר. אינו מוסב על אמצא דכבר אמר בסדום, אבל מוסב על צדיקים, וטעמו שהם צדיקים לפי ערך רשעי העיר, אף שאינם חשובים לכלום בשאר עיירות שאנשי מעלה בתוכה, כענין צדיק תמים בדורותיו שבנח: הואלתי. רציתי (רש"י וראב"ע ורד"ק), ויתכן שאין כונתם הרצון הפשוט, רק התאמצות הרצון והתחזקותו (וויללענסבעקראֶפטיגונג), כי עיקר שרשו אֵל לשון חוזק וכח (עמ"ש בשמות ויואל משה), וטעמו כי עד הנה לא התפללתי רק על הצלת הצדיקים שלא ימותו גם הם במות הרשעים, וכשמעו דברי הש"י שיש מקום גם להצלת רשעים בזכות הצדיקים בכמות החמשים, בזה מצא התאמצות ברוחו הטוב להתפלל על הצלת רשעים גם במיעוט כמות מספר הצדיקים עז"א הואלתי (מוטה געפאסט), ואפשר שעל כונה זו ת"א הואלתי אסגיתי. עמ"ש בדברים בהואיל משה באר: וילך ה'. לשון הליכה ישמש גם על הפסק הדבר וסלוקו (כבתהלים ע"ח) רוח הולך, על הסתלקות רוח החיוני מן הגוף, ועל הפסק הסתלקות הגשם והמטר (שה"ש ב') הגשם חלף הלך לו לכן ת"א כאן יולך ואסתלק (ענטצאָג) על הסתלקות גלוי שכינתו ית':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך