תנ"ך על הפרק - דברים כג

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

לא יקח. לא יהא לך בה לקוחין ואין קדושין תופסין בה ^אדאם לא בא להורות ענין זה הול"ל לא יגלה איש ערות אשת אביו כמש"כ בסמוך ולא יגלה כנף אביו, וכמש"כ כהאי גונא בפ' עריות (פ' אחרי), וע"ע בסוגיא. .
(קדושין ס"ז ב' וברש"י) את אשת אביו. והלא אשת אב בכלל כל העריות היתה, ולמה יצתה, ללמד על כל העריות שולדן ממזר ^באיסור עריות כולן נתבארו בפ' אחרי, ונסמך על הדרשה הבאה דדריש סמיכות פסוק זה להפסוק לא יבא ממזר בקהל ה', לומר דהנולד מחייבי כריתות הוי ממזר, וע"ע בדרשה הבאה דרשה מענין זה. ועיין לפנינו בס"פ אחרי דיוצא מכלל זה הנדה, דאעפ"י שהיא באיסור כרת בכ"ז אין ולדה ממזר, ושם באה דרשה בענין זה. .
(ירושלמי יבמות פי"א ה"א) כנף אביו. בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו כנף הראוי לאביו, והו"ל חייבי כריתות, וסמיך ליה לא יבא ממזר, מלמד שהבא מחייבי כריתות הוי ממזר ^גדא"א לומר דזה אזהרה על איסור זנות באשת אב, יען דזה כבר נתבאר בפ' אחרי וקדושים בענין עריות, ולכן דריש דקאי על שומרת יבם של אביו, ויתכן דנראה לו לדרוש לשון זה על שומרת יבם ע"ד לשון הכתוב ברות ופרשת כנפיך, והתם ענין יבום הי' כמש"כ שם להקים שם המת על נחלתו, וסמיך זה ללא יבא ממזר ושמעינן דהבא מחייבי כריתות הולד ממזר, וכבר זכרנו בדרשה הקודמת דיוצא מכלל זה הנדה דאעפ"י שהיא בכרת בכ"ז אין הולד ממזר כמבואר בס"פ אחרי. –
ויש להעיר בעיקר דרשה זו כנף אביו בשומרת יבם הכתוב מדבר, והא לקמן בפ' תבא כתיב ארור שוכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו, הרי דכנף אביו הוא תואר לאשת אב בסתם, ויתכן דתאר שם אשת אביו בשם כזה כדי לכלול בארור גם שומרת יבם, או דהתואר כנף אביו יונח על שתיהן, וכאן הדיוק מכפל הלשון, וחדוש שלא העירו מזה המפרשים. .
(יבמות מ"ט א') לא יבא פצוע דכה. יבמה שנפלה ליבום לפני פצוע דכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא פצוע דכה בקהל ה' ^דוכן הדין בכרות שפכה כפי שיבא להלן, והקנין הוא לענין שצרתה נפטרת מיבום והיא צריכה גט. ומבואר בגמרא דמן הדין הי' שיתייבמו, שהיבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת תבא עשה ותדחה ל"ת, אלא שחכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין משום דעיקר מצות עשה היא בביאה ראשונה בלבד ומשום גזירה ביאה שניה שאז אינה מצוה והוי בה איסור לאו, גזרו שלא יתייבמו כלל ורק אם בדיעבד בעלו קנו ומוציאין בגט. .
(שם כ' ב') פצוע דכה. ת"ר, איזהו פצוע דכה, כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו ^העיין מש"כ בסמוך אות י"א לענין נמוקו. .
(שם ע"ה א') פצוע דכה. אמר רב יהודה אמר שמואל, פצוע דכה בידי שמים כשר, אמר רבא, היינו דקרינן פצוע ולא פציע ^ופצוע דכה בידי שמים כגון אם נולד כך או שנעשה ע"י רעמים וברד, ולדעת רוב הפוסקים גם ע"י חולי, וטעם הדרשה משום דפצוע משמע הנעשה בידים כמו זיתים פצועים (טבו"י פ"ג מ"ו), אבל פצוע הוא שם התואר ולא בינוני פעול כפצוע, וכמ"ש בב"ר פ' ס"ח דין מוחי' פציע, כך היא גירסת ר"ח, אבל הגירסא שלפנינו וגירסת רש"י היא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע, דהפצוע משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו, וגירסא זו יותר מסתבר, כי על פי ר"ח לפי גירסתו יש להשיב. .
(שם שם ב') פצוע דכה. תניא, נאמר בפצוע דכה לא יבא בקהל ה' ונאמר בממזר לא יבא בקהל ה' מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכה שבידי אדם ^זעיין מש"כ באות הקודם. .
(שם שם) פצוע דכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דפצוע דכה מאותו מקום ודילמא מראשו ^חנראה דכונת הקושיא ממאי דטעם פסול זה הוא מחמת חסרון כח המוליד, ודילמא הכונה דכלל בעל מום כזה לא יבא בקהל האומה, וכיון שכן הלא אפשר לומר דפצוע דכה אפילו מראשו, וכן צריך לפרש הקושיא שבסמוך לענין כרות שפכה ודילמא משפתו ודילמא מחוטמו, ועיין באות הסמוך. , אמר ליה, דומיא דכרות שפכה שבאותו מקום הוא ^טוהכרח הפי' בכרות שפכה יתבאר בסמוך במקומו. ומקודם לתירוץ זה תירצה הגמרא מדלא מנה בי' דורות ש"מ באותו מקום הוא, ור"ל מדלא כתיב בי' עד דור שלישי או עשירי כמו שנאמר בממזר ועמוני ומואבי ומצרי ש"מ דלאו בר אולודי הוא, וא"כ אי אפשר לומר דפצוע דכה הוא מראשו, ושוב אפריך בגמרא תירוץ זה, וקשה לי למה לא הקשו בגמרא לתירוץ זה מהא דחולין מ"ה ב' לוי הוי יתיב בי מסותא חזיי' לההוא גברא דטריי' לרישי' [הכה ראשו ונתנדנד מוחי'], אמר נתמזמז מותי' דדין, מאי לאו דלא חיי, אמר אביי, לא, דאינו מוליד, ופירש"י תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגויה כולן מחוברין לחוט השדרה וכו', הרי מפורש דגם בפצע הראש אפשר לאבד כח ההולדה, וא"כ גם להתירוץ דלא מנה בי' דורות עדיין הקושיא במקומה עומדת ודילמא מראשו, וצ"ל דלא פסיקא לי' זה כיון דדעת המקשה הי' דלא חיי, או דעדיפא מיני' פריך, יעו"ש. .
(שם שם) פצוע דכה. אין לי אלא שנפצע כולו, נפצע מקצתו מניין, ת"ל דכה ^ינסמך על הדרשה דלעיל איזהו פצוע דכה כל שנפצעו ביצים ואפילו אחת מהן ועל זה מוסיף דאפילו נפצע מקצתו פסול, וצ"ל דאיירי באופן שע"י זה נאבד כח הלידה, וצ"ע בדין זה, כי בגמרא ופוסקים לא נזכר דבר מדרשה זו. [ספרי]. פצוע דכה. אמר רבא, פצוע בכולן דך בכולן, בין שנפצע דגיד בין שנפצעו ביצים בין שנפצעו חוטי ביצים, בין שנדך הגיד בין שנדכו ביצים בין שנדכו חוטי ביצים ^יאוכן דרשינן כזה בסמוך לענין כרות שפכה, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו ביצים בין שנכרתו חוטי ביצים, ונראה דנפקא לי' כן, דאחרי דעיקר הקפידא הוא משום שאינו ראוי להוליד, ומכיון דכל אלו הריעותות, כל אחת לעצמה מאבדת כח ההולדה ואפילו אם הן באחת מאלו האברים לבדנה, או בביצים או בגיד או בחוטי ביצים, ממילא פסולים בכל אחד מאלו האופנים שחשיב.
ולפי זה יתפרש שבכתוב מבוארים שלשה מיני מומין, פצוע, דכה, וכרות, וכולם מוסבים לשם שפכה שהוא כנוי לאברי ההולדה שחשיב כאן וכמו שהיה כתוב פצוע שפכה, דכה שפכה, וכרות שפכה, וכמו הלשון משפט אמת וצדק, שפירושו משפט אמת, משפט צדק, וכן וישמור משמרתי חקתי ותורותי, שפירושו וישמור משמרתי וישמור חקותי וישמור תורותי, וכן ותדבר מרים ואהרן, ויאמר בני גד ובני ראובן, ועוד.
והנה מבואר מכלל דרשה זו דפצוע דכה הוא שני ענינים ומומין שונים כלומר פצוע לבדו הוי מום ודכה לבדו הוי מום, ותמיהני לפי"ז למה מפרשת המשנה כאן רק איזהו פצוע ואיזהו כרות שפכה ולא פירשה גם איזהו דכה, וצ"ל דבמה שפירש בפצוע דכה שהוא כל שנפצעו ביצים ואפילו נקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו כמובא לפנינו לעיל, זה כולל גם פירוש דכה, והיינו במ"ש ואפילו נמוקו, דמפרש בזה שרק אז פסול אם נמוקו שנעשו כמו נמוקים, והוי הפירוש איזהו פצוע דכה כמו איזהו פצוע ואיזהו דכה, ונקטם ביחד בשם אחד, יען שכן נזכרים בתורה.
ובזה אפשר ליישב מה שתמהו המפרשי' בדברי הרמב"ם בפ' ט"ז ה"ז מאיסורי ביאה שכתב לענין באור מה הוא פצוע דכה, וז"ל, נכרתו הביצים או אחת מהן או שנפצעה אחת מהן או שנדוכה אחת מהן או שחסרה או שנקבה הרי זה פסול. עכ"ל. ותמהו עליו כי בגמרא נתוסף עוד פרט אחד בענין זה או שנמוקה ולמה השמיטו הוא, וזה באמת דבר פלא, אבל לפי מש"כ דהיינו דכה דהיינו נמיקה, ומה שאמרו בגמרא כאן או שנמוקה הוא פירוש דכה, וא"כ מכיון שהרמב"ם באותו הפרק [הלכה ג'] כתב אם נדוכה הביצה פסול, לפי"ז א"צ לחשב כאן או שנמוקה, כיון שכבר זכר ענין זה בשם נדוכה, ודו"ק. .
(יבמות ע"ה ב') וכרות שפכה. יבמה שנפלה ליבום לפני כרות שפכה, אם בעל קנה ואסור לקיימה, משום שנאמר לא יבא כרות שפכה בקהל ה' ^יבעיין מש"כ לעיל אות ד' וצרף לכאן. .
(שם כ' ב') וכרות שפכה. איזה הוא כרות שפכה, כל שנכרת הגיד, ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר ^יגר"ל כל שנכרת הגיד למעלה מעטרה לצד הגוף, ואם נכרת מעטרה ואילך לצד החוץ כשר, דשם בשר הוא ולא גיד. ועטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופה. .
(שם ע' א') וכרות שפכה. אמר רבא, כרות בכולן, בין שנכרת הגיד בין שנכרתו הביצים בין שנכרתו חוטי הביצים ^ידנתבאר לעיל אות י"א יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם ע"ה ב') וכרות שפכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא, ממאי דכרות שפכה באותו מקום, אימא משפתו ואימא מחוטמו, אמר ליה, מי כתיב בשפוך, כרות שפכה כתיב, מי שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח, לאפוקי האי דאידי ואידי שופך הוא ^טועיין מש"כ לעיל אות ח' וצרף לכאן בכונת הקושיא ואימא משפתו וכו' ועיין בפרש"י בפסוק זה. .
(שם שם) בקהל ה'. בקהל ה' לא יבא, אבל מותרין בגיורת ומשוחררת ^טזדקהל גרים לא אקרי קהל, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך. .
(שם ע"ו א') לא יבא ממזר. ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא ^יזממזר ספק היינו שתוקי ומותר לו לבא בישראל, ועיין בסמוך אות כ', ובאות כ"ב עוד נשוב לבאר דרשה זו. .
(קדושין ע"ג א') ממזר. אחר זכרים ואחר נקבות אסורים, מאי טעמא, ממזר כתיב – מום זר ^יחר"ל כל צד מום זרות שיש בו, בין שהוא בהזכר בין שהוא בהנקבה, ונראה דדריש כן עפ"י המבואר אצלנו כ"פ דכל מלה ששרשה יותר משלש אותיות דרשוה חז"ל, משום דמשרשי לה"ק שאין מלה יתר על שלש אותיות, וכמו שהבאנו הרבה דוגמאות בזה לעיל בפסוק לא תלבש שעטנז (כ"ב י"א) אות ק"י, וגם כאן השם ממזר שרשו מד' אותיות ולכן דרשוהו, ועיין בנמוקי רמב"ן שהביא דרשה זו מירושלמי ותימא שלא הביא מבבלי.
אך איני יודע למה צריך לדרשה זו עפ"י נוטריקו"ן תיפק לי' דבממזר כתיב בפסוק זה לא יבא לו לפסול, וכלומר הלך אחרי פסולו באיזו צד שנמצא אם בזכר או בנקבה כפי שיתבאר בסמוך אות כ"ד, וא"כ ממילא מבואר דפסול ממזרות שייך גם בנקבות ואולי רצה לבאר שם ממזר שהוא שם אינו רגיל עפ"י שרשו כמש"כ. .
(יבמות ע"ו א') בקהל ה'. בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא ^יטקהל ספק היינו שישא ממזר ודאי את שתוקי דהשתוקי הוי קהל ספק, ובסמוך אות כ"ב עוד נשוב לבאר דרשה זו. ונראה דלכן דריש מן קהל ה' למעוטי ספיקות עפ"י מ"ד בכ"מ שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות (עיין יבמות ס"ג א'), וא"כ קהל שהוא ספק מיוחס אינו נקרא קהל ה'. .
(קדושין ע"ג א') בקהל ה'. ת"ר, גר נושא ממזרת, דברי רבי יוסי, מאי טעמא חמשה קהלי כתיבי ^כלא יבא ממזר בקהל ה', לא יבא לו בקהל ה', לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה', דור שלישי יבא להם בקהל ה' [פסוק ט' במצרי ואדומי], אבל קהל ה' דכתיב בפצוע דכה [פ' הקודם] לא חשיב, משום דאיירי בפסולי הגוף ולא בפסולי יוחסין [כך מבואר בירושלמי קדושין פ"ד ה"א, ורש"י ותוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו]. , חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא אקרי קהל ^כאר"ל, מדהוי מצי לכתבינהו לכולהו בחדא אזהרה וחד קהל, לא יבא ממזר ועמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל עד עולם [בלא שם ה'] וגבי מצרי ואדומי דור שלישי יבא להם בכם, ולכן דריש חד לקהל כהנים וחד לקהל לוים וחד לקהל ישראלים, דאי הוי כתיב חד הו"א רק בקהל כהנים לא יבאו משום דכהנים מיוחסים ביותר אבל בקהל לוים יבאו, ואי הוי כתיבי תרי הוי מוקמינן לקהלי כהנים ולוים להכי כתיב קהל שלישי לרבות קהל ישראל, וחד אתא למשרי ממזרת בשתוקי, דאעפ"י שזה ודאי וזה ספק לא חיישינן שמא זה כשר ואסור לישא ממזרת, דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא, כלומר בישראל ודאים אבל בקהל ספק כגון שתוקי יבא, וחד אתא למשרי שתוקי בישראל, דדרשינן הכי, ממזר ודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק כגון שתוקי יבא. ואעפ"י דבדרשות דלעיל דרשינן שני אלה הענינים ממלות ממזר וקהל כמבואר שם ממזר ודאי וכו' קהל ודאי וכו' אך אי לא אייתר קראי לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכן בקהל ודאי וכו', אלא הוי אמרינן כבכל שארי ספיקי איסור שעל הודאי אזהרת מלקות ועל הספק איסור כמש"כ רש"י, ומבואר מזה דסתם ספק דאורייתא לחומרא, וזה דלא כשיטת הרמב"ם בכ"מ דספק דאורייתא לקולא, והאחרונים פלפלו הרבה בזה. –
והנה בירושלמי כאן פ"ד ה"א וכן ביבמות פ"ח ה"ב ובספרי כאן חשיב במקום חמשה קהלי רק שלשה, ומפרש דלא חשיב רק אלה דכתיב בהו לא יבא, וצ"ל לפי"ז דחשיב כהנים לוים וישראלים בחד קהל. –
ודע דאעפ"י דקיי"ל גר נושא ממזרת, היינו רק דמצד ממזרת אין איסור, אבל בכ"ז הולד הנולד מהם הוי ממזר, כך מתבאר מסוגיא דקדושין ס"ז א', וטעם הדבר לא נתבאר, ונראה דהוא עפ"י הדרשה בירושלמי שיובא בסמוך דכתיב בממזר לא יבא לו בקהל ה', והאי לו מיותר הוא, ובא להורות דהולד הולך אחר הפגום, יעו"ש, ואעפ"י דהדרשה שם איירי במקום שהנשואין אסורין כגון ממזרת לישראל בכ"ז הסברא מצטרפת גם לכאן, דכיון דכאן ההיתר הוי רק משום דקהל גרים לא אקרי קהל די לדון בזה רק היתר נשואין, אבל הא דהולד הולך אחר הפגום קיים גם בזה.
וזמן התרת גר בממזרת מבואר בסוגיא דקדושין ע"ה א' דלת"ק מותר עד עשרה דורות, וי"א עד שישתקע שם עובד כוכבים ממנו ולאחר כן אסור משום שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבאו לומר ישראל נושא ממזרת, ופסק הרמב"ם כי"א, והרא"ש פסק כת"ק, ומהמאמר הנזכר בש"ס גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמי' (סנהדרין צ"ד א') משמע כת"ק וכפסק הרא"ש. .
(שם שם) גם דור עשירי. נאמר כאן דור עשירי ונאמר להלן בעמוני ומואבי דור עשירי (פ' ד') מה דור עשירי דלהלן עד עולם אף דור עשירי שבכאן עד עולם ^כבשם מפורש כן, ועיין בפסוק הסמוך בדרשה השייך לכאן. והא דלא פירש כאן הפסוק מפורש עד עולם י"ל דמרמז בזה למ"ש בקדושין ע"ב ב' עתידים ממזרים ליטהר לעתיד לבא וזה מרומז במה שחסר בפסוק זה מפורש עד עולם. ועיין ברש"י בכורות י"ז ריש ע"א דלשון עד עשרה דרי רגיל הגמרא לומר בכ"מ אף היכי דמשמע לעולם, וכנראה סמך על הדרשה שלפנינו דדור עשירי באורו עד עולם, וע"ע מש"כ ר"פ יתרו בפסוק ויחד יתרו. [ספרי] לא יבא לו. ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר הולד הולך אחר הפגום, הניחא בת ישראל לנתין ולממזר אלא ממזרת ונתינה לישראל מאי טעמא, אמר קרא לא יבא לו – לפסול ^כגנתינים הם הגבעונים הנזכרים ביהושע ט', ודוד גזר עליהם מלבא בקהל, ונקראו נתינים ע"ש הכתוב ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים וגו'. ודרשה זו מוסבת על המשנה דקדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה [ר"ל שהקדושין תופסין ובכ"ז אסור לקיימה כגון חייבי לאוין] הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדמפרש כאן ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר, ופריך הניחא בת ישראל לנתין ולממזר הולד פגום כדכתיב לא יבא ממזר גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה', אלא ישראל שנשא נתינה וממזרת מנ"ל דהולד פגום והא כתיב (פ' במדבר) למשפחותם לבית אבותם ואין הולד הולך אלא אחר הזכר [עיי"ש לפנינו], ומשני דכתיב לו דמיותר הוא ללמד שהולכין אחר פסולות ואפילו מצד האם, ושאר פסולי קהל ילפינן מממזר, ובמצרי ואדומי ילפינן כן מפורש בסמוך פ' ט' בדרשה יבא להם. .
(ירושלמי קדושין פ"ג הי"ב) לא יבא עמוני. יהודה גר עמוני שאל לפני חכמים מהו אני לבא בקהל, אמר לו ר' יהושע מותר אתה, אמר לו ר' גמליאל, והכתיב לא יבא עמוני בקהל ה', אמר לו ר' יהושע, וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים, כבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ^כדכי אחרי שערבם זב"ז והגלה אותם ממקומם לכן העמונים ומואבים היושבים במקומותיהם וכן המצרים שבמצרים והאדומים שבשדה אדום אנשים אחרים הם, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורות בכל אומות העולם המותרין להתגייר הותרו הכל להתגייר, שכל הפורש מהם חזקתו שפירש מן הרוב. אמנם לדעת איזו פוסקים שייך היתר זה רק בעמון ומואב ואדום אבל מצריים באיסורייהו קיימי משום דהכתוב נתן קצבה למצרים שנאמר (יחזקאל כ"ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים וגו' ועיין בתוס' יבמות ע"ו ב', ובר"ש פ"ד דמס' ידים פלפול גדול בזה. .
(ברכות כ"ח א') עמוני ומואבי. עמון ומואב נקבותיהם מותרות, דכתיב עמוני ומואבי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אי הכי אדומי ולא אדומית מצרי ולא מצרית, ה"נ שאני הכא, דכתיב ואשר שכר עליך ואשר יעץ, מי דרכו לשכור ולייעץ – האיש ולא האשה ^כהלפנינו לא כתיב ואשר יעץ רק ואשר שכר, וסמיך על הכתוב במיכה ו' זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, והכונה להביא ראיה דהשכירות היתה בעצה. ותכלית הראיה הזאת נבאר בפסוק הסמוך בדרשה על דבר, ועיין מש"כ דבר נאות בענין דרשה זו בר"פ וירא בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך, יעו"ש. .
(ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג) גם דור עשירי. אם נאמר עד עולם למה נאמר דור עשירי, אלא מופנה להקיש ולדון גז"ש לדור עשירי דכתיב בממזר דהוי עד עולם ^כועיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה גם דור עשירי השייך לדרשה זו. [ספרי]. על דבר. מה ת"ל על דבר אלא אף על העצה, וכן הוא אומר (מיכה ו') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ^כזמדייק דהול"ל על אשר לא קדמו, והמלה דבר מיותר, והכונה בזה לרמז דכמו הא דשכר בלק את בלעם הי' עפ"י עצה, כך הא שלא הקדימו בלחם ובמים הי' ג"כ בעצה ובישוב הדעת ולא במקרה, ולכן ראויים להענש שיתרחקו ישראל מהם, ובזה יובן מה שקשה לכאורה הא את בלעם שכר רק מואב ולמה הרחיקו גם את עמון, אך לפי מש"כ דהוקשה ההקדמה להשכירות כמו שהשכירות היתה בעצה אף מניעת ההקדמה היתה בעצה ניחא מה ששניהם נענשו, יען דבחטא ההקדמה היה גם עמון, ודו"ק. [ספרי]. אשר לא קדמו. תניא, ר' שמעון אומר, עמון ומואב נקבותיהם מותרות לבא בקהל, מ"ט, דכתיב על דבר אשר לא קדמו וגו', מי דרכו לקדם האיש ולא האשה ^כחולא שייך לומר דהו"ל לקדם נשים לקראת נשים משום דקיי"ל דרכה של אשה לשבת בית כמש"כ כל כבודה בת מלך פנימה והארכנו בענין זה בפ' וירא בפסוק הנה באהל יעו"ש בארוכה. .
(יבמות ע"ג א') אשר לא קדמו. א"ר יוחנן, גדולה לגימה שמרחקת את הקרובים, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ^כטקורא לעמון ומואב קרובים מפני שבאו מלוט בן אחי אברהם ורחקם המקום שלא יבאו בקהל כמבואר בזה, וכנגד זה מצינו שגדולה הוית לגימא שמקרבת את הרחוקים שבשכר שאמר יתרו לבנותיו קראנה לו [למשה] ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית עיין לפנינו בפ' שמות. .
(סנהדרין ק"ג ב') ולא אבה וגו'. ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, מלמד שהמקלל נתקלל, ולמה – מפני כי אהבך ה' אלהיך ^להלשון והענין קשים מאוד דמשמע שבלעם קלל ובאמת הלא ברכם כי לא הניחו ה' לקלל כמבואר בפ' בלק, ולכן מפרש את הקללה שנתקלל בלעם.
אך בכלל לא נתבאר למה כתבה התורה כל עיקר פסוק זה לכאן, אחרי כי אינו שייך כלל לענין דהא במה שאמר ואשר שכר עליך את בלעם ביאר כונת ותכלית הנרצה בטעם הרחקת עמון ומואב, ואפשר לומר עפ"י מש"כ לעיל בפ' שופטים (י"ט י"ט) דבדבר תקלה הבאה ע"י אדם אם אך הקב"ה מסכים לזה אין האדם נענש על זה, יעו"ש, ועל זה אמר כאן דבדין הוא שיענשו על ששכרו את בלעם לקללך, כי לא אבה ה' אלהיך לקללך ולא הסכים על ידם ולא רצה פעולתם. [ספרי]. את הקללה. הובא בפ' בלק בפסוק מה טבו אהליך יעקב (כ"ד ה'). שלמם וטבתם. מכלל שנא' (פ' שופטים) וקראת אליה לשלום יכול אף אלו כן ת"ל לא תדרוש שלומם, ומכלל שנא' (פ' י"ז) בטוב לו לא תוננו יכול אף אלו כן, ת"ל וטובתם ^לאדבהכרח צ"ל דפסוק זה בא להורות איזה רמז ודרש, דא"א לומר שמצוה בפשיטות שלא לדרוש שלומם דפשיטא הוא דאחרי שמודיע גם מעשיהם הרעים לישראל מובן שלא ידרשו לשלומם, לכן אמר דאיירי בענין שבשאר אומות מצוה לקרוא לשלום כגון כשבאים עליהם במצור כדכתיב ס"פ שופטים כי תלחם אל עיר וקראת אליה לשלום, על זה אמר דלהם לא תקרא לשלום אף בענין כזה, וכן בעבד שלהם שברח לא"י, אשר בעבד משאר אומות במקרה כזה אסור להסגירו אל אדוניו אלא עמך ישב בטוב לו, כפי שיתבאר לקמן בפרשה, אבל בעבד שלהם אין מצווים על בטוב לו, וזהו באור דרשה זו. –
וכתב הרמב"ם בפ"ו ה"ו ממלכים וז"ל, ואעפ"י שאין שואלין בשלומן אם השלימו מעצמן תחלה מקבלין אותם, עכ"ל. ופירוש השלימו שקבלו שבע מצות, ולא מצאתי מקור לדבריו, ונראה דלמד כן ממה דקיי"ל ס"פ שופטים בענין מלחמה במצור דאפי' שבעה אומות שנצטוינו להחרימן בכ"ז אם השלימו בעצמן מקבלין אותם כמבואר שם, וטעם הדבר משום דעיקר הקפידא הוא רק שלא לפתוח להם בשלום אבל אם פתחו הם והשלימו מותר להשלים להם. [ספרי]. כל ימיך לעולם. לעולמי עולמים ^לבדהמלה לעולם מיותר, ובא לרמז שלא רק לדור המדבר נצטוו אלא לעולמי עולמים. .
(שם) לא תתעב מצרי. פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן שנאמר (פ' ויגש) ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי אמרה תורה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה ^לגכפי הנראה חסר כאן בתחלת הדרשה בכבוד אכסניא של תורה. והנה אעפ"י דקיי"ל תיכף לתלמידי חכמים ברכה (ברכות מ' א'), ופירש"י כשמארח ת"ח בתוך ביתו באה ברכה לביתו, וא"כ ההתקרבות הזאת ג"כ לצורך עצמו, צ"ל דאיירי דעושה כזאת לא לשם קבלת שכר רק מאהבת חכמים. .
(ברכות ס"ג ב') כי גר. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, אמר ליה, דכתיב לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ^לדפירש"י דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו, עכ"ל. ולפי ערך הראיה ממצרים נראה שצ"ל דבר שהי' נצרך לך. .
(ב"ק צ"ב ב') בנים אשר יולדו. בנים ואפילו בנות, מאי טעמא, דאמר קרא בנים אשר יולדו להם, הכתוב תלאן בלידה ^להכל הנולדים להם ואפילו נקבה במשמע. והרבותא בזה נראה אעפ"י דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל, בני אהרן ולא בנות אהרן. ועיין בתוי"ט פ"ד מי"א דכתובות שהביא ראי' דבשם בנים כלולות גם בנות מפסוק בעצב תלדי בנים, ולפי המבואר בדרשה זו אין ראי' משם אחרי דתלדי כתיב וכל הנולדים במשמע ואדרבה מכאן ראיה דכ"מ שנאמר בנים סתם אין בנות בכלל מדאצטריך כאן למילף מן אשר יולדו. אמנם צ"ע בכלל דרשת הגמרא מפ' ויולד בנים ובנות, ויש ליישב. ועיין מש"כ בפ' בראשית בפ' הנזכר. .
(יבמות ע"ז ב') אשר יולדו. מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני, ולא אמרינן מעוברת היא ובנה חד, דכתיב אשר יולדו ^לולמימרא דכל לידה דמגירות ואילך חד דרא הוא. .
(שם ע"ח א') אשר יולדו. אמר רב דימי א"ר יוחנן, מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי, דכתיב אשר יולדו ^לזהכתוב תלאו בלידה, הלך אחר האם, ועיין מענין זה ברמב"ם פי"ב ה"כ מאס"ב. .
(יבמות ע"ה א') אשר יולדו מהם. מהם מנה ^לחר"ל לא דור שלישי מהבנים שהוא דור רביעי מהגר הראשון אלא מהגר הראשון צריך למנות שהוא ובנו אסור ובן בנו מותר. .
(שם שם) דור שלישי. ת"ר, אם נאמר בנים למה נאמר דורות ואם נאמר דורות למה נאמר בנים, אלו נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר בן ראשון ושני אסור שלישי מותר, לכך נאמר דורות, ואם נאמר דורות ולא נאמר בנים הו"א לאותן העומדים על הר סיני, לכך נאמר בנים ^לטר"ל דאם לא היה נאמר דורות הו"א דגר מצרי בן ראשון ושני שלו אסורים ובנו השלישי מותר לכך נאמר דורות לאשמעינן דכל בניו אסורין ורק בני בניו מותרין, ואם לא הי' נאמר בנים הו"א דמצוה לאותן העומדים על הר סיני דור שלישי שלכם יבא להם בקהל ובכם ובבניכם אסורים מצרי ואדומי ומשם והלאה מותרים אפילו גר ראשון לכך נאמר בנים. .
(שם שם) דור שלישי. רבי שמעון אומר, מצרים שטבעו את ישראל בים ואדומים שקדמו את ישראל בחרב לא אסרם הכתוב אלא עד ג' דורות, ועמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב עד עולם, ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו אף מן עולם הבא ^מואולם לפי דרשה זו קשה על הקולא שבעמון ומואב לענין היתר הנקבות כמבואר לעיל בפסוק ד' עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ואי משום הטעם שמבואר שם על דבר אשר לא קדמו אתכם וכו' ואין דרכה של אשה לקדם כמבואר שם, אך הלא גם חטא אדום הוא מפני שיצא בחרב לקראתם כמבואר במדרשים, ובודאי אין דרכה של אשה לקדם ולצאת בחרב וכמ"ש ריש קדושין ב' ב' אין דרכה של אשה במלחמה, ובמצרים היה החטא מהשלכת הילדים ליאור, וכפי דמשמע עשו זה ג"כ רק הגברים, וראיה מבת פרעה ממה שהצילה את משה ועוד ציותה לקרא מינקת מן העבריות.
ואולי י"ל דאחרי דבעל המאמר הזה הוא ר' שמעון, לכן הוא לפי שיטתו זאת ס"ל באמת ביבמות ע"ז ב' דהנקבות מאדום ומצרים מותרות, משא"כ לדידן דקיי"ל דהנקבות אסורות כמש"כ לעיל אפשר לא ס"ל כל דרשה זו. והא דעמון ומואב אסורין לעולם ואדום ומצרי רק עד ג' דורות יש טעם אחר בזה כמבואר בפסוק באדום כי אחיך הוא, ובמצרי כי גר היית בארצו, ובאמת הוא לפלא על ר"ש ל"ל לתור אחר טעמים אחרים אחרי שבפסוק כתוב מפורש הטעם להתקרבותם, וי"ל. [ספרי]. יבא להם. אבל עד דור שלישי אסורה ביאתן ואפילו בהעראה, מאי טעמא, ילפינן ביאה ביאה מחייבי לאוין ^מאר"ל מדכתיב לעיל בממזר לא יבא ובחייבי לאוין אסורה גם העראה כמבואר לפנינו בפ' קדושים בפ' שפחה חרופה, והוא הדין הכא בחייבי עשה, דמשמע דור שלישי יבא ולא שני ולאו הבא מכלל עשה – עשה. .
(יבמות נ"ד ב') יבא להם. מצרי שנשא ישראלית וישראל שנשא מצרית הולד הולך אחר הפסול, דאמר קרא יבא להם – הלך אחר פסולן ^מבבין אם הפסול הזכר בין אם הפסול הנקבה, והולד פסול רק עד ג' דורות. ויסוד דין זה עפ"י המבואר במשנה קדושין ס"ו ב' כל מקום שיש קדושין ויש עבירה, כלומר שהקדושין תופסין ובכ"ז אסור לקיימה כגון חייבי לאוין דקיי"ל קדושין תופסין בהן הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והרבותא בזה היא בישראל שנשא מצרית דהולד הולך אחריה אעפ"י דקיי"ל בעלמא הולד מתייחס אחר הזכר, משום דכתיב למשפחותם לבית אבותם, הכא ריבה הכתוב יבא להם להורות שהלך אחר פסולם כמבואר, וכן קיי"ל בממזר כמבואר לעיל בפסוק ג' בדרשה לא יבא לו. .
(שם ע"ח א') כי תצא מחנה. רמז למיוחסין באסטרטיא של מלך מניין, דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' לא יבא פצוע דכה וגו' וכתיב בתריה כי תצא מחנה וגו' ^מגפשוט דדריש ע"ד אסמכתא מסמיכות הענינים, ונראה דדקדק לומר אסטרטיא של מלך ולא סתם חיל של מלך או חיל מלחמה, משום דבאמת א"א לומר שכל החיל יהיה מכשרי משפחות, שהרי איתא בקדושין ע"ו ב' מאי אסטרטיא של מלך חיילות של בית דוד, ובאמת מצינו שלדוד עצמו הי' שר צבא מן האומות והוא אתי הגתי, אלא קאי רק על שומרי המלך ומשום כבוד המלך, וכך תרגום אחשדרפני המלך איסטרטילוסי מלכא. .
(ירושלמי קדושין פ"ד ה"ה) כי תצא מחנה. מלמד דכשתצא תצא במחנה ^מדהמלה מחנה מיותר דבעלמא כתיב כי תצא למלחמה, ודריש כשתצא תצא בסדרים ובעם רב, דבכזה יקרא מחנה. [ספרי]. ונשמרת וגו'. וכי אם אינו יוצא אין צריך לו שמירה, אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ^מהענין הסכנה במלחמה הוא פשוט סכנת הגוף, אך הן יש כאלה שאין להם סכנת הגוף, כגון המלכים והפקידים היושבים בבתיהם הרחק ממערכות המלחמה. אבל הענין יתבאר עפ"י מ"ש בירושלמי כאן בשעה שישראל יוצאין למלחמה ב"ד של מעלה יושבין עליהן אם לנצח או להנצח, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ע"כ. וזה שייך בכל אדם שיש לו נגיעה ביחס המלחמה. .
(ירושלמי שבת פ"ב ה"ו) ונשמרת מכל דבר רע. תניא, רבי נתן אומר, ונשמרת מכל דבר רע – הרי זו אזהרה למוציא שם רע ^מונראה דסמיך על הדרשה שבספרי שיובא בסמוך ונשמרת מכל דבר רע אפילו דבור רע, יעו"ש. וקרי לזה אזהרה עפ"י המבואר בכ"מ בש"ס כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת, וטעם סמיכות אזהרה זו לכי תצא מחנה נבאר בסמוך אות מ"ט יעו"ש. .
(כתובות מ"ו א') ונשמרת מכל דבר רע. שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה ובאשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה ^מזיתכן דדריש כן מדסמיך הכתוב אזהרה זו להפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, משמע דמזהיר כאן על ענינים הגורמים להרהור, והוא מעין כונת הדרשה הבאה מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה שזה יליף ג"כ מטעם סמיכות הכתובים כמבואר. וטעם סמיכות אזהרה זו ליציאת מלחמה ע' מש"כ בסמוך אות מ"ט. .
(ע"ז כ' ב') ונשמרת מכל דבר רע. ת"ר, ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ^מחטעם הלמוד הזה כמש"כ בדרשה הקודמת דיליף מסמיכות אזהרה זו לפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, יעו"ש ובפסוק הסמוך. וטעם הסמיכות נבאר באות הבא. .
(שם שם) ונשמרת מכל דבר רע. שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות ת"ל (פ' ט"ו) ולא יראה בך ערות דבר, ומניין לרבות עבודת כוכבים ושפיכות דמים קללת השם וכל דבר שגלו בה כנענים ומסלק את השכינה, ת"ל ונשמרת מכל דבר רע, וכשהוא אומר דבר רע – אף לשון הרע במשמע ^מטבאור כלל ענין דרשה זו והקודמות יתבאר יפה עפ"י מש"כ בנמוקי רמב"ן, כי הכתוב יזהיר להזהר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה שאוכלים כל תועבה וגוזלים וחומסים ולא יתבוששו אפילו בכל דבר נבלה, ולכן הזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע, וגם דרשות הספרי יתבארו על דרך זה, וגם מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות האמורות כאו"א במקומה נוסף עליהם לאו במחנה שנשמר בה מכל אלו העבירות כדי שלא תסתלק השכינה מישראל השוררת שם כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. [ספרי]. בך איש. בך ולא באחרים, איש – פרט לקטן ^נדעובד כוכבים וקטן פחות מתשע שנים ויום אחד אין מטמאין בקרי כמבואר לפנינו בפ' זבים בפ' מצורע. .
(שם) אשר לא יהיה טהור. לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב תשע ועשר אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור ^נאמ"ש תשע ועשר הוא אם נכתוב טהור מלא ו' או חסר, וכלל הכוונה משום דהול"ל איש טמא, ובכלל יש שתים עשרה אותיות וטמא אינו אלא שלש. .
(פסחים ג' א') מקרה לילה. אין לי אלא מקרה לילה, מקרה יום מניין, ת"ל אשר לא יהיה טהור, מכל מקום, א"כ למה נאמר מקרה לילה – שדבר הכתוב בהוה ^נבכמבואר לעיל בדרשה בפ' הקודם שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, כי הלילה גורמת לטומאה. [ספרי]. ויצא וגו'. ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה לויה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, מכאן לבעל קרי שיוצא חוץ לשתי מחנות ^נגואי לא הוי כתיב שתי מחנות הוי מוקמינן לי' בעומד במחנה שכינה וצריך לצאת ממנה אבל עומד במחנה לויה אין משתלח, והשתא דכתיבי שתי מחנות ע"כ הכי מתוקמי. ועיין ברמב"ם פ"ג ה"ת מביאת מקדש הגירסא בזה מהופכת, והכ"מ חקר על דבר אלו הגירסות, וצ"ע רב שלא העיר שבספרי כאן הגירסא כמו שהעתקנו, ובס' יראים סי' ס"ד גורס ג"כ כגירסתנו. וטעם מצוה זו בכלל הוא עפ"י מש"כ למעלה בפ' הקודם אות מ"ע דבעת היציאה למלחמה צריך להזהר בתוספת קדושה וטהרה מפני שהשכינה שורה שם וכמש"כ כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ונראה דבזה הוי החומר במחנה מלחמה ממחנות שבעת שלום, שגם משם צריך לשלוח הטמאים כמבואר בפ' נשא, אעפ"י דבמחנה ההולכת לא היה המשכן כולו הולך עמהם ורק הארון לבדו והמחנה היה בכלל ארעי ומקום ארעי ללוים ולשכינה, בכ"ז דיני הטומאה וטהרה נוהגים כמו במשכן. וכן י"ל צד חומר בזה, כי שם המצוה רק על הב"ד לשלח משם כמש"כ וישלחו מן המחנה, משא"כ הכא המצוה העשה והל"ת חל על האיש בעצמו, ועיין עוד בנמוקי רמב"ן ובס' התוה"מ. .
(פסחים ס"ח א') ויצא וגו'. ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה, לא יבא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה ^נדעיין מש"כ באות הקודם. [ספרי]. והיה לפנות ערב. מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת ^נהשאם ראה קרי ואח"כ זיבה תוך מעל"ע טהור מאותה זיבה, ודייק מלשון והיה לפנות ערב דמשמע בכל אופן שיארע עמו מצבו ירחץ במים לפנות ערב, ואפילו רואה זיבה, וכל הראיות שראה תוך מעת לעת נחשב כקרי. ועיין בנזיר ס"ו א' אגב שקלא וטריא באה דרשה זו על פסוק זה ובמה שכתבנו היא כלולה. .
(שם) ויד תהיה לך. אין יד אלא מקום, וכן הוא אומר (ש"א ט"ו) והנה מציב לו יד, ואומר (פ' במדבר) איש על ידו לדגליהם ^נונראה כונת הדרשה דלא נימא דעיקר הקפידא הוי רק שלא לטמא המחנה בפנים, אבל מחוץ למחנה אין קפידא לפנות בכל מקום שהוא, כל אדם במקום שירצה וימצא, קמ"ל דמדה מגונה לפנות באופן כזה ואינה ראויה לאניני הדעת אלא צריך לפנות במקום מיוחד. .
(שם) מחוץ למחנה. אמר רב, עיר שהיא בנויה אהלים, כל אחד ואחד מודד מאהלו ^נזבאור הענין, כי מדין תורה היוצא חוץ לתחום העיר בשבת לוקה, שנאמר (פ' בשלח) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים קצבו שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה לא תצאו מחוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר ואפילו היתה העיר גדולה מאד נחשבת כולה כד' אמות, ואמר על זה כאן, דעיר שהיא בנויה אהלים דהיינו בתים ארעים שעושין מהוצין וערבות אין להם דין עיר, מפני שאינן קבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה רק מפתח בתיהם של כל אחד. , והכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה האיך היו נפנין לחוץ ^נחוהא המחנה ג' פרסאות היתה כמבואר לפנינו בפ' מסעי, ואם לכל אחד הי' נמדד אלפים אמה מאהלו האיך היו יכולים לצאת חוץ למחנה בשבת. , א"ר יוסי, מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדבור כמו שהיו חונין לשעה ^נטכמש"כ (פ' במדבר) עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו, לכן חשובה היא חנייתן להיות נדונה כקבע, ולכן מודדין להם אלפים אמה מחוץ למחנה, וכל המחנה נחשבת כד' אמות, ועיין בבבלי עירובין נ"ה ב'. .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א) ויצאת וגו'. רבי יונתן רמי. כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב ויתד תהיה לך וכפית את צאתך, הא כיצד ^ספירש"י ויצאת שמה חוץ ולא הצריכו כסוי ושוב כתיב וכסית, עכ"ל. ולא ידעתי מה קשה לו, דהא שני הפסוקים ענין אחד הוא, מקודם מפרש שיהיה לו יד [מקום] חוץ למחנה, ושוב מפרש דבעת שיצא חוץ יחפור ויכסה, ונראה דר' יונתן מפרש פרטי הדין שמבאר כאן מסברא ומסמיך כן על לשון הכתובים, דבהקודם לא כתיב ענין הכסוי ובשני כתיב, אבל לא שהכתובים קשים לו. ומ"ש ר' יונתן רמי, אשיגרא דלישנא הוא, כיון דמסמיך בהם פרטים שונים בדין אחד. , כאן בגדולים כאן בקטנים ^סאגדולים צריך לכסות ולא בקטנים, משום דבקטנים לא אסרה תורה לקרות ק"ש ולהתפלל אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד, ועיין באו"ח סי' ע"ו ס"ז. .
(ברכות כ"ה א') ויתד תהיה לך. ת"ר, לחם אבירים אכל איש (תהלים ע"ח) לחם שנבלע ברמ"ח אברים ^סברומז להמן שהיה נבלע בכל האברים כדבר רוחני ולא היו מוציאין ממנו רעי לחוץ כמבואר לפנינו בפ' בשלח. אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזניך וגו' – לאחר שסרחו ^סגר"ל לאחר שהתלוננו עליו ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלקל (פ' בהעלותך). אמר הקב"ה, אני אמרתי יהיו כמלאכים, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות ^סדרומז להמבואר לפנינו בר"פ מסעי דמחנה ישראל היה שלשה פרסי והיו יוצאין חוץ למחנה כמבואר כאן ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, וע' מש"כ בפ' הקודם אות נ"ח. .
(יומא ע"ה ב') על אזנך. דרש בר קפרא, מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרא על אזניך אלא על אזניך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו ^סהדריש כן ע"ד אסמכתא ורמז עפ"י המבואר לעיל בפסוקי' ונשמרת מכל דבר רע שאפילו דבור רע אסור במלחמה מפני כי השכינה מהלכת שם וצריך זכות לנצח במלחמה כמש"כ שם, ודריש כן משום דקשה לי' הלשון על אזניך שלפי פשוטו באורו על כלי זיין, ולא מצינו המלה זיין במובן כלי זיין באל"ף בראש, ולכן דריש באסמכתא מלשון אוזן. .
(כתובות ה' א') בשבתך חוץ. בישיבה ולא בעמידה ^סודאין זה מדרכי הבריאות והצניעות. [ספרי]. ושבת. תניא, רבי ישמעאל אומר, מניין שלא יהא אדם מהפך אחוריו כלפי המחנה, ת"ל ושבת וכסית ^סזמשמע דעליו לשוב בשביל הכסוי בלבד וזה יצויר רק אם פניו כלפי המחנה, דאם פריו כלפי חוץ אז בלא"ה צריך הוא לשוב וללכת אל המחנה. .
(שם) וכסית. אמר רבא, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, מאי טעמא, צואה בכסוי תליא מילתא, והא מכסיא ^סחעששית היא מנורה של זכוכית. ור"ל לאפוקי מאיסור ערות דבר, דתלי הכתוב את האיסור בראי' וכדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, ולכן התם קיי"ל ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. אבל הכא כתיב וכסית משמע כל שמכוסה אע"פ שנראה דבר הנכסה לא איכפת לן. .
(ברכות כ"ה ב') ולתת אויביך. אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויבך בידיך ^סטנראה הכונה שרוצה להעיר שלא יחשב האדם דכל המבואר בזה הוא רק להעדפה ותוספת קדושה בעלמא, אבל גם אם לא יזהרו בזה אין קפידא, על זה אמר כי לא כן הוא, אלא אם תעשה כל האמור בענין אז יצילך ה' ויתן אויבך בידך. [ספרי]. והיה מחנך קדוש, אמר רבא, אסור לקרות ק"ש כנגד צואה עוברת, דאמר רחמנא והיה מחנך קדוש וליכא ^עוצריך הרחקה מלפניו במלא עיניו ומלאחריו ד' אמות, ועיין באו"ח סי' ע"ו ס"ג. ועפ"י דרשה זו יתבאר טעם החילוק דקיי"ל דבצואה אפילו עוצם עיניו או סומא או בלילה לא מהני כל זמן שאינו מרחיק עצמו כמלא עיניו מלפניו או ד' אמות מלאחריו, ובאיסור לא יראה בך ערות דבר שאסור לקרות ק"ש כשעוצם עיניו או סומא או בלילה מותר כמבואר באו"ח סי' ע"ה ס"ו ובסי' ע"ט ס"א, יען דאיסור צואה הוא משום דבעינן והיה מחנך קדוש, א"כ בהא דעוצם עיניו וכו' עדיין לא נטהר המקום ולא קרינן בי' והיה מחנך קדוש, משא"כ בערוה דהקפיד הכתוב שלא יראה, ולכן מכיון שאינו רואה מותר, ועיין מש"כ בסמוך אות ע"ה. .
(ברכות כ"ה א') והיה מחנך קדוש. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא דכתיב והיה מחנך קדוש ^עאולא כתיב בי' דבור אלא בסתם והיה מחנך קדוש שתהא מקום חנייתך בקדושה לא שנא דבור ולא שנא הרהור. ובגמרא פריך על זה מהא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ובעלמא דרשינן דבר מלשון דבור, כמו שהבאנו הרבה דוגמאות לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמטה, אלמא דלא אסורה טומאה רק בשעת הדבור ולא בהרהור [וקשה למ' ד הרהור לאו כדבור דמי], ומשני ההוא מבעי לי' להא דאמר רב יהודה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו ויובא בסמוך לפנינו. ואינו מבואר עכ"פ מה תירץ להא דהמלה דבר משמע דבור, כי זה אין צריך לדרשת רב יהודה מעובד כוכבים ערום.
ונראה דכונת הדרשה עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו משום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר עפ"י מה דמפרש הגמרא מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל ערום נמי, ומשני לא מבעי קאמר, לא מבעי ישראל דודאי אסור אלא אפילו עובדי כוכבי' דהו"א כיון דכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג) מותר, קמ"ל, ואינו מבואר עכ"פ איפה מרומז בלשון דבר עובד כוכבים ערום, וצ"ל דדריש המלה דבר מלשון דבור וכלומר ערות מדבר, והיינו ערות חי מדבר, כל שהוא חי מדבר, בין ישראל בין עובדי כוכבים ולפי"ז מבואר יפה דלדרשה זו באמת דייקינן ודרשינן המלה דבר שבפרשה, וא"כ דרשינן והיה מחנך קדוש, סתם קדושה, ומשמע אפילו בהרהור. ודו"ק, ומה שנוגע עוד לדרשה דעובדי כוכבים ערום נבאר בסמוך אות ע"ד. .
(שבת ק"נ א') והיה מחנך קדוש. קדשהו, מכאן אמרו, לא יקרא אדם ק"ש בצד משרה של כובסים ולא יכנס למרחץ ולבורסקי וספרים ותפילין בידו ולא להר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגליו ^עבע' במשנה ברכות נ"ד א' ובגמרא שם ס"ב ב' חקרו מניין לאיסור רקיקה בהר הבית ולמדו מק"ו ומסברא מפני שהוא מאוס, יעו"ש, וצ"ע שלא הביאו דרשא זו דמבואר האיסור בכל דבר מאוס משום והיה מחנך קדוש, וי"ל. [ספרי]. ולא יראה. אמר רבא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, מאי טעמא, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא ^עגוכתב בס' רה"ז דמכאן מתבאר דמה שנוהגין לכסות את השם שדי שבמזוזה בזכוכית לא מהני להיתר תשה"מ, וכן נראה מזה דדרך חלון זכוכית יש טענת היזק ראיה, ועיין בכנה"ג סי' קנ"ד שתי תשובות בענין זה. .
(ברכות כ"ה ב') ולא יראה בך. מכאן דעובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו ^עדע' מש"כ לעיל אות ע"א בבאור דרשה זו דדריש ערות דבר מלשון דבור, והכונה ערות חי מדבר, ומפרש בגמרא לא מבעי ישראל דאסור אלא אפילו עובד כוכבים כיון דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג) אימא שפיר דמי קמ"ל, ומפרש עוד ואימא ה"נ, ומשני א"ק וערות אביהם לא ראו (פ' נח) אלמא ערוה היא בעובדי כוכבים. והנה שמעתי לפרש הענין בכלל עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, דקאי על העמים הפראים בארצות הרחוקות בעמקי אפריקא השוכנים בנקיקי הסלעים והולכים ערומים כחיתו שדי, ומכוון הרעיון שאמר דהו"א דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם, כלומר כיון דארחם ודרכם ללכת ערומים הו"א דדינם כשאר בע"ח שאין מקפידין בהו, קמ"ל, והוא באור ע"ד הצחות. .
(שבת ק"נ א') ערות דבר. שאלו רבה בר אבוה לאליהו, מניין לערום שלא יתרום, אמר ליה, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר ^עהכלומר מפני שאין יכול לברך, ודריש דבר מלשון דבור וכמבואר בדרשה הסמוכה. וע' בשבת כ"ג א' הביא בענין זה הפסוק והיה מחנך קדוש, וצ"ל דסמך אסיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר. –
ודע דמה דקיי"ל דהיכי דלבו רואה את הערוה אסור לברך כגון ערום הטובל עצמו, פירש"י בברכות כ"ה ב' דהוא מטעם ולא יראה בך ערות דבר, ומתבאר בגמרא ובפוסקים דרק אם לבו רואה אסור אבל לא בשאר אברים, יעו"ש בתוס'. ולא נתבאר הטעם והחילוק בזה, ואפשר לומר משום דבלב מצינו לשון ראי', כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת ב'), א"כ רק בלב שייך האיסור מלשון פסוק זה, ועיין מענין זה באו"ח סי' ע"ד וביו"ד סי' ר'. .
(ב"מ קי"ד ב') ערות דבר. שאלו חסיד אחד לאליהו, ערום מהו שיקרא ק"ש, אמר ליה, ולא יראה בך ערות דבר – ערות דבור ^עור"ל בשעה שאתה קורא אל יראה בך ערוה והיינו כשהוא ערום, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת, ועיין לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה הבאנו כמה דוגמאות שרגילין חז"ל לדרוש הלשון דבר מענין דבור, יעו"ש. .
(ירושלמי תרומות פ"א ה"ד) ושב מאחריך. אמר רב חסדא, בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ^עזפירש"י קודם שחטאו ישראל בעריות היתה השכינה עם כל אחד ואחד בביתו, עכ"ל. ונראה שהבין בכונת הגמרא דדייק לדרוש הלשון בקרב דמשמע מבפנים ממש, וכמו ותצחק שרה בקרבה, ולכן הוי הפירוש בקרב מחנך – בפנים ביתו של כל אחד, וע' במהרש"א ולעיל בפ' דברים בפסוק ותרגנו באהליכם הבאנו ראיה לפירש"י. ומה שפירש קודם שחטאו בעריות, יליף מסוף הפסוק ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הרי דהחזרה היא מפני ערות דבר, וא"כ ממילא מבואר דההויה היא מקדושת ענין זה. .
(סוטה ג' ב') ושב מאחריך. דואג ואחיתופל רדפו אחרי דוד, לתפסו, דהוי אמרי אלהים עזבו (תהלים עא) והוו דרשי ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ולא הוו ידעי שאין עבירה מכבה תורה ^עחשהיו אומרים אלהים עזבו מפני עון דבת שבע, כך פירש"י. ודבר פלא הוא, מה שייכות רדיפת דואג לכאן שהיתה רחוקה הרבה בזמן מענין דבת שבע. וההכרח לפרש דהלשון ערות דבר כאן פירושו ערות כל דבר, וכל חסרון וחטא בכלל, והם היו מחפשים בדוד עונות וחטאים שונים. .
(שם כ"א א') ושב מאחריך. מלמד שהעריות מסלקות את השבעה ^עטעיין מש"כ לעיל אות ע"ז. [ספרי]. לא תסגיר. בעבד שברח מחוץ לארץ לארץ הכתוב מדבר ^פהנה לפי הפשט סמיכות דין זה להפרשה כי תצא מחנה על אויבך משמע דאיירי מענין מלחמה, והיינו כי אם שבו מהאויב שבויים, ולא יסגירום להאויב אחרי כלות המלחמה, וזה מפני שלא ישוב לעבודת אלילים. אכן מפני שהוציאה התורה ענין זה בלשון עבד ואדון ולא בלשון שבוי כנהוג בענין ספור מלחמה כמו וישב ממנו שבי, וגם חקרו בטעם הדבר שהוא כדי שלא ישוב לעבודת כוכבים, לכן דרשו דגם בעבד שברח מחו"ל לארץ, כלומר מארץ העמים, מקום עבודת כוכבים, ורצונו לפרוש ממנה ולישב על אדמת הקודש, לא תסגירנו אל אדוניו, כלומר לא תשיבנו חזרה לחו"ל. ובגמרא דייקו מדלא כתיב אשר ינצל אליך מעם אלהיו, ולכן יש בכלל זה גם עבד ישראל שברח מחו"ל לארץ, ג"כ אין להחזירנו לחו"ל, ויתכן עפ"י מ"ש בכתובות קי"א ב' כל הדר בחו"ל דומה כמו שאין לו אלוה וכל הגר בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ועיין במל"מ פ"ח ה"י מעבדים. .
(גיטין מ"ה א') עמך ישב וגו'. עמך ישב – בעיר עצמו, בקרבך ולא בספר ^פאבעיר הסמוכה לגבול ערי חו"ל. , במקום אשר יבחר – במקום שפרנסתו מצויה, בשעריך ולא בירושלים ^פבלא נתבאר ענין זה, ואולי יכונו למ"ש בקדושין ע"ו ב' דבירושלים היו מקפידים ביותר על יחוס משפחות, ולכן הקפידו חז"ל על ישיבת אנשים שלא מזרע ישראל בירושלים, וסמכו זה על לשון זה הפסוק. , באחד שעריך, שלא יהא גולה מעיר לעיר, בטוב לו – מנוה הרעה לנוה היפה ^פגטעם כל פרטים אלו נראה דהכונה לקרבו כדי שלא ידחה לחזור לעבודת כוכבים. [ספרי]. בטוב לו. וכתיב התם (פ' ראה) כי טוב לו עמך, מכאן שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ^פדכוונת הדרשה ללמוד בגז"ש טוב טוב מעבד עברי, כמו שע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדכתיב ביה מפורש (פ' בהר) עד שנת היובל יעבד עמך כך גר תושב, דעל שניהם מצווים על טובתם, וכבר נתבאר דפ' זה איירי בגר תושב דהיינו זה שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות. .
(ערכין כ"ט א') לא תוננו. זו אונאת דברים ^פהר"ל אפילו אונאת דברים, וגם זה מטעם שכתבנו למעלה אות פ"ג שלא לדחותו מישראל כדי שלא יחזור לעבודת כוכבים, וכעין זה מבואר ברמב"ם פ"ח הי"א מעבדים וז"ל, עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק, והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר, וצוה עליו הכתוב שנאמר עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף אונאת דברים, ונמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בג' לאוין משום וגר לא תונה (פ' משפטים) ומשום לא תונו איש את עמיתו (פ' בהר) ומשום לא תוננו, וכן עובר משום ולא תלחצנו כמו שנתבאר בפ' משפטים. [ספרי]. מבנות ישראל. בבנות ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנענית, וכן מבני ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנענים ^פובאור הדברים, כי לפי פשטות הענין כונת אזהרת פסוק זה שלא יהיו בני ובנות ישראל מזומנים לזימה לישב בבתי פריצות וכדומה, ויתכן שאזהרה כוללת זו חלה על הב"ד שלא יניחו להזמנת פריצות כזו, ואחרי שדבר ידוע הוא שהקב"ה שונא זימה וכמ"ש בלעם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא (סנהדרין ק"ו א'), לכן הו"א שבזמן שיד ישראל תקיפה הם מוזהרים גם על כנענים שלא יהיו בהם קדשים וקדשות, על זה אמר בבנות ישראל אתה מוזהר ואי אתה מוזהר בכנעניות וכו'. –
והנה אונקלוס תרגם פסוק זה לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבד ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה, וכבר דברו הרבה מפרשים ראשונים ואחרונים מחידוש תרגום זה, וגם הרמב"ם הביאו (פ"ב הי"ג מאס"ב), אכן כולם לא העירו מה הכריחו לאונקלוס לתרגומו זה כאן, ואפשר ליישב דמדייק הלשון תהיה, שבכ"מ שבא לשון כזה בעניני אישות מורה על הוית קדושין, כנודע פעמים אין מספר בפסוק ובתלמוד [וע"ל בפ' והיתה לאיש אחר], והנה אמרו בכ"מ בגמרא דעבדים ושפחות פרוצים בזימה וכמ"ש בפסחים קי"ב ב' שצווה כנען את בניו אהבו את הזימה, לכן צוה הכתוב שלא ידבקו בהם בני ובנות ישראל כדי שלא ילמדו ממעשיהם, ותאר הכתוב ענין זה בלשון קדש וקדשה עפ"י דרכם ותכונתם של אלו, ודו"ק. .
(שם) ולא יהיה קדש. הרי זו אזהרה לנשכב עם הזכר דכתיב הכא ולא יהיה קדש וכתיב התם (מ"א י"ד) וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבות הגוים וגו' ^פזוקדש הוא לשון זנות דכתיב כתועבת הגוים, ומשכב זכר תועבה היא, וילפינן מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה, והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכר דכתיב (פ' קדושים) אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם, מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע וכו', וכ"מ בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז בקצור לשון, את למד קדש מקדש ותועבה מתועבה, והבאור כמש"כ, ואמנם כל זה הוא רק לדעת ר' ישמעאל, אבל לדעת ר' עקיבא ילפינן אזהרה לנשכב עם הזכר מדרשה אחרת מפ' דפ' קדושים ואת זכר לא תשכב, כמבואר לפנינו שם. ופשוט דדרשה זו שלפנינו אינה אלא רמז ואסמכתא דפשטות כונת הכתוב שלא יהיה איש או אשה מזומנים לזנות בבתי פריצות וכדומה, כמש"כ לעיל, ולא נתבאר למה תפס רש"י בפסוק זה לפרש ולא יהיה קדש מזומן למשכב זכר, אחרי דדרשה זו כמש"כ אינה אלא אסמכתא ורמז בעלמא, ואפשר לומר דס"ל לרש"י דבהכרח צריך לפרש כן, משום דבאיש לא שייך כל כך זימון לזנות כמו באשה אם לא למשכב זכור. .
(סנהדרין נ"ד ב') אתנן זונה. איזה הוא אתנן זונה, האומר לזונה הי לך טלה זו בשכרך, וכן האומר לחבירו הי לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ^פחאיירי בעבד עברי שאין לו אשה ישראלית דאז אסור לרבו למסור לו שפחה כנענית, אבל בעבד כנעני או בעבד עברי שיש לו מכבר אשה ישראלית מותר בשפחה, כמבואר לפנינו בר"פ משפטים ובפ' ראה. .
(תמורה כ"ט א') אתנן זונה. אמר רב, אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא, זונה כתיב והא לאו זונה היא ^פטלכאורה אם נפרש השם זונה כל שהיא מופקרת לזנות, קשה הלא כל העריות אינן מופקרות לזנות בכלל, ומה נשתנו מנדה, ואם נפרש זונה כל שביאתה ביאה אסורה קשה הלא גם ביאת נדה אסורה, והכתוב כללה בין יתר העריות, בפ' אחרי וקדושים, ומה נשתנה דינה מכל העריות, ולכן נראה דזונה נקראת זו כל שנשואיה לו באיסור, ולכן כל העריות שאין קדושין תופסין בהן נקראות זונה, משא"כ נדה קיי"ל שהקדושין תופסין בה כמבואר לפנינו ס"פ מצורע לכן לא נקראת זונה.
ונראה ראיה לפירוש זה מדברי הרמב"ם פי"ח ה"א מאס"ב וז"ל, איזו היא זונה [הפסולה לכהן] כל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו, והבא על הנדה לא נעשית זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, עכ"ל. והרי זה ממש כמש"כ, והה"מ שם חתר למצוא מקור לדבריו, ועפ"י מה שבארנו הנה מקור דבריו – גמרא מפורשת.
ואל תשיב על סברא זו ממ"ש בגמרא כאן, אמר אביי, זונה כותית, אתננה אסור דכתיב כאן תועבה וכתיב התם (ס"פ אחרי) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה"נ אין קדושין תופסין בה, זונה ישראלית אתננה מותר דקדושין תופסין בה, ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור, וקיי"ל כרבא, ולכאורה משמע דכאן אין עיקר הטעם והסברא מהא דקדושין תופסין או אין תופסין אחרי דלא קיי"ל כאביי, אך באמת זה אינו, דטעמא דרבא הוא מסברא אחרת משום דילפינן מזונה כותית כמבואר בגמרא, אבל אין זה נוגע לסתירת הסברא שכתבנו, ודו"ק. –
והנה דבר פשוט הוא דאתנן פנויה מותר, משום דלא קיי"ל כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, וכיון דאינה זונה מותר אחרי דזונה כתיב, ולפי"ז אחרי דסתם פנויות נדות הן יש להעיר ל"ל לומר חוץ מאשתו נדה ולא סתם חוץ מאתנן נדה, וי"ל. .
(שם שם ב') אתנן זונה. נתנה היא לו אתנן מותר, מאי טעמא, זונָה כתיב ולא זונֶה ^צכלומר זונה בקמ"ץ מורה על נקבה וכמו כי רועה היא (פ' ויצא), ועיין בתוי"ט פ"ה ע"ח דטהרות. .
(תמורה כ"ט ב') ומחיר כלב. איזה הוא מחיר כלב, האומר לחבירו הילך טלה זו תחת כלב זה, וכן שני שותפים שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב, זה שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר ^צאר"ל אחד נטל עשרה טלאים ואחד תשעה וכלב כנגד העשרה טלאים שנטל חבירו, העשרה טלאים שכנגד התשעה וכלב כולם אסורים משום מחיר כלב והט' שעם הכלב מותרים. ובגמרא פריך למה כנגד הכלב כולם אסורים ניפק לי' חד להדי כלבא והנך לשתרו מטעם ברירה [וצ"ל דמקשה למ"ד בדאורייתא יש ברירה] ועיין בתוס' בכורות נ"ו ב', ומשני הכא במאי עסקינן כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו שאין באותן שכנגדו טלה שוה דמי הכלב, דהשתא שייכא דמי הכלב בכולהו, כגון שאותן שכנגדן שוין כל אחד דינר דהוי י' דינרין ואותן תשעה שעמו שוין כל אחד דינר חסר מעה, דהיינו ט' דינרים פחות ט' מעות והכלב שוה דינר ותשעה מעות, נמצא באותן עשר שכנגד התשעה וכלב יש בה תשעה שבכל אחד מהן יש בו מעה מחיר כלב והעשירי כולו מחיר כלב.
והנה לא נתבאר בגמרא עיקר הטעם מפסול חליפי כלב, והמפרשים כתבו משום דמגונה הוא, אבל אין זה מספיק, כי המעט חיות מגונות בעולם, אבל האמת נראה טעם הדבר משום דמטבע הכלב להיות שטוף בזימה, ומהאי טעמא אמרו (ב"מ ע"א א') ארמלתא לא תגדל כלבא משום חשדא, ולכן העושה חליפין בכלב יש בזה חשד שהוא לזנות ולמש"ז, ולכן טעם איסור אתנן זונה ומחיר כלב סברא אחת להן, דמאיסי להקרבה משום גנות של זנות, ומדוייק לשון הכתוב כי תועבת ה' גם שניהם כמו תעוב אחד לשניהן, ודו"ק. .
(שם ל' א') ומחיר כלב. אמר ליה רבא מפרזקי לרב אשי, מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, אמר ליה, לא נשמט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב ^צבר"ל שאם נרבעה אשה לבהמה לא נפסלה לכהונה. והנה אין הפירוש מבואר ברחבה לפי נוסחא זו, וביבמות נ"ט ב' בא ענין דרשה זו בלשון אחר, מנה"מ דאמור רבנן אין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנאמר גם שניהם שנים ולא ארבעה, ע"כ. והבאור הוא דאתנן כלב פירושו שאומר לזונה הרי לך טלה זו והבעלי לכלבי, ומחיר זונה שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה מותרים למזבח, ואם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוי ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה, אתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם, ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא, וממילא אין אשה זו נקראת זונה לכל דבר, וכפי הנראה גם לפי גירסתנו שהבאנו הפירוש הוא כמו שכתבנו אלא שאין הלשון מבורר, ואמנם לשון אינו מבורר בסדר קדשים חזון נפרץ הוא כנודע. .
(שם שם ב') בית ה'. בין תלוש בין מחובר ^צגבגמרא הלשון אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש לא שנא מחובר, ונראה דסמך אסוף הפסוק דכתיב בית ה' ודריש שאפילו נתן לה בית באתנן אסור להקדישו לצורך בדק הבית, וכן מבואר בסוף הסוגיא, דעיקר הלמוד מן בית ה' עיי"ש. ורש"י כתב בזה"ל, אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה' דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן סתמא לא שנא תלוש וכו', עכ"ל. ואין לשון זה מבורר אצלי, דפתח בהלמוד מן בית ה' וסיים בהא דכתיב אתנן סתמא, וגם בגמרא מבואר מפורש דהלמוד למחובר הוא מן בית ה'. .
(ע"ז מ"ו ב') בית ה'. לרבות את הרקועין, וכדר' יוסי ב"ר יהודה, דאמר, נתן לה זהב אין עושין אותן רקועין אפילו אחורי בית הכפורת ^צדנראה דר"ל דאשמעינן דלא רק להקרבה למזבח אסור אתנן ומחיר אלא גם לבדק הבית אסור, וזה מדייק מלשון בית ה' דמיותר הוא, דדי היה לכתוב לא תביא אתנן ומחיר לכל נדר אלא מורה זה הלשון דכל שהוא לבית ה' אסור, ומה שתפס רקועין שהוא צפוי למזבח פשוט שתפס ענין שאין בו שנוי, כגון שנותן לה זהב ומאותו זהב עושין צפוי, אבל אם ע"י שינוי לא עדיף בדק הבית מקדשי מזבח שמותרים ע"י שינוי כגון חטין ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן כפי שיובא בסמוך.
ורש"י בע"ז מ"ו ב' פירש דטעם האיסור ברקועין הוא משום נוי, ומבואר דכל שאינו לנוי מותר, אבל לפי מש"כ אין הטעם כלל משום נוי אלא בכלל כמו קדשי מזבח שאינו כבוד המקום להשתמש בדבר מאוס כזה, וא"כ אין נ"מ בין דבר שהוא לנוי או לא.
וגם יש להעיר קצת על פירש"י מהא דאיתא בע"ז י"ז א' שאל מין אחד את ר"א, כתיב לא תביא אתנן זונה וכו' מהו לעשות ממנו בה"כ לכה"ג ולא השיב לו דבר, ואם היה הטעם משום נוי פשיטא שאין שייך בזה נוי, אלא כפי מש"כ דבכלל אסור בדק הבית כקדשי מזבח, ומבעי אם גם זה הוי בדק הבית או לא [ואיירי שם בכה"ג שמפרישין אותו לפני יוהכ"פ ללשכת פרהדרין ושם מתקנין לו כל צרכיו].
ועיין ברמב"ם פ"ד הי"ח מאסמ"ז וז"ל, אתנן ומחיר מותרין לבדק הבית שהרי הם משתנין, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועים לבית, עכ"ל. ותמה המג"א בסי' קנ"ג ס"ק מ"ז על מ"ש שהרי הם משתנין, דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין, עכ"ל. ולא קשה מידי, דפשוט הדבר מש"כ הרמב"ם שהרי הם משתנין הכוונה כשהם משתנין, וסתם חפצים כשמשמשין אותן לבדק הבית משתנים בעשייתם, וזהו מ"ש שהרי הם משתנין, אבל באמת בלא שינוי אסורים, וכמו שסיים בדבריו, אבל גופן של אתנן לא יעשה רקועין לבית, ודו"ק. וע"ע באו"ח סי' קנ"ג סכ"א. .
(תמורה ל' ב') לכל נדר. לרבות את העוף ^צהשאם נתן לה באתנן עופות כגון יונים אסורין לקרבן, והרבותא בזה, דהו"א כיון דאין מום פוסל בעופות (פ' אמור) כך אתנן אינו פוסל בהו קמ"ל מן לכל נדר לרבות את העוף יען כי גם עוף בא בנדר. .
(תמורה ל' ב') לכל נדר. לרבות את הבמה ^צודגם בבמות פסול אתנן לקרבן, וענין הבמות נתבאר לפנינו בפ' ראה (י"ב ט'). [ספרי]. לכל נדר. נדר – להוציא את הנדור, לפיכך נתן לה מקודשין הרי אלו מותרין ^צזבגמרא פריך ל"ל קרא למעוטי תיפק לי' דלאו ממוני' הוא ואין לו רשות ליתן לה, ומשני דאצטריך לאשמעינן דאפילו בהפריש טלה לפסחו ואח"כ המנה זונה על הפסח בשכר שתזנה לו, דסד"א דמכיון שיכול להמנות אחרים על פסחו והמעות שיקבל מהם עבור זה הם חולין גמורים דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן א"כ הפסח שלו הוא ויכול לאוסרו באתנן, קמ"ל דאפ"ה שרי מדכתיב לכל נדר פרט לכל הנדור כבר. .
(תמורה ל' ב') כי תועבת. יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה חייב, נאמר כאן תועבה ונאמר להלן (פ' שופטים) תועבה, מה להא בזובח אף כאן בזובח ^צחבפ' שופטים י"ז א' כתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כי תועבת ה' הוא, ומפורש כתיב לא תזבח. [ספרי]. כי תועבת ה'. יכול אפילו שכר פקיעתה יהיה אסור, ת"ל כי תועבת ה' ^צטשכר פקיעתה הוא שנותן לה טלה בשכר שמפקיעה ומבטלה ממלאכה ולא שכר ביאה אין שם אתנן חל עליו, דאין זה בכלל תועבה ועיין בתמורה כ"ט ב' ובכ"מ פ"ד ה"ט מאסמ"ז. .
(שם) גם שניהם. מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה, דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותרין, שנאמר גם שניהם – ולא ארבעה ^קנתבאר לעיל אות צ"ב וצ"ג ועוד יתבאר באות הבא. .
(יבמות נ"ט ב') גם שניהם. אתנן הכלב ומחיר הזונה הרי אלו מותרין, שנאמר שנים ולא ארבעה ^קאאתנן הכלב הוא האומר לזונה הי לך עלה זה והבעלי לכלבי, ומחיר זונה הוא שהחליף שפחה זונה בטלה לקנות אותה למלאכה, ור"ל שאם יהיו בכלל גם אתנן כלב ומחיר זונה הרי הוו ביחד ארבעה, אתנן ומחיר זונה ואתנן ומחיר כלב, והכתוב אומר גם שניהם שהוא לשון מיותר דהו"מ לומר תועבת ה' הם, ובא להורות שנים ולא ארבעה. וטעם הדבר מהיתר אתנן כלב הוא משום דאין זנות לבהמה כפי שנתבאר למעלה. .
(תמורה ל' א') גם שניהם. האתנן ומחיר ולדותיהם מותרין, שנאמר הם ולא ולדותיהם ^קבדמדכתיב גם שניהם דרשינן כאלו כתיב שנים הם דהו"ל מעוט. .
(שם שם) גם שניהם. נתן לה באתננה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין מותר, דכתיב הם ולא שנוייהם ^קגכמש"כ באות הקודם ותרתי ש"מ הם ולא ולדותיהם [בדרשה הקודמת] הם ולא שנוייהם, והוא הדין בנתן לה מעות וקנתה קרבן מותר, כיון דלא נקרב גוף האתנן, ובב"ק ס"ה ב' חקר בשנוי דממילא אי הוי שנוי או לא, כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, וס"ל לר' אלעאי שם דהוי שנוי ובברייתא שם מבואר דלא הוי שנוי, ומפרש בגמרא דר' אלעאי אתא כבית הלל דהם ולא שנוייהם וברייתא אתיא כב"ש גם לרבות שנוייהם, ואחרי דאנן קיי"ל כב"ה ממילא גם שנוי דממילא נקרא שנוי, וצ"ע דלא נזכר מכל זה בסוגיא כאן וגם לא ברמב"ם פ"ד הט"ו מאסורי מזבח, בעוד שלענין גניבה פסק כן בפ"א וב' מגניבה, וצ"ל דלענין אתנן הוי יותר רבותא שנוי שבידים כגון חטים ועשאתן סולת דאעפ"י שהשנוי נעשה על ידה ובא מכחה הו"א דכיון דמגונה היא אין נ"מ גם אם שינתן קמ"ל דבכ"ז מותר, ולפי"ז שוב לא אצטריך לאשמעינן בשנוי דממילא דכש"כ הוא דמאליו נעשה השנוי ולא על ידה. .
(שם שם ב') לא תשיך. אף הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך ומשום ולאחיך לא תשיך (פ' כ"א) ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ^קדדריש לא תשיך בפעל יוצא והיינו שלא יגרום להמלוה שישיכנו, וכן עובר משום ולפני עור משום שגורם להמלוה שיקח ממנו רבית, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' משפטים ובפ' בהר. .
(ב"מ ע"ה ב') נשך כל דבר. תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר, מניין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום, ת"ל נשך כל דבר – אפי' דבור אסור ^קהכלומר שהלוה אינו רגיל להקדים לו שלום אסור בזה הלוה, ואין הלשון מבורר כ"כ דהול"ל ואין הלוה רגיל, כי הנושא הוא המלוה [ומצינו כלשון זה בחז"ל שמסתעף לשני גופים, מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו], ודריש דבר מלשון דבור, שכן רגילין חז"ל לדרוש וכמו שהבאנו הרבה דוגמאות לזה לעיל בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה, וכן מטעם זה היא הדרשה שבסמוך שלא ישמש בו בטרחות דברים ובטובת הנאה אם אינו רגיל בכך. ואמנם עיקר דרשה זו ע"ד אסמכתא דעיקר הפסוק אתא לדרשה שבסמוך כל דבר אשר ישך, ועיין ביו"ד סי' ר"ס. ויש להעיר אם נכון המנהג שמכירין תודה איש לחבירו בעד הלואת גמלות חסד אם אין בזה משום רבית דברים, וי"ל כיון דממדת ד"א להודות זל"ז על הטרחא אין הודאה כזו מוסבת על גוף ההלואה כי אם על טרחת הדבר. .
(שם שם) נשך כל דבר. תניא, רבי שמעון אומר, מניין שלא יאמר לו המלוה צא ושאול בשלום פלוני או דע אם בא איש פלוני ממקומו, ת"ל נשך כל דבר ^קוהיינו הך דדרשה הקודמת בשנוי ענין. [ספרי]. כל דבר אשר ישך. מה ת"ל, שיכול אין לי אלא נשך כסף נשך אוכל, מניין לרבות כל דבר, ת"ל נשך כל דבר אשר ישך ^קזר"ל כל דבר אשר הלוהו, וע"ע מה שנוגע לדרשות בפסוק זה לפנינו בפ' משפטים ובפ' בהר. .
(ב"מ ס"א א') לנכרי תשיך וגו'. לנכרי תשיך – זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך – מצות לא תעשה ^קחלדעת הרמב"ם בפ"ה ה"א ממלוה היא מ"ע גמורה וכן הוא מפרש את לשון הפסוק בפ' ראה את הנכרי תגוש, אבל לדעת הראב"ד ועוד ראשונים ענין מצות עשה זו הוא רק ליתן גם עשה לישראל הנושך לבד הל"ת דלאחיך לא תשיך, וכמו הלשון כל עוף טהור תאכלו, דעיקרו בא להורות איסור אכילת עוף טמא וכדומה מן הלשונות. –
ויש להביא סמוכים לדעת הרמב"ם מסוגיית הגמרא בב"מ ע"א א' דדריש שם על הפ' אם כסף תלוה את העני עמך (פ' משפטים) עמי ועובד כוכבים עמי קודם, ופריך פשיטא, ומשני לא נצרכא אלא אפילו לעובד כוכבים ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם. והנה באמת הדבר יפלא, כי היתכן לומר כשאחד רוצה לעשות בכספו איזה עסק להרויח, נאמר לו אל תעשה עסק בכספך אלא תן אותם בגמלות חסד, והכא הלא כשרוצה ליתן לעובד כוכבים ברבית להרויח אנו אומרים לו דיותר טוב ליתנם בגמ"ח, ולא מצינו מצוה כזו, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש היטב, דהכונה כשרוצה לקיים מצות הלואה לעובד כוכבים ברבית ומצות גמ"ח לישראל, אשמעינן דהמצוה לישראל בחנם קודמת למצוה לעובד כוכבים ברבית, ודו"ק. –
אמנם אפילו לדעת הרמב"ם אל יפלא כלל הדבר הזה מה שציותה התורה לנכרי תשיך, וכמו שרגנו על זה צוררי ישראל ותלמודו כנודע, יען כי אז בצאת ישראל ממצרים ונתינת התורה היו הם עם לבדד ישכון, והסכימו ביניהם שאיש ואיש יגמול חסד לזולתו, בכספו ובסחורתו, וזהו כונת הצווי לאחיך לא תשיך, והיינו כי אתה לא תשיך אותו והוא לא ישוך אותך, אמנם העמים אשר זולתם מכיון אשר כשילוו הם לישראל לוקחים הם מהם רבית, לכן בדין הוא כשישראל לוים להם יקחו גם הם רבית מהם, והרי זה דומה לחברת אנשים שותפים המתנים וגומרים ביניהם שלא יחשבו זל"ז רבית, אבל הם לזולתם נותנין ולוקחין רבית, וזה מעשים בכל יום ובכל עם ולשון שמתאחדים אגודות אנשים בעניני מסחר שונים בתנאים והנחות נאותות להם ואין לזר חלק אתם, וממילא מבואר שהמאמר לנכרי תשיך הוא באמת מצוה בנויה על יסודי תקוני העולם וחברת האדם, וא"כ כל מה שטענו המהבילים והנרגנים בענין זה הכל הבל ורעות רוח, והתורה אמת ושלום חותמה. [ספרי]. כי תדר נדר. אין לי אלא נדר, נדבה מניין, נאמר כאן נדר ונאמר להלן (פ' צו) אם נדר או נדבה, מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו ^קטעיין מש"כ בר"פ מטות בענין זה. .
(ר"ה ה' ב') לה' אלהיך. אלו הדמים הערכין והחרמות וההקדשות ^קישהן קדשי בדק הבית וכולן לה' ואין לכהנים בהן כלום, דבכולהו כתיב לה', גבי ערכין כתיב בערכך נפשות לה' (פ' בחקתי) ובחרמין כתיב (שם) קדש קדשים הוא לה', ובהקדשות כתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש לה'. .
(שם שם) לה' אלהיך. זה הקדש בדק הבית ^קיאהיינו הך דדרשה הקודמת בשנוי לשון יעו"ש. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) לא תאחר. תניא, אחר הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך, כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר ^קיבכלל דין איסור בל תאחר הוא שמ"ע מה"ת שיביא נדריו ונדבותיו ברגל שפגע בו תחלה שנאמר (פ' ראה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ונדריכם ונדבותיכם, דהכונה היא בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, וכשהגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מ"ע, ואם עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או שנדב הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו. וענין השלש רגלים שבעינן בזה מבואר לפנינו ס"פ ראה בפ' שלש פעמים, ודעת ר' שמעון בגמרא דבעינן שלש רגלים כסדרן וחג המצות תחלה ולא קיי"ל כן. –
ועיין בתוס' כאן שכתבו דהא דבלקט שכחה ופאה אינו עובר בבל תאחר רק לאחר שלש רגלים הוא רק היכי דלא קיימו עניים, אבל היכי דקיימו עניים ואינו נותן עובר מיד כמו בצדקה, עכ"ל. ולפי סברא זו צריך לפרש כן דברי הרמב"ם בפ"ח הי"א ממתנ"ע לענין צדקה דחייב ליתנה מיד ואם עבר הרי זה עובר מיד על בל תאחר, ובדין שלפנינו בפי"ד הי"ג מקרבנות דימה דין מתנות עניים לקרבנות דאינו עובר רק אחר ג' רגלים, ולכאורה פסקיו סותרין זא"ז, ואך עפ"י סברת התוס' צ"ל דבהלכות מתנ"ע איירי דקיימו עניים ובהלכות קרבנות איירי דלא קיימו עניים, אמנם לא הונח לי בזה שהרמב"ם יסתום פרט ועיקר כזה.
ולכן נראה דס"ל כמש"כ איזו מהראשונים דיש חלוק בין צדקה שנתחייב על פיו ובין מתנות עניים שנתחייב ממילא כמו לקט שכחה ופאה, דהיכי דנתחייב עפ"י דבורו קבל עליו לתתם מיד ולכן מכיון שלא נתנם מיד עובר על בל תאחר, אבל היכי שנתחייב ממילא הרי זה ככל החיובים שבתורה שמשתמש בהן עפ"י הזכות שזכתה לו התורה שלא לעבור עד אחר ג' רגלים, ויתיישב לפי"ז הלשון שכתב הרמב"ם כאן בהלכות קרבנות מתנות עניים, דרומז בזה למתנות עניים קבועות דהיינו לקט שכחה ופאה, ובהלכות מתנ"ע כתב מפורש צדקה, וזה כמש"כ. וע"ע מש"כ בזה בר"פ ראה בפסוק ובאת שמה. .
(ר"ה ד' ב') לא תאחר. תניא, בן עזאי אומר, אע"פ שהוא בבל תאחר אינו בבל ירצה ^קיגר"ל שהקרבן כשר ולא נחשב כמצוה הבאה בעבירה, וטעם הדרשה פשוט דלא ירצה שייך רק אם הפסול בגוף הקרבן, משא"כ איסור בל תאחר הוא רק בהבעלים, ובפ' צו ז' י"ח נתבאר ענין זה יותר ברחבה. .
(ר"ה ו' א') לא תאחר. ת"ר, צדקה הרי היא כנדר שעובר עליה בלא תאחר לשלמו ^קידדהכי משמע דצדקה עובר בבל תאחר מדדריש בסמוך פסוק כ"ד בפיך זו צדקה וזה קאי בענין בל תאחר ש"מ דגם על צדקה קאי צווי זה. .
(ערכין ו' א') לשלמו. אותו ולא חלופיו ^קטוכגון אם הקדיש בהמה למזבח ועבר עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה בבהמה אחרת אינו עובר בל"ת עד שיעברו על האחרת שלש רגלים, והרבותא בזה דהו"א הואיל ומכח קמא קאתי הוי כמאן דעברו עלי' ג' רגלים, קמ"ל. .
(ר"ה ה' ב') כי דרש וגו'. כי דרש ידרשנו – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים ^קטזחטאות ואשמות הן נדרשין ממך שהרי חובה הם עליך, ועולות ושלמים כגון עולות ראי' ושלמי חגיגה שהם חובה, דאלו דנדר ונדבה ברישא דקרא כתיבי. , לה' אלהיך – אלו צדקות ומעשרות ובכור ^קיזלכאורה היה אפשר לרבות גם אלה מהלשון כי דרש ידרשנו כמו חטאות ואשמות עולות ושלמים כמבואר באות הקודם שהרי גם הם חובה, אך מפני כי יש לחלק בין החיובים דמעשרות ובכור דאי לית להו לא מתחייב בהו, לכן יליף מן ה' אלהיך דגם ענינים אלה יש בהם קדושת ה'. אמנם רש"י פירש דגם בכור ומעשר ילפינן מן דרש ידרשנו, וצ"ע שהרי מפורש מבואר בגמרא דילפינן מן לה' אלהיך, ואולי היה לפניו גירסא אחרת וכדמשמע קצת מדבריו בסמוך בד"ה ה' אלהיך, ועיין בתוס' ובמהרש"א. .
(שם שם) מעמך. זה לקט שכחה ופאה ^קיחשהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך (פ' משפטים). .
(שם שם) מעמך. תנא ר' חייא, מעמך – פרט ליורש ^קיטשהיורש אינו עובר בבל תאחר על נדר אביו. ואעפ"י דבדרשה הקודמת מעמך זה לקט שכחה ופאה מפרש בגמרא קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך, ופירש"י דההיא דרשה ילפינן מלשון עמך ומעוט יורשין ילפינן מן מ' יתירה, ולא נתבאר איך שייך לדרוש מן מ' דמעמך אחרי דלא סגי בלא"ה לכתוב בלא מ"ם, כי הלא הלשון דרש ידרשנו עמך אינו דבוק כלל, ואולי ט"ס בגמ' וצ"ל קרי בי' ממך וקרי בי' מעמך ור"ל דהיה יכול לכתוב ממך. .
(שם ו' ב') והיה בך חטא. בך חטא ולא בקרבנך חטא ^קכר"ל שאם איחר להביא קרבנו לאחר שלש רגלים אין הקרבן נפסל בכך ולא אמרינן דהוי ככל נעשה שלא כמצותו ושלא בזמנו, ולעיל באה דרשת בן עזאי בענין זה מדרשה אחרת, יעו"ש. ולדידיה איצטריך הדרשה בך חטא לענין דרשה הבאה ולא באשתך חטא. .
(שם ה' ב') והיה בך חטא. בך חטא ולא באשתך חטא ^קכאמפרש בגמרא ס"ד אמינא הואיל ואמר ר' יוחנן אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר (משלי כ"ב) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, והו"א דבעון בל תאחר נמי אשתו של אדם מתה קמ"ל בך חטא ולא באשתך חטא. ונראה דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו כל עת שמשהא דאז הלא אינו משלם, אך אחר ששילם לא תמות בעון האיחור. –
ובזה יתבארו שנויי הלשונות במ"ר, שבפ' בחקתי (פל"ז) איתא הלשון כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל [רומז למ"ש במדרשים פ' וישלח שאיחר יעקב נדרו ומבואר לפנינו ר"פ ויחי], וברבה קהלת פ"ה איתא כל הנודר ואינו משלם גורם שתמות אשתו דכתיב ואני בבואי מפדן וגו', ולכאורה לפי הלשונות סותרים הענינים זא"ז, דלפי נוסחא ראשונה מבואר שמתה מחמת שיהוי הנדר, ונוסחא שניה מורה דמתה רק כשאינו משלם, אבל לפי שבארנו אין שינוי ענין בשינויי הלשונות, משום דכל זמן שמשהא הרי הוא בכלל נודר ואינו משלם, ודו"ק. .
(שם י א') וכי תחדל לנדור. אמר שמואל, כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע, א"ר אבהו, מאי קרא, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, ויליף חדלה חדלה, כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם (איוב ג') שם רשעים חדלו רוגז ^קכבעיקר טעם הדרשה הוא כמובא בדרשה הסמוכה וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא, וכאן יליף בדרך אסמכתא בגז"ש חדלה חדלה, ולא נתבאר טעם הגז"ש. ואולי הכונה כי רק מהנדרים הבאים מכעס ורוגז תחדל לנדור, משא"כ הנדרים הבאים בישוב הדעת כגון לאפרושי מאיסורא או בעת צרה או לסייג ופרישות וכדומה, ולפי"ז תכונן הראי' מחדלו רוגז. .
(נדרים כ"ב א') לא יהיה בך חטא. תנא רב דימי, כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא, אמר רב זביד מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא, הא לא חדלת איכא חטא ^קכגעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(נדרים ע"ז ב') מוצא שפתיך תשמר. ת"ר, מוצא שפתיך זו מ"ע, תשמור – זו מצות ל"ת ^קכדהנה בעלמא אמרינן כל מקום שנאמר השמר אינו אלא ל"ת, אמנם בכ"מ מתחיל הצווי בלשון השמר, וכאן דכתיב הצווי השמר בלשון אחר לכן דריש שמוצא שפתיך הוא מ"ע וכלה"כ בפ' מטות והיוצא מפיכם תעשו ותשמור הוא ל"ת, והיינו שהנודר ואינו מקיים עובר בעשה ול"ת וכבר כתבנו ר"פ ראה דבעשה עובר ברגל ראשון כדכתיב שם ובאת שמה והבאתם שמה, ובל"ת עובר לאחר ג' רגלים כמבואר לעיל בפסוק כ"ב. .
(ר"ה ו' א') מוצא שפתיך תשמר. אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מניין, ת"ל (פ' ויקהל) כל נדיב לב ^קכהנראה דסמיך אסוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זהו רק בנדרי הקדש אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו דכתיב (ר"פ מטות) לבטא בשפתים, ועיין מש"כ בפ' ויקהל שם. .
(שבועות כ"ו ב') ועשית. אזהרה לב"ד שיעשוך, ומכאן למדין למשכון ^קכור"ל שממשכנין את הנודר לקיים נדרו, ויתכן דמדייק מדלא כתיב תשמור לעשות, ודריש הלשון ועשית לא מלשון צווי אלא מלשון ספור הויה, ר"ל שכך יהיה שתעשה כאשר נדרת, אם ברצון אם בכפיה, אבל הדבר יֵעָשֶׂה איך שהוא בכל אופן, ודו"ק. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) כאשר נדרת. קבע נדרו בשעת הפרשה ולא בשעת הנדר ושינה, אינו כלום, דכתיב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת ^קכוקבע – פירושו פרט, וכגון שאמר הרי עלי מנחה ולא פירש אם מרתשת או מחבת ובשעת הפרשה פרט מרחשת ושינה והביא מחבת לא מפסלא, משום דחובת הקביעות הוא מה שקובע בשעת הנדר ולא בשעת הפרשה. .
(מנחות ק"ג א') כאשר נדרת וגו'. כאשר נדרת – זה נדר, לה' אלהיך – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים ^קכזקרא יתירא הוא ובא לדרשה לרבות דבר שבחובה. נדבה כמשמעה, אשר דברת – אלו קדשי בדק הבית, בפיך – זו צדקה ^קכחכי הצדקה שגורה לעולם בפה, וכלה"כ (ישעי' מ"ה) יצא מפי צדקה. .
(ר"ה ו' א') נדרת נדבה. וכי נדר נדבה היא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא, מכאן לזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ^קכטר"ל אם נעשה הכל כתקונו אז יצא חובת נדרו וקרבנו ואם לאו הרי הוא נחשב לנדבה, ולחובתו יביא קרבן אחר. .
(זבחים ב' ב') נדרת נדבה. וכי נדר קרוי נדבה, אלא לחייב על כל נדר ונדר ועל כל נדבה ונדבה ^קלשאם יש לו כמה נדרים ואיחר להביאם עובר על כל אחד לאו מיוחד ולא לאו אחד על כולם, ואשמעינן בזה כמו שנדר ונדבה בודאי שני דברים הן שעובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך עובר על כל נדר לעצמו ועל כל נדבה לעצמה. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"א) כי תבא. נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (כ"ד ט"ו) לא תבא עליו השמש, מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר ^קלאוכן בדרשה הבאה דריש יכול בכל אדם הכתוב מדבר וכו'. ולכאורה אינו מבואר איך ס"ד דאיירי בכל אדם עד שצריך לדרוש דאיירי בפועל, כי היתכן שיהיה רשות לכל איש לאכול מכרם איש אחד ובעה"ב לא יהיה רשאי למחות, ונראה דבא להוציא מדעת איסי בן יהודה דס"ל בב"מ צ"ב א' דהפסוק איירי בכל אדם ואיירי בעושין בסעודה, כלומר שבאים אנשים ועובדים שם ואוכלים, קמ"ל דאפ"ה ניחא לי' לאינש לאוגיר אגורי ונקטפי' לפרדיסיה ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה, אלא איירי בפועל קבוע, ולתוספת ראיה דריש בגז"ש ביאה ביאה כדמפרש, ובדרשה הבאה דריש ענין זה בלמוד אחר. .
(ב"מ פ"ז ב') כי תבא. יכול בכל אדם הכתוב מדבר, ת"ל ואל כליך לא תתן אבל אתה נותן לכליו של חבירך, ואיזה הוא – זה הפועל ^קלבנתבאר בדרשה הקודמת, יעו"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד) בכרם. אין לי אלא בכרם, כל מילי מנלן, גמרינן מכרם, מה כרם מיוחד דבר שהוא גדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שהוא גדולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו ^קלגר"ל מה כרם שבכאן איירי בשעת גמר מלאכה, דכיון דכתיב ואל כליך לא תתן משמע דהוא בשעה שתולשין הענבים לתת לכליו של בעה"ב דהיינו בגמר מלאכה, אף כל דבר שהוא בשעת גמר מלאכה דהיינו כשתולשין מהקרקע. ופשוט דהיכי דהמנהג שפועל אוכל מכל עבודה או שהתנו כן אז אוכל בכל מקום וזמן ותבואה, וכמ"ש בירושלמי פ"ז דב"מ ה"א דבענין אכילת פועלים המנהג מבטל הלכה עיי"ש ובמרדכי. .
(ב"מ פ"ז ב') בכרם. אין לי אלא במחובר, בתלוש מניין, א"ר אמי, כתיב כי תבא בכרם, מי לא עסקינן ששכרו לכתף ואמר רחמנא ליכל ^קלדר"ל ששכרו לשאת הענבים וחביריו בוצרין דהוי מלאכתו בתלוש. וע"ע השייך לענין זה לקמן בפסוק לא תחסום שור בדישו (כ"ה ד'). .
(שם פ"ח ב') בכרם. היה עושה בידיו ולא ברגליו, ברגליו ולא בידיו, ואפילו בכתיפו, הרי זה אוכל, דכתיב כי תבא בכרם – בכל מאי דעבד ^קלהטעם הדרשה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם דאז היה במשמע רק כדרך הבוצרים. .
(שם צ"א ב') בכרם רעך. בכרם רעך ולא בכרם עובר כוכבים ולא בכרם הקדש ^קלוואעפ"י שכלולים שני המיעוטים יחד בכ"ז אין גדרי השלילות בהם שוים, והיינו דבכרם עובד כוכבים מותר לתת גם לכליו, לא כמו בכרם ישראל דכתיב ואל כליך לא תתן, ובכרם הקדש אסור גם לאכול בעת העבודה. והרבותא בזה לענין כרם עובד כוכבים הוא עפ"י מה דקיי"ל (ב"ק קי"ג ב') גזל עובד כוכבים אסור קמ"ל דבפועל שרי. ובטעם הדבר נראה עפ"י מש"כ לעיל בפסוק כ"א בדרשה לנכרי תשיך סוף אות ק"ח יעו"ש. ואיסור האכילה בכרם הקדש פשוט הוא משום דאסור ליהנות משל הקדש וכמ"ש במעילה י"ג א' הפועלים לא יאכלו גרוגרת הקדש, יעו"ש ובתוס' כאן.
ועיין בש"ך לחו"מ סי' של"ז ס"א שפירש הדרשה רעך ולא של עובד כוכבים דקאי על יאכלת, ור"ל דפועל העושה בכרם עובד כוכבים אסור לו לאכול כלל בשעת מלאכה, וכנראה כתב כן עפ"י זכרון לשון דרשה זו כמו שהיא בקצור רעך ולא של עובד כוכבים, יען כי בגמרא מפורש מבואר דכונת המעוט לענין היתר הנתינה לכליו, ואולי היה לפניו גירסא אחרת בגמרא, אך בסוגיא דסנהדרין נ"ז א' מבואר ג"כ דהפירוש הוא כמו הגירסא שלפנינו, יעו"ש בגמרא וברש"י, וכן ברמב"ם פי"ב ה"ה משכירות כתב, אין הפועלים אוכלים בשל הקדש שנאמר בכרם רעך, ולא הזכיר כרם עובד כוכבים, הרי דמפרש גם הוא דהמעוט רעך בעובד כוכבים לא קאי על ואכלת. ואמנם צ"ע שלא הביא הדין דבעובד כוכבים מותר לתת לתוך כליו, וע"ע בסוגיא וצ"ע. .
(שם פ"ז ב') ואכלת. ואכלת – ולא מוצץ ^קלזר"ל שלא ימצוץ היין לזרוק החרצנים, דבאופן כזה יאכל ענבים יותר מן המדה הראויה ויפסיד לבעה"ב הרבה. ובתוס' העירו בדרשה זו דהא קיי"ל בעלמא שתיה בכלל אכילה, ולפי מה שפרשנו אין טעם הדרשה כלל משום דמוצץ הוי כשותה ואינו בכלל ואכלת, אלא משום דבמוצץ מפסיד הרבה לבעה"ב, וראיה לזה שהרי קיי"ל היה עושה ביין שותה מן היין, א"כ מבואר דואכלת לאו דוקא, וא"כ א"א למעט מוצץ משום שותה, אחרי דבאמת פועל גם שותה, אלא כמש"כ, וכה"ג כתבנו באות הבא ובאות קמ"א וקמ"ו יעו"ש. .
(שם שם) ענבים. ענבים – ולא ענבים ודבר אחר ^קלחכלומר להמתיק את הענבים בדבר מתוק או לאכלם בפת משום דבאופן כזה יאכל הרבה מאוד ויפסיד לבעה"ב וכמש"כ באות הקודם יעו"ש. .
(שם שם) ענבים. וכי אין אנו יודעים שאין בכרם לאכול אלא ענבים, ומה ת"ל ענבים, אלא מכאן שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים – לא יאבל בתאנים ^קלטואפילו שכרו לעשות בשניהם. ובבבלי ב"מ צ"א ב' משמע קצת דילפינן זה מלשון שבסמוך ואל כליך לא תתן, ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וי"ל דהבבלי ס"ל דיתור לשון ענבים דרשינן לענין אחר, ענבים ולא ענבים ודבר אחר כבדרשה הקודמת או ענבים כמו שהן כבדרשה הבאה. ואמנם יש נ"מ בין הדרשות דלדרשת הירושלמי אסור לאכול רק ממין אחר, אבל אם עושה בגפן זה מותר לאכול מגפן אחר שהוא מינו, משא"כ לדרשת הבבלי אסור גם מגפן אחר, יען דאפשר לדרוש ממה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וכמבואר בגמרא שם, ועיין בחו"מ סי' של"ז ס"י דבאמת אסור לאכול גם מגפן אחר, וחדוש הוא שכל המפרשים והפוסקים לא העירו מדרשת הירושלמי שלפנינו שיש לדון ממנה נ"מ לדינא כמש"כ, ועיין בתוי"ט פ"ז מ"ד דב"מ, וצ"ע. .
(ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד) ענבים. וכי עלה על דעתך שיאכל עצים ואבנים, ומה ת"ל ענבים, שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים ^קמעיין מש"כ להלן אות קמ"ח. .
(ירושלמי ב"מ פ"ז ה"ב) ענבים. אסור לפועל שיהיו אשתו ובניו מהבהבין לו את השבלים באור, שנאמר ענבים – ענבים כמו שהן ^קמאבגמרא ב"מ פ"ט ב' חקרו דלא מבעי הפועל עצמו אסור משום בטול מלאכה אלא אפילו בני ביתו י"ל דאסורים לעשות כן עבורו מפני שע"י זה יאכלו יותר מדי ויפסיד לבעה"ב, וכמו שאסור לו למוץ ענבים ולקלף בתאנים כפי שנתבאר לעיל ובסמוך. ולא נתבאר לי אם דרשה זו שכתב הרמב"ם מדנפשי' היא כאשר כן דרכו להסמיך דין מקובל על לשון התורה, כנודע, או כי היתה לפניו בחז"ל, ואנכי לא מצאתיה. [רמב"ם הלכות שכירות פי"ב ה"ו]. כנפשך. כנפשו של בעה"ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור, מלמד שאין הפועל אוכל בתלוש אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ^קמבמפרש כנפשך כמו שהוא שלך, ויתכן דמדייק מדלא כתיב ואכלת ענבים דייך, כלשון הכתוב במשלי כ"ה דבש מצאת אכול דייך, ומפרש שתאכל אתה באופן שבעה"ב אוכל ופטור מן המעשר, והוא כמו דקיי"ל פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול מהן אכילת ארעי עד שתגמר מלאכתן, וכך הדין בפועל. והרבותא בזה דלא אמרינן הואיל ובשכרו אוכל על כרחו של בעה"ב הוי לי' כמקח וממכר דקובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כיון דזבניה אחשביה, קמ"ל. .
(ב"מ פ"ז ב') כנפשך. כנפשו של בעה"ב כך נפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת לך פטור אף פועל אם חסמת לו פטור אתה ^קמגכלומר פטור ממלקות אבל איסור יש, וגם משלם לו כשיעור שהיה אוכל. וטעם הדרשה מן כנפשך עיין ריש אות הקודם. .
(שם פ"ח ב') כנפשך. כל דבר שהנפש תאבה ^קמדכלומר שאם יש פירות גרועות ויפות מותר לו לאכול מן היפות יותר. ויתכן דמכאן קיי"ל דרשאי הפועל למנוע עצמו מלאכול עד שמגיע למקום היפות ואוכל כמבואר במשנה ב"מ צ"א ב' יעו"ש ובסמ"ע סי' של"ז ס"ק כ"ג. .
(ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד) כנפשך שבעך. מותר לפועל לאכול בדינר אע"פ ששכרו במעה כסף, שנאמר כנפשך שבעך ^קמהעיין מש"כ לעיל סוף אות קמ"א וצרף לכאן. ומבואר במשנה צ"ב א' דאעפ"י כן מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו, כלומר שימנעו מלשוכרו, והלשון רעבתן לאו דוקא הוא, דבאמת פירוש הלשון רעבתן בכל מקום הוא האוכל יתר מכפי הדרוש לו, וכאן הכונה שלא יהא אוכל יתר על השכירות שלו, אעפ"י שמעטה לו אכילתו, ותפס גם בזה לשון רעבתן משום דמדה יתירא היא לו מצד אחר, מצד השכירות. [רמב"ם הלכות שכירות פי"ב הי"א]. שבעך. שבעך ולא אכילה גסה ^קמוכתבו התוס' דטעם הדבר משום דאכילה גסה לא שמה אכילה, ולפי"ז אין דין זה שייך ביחוד לפועל אלא בכלל דאסור לאכול אכילה גסה, ולדעתי קשה הדבר למה זכר כאן דין זה שהוא כללי לכל אדם ולכל עניני אכילות, וכן קשה למה לא מצינו דרשה זו לענין כמה לשונות של אכילה דכתיבי בתורה, כמו לענין קרבנות ותרומות ומעשרות ובכורים וכדומה הרבה, וכן לפי"ז היה אפשר למעט אכילה גסה מן ואכלת דלא שמה אכילה, ולמה תלי מעוט זה מלשון שבעך.
ולכן לולא דבריהם הי' נראה דבאמת מה שרגילים אנו לקרוא אכילה גסה אין בזה איסור ממש אלא רק מדה מגונה שאינה ממדות ד"א וצניעות, ולכן לא נקראת אכילה כזו אכילה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם הנוהגים בנמוס וד"א, וכאן אין הכונה כלל שלא יאכל במדת אכילה גסה אלא שלא יאכל יתר על המדה הדרושה לו, דהיינו יתר כדי שביעה, משום הפסד דבעל הכרם, וכמו טעם הדין ואכלת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ודבר אחר, כמבואר לפנינו למעלה בדרשות הקודמות דהטעם הוא משום הפסד דבעה"ב יעו"ש. וניחא מאוד מה דדריש כן מלשון שבעך, כלומר דהאוכל יתר על המדה הרי הוי זה יתר על כדי שביעה וזה לא התירה התורה, וקרי לאכילה זו בשם אכילה גסה, וחדוש בעיני על הפוסקים שסתמו באור דין זה. .
(ב"מ פ"ז ב') שבעך. מלמד שלא יהא אוכל ומקיא ^קמזיתכן דהכוונה שלא ינהוג כמנהג הרומאים שהיו אוכלים ומקיאים למען יאכלו שנית, וטעם הדבר משום פסידא דבעה"ב כמש"כ באות הקודם. .
(ירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד) שבעך. מלמד שלא יהא מקלף בתאנים וממצמץ בענבים ^קמחכלומר שיאכל הפירות כמו שהם אבל לא ימוץ היין ויזרוק החרצן ולא יקלף התאנים ויאכל רק הגרעין דבאופן כזה יאכל הרבה מאוד יתר על המדה ויפסיד לבעה"ב, וכבר זכרנו מענין זה. ובירושלמי ב"מ ש"ז ה"ב איתא הלשון בענין זה ואכלת ענבים וכי תעלה על דעתך שיאכל עצים אלא מה ת"ל ענבים, שלא יקלף בתאנים וימצמץ בענבים, ע"כ, ונראה הגירסא שבירושלמי מעשרות שלפנינו נכונה דעיקר למוד זה מן שבעך, משום דיתור מלת ענבים דרש הירושלמי לענין אחר שאם הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים כמובא לפנינו לעיל. וע' מש"כ לעיל אות קל"ט. .
(שם שם) ואל כליך וגו'. בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכליו של בעה"ב אי אתה אוכל ^קמטכלומר שאין רשאי לאכול אלא בשעת גמר מלאכה, דהיינו משנגמרה בשול הפירות דאז נותנין לכליו של בעה"ב, וכן אינו רשאי לאכול אלא בשעת מלאכה, וע' מש"כ בענין זה לעיל אות קל"ג. ומה שנוגע עוד ללשון פסוק זה ובעיית הגמרא בב"מ צ"א ב' ממין שאתה נותן לכליו של בעה"ב או ממה שאתה נותן וכו' עיין מש"כ לעיל אות קל"ט. .
(ב"מ פ"ז ב') ואל כליך וגו'. תניא, מניין לפועל שאמר תנו לאשתי ולבני שאין שומעין לו, ת"ל ואל כליך לא תתן ^קנר"ל אם אמר לבעה"ב תן לאשתי ובני מה שהי' לי לאכול אין שומעין לו משום דזה נקרא ואל כליך לא תתן. ובאור הדבר כתב הסמ"ע סי' של"ז ס"ק ל"ג משום דהא דהפועל אוכל אינו מכח זה דהתורה זכתה לו מכח תוספת שכרו דפועל דאלו הי' כן באמת הי' מותר ליתן את שלו למי שירצה, אלא הא דזכתה לו התורה לאכול הוא מחמת חנינה וחסד כשאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה ואמרינן דלא זכתה לו אלא בשעה שנותנו לפיו, עכ"ל. ולדעתי אין זה מספיק דעכ"פ למה אינו רשאי ליתן חלקו לאשתו ובניו כאשר העניים במתנותיהם וכמו בלקט שכחה ופאה וכדומה.
אבל באמת נראה הבאור דהא דהתירה התורה לפועל לאכול בשעת מלאכה הוא לגרמי' ולטובתו של בעה"ב שלא יהא הפועל מקמץ כסף משכירתו למחית בני ביתו והוא בעצמו ירעב ויתענה בשעת מלאכה, וע"י זה יחלש כחו ויתרשל במלאכתו, וכמו דקיי"ל שאסור לפועל לישב בתענית וכן אסור לו לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום וכדומה מן הענויים והכל מפני בטול מלאכתו של בעה"ב, כמבואר בחו"מ סי' של"ז סי"ט, ולפי"ז בנדון דידן ממילא מבואר דרק לגופו ממש התירה התורה לאכול אבל לא לבני ביתו משום דאל"ה אין תועלת בתקנה זו, שעדיין יניח חלקו לבני ביתו והוא ירעב ויחלש.
ועל פי סברא זו יתבאר בפשיטות טעם הפוסקים דאפילו משהגיעו לידו הפירות אינו רשאי ליתנם לב"ב ולא אמרינן דמשהגיעו לידו זכה בהם ורשאי לעשות בהם כאדם בשלו כל מה שירצה, והסמ"ע טרח להסביר הענין עפ"י דרכו שכתבנו, אבל לפי מה שבארנו הדבר פשוט דכאן לא בזכיה תליא מילתא ורק כדי שיחזק כחותיו ויזדרז במלאכתו, ולכן מה לי אם קודם או לאחר שהגיעו לידו אסור ליתנם לב"ב, אחרי אשר לפי המבואר לא התירה התורה לאכול רק לו בלבד, ודו"ק. .
(שם צ"ב א') כי תבא. יכול בכל אדם הכתוב מדבר, ת"ל וחרמש לא תניף על קמת רעך, מי שיש לו רשות להניף, ואיזה הוא, זה הפועל ^קנאעיין מש"כ בדרשה ראשונה מפסוק הקודם באות קל"א וצרף לכאן. .
(ירושלמי מעשרות מ"ב ה"ד) וקטפת מלילות בידך. מלמד שלא תהא קוצר במגל ^קנבהטעם בזה פשוט, משום דבקצירה כזו יקצור הרבה ויפסיד לבעה"ב וכמו שאסור לפועל לאכול יותר מכדי שביעה משום פסידא דבעה"ב כמש"כ בפסוק הקודם, יעו"ש אות קל"ז, קמ"א וקמ"ו. [ספרי]. וחרמש. בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול, ומניין לרבות דבר דלאו בר חרמש, ת"ל קמה, לרבות כל בעלי קמה ^קנגבשעת חרמש היינו בשעת גמר מלאכה, ודבר חרמש הוא כגון קטניות, ולאו בר חרמש כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים, וזה הוא מן התורה, אבל אמרו חכמים דמשום טובתו של בעה"ב שלא יפסיק הפועל ממלאכתו וישב לאכול מותר לפועלים לאכול בהליכתן משורה לשורה וכמש"כ בפסוק הקודם. .
(ב"מ פ"ז ב')

מאמרים על הפרק

המשפחה המתוקנת כיסוד חיי האומה

מצוות הצניעות בצבא

ולתת אויביך לפניך (מתי ש)והיה מחניך קדוש

"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'"

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק