תנ"ך על הפרק - דברים כג - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים כג

176 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת נוֹסָפוֹת

לֹא־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֑יו וְלֹ֥א יְגַלֶּ֖ה כְּנַ֥ף אָבִֽיו׃לֹֽא־יָבֹ֧א פְצֽוּעַ־דַּכָּ֛א וּכְר֥וּת שָׁפְכָ֖ה בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּאלֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְהוָֽה׃כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע׃כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה וְיָצָא֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה לֹ֥א יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיָ֥ה לִפְנֽוֹת־עֶ֖רֶב יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וּכְבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ יָבֹ֖א אֶל־תּ֥וֹךְ הַֽמַּחֲנֶה׃וְיָד֙ תִּהְיֶ֣ה לְךָ֔ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָצָ֥אתָ שָׁ֖מָּה חֽוּץ׃וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל־אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ׃כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו׃עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ׃לֹא־תִהְיֶ֥ה קְדֵשָׁ֖ה מִבְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה קָדֵ֖שׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵל׃לֹא־תָבִיא֩ אֶתְנַ֨ן זוֹנָ֜ה וּמְחִ֣יר כֶּ֗לֶב בֵּ֛ית יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְכָל־נֶ֑דֶר כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם׃לֹא־תַשִּׁ֣יךְ לְאָחִ֔יךָ נֶ֥שֶׁךְ כֶּ֖סֶף נֶ֣שֶׁךְ אֹ֑כֶל נֶ֕שֶׁךְ כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר יִשָּֽׁךְ׃לַנָּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֙דֶר֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי־דָּרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹֽא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ׃כִּ֤י תָבֹא֙ בְּכֶ֣רֶם רֵעֶ֔ךָ וְאָכַלְתָּ֧ עֲנָבִ֛ים כְּנַפְשְׁךָ֖ שָׂבְעֶ֑ךָ וְאֶֽל־כֶּלְיְךָ֖ לֹ֥א תִתֵּֽן׃כִּ֤י תָבֹא֙ בְּקָמַ֣ת רֵעֶ֔ךָ וְקָטַפְתָּ֥ מְלִילֹ֖ת בְּיָדֶ֑ךָ וְחֶרְמֵשׁ֙ לֹ֣א תָנִ֔יף עַ֖ל קָמַ֥ת רֵעֶֽךָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ממזר. פי' הרמב"ן שהוא מוזר מיודעיו שאין יודעין מאין בא כי הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיקנו לבושתו ולכלימתו מן המעשה הרע שעשה וגם אמו תשליכנו בלילה כענין האסופי: על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו'. חוזר על עמון: ואשר שכר עליך וגו'. חוזר על מואב אבל מואב קדם אותם כדכתיב אוכל בכסף תשבירני וגו' כאשר עשו לי בני עשו והמואבים היושבים בער כדפרי' לעיל בסדר אלה הדברים: לא תדרוש שלומם. דורש בספרי מכלל שנא' כי תקרב אל עיר וקראת עליה לשלום יכול אף בני עמון ומואב ת"ל לא תדרוש שלומם. וכתב הרמב"ן ודאי הכתוב שהזהיר בעמון ומואב אל תתגרו בם מצוה לדורות היא שצוה הכתוב שלא ניקח מארצם וא"כ הפסוק שאומר לא תדרוש שלומם מיירי אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות ולהכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה כמו שעשה יפתח וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ואז לא נצטרך לקרוא בשלומם ונכה בנלחמים בנו כל עיר מתים והנשים והטף. ועל דרך הפשט טעם לא תדרוש שלומם וטובתם כאומר אע"פ שהם בני משפחתכם ואברהם אביכם אהב את אביהם לא תהיו להם כאחים דורשי שלום וטובה כי הם הפרו ברית האחוה ותהי' מוכרת להם לעולם. והנה השם שמר לבני לוט זכות אביהם שהלך עם אברהם בדרך אשר שלחו השם ולכך הנחילם מנחלת אברהם והעניש את בניו בחטאם שלא ידבקו בישראל. וכן המצרים הרחיקם ג' דורות מפני רשעם אשר עשו עמנו רעות רבות. אבל לא יתעב אותם לעולם בעבור שהיינו גרים בארצם ונמלטנו עמהם ברעב בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה עם אדום שמר להם זכות אבות שהיו מזרע הקדש והרחיקם ג' דורות בעבור שיצאו לקראתינו בחרב ולא הכירו ברית אחים: ונשמרת מבל דבר רע. פרש"י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. והרמב"ן כתב והנכון בעיני במצוה הזאת כי הכתוב מזהיר בעת ההיא בעבור שהחטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה שיאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפי' בניאוף וכל נבלה וטבע האדם מתלבש אכזריות וחמה בצאת מחנה על אויב ועל כן מזהיר ונשמרת מכל דבר רע אזהרה מכל הנאסר. ועל דרך הפשט מזהיר בבעל מקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר שהשם מתהלך עמנו להושיענו ושיהיה לבנו מתכוין להקדוש ברוך הוא ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר וכן הטעם בכיסוי הצוא' כי המחנה בכלל קדוש וממנו נלמוד למקום התפלה שנרחק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה עינים. וטעם כיסוי הצואה שאין הצוא' כטומא' שתטמא מקומה ושתהיה בוקעת ועולה אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בעם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים מולידים גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור וכאשר נעלמו מן העין אין דבר רע: [כתוב למעלה שנרחק מן הצואה ד' אמות ולכל מראה עינים פי' לאחוריו ויניחנ' ד' אמות לפחות ולפניו עד שלא יראנה]: לא תסגיר עבד אל אדוניו. כתב הרמב"ן דבק לפרשה של מעלה שאם תצא במחנה וברח אליך עבד מעם אדוניו אל תסגירנו אליו בממון שיתן לך בו. ואמר: עמך ישב וגו' במקום אשר יבחר. שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו. והטעם במצוה הזאת כי עמנו יעבוד השם ואיננו נכון שנחזירנו לאדוניו לעבוד ע"ז ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי עבדים ושבויים שבורחין משם. ורבותי' שדורשין בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ גם זה הטעם שמוטב יעמוד בארץ ישראל ויקיים כל המצות הנוהגות בה מבחוצה לארץ: לא תהיה קדשה. פרש"י מקודשת מזומנת לזנות: ולא יהיה קדש. מזומן למשכב זכור. וכתב הרמב"ן וא"כ שהלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת שלא תהיה מזומנת לזנות לפי זה אשה פנויה הנבעלת במקרה ובהצנע אינה מחייבי לאוין וכן בקדש למה אמר בו מזומן שאפי' הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה קדש בכם למה אמר בבני ישראל והנראה בעיני בלאו הזה שהוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זנות כמנהג ארצות זרים שיושבות על פתח לזנות וכן יזהיר לב"ד על הקדש. ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך יזהיר לב"ד שימנעוהו: לא תביא אתנן זונה. כתב הרמב"ן הזונות יעשו בנדה שלהם מצוות חושבות לכפר על חטאתם לכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן וכן ענין מחיר בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות מגדלים כלבים עזי נפש מזיקים הרבים וירצו במחיריהם להיות כופר לנפשם וכן מנהג עוד היום בפרשים אנשי הציד שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני ע"ז שלהם כדי שיצליחו. ואמר: גם שניהם. בעבור שהאחד תועבה גדולה והוא האתנן כי בו נעשתה תועבת הזמה אמר שגם שניהם יתעב השם. אי נמי בעבור שהזכיר פסולי הקרבן במומין ואמר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה וגו' כי תועבת ה' אלהיך הוא הוסיף בכאן לומר כי גם באתנן והמחיר שהם תמימים בגופם גם הם תועבה כמותם: לא תשיך. הוסיף בכאן אזהרה ללוה מה שאין כן בשאר דיני ממונות שאם רצה הוא ליזוק בנכסיו רשאי אבל מפני רגילות החטא ברבית מזהיר גם בלוה. ואמר: נשך כסף נשך אוכל. לבאר שאם ילוה סאה חטים בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפי' לא ישוה סאה וחצי בשעת הפרעון כדמי סאה שהלוהו. ואמר עוד: כל דבר אשר ישך. לרבות כלים ושאר כל דבר שלא תאמר אין נשך אלא בכסף שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם אבל שאר דברים נלך אחר שוה כסף כעת ההלואה והפרעון קמ"ל כל דבר. וביאר כאן שרבית הנכרי מותר ולא אמר כן בגזל ואבידה כמו שאמרו גזל הגוי אסור מפני שהרבית הוא נותן מדעתו לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד כמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ועל כן אמר: למען יברכך ה' אלהיך. כי יעשה חסד עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ויחשב לו לצדקה וכן השמיטה חסד באחים ולכך אמר את הנכרי תגוש וקבע לו ברכה כי הכתוב לא הזכיר ברכה רק בצדקות וחסדים לא בגזל וגניבה ואונאה: וכי תחדל לנדור וגו'. שלא תאמר כיון שהנדר זירוז במצוה אדור כדי שאזדרז במצוה ואף אם לא אוכל להשלימו אחר כך כיון שהיה רצוני להשלימו בשעת הנדר יהיה לי צדקה לכך אומר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא אבל אם תדור ולא תשלם או אם תאחר לשלמו יהיה בך חטא על כן טוב אשר לא תדור:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך