תנ"ך על הפרק - דברים כא - מזרחי

תנ"ך על הפרק

דברים כא

174 / 929
היום

הפרק

עֶגְלָה עֲרֻפָה, אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, בֵּן סוֹרֵר וּמֹרֶה, אִסּוּר הַלָּנַת מֵת

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤אשפכהשָֽׁפְכוּ֙אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

זקניך מיוחדים שבזקניך סנהדרין גדולה. מדהוה ליה למכתב זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר והורידו זקני העיר וכתב זקניך המיוחדין שבזקניך דהיינו היושבים בשלכת הגזית כדאיתא בספרי ומייתי לה בפרק עגלה ערופה זקניך שנים ושופטיך שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי חמשה: ומדדו ממקום שהחלל שוכב. ואף על פי שהכתוב לא גלה רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש המדידה אינה אלא מן החלל ותנן התם מאין היו מודדין רבי אליעזר אומר מטבורו רבי עקיבא אומר מחוטמו רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל: אל הערים אשר סביבותיו לכל צד לידע אי זו קרובה לא שהיא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצא העיר היותר קרובה אליו כדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק בו שהוא היותר קרובה אל החלל אין צריך שם מדידה: וערפו קוצץ ערפה בקופיץ. כדתנן ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה ופרש"י ממול ערפה ופירשו בגמרא מ"ל גמר עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול ערפו אף כאן ממול ערפה ופירוש וערפו מלה צחה יסירו ערפה ואע"פ שהוא מן הקל הנה כמותו תזמור תסיר הזמורה: הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל. כדתנן בפרק עגלה ערופה הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו' ולא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתם אימתי שתעשו כן ונכפר להם הדם דאל"כ כהנים דכתיב בהו ונגשו הכהנים מאי עבידתייהו בשלמא זקני העיר דכתיב בהו והורידו זקני העיר וגומר היינו דכתיב ירחצו וענו ואמרו אלא כהנים מאי עבידתייהו אך קשה כיון שאמרו ידינו לא שפכה מאי כפרה צריך עוד ושמא יש לומר משום דכל ישראל ערבים זה בזה וכולם נתפשים במיתתו: ואתה תבער מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג כו'. אבל בפרק אלו נערות אמרו שאם נתערפה העגל' ואחר כך נמצא ההורג מניין שאין פוטרין אותו שנאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה וגו' ואתה תבע' הדם הנקי מקרבך ל"ל מבעי ליה לכדתני' ואתה תבער הדם הנקי מקרבך הוקשו כל שופכי דמי' לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר ורש"י הביא הדרשה שדרשו בפסוק ולארץ לא יכופר וגו' בפסוק ואתה תבער והתו' כתבו פי' בקונ' הך דרשא מואתה תבער ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פי' דהך סוגיא דשמעתתא דמוקמי ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמ"ד חנק חמור כדמוכח בפ' ד' מיתות דלמ"ד חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה איתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפרק בתרא דכריתות דמצינן עגלה ערופה אע"פ שעבר יום הכפורים עליה: כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר. בספרי ובאר רש"י שבמלחמת ארץ ישראל שהיא מלחמת חובה אין לומר ושבית שביו שהרי כלם בלא תחיה וא"ת דילמא במלחמת חובה הכתוב מדבר ומאי ושבית שביה ששבה הוא משאר האומות שאינם בכלל לא תחיה כדמשמע מיתורא דשביו יש לומר כיון דעקר הפרשה אינה אלא להתיר יפת תואר היה לו להתירה במלחמת הרשות שכל הנשים בהתר לא במלחמת חובה שכל הנשים באיסור מלבד אותן ששבה הוא ושמא לא שבה ואת"ל דשבה ה"ל מיעוטא דמיעוטא: ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה שנשיהם וטפם נצולים כמותם בספרי. דאם לא כן שביו למה לי וא"ת תפוק לי מקרא דוהיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך דתניא בספרי כל העם הנמצא בה לרבות כנעניים שבתוכה שהם נצולים כמותם שכיון שלמדנו משם שהכנעניים הנמצאים בתוך שאר האומות שהשלימו נדונים כמותם להחיות את כלם האנשים והנשים והטף ה"ה נמי יש ללמוד שהכנעניים הנמצאים בתוך שאר האומות שלא השלימו נדונים כמותם להחיות נשיהם וטפם יש לומר מצרך צריכי דאי מהתם ה"א דוקא הנמצאים בתוך שאר האומות שהשלימו שהם כפופים תחתנו הקל הכתוב גם בכנעניים שבתוכם להיות כמותם אבל הכא שנמצאו בתוך שאר האומות שלא השלימו ואנשיהם כלם נדונים בהריגה אימא כנעניים שבתוכם נמי יהיו נדונים בהריגת כל נשמה כאילו היו בעירם ואי מהכא ה"א דוקא הנמצאים בתוך שאר האומות שלא השלימו שאנשי כל אותה העיר בהריגה וכיון שאנשיהם שהם עקר עבודת כוכבים כבר נהרגו הקל הכתוב בנשיהם וטפם להחיותם כמו בשאר האומות אבל הנמצאים בתוך שאר האומות שהשלימו שכלם נצולים מן ההריגה האנשים והנשים והטף אימא הכנעניים שבתוכם יהיו כלם בהריגה כאילו היו בעיר למען אשר לא ילמדו אותנו אנשיהם לעשות כמותם קמ"ל: ולקחת לך לאשה לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. כדתניא בפ"ק דקדושין לא דברה תורה אלא כנגד יצ"ה מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות ופרש"י יפת תואר משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו בקושי דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמיתות שחיטות דהיינו בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה כדכתיב ולא יבא בפי בשר פגול ואל יאכלו בשר תמותות נבלות דהיינו לאחר שימותו ויה' נבלות והאי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דקאמר אינה אלא הביאה הראשונה שהוא קודם כל התנאים האמורים בפרשה אבל הביאה השנייה שהיא אחר כל התנאים שכתוב בה ואחר כן תבא אליה ובעלתה הרי היא מותרת לו על פי הדין ואין בכך כלום מאחר שנעשו בה כבר כל תנאי הגרות וכך נראה גם כן מלישנא דגמרא דאבעיא להו כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי פליגי בביאה שנייה רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דהא הויא לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא איכא דאמרי בביאה שנייה דכ"ע לא פליגי דאסור משום דאסירא ליה גיורת כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינן ביה וראית בשביה אך קשה מבריתא דקתני והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה ופרש"י שלא ילחצנה לבא עליה דמשמע דבמלחמה אסור לבא עליה כל עיקר אפילו ביאה ראשונה ואינו מותר עד לאחר כל המעשים דאם כן מאי לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיביאנה לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך הא איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד אמאי קרי לה בשר תמותות הרי כבר נתגיירה ועוד קשה מהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון הרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת ולקוחים יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר קאמר ליה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה כנענית וזו אינה חשובה בתו של דוד שאין בן הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה דולדה כמוה אלא לפרש"י שפירש שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה עד לאחר כל המעשים מאי לא ימנעני ממך דקאמרה ליה והתוספות תרצו בזה דקושיא קמייתא דהיאך נתפיס יצרו איכא למימר דביטול ממנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשו אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשיא דאיכא למימר לפי שנתגיירה בעל כרחה ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשו מתמר לא קושיא דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך קשה אי כדפירש רש"י אחר כל המעשים מה חלוק יש בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק בהו הגמרא כדלעיל ואני תמה מאד מדוע לא פירשו את דברי רש"י ז"ל שלא ילחצנה לבא עליה במלחמה אבל מביאה אל העיר ובועל אותה שם לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאס' עליו עד שיעשה בה כל האמורים בפרשה כדכתב הרמב"ן ז"ל שעם הפי' הזה יותרו כל הקושיות דלעיל דמה שהקשו עליו הואך נתפייס יצרו בכך הא איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים לא קושיא שכבר בא עליה מיד כשהביאה בביתו ומה שהקשו עוד אמאי קרי לה בשר תמותות לא קשיא שהרי לפי הפירוש הזה הביאה ראשונה קודם שנתגיירה היא ומה שהקשו מתמר נמי לא קשיא דלפי זה קודם כל המעשים בא על אמה ונתעברה הימנו וילדה כמוה והשתא אתיא שפיר הא דכתיב כן תלבשנה בנות המלך מעילים כמשמעו ומה שהקשו עליו א"כ מה חלוק יש בין ביאה ראשונה לשנייה דמחלק בהו הגמרא לא קשיא ולא מידי משום דביאה ראשונה היתה קודם כל המעשים והשנייה אחר כל המעשים שכבר נתגיירה אלא שלפי זה יקשה הא דכתב אם נשאה סופו להיות שונאה שנ' אחריו כי תהיין לאיש וגו' דמשמע אם נשאה אחר כל המעשים הללו וממלת אבל משמע שעל הבאה הראשונה שהיתה קודם כל המעשים קמיירי שהרי לעיל מיניה קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הב"ה מתירה ישאנה באיסור ואחריו מיד כתב אבל אם נשאה ולפיכך עכ"ל שרש"י ז"ל סובר שהביאה הראשונה גם כן אח' כל המעשים הללו היא כדפירשו התוספו' את דברי רש"י ז"ל ומה שהקשו התוספו' מה חלוק יש בין ביאה ראשונה לשנייה דמחלק בהו הגמרה נ"ל לע"ד דביאה ראשונה לא הותרה אלא אם היה יצרו מתגבר עליו אחר כל המעשים הללו וביאה שנייה הותרה אע"פ שאין יצרו מתגבר עליו דהואיל ואישתרי אשתרי כדאמר רב גבי יפת תואר לכהן והא דקפסיק ותני לביאה שנייה שאין יצרו מתגבר עליו הוא משום דמסתמא לאחר ביאה ראשונה בטלה תגבורת יצרו כדתניא בפ"ק דכתובות מי שפרס אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ופרש"י משום ביאה דבלא בעל תקיף יצריה עליה אבל בבעל אפי' ביאה ראשונה בלבד לית לן בה משום שכבר נתקררה כחו של יצרו וכן פרש"י הכא גבי ביא' שנייה שכבר נתקררה רוחו אך קשה כיון שבבית שהוא בצינעה בא עליה הביאה ראשונה למה לי קרא להתירה הא לא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל דרך זנות בביאה ראשונה שאינה אלא מפני יצרו הרע אין איסורה אלא מדברי סופרי' ולמה לי קרא למשרייה ושמא יש לומר' דמשום אשת איש איצטריך קרא להתירה וצ"ע: אשת אפי' אשת איש. דת"ר בפרק קמא דקדושין וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפי' אשת איש ואע"פ שאין אישות לכנעני כדנפקא לן בפ' ארבע מיתות מאשת רעהו פרט לאשת אחרים ופרש"י אחרים כנענים ואשמועינן דאין קדושין לכנעני ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דאין אישות לכנעני ולאו דוקא מדאוריית' אלא אפי' מדרבנן אין אישות לכנעני כדאמרינן בסנהדרין הבא על הכנעני חייב עלי' משום נשג"ז אבל משום אישות לא דהא נשג"ז אינו אלא מדבית דינו של חשמונאי שגזרו עליה ואפילו הכי משום אשת איש לא כבר תרצו התוספות דמ"מ איכא איסור עשה מודבק באשתו ולא באש' חבירו כדאיתא בפרק ארבע מיתות ולהכי אצטריך קרא למשריה בשעת שביה ועוד נ"ל לע"ד דאף בלא קרא דודבק באשתו ולא באשת חבירו יש בה אסורא מן התורה דמדאיצטריך קרא דאשת רעהו למעוטי אשת כנעני ממית' משמע דלכל הפחות יש בו איסור' דכי האי גוונא דייקינן בכמה דוכתי והא דקתני בברייתא אשת ואפילו אשת איש לאו למימרא לאו דוקא פנויה אלא אפי' אשת איש דפנויה שריא מן התורה אפי' בדעלמא וכ"ש בשע' שביה דלא אסרה תורה חלא דרך חתנות אבל דרך זנות כמו הביאה ראשונה דאינה אלא דרך זנות כמו שאמרו עליה לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע לא אלא ה"ק לא מבעיא בפנויה דשריא אפילו בדעלמא אלא אפי' באשת איש דאיסורא בדעלמא שריא בשעת שביה וא"כ כל הפרש' הזאת לא נכתבה אלא באשת איש והכי קאמר אם ראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה מותר שתקחנ' אחר כל המעשים הללו בביאה ראשונה אע"פ שעדיין אינה גיורת גמורה מאחר שגרותה בעל כרחה ומתוך שהותר לו בביאה ראשונה מפני תגבורת יצרו הותרה לו אח"כ בביאה שנייה אע"פ שאין יצרו מתגבר עליו אלא שהכתוב מבשרו שסופו להיות שונאה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה ואע"ג דמלת אשת יש ממנה סמוכה ויש ממנה בהפסק כמו נפל אשת איכא למימר דאשת דהכ' באש' איש קמיירי מייתורא דקרא דה"ל למכתב וראית בשביה יפת תואר מת"ל אשת זו אשת איש א"נ מדאצטריך קרא להתירה בשעת שביה מכלל דבאשת איש דאסירא בעלמא קמיירי דאי בפנויה אפילו בעלמא כ"ש בשעת שביה וזהו הנכון אצלי: ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתתנוול. אבל בפרשת בראשית גבי ויעש אלהים את הרקיע פי' תקנו על עמדו והוא עשייתו כמו ועשתה את צפרניה ואין זה סותר לזה דאיכא למימר גדולים היינו תקונם אע"פ שהוא נוול לבעלה א"נ גבי ויעש שפירושו תקון מצא מקום לעזור לר' אליעזר שפי' ועשה תקון שהוא תקון וגבי ועשתה את צפרניה דכל אותה פרשה בנול קמיירי מצא מקום לעזור לר' עקיבא שפירש ועשתה תגדל ופלוגתייהו בפרק החולץ: והסירה את שמלת שביה לפי שהם נאים כו'. מפני ששמלות השבויות תמיד בלות ומטולאות והסרתם הוא היפך הנוול דמיירי ביה כל הפרשה הוצרך לומר לפי שהם נאים כו' דהשתא הויא הסרתם לנוול: בביתך בבית שמשתמש וכו'. בספרי דאל"כ בביתך למה לי הא לעיל מיניה כתיב והבאת' אל תוך ביתך מפני שהבאת' אל ביתו שהוא משתמש מורה על היפך כוונת הכתוב הוצרכו רז"ל ולפר' בו שגם זה לגנאי נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה רואה בבכיית' רואה בנוולה: ובכתה את אביה כל כך למה כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה כו'. בספרי פי' כל כך שהקפידה תורה על בכייתה על אביה ואמה שהיו עובדי עבודת כוכבים למה והשיבו שהקפידה הזאת אינה בשביל כבוד אביה ואמה אלא שע"י בכיית אביה ואמה היא מתנוולת ואשתו מתיפה שזו היא סבה שיחזיק באשתו ויוציא את זאת: והיה אם לא חפצת בה הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה. בספרי ולא ידעתי מהיכן דרשו זה דבשלמא האגדה דלעיל דאם נשאה סופו להיות שונאה שנאמר אחריו כי תהיין שפי' דהא דרשינן סמוכים בכל מקום אלא האגדה הזאת דהכתוב מבשרך דואם לא חפצת בה היכי דרשינן מינה הכתוב מבשרך הא לגופיה הוא דאתא ללמד שישלחנה לנפשה ולא ימכרנה בכסף תחת אשר ענה אותה: פי שנים כננד שני אחים. פי' אם היה הממון הנשאר מאביו ד' מני' ולו ג' בנים יקח הבכור חצי הממון שהוא הב' מנים ושני אחיו הפשוטי' השני מנים נמצא שהבכור נוטל כנגד שני אחים שפי' פי שנים ופי' שני אחים ופי' בכל אשר ימצא לו ענין אחר לעצמו לומר שהבכורה אינה נוהגת אלא במוחזק ביד אביו ולא בראוי לבא לאחר מיתתו כי לא יתכן לפרש שיהיה פי שנים דבק עם בכל אשר ימצא לו הבא אחריו ומפני שאז יחויי' שיהיה פירושו או שיקח הבכור פי ב' כנגד כל הממון הנמצא לאביו שאם היה הממון הנמצא לאביו מנה אחד יקח הוא שני מנים וזה בטל כי איך יקח מה שאין לו לאביו או שיקח הבכור מכללו' הממון הנמצא לאביו פי שנים כנגד כל הממון הנשאר לכל האח' שאם היו האחים ה' והממון ג' מנים יקח הבכור השני מנים והד' האחים הפשוטים המנה האחד וא"א לומר כן כדתניא בספרי פי שנים בו או פי שנים בכל הנכסים הרי אתה דן הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה מה מצינו כשנוחל עם א' פי שנים בו אף כשנוחל עם חמשה פי שנים כא' מהם או כלך לדרך זו הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה מה מצינו כשנוחל עם א' פי שנים בכל הנכסים אף כשנוחל עם חמשה פי שנים בכל הנכסים ת"ל והי' ביום הנחילו את בניו ריבה נחלה לבנים אחר שלמדנו שריבה נחלה לבנים הא אין עליך לדין אלא בדין הראשון הואיל ונוחל עם אח' ונוחל עם חמשה מה מצינו כשנוחל עם א' פי שנים בו אף כשנוחל עם חמשה פי שנים כאחד מהם: בכל אשר ימצא לו מכאן שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבא לאחר מיתת אביו כבמוחזק. בספרי ומה הוא הראוי לבא לאחר מיתת אביו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאח' מיתת אביו אע"פ שאותו הממון הנופל מהם זוכה בו אביו והוא בקבר אין הבכור נוטל ממנו אלא כפשוט וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון של מטלטלין אין הבכור נוטל מהם אלא כפשוטו שגם זה ראוי מיקרי ולא מיקרי מוחזק אלא הממון שבא לרשות אביו בעודו בחיים ומת הוא ברשותו: ויסרו אותו מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו. כדתנן בפרק בן סורר ומורה מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו ופריך בגמרא שלשה למה לי בתרי סגי ומשני אמר אביי ה"ק מתרין בו בפני שנים ומלקי' אותו בפני ג' ופרש"י מתרין בו בפני ב' דבענין עדים שהתרו בו ועב' שאין אביו ואמו נאמנין עליו להורגו כדכתיב על פי שנים עדים יומת המת ומלקין אותו בפני שלשה כלומר יביאוהו לפני שלשה דיינים והדיינים יחייבוהו מלקות וילקהו שליח בית דין כשאר כל הלוקין דמלקות בג' והתם בעי הנמרא מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו בכתובות גבי מוציא שם רע דא"ר אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע וגו' מה להלן מלקות אף כאן מלקות פי' למדנו ויסרו דמוציא שם רע דכתיב ביה ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו מויסרו דבן סורר ומורה וההוא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן דכתיב ביה בן וההוא בן למדנו מבן דוהיה אם בן הכות הרשע ונו' מה להלן מלקות אף כאן מלקות: בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין שנא' זולל וסובא ונאמר אל תהי בסובאי יין ובזוללי בשר למו. כדתנן בפ' בן סורר ומורה ופירוש תרטימר חצי מנה כדמפר' בגמרא ואע"פ שאין ראיה שמקרא דאל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו דדילמא ממאכל אחרינא נמי קרי ליה זולל ומיהו שלמה מהא אזהריה משום דמימשיך בתריה טפי זכר לדבר מיהא הוי שכן שנינו שם אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ופרש"י זכר לדבר דמבשר מקרי זולל ומיין מקרי סובא: ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו. בפ' בן סורר ומורה ואע"ג דלגבי ישמעאל כשקנטרו עליו מלאכי השרת ואמרו רבונו של עולם מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר השיבם באשר הוא שם לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות שאני התם שעדיין לא התחיל באותה עבירה של צמא לא מיניה ולא מקצת אבל הכא כבר התחיל רשעותו של עתיד שמכיון שמכלה ממון אביו בגניבה כדי לאכול ולשתות יבא זמן שיבקש למודו ולא ימצא וילסטם הבריו' כדתניא רבי יוסי או' וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומור' שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב ויש לתמוה אם אינו נהרג אלא על שם סופו שסופו ללסטם את הבריו' להרגן למה גזרה תורה להיות מיתתו בסקילה והלא אפי' כשימות חייב אין מיתתו אלא בסייף ועונשו של ימות זכאי הוא שתהא מיתתו בסקילה שהיא היותר חמורה שבמיתות ושמא י"ל דהאי מלסטם הבריות סתמא דקאמר הוא אפי' בשב' שמיתתו בסקילה א"נ ומלסטם את הבריות דקאמר לאו דוקא אלא הה"נ שיעבור עבירות שיש בהן מיתת סקילה ושריפה וחנק תדע דהא מסמיכות הפרשיות של וכי יהיה באיש חטא משפט מות עם פרשת בן סורר ומורה הקודמת לה דרשו רז"ל מגיד שאם חסים עליו אביו ואמו סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתה בב"ד דהיינו סקילה דומיא דהכא: וכל ישראל ישמעו ויראו מכאן שצריך הכרזה בב"ד. כדתניא בפ' אלו הן הנחנקין ארבע' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממר' ועדים זוממין ופריך בגמרא בכלהו כתיב בהו וכל ישראל או וכל העם בעדים זוממים כתיב בהו והנשארים ישמעו ויראו ומשני כ"ע חזו לסהדותא: ותלית אותו על עץ רבותי' אמרו כל הנסקלין נתלין שנא' כי קללת אלהים תלוי. ותניא בפרק נגמר הדין והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין ת"ל כי קללת אלהים תלוי מה מקלל שבסקילה אף כל שבסקיל' דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר ופרש"י ת"ל כי קללת אלהים תלוי מפני שברך את השם והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להזכיר מה שקלל שבסקילה וכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה אף כל שכפר בעיקר אין לך לרבות אלא העובד עבודת כוכבים: וזלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישר' הם בניו משל לשני אחים כו'. הרמב"ן ז"ל טען ואמר כל הנסקלים נתלין דברי יחיד הם והלכה כדברי חכמים שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים וזה טעם כי קללת אלהים תלוי שיאמרו מפני מה תלוי מפני שברך את השם או עבוד עבודת כוכבים פלונית בכך וכך עובדה וכך וכך אות ומופת ראה בה והספו' בה ובעבודתה תקרא קללה או שהוא לשון זלזול כאשר הזכיר הרב ז"ל מן והוא קללני קללה נמרצת כי מקללים להם בניו ובוזים וכו'. ופי' שהראיה לדברי חכמים שאמרו שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים בלבד הוא מהטעם שנתנה התורה על לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי שפירושו שאם תלין נבלתו על העץ ישאלו עליו מה עשה זה ויאמרו שברך את השם או שעבד עבודת כוכבים מפני שראה בה כך וכך אות ומופת שבשניהם יחד זלזול השם נזכר על ידם שאין לך זלזול השם גדול מזה כשיאמר שזה גדף את השם או שהעבודת כוכבים פלונית עשתה מופת כך וכך ואילו היו כל הנסקלין נתלין מה הו' הטעם שנתנה התורה על לא תלין נבלתו על העץ מפני שקללת אלהים תלוי והלא אין תשובת השאלה של מה עשה זה מביאה לידי זלזול אלא המגדף והעובד עבודת כוכבים בלבד אבל לשאר הנסקלין הנתלין כגון הבא על הבהמה או על הזכור וכיוצא בו אין בתשובת מה עשה זה מגיע שום זלזול לש"י כלל ואל תחשוב שיהיה פירושו שהרואה אותו תלוי הוא זלזול לש"י מפני שהאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו משל לשני האחין הדומים זה לזה שהאחד מהם מלך והאחד נתפש ללסטיות ונתלה שכל הרואה אומר המלך תלוי שאז הטעם של קללת אלהים תלוי הוא לכל הנסקלים הנתלים כי הפירוש הזה רחוק הוא מאד כי איך יחשוב שום חושב שהתלוי הזה הוא המלך שלא ראה אותו עין כל בריה וכתיב ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. ונ"ל שאין מכל אלה טענה על דברי הרב דאיכא למימר מפני שהאגדה הזאת הדורשת סמיכות כל הפרשיות הללו זו אחר זו שאם נשאה סופו להיות שנאה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה ובפרשת וכי יהיה באיש חטא משפט מות הביא עוד האגדה הזאת ואמר סמיכות הפרשיות מגיד שאם חסים עליו אביו ואמו שלא יסקל סוף שיצא לתרבות רעה ויעבור עבירות ויתחייב מיתת הסקילה שהוא עומד בה עכשיו ויתלה אז ולא ירויחו כלום אתיא אליבא דר' אליעזר שפי' כי קללת אלהים תלוי מה מקלל שבסקילה אף כל שבסקילה ופרש"י מה מקלל שבסקילה וכתי' ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה ולא אליבא דחכמים שאמרו כי קללת אלהי' תלוי מה מקלל שכפר בעקר אף כל שכפר בעיקר ופרש"י ואין לך לרבות אלא העובד עבודת כוכבים בלבד ולא שאר הנסקלין ולפיכך אע"פ שהלכה כחכמים שאמרו אינו נתלה אלא המגדף ועובד עבודת כוכבים מ"מ פירו' האגדה הזאת על סמיכו' הפרשיות הללו לא אתיא אלא אליבא דר' אליעזר ודרכו של רש"י ז"ל בפי' החומש הוא שאינו מביא אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא בלבד בין אם הם על פי ההלכה בין אם אינם ע"פ ההלכה וכאן שהמדרש של סמוכים הללו קרוב לפשוטו של מקרא רדף אחריו והמשך ביאורו על פי המדרש ההוא ולפי מה שביאר הפרשה הזאת בזה הביאור הוכרח ג"כ להמשיך ביאור כי קללת אלהי' תלוי ע"פ המשל של שני' אחים תאומים כי א"א בלעדיו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך