אל נחל איתן. פרש"י קשה. וכתב הרמב"ן ורבותי' אמרו שאסור לחרוש ולזרוע בו לעולם א"כ אזהרות הם שהזורע או העובד בו עובר בלאו וטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע:
ונגשו הכהנים וגו'. לומר כפר. ופי' הכתוב הכהנים וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל וירחצו ידיהם מקצת הנזכרים והענייה במקצתם. וענין העריפה אמר ר' אברהם שהשם ציוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא יזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו לאין קץ אצלינו. והרמב"ם כתב במורה הנבוכים כי טעם לגלות על הרוצח ולבער כמו שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר הקרובה וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה וזקני העיר יעידו שלא יתרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם ואינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקרו על הענין ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו ואולי יגלה הדבר וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם ויהרג ע"י ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תיערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם ויכירוהו רואיו וידברו בו. וכתב הרמב"ן והנה לפי הטעם יש בתחבולה הזאת תועלת אבל המעשה אינו נרצה בעצמו והיה ראוי שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו רואיו כי נחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו. ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים.
אשר פדית. ממצרים. והזכיר זה לומר כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך כן תפדם מזה הדם והעונש:
ואתה תבער הדם הנקי. פי' ר' אברהם אתה תבער עונש דם הנקי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר כי שכר מצוה מצוה:
כי תצא למלחמה. על הפשט אמר כי תצא כלומר צא אליהם ואל תניחם לבא עליך פן ישחיתו הארץ.
אשת יפת תואר. וה"ה כעורה אלא שדיבר הכתוב בהווה. ור' אברהם פי' יפת תואר בעיניו וחוזר יפת תואר על וראית שנראית בעיניו יפת תואר: וחשקת בה. שלא התירה לו הכתוב אלא מפני חשקו בה אבל אם יכול לכבוש יצרו ואינו רוצה בה אלא להיותה לו לאשה לא:
וגלחה את ראשה. שמא בשביל שערה חשק בה. ויש אומר בעבור היותה טמאה כי כן משפט המצורע:
ובכתה. כדי להסיר שמחתו בה. כתב הרמב"ן הטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה ומפני שאינה מתיהדת כמשפט הרחיקה הכתוב כל הזמן הזה. ור' אברהם כתב כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה. ויש אומר כי היא בוכה על אביה ואמה שלא התיהדו. והרמב"ם כתב במורה הנבוכים כי הבכי לחמלה עליה שתמצא מנוח כי יש לעצבים מנוחה והשקט בבכייתם ובזמן ההוא לא יכריחנ' להניח דעתה ולא יבעלנה. ולפי דעתי אין התנאי לחמול עליה אלא שיעקור שם ע"ז מפיה שאין הגון לשכב עם אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו חכמים בממזרים בני גרוש' הלב וכ"ש זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה הילכך נתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט ולהשכיח ממנה צערה ותשוקתה והנה בזמן הזה לקחה עצה לנפשה על הגירות ונעקר מלבה קצת ע"ז ודבקה באיש הזה והורגלה בו ולכך אמר והבאתה אל תוך ביתך ולא בבית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו אולי תתרצה בו אבל אם רצתה להתגייר ברצון נפשה בב"ד מותרת לו מיד גם לאחיו ולאביו: ואחר כן תבא אליה ובעלתה. כתב הרמב"ן על דרך הפשט שאסור לבא עליה אלא אחר כל המעשים. ודורש בסיפרי ואחר כן תבא אליה ובעלתה אין לו בה אלא מצו' בעיל' לומר שאין קידושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קידושין היא גויה היא אלא שהתיר הכתוב בעילתה ומ"מ אחר כל המעשים הללו היא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תידון בחנק:
ושלחתה לנפשה. כתב הרמב"ן כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה ולא יתעמר בה כשפחה אלמא שאינה צריכה גט שכל זמן שהיא עמו עשאה הכתוב כאשת איש וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה. ויתכן כי פי' הכתוב שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה עריבה עליו ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנאה כאיש אשר ישנא את אשתו שכבר נעשית אשתו יגרשנה בגט: לא תתעמר בה. כתב הרמב"ן כמו והתעמר בו ומכרו ועשאו אנקלוס לשון סחורה. ורבותי' עשו אותו לשון שימוש. והנראה בעיני שהוא כפשוטו שהיא לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און ואל"ף עי"ן מתחלפים בהרבה מקומות ופירושו לשון רוממות וגדולה כמו את ד' האמרת כלו' לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למכרה ולהשתמש בה כשפחה:
כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה. שכיון שיש לו שתים ודאי אחת אהובה כי מרבה נשים מרבה כשפים וכל אחת תשתדל לעשות בכשפיה שיאהב אותה:
לא יוכל לבכר. והוא עובר בלאו אם הוא משנה הבכור לשאר האחים כמו לא תוכל לאכול בשעריך. וכן בעשה כי את הבכור יכיר לתת לו פי שנים: על פני בן השנואה הבכור. דקדק הרמב"ן מדקאמר על פני בן השנואה דהא דאמרינן השוה להם הבכור אין דבריו קיימין ועובר בלאו ועשה היינו דוקא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פי שהוא יורש חלק בכורותו בקבר ומורישו לבניו מן הדין אם אמר הזקן ירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור יטול כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהן קיימין במקום שאין שם בכור וכן אינו עובר בלאו אם הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאנו על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם על פני תרח אביו וכן כולם:
סורר ומורה. כתב הרמב"ן יש בו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו והשני שהוא זולל וסובא ונצטוינו להיותינו קדושים ומ"מ אין בו חטא משפט מות אלא שנהרג על שם סופו. יש מקשים כיון שעתה הוא צדיק למה הוא נידון על שם סופו שאין דנין האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה כמו שדרשו על ישמעאל שקיטרגו עליו מי שעתיד להמית בנך בצמא אתה מעלה לו הבאר אמר להן הב"ה עתה הוא צדיק או רשע וכו'. ונ"ל שאינו קשה שישמעאל לפי מה שחטא אחר כן לא הי' חייב מיתה שלא המיתן בידים הילכך כיון שבאותה שעה הי' צדיק דנהו כפי אותה שעה אבל בן סורר ומורה כיון שלפי מעשיו שלאחר כן יתחייב מיתה ועל כל פנים ימות חייב ולא שיהא מוכרח לכך כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ומ"מ קמי שמיא גליא סוף דעתו של אדם מה יהיה אף כי הוא ביד האדם ועל כן אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב:
וכל ישראל ישמעו וייראו. כתב הרמב"ן הטעם למה אומר כן כי לא הומת בגודל חטאו אלא לייסר בו הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזכיר כן כאשר יומת לגדר כדי שיהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן לזקן ממרא לפי שאין בהוראתו חטא שיהי' ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מישראל וכן בעדים זוממים שנהרגין ולא הרגו וכן במסית לפי שהוא נהרג על דבורו הרע אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע לו אבל מיתתו לייסר הנשארים:
כי קללת אלקים תלוי. מזה למדו שכל הנסקלין נתלין שהרי המברך השם הוא בסקילה ואומר כאן שהוא נתלה ומה שאומר קללת אלקים תלוי לא שיהא נתלה אלא המקלל לבד אלא זלזולא של אלקים שהוא תלוי כמו שפירש"י למי שאומר שאין נתלה אלא מגדף ועובד ע"ז לבד קורא לאלו השנים קללת אלקים לפי שכשאומר פלוני נתלה על שבירך השם או שעובד ע"ז הוא זלזול להב"ה. והרמב"ן כתב ועל דרך הפשט יש לפרש כי יהיה באיש חטא משפט מות שראוי להמית' עליו לגודל חטאו ולתלותו אעפ"כ לא תלין נבלתו על העץ כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי שאין בכל המיתות מיתה בזויה ומנוולת כמותה אין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת אלקים בארץ הקדושה. ורבותינו דרשו לכל המלין המת שלא לכבודו עובר בלאו מה עץ שהוא ניוול אף כל שהוא ניול ולדעתי פי' כי קללת אלקים תלוי לומר אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן כי קללת אלקים הוא: ולא תטמא את אדמתך. כתב הרמב"ן על דעת רבותינו אינו טעם בלבד בעבור שלא נטמא הארץ שאם כן יהיה מותר בחוצה לארץ אבל הוא לאו שני בארץ והנה המלין התלוי או המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה:
