תנ"ך על הפרק - דברים כא - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

דברים כא

174 / 929
היום

הפרק

עֶגְלָה עֲרֻפָה, אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, בֵּן סוֹרֵר וּמֹרֶה, אִסּוּר הַלָּנַת מֵת

כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤אשפכהשָֽׁפְכוּ֙אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ונגשו הכהנים בני לוי. כבר ביארנו פשט זה היחס שהמה כהנים ת״ח דוקא וביאר הכתוב השייכות להכהנים ת״ח לאותו ענין. שני טעמים. א׳ כי בם בחר וגו׳ ע״כ ברכתם ברכה ותפלתם תפלה. ב׳ ועל פיהם יהיה כל ריב. שבין אדם לחבירו: וכל נגע. עונשי שמים. היינו שהכהנים שומרי תורה כל מילי דמתא עלייהו רמיא. כדאי׳ במ״ק ד״ו א׳ צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי׳ רמיא. וא״כ כל מקרה שבא בעיר שאינו מצוי כ״כ עליהם חל העונש וכדאי׳ במכות די״א א׳ שהי׳ להם להתפלל ע״ש עובדא דריב״ל. וה״נ ביאר המקרא דכל ריב שלא ניטש טרם התגלע לרע וכל נגע בידי שמים שבא בעיר. הוא על פיהם שלא השגיחו להסירו על פי פיוס בני אדם וע״י תפלה. ודומה כאלו ע״פ נעשה הריב והנגע כיון שעליו הוא מוטל לדאוג ע״ז והוא התרפה. וזהו דברי שלמה במשלי י״ח דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם איש מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית. פי׳ האיש שמלאכתו להסיר דברי נרגן והוא התרפה. אח הוא להנרגן המשחית. משום זה עתה כשאירע אותה סיבה על הכהנים הלוים להתעסק. [ועדיין אינו מדוקדק השנוי דכתיב בני לוי ולא כמו בכ״מ דכתיב הלוים. ומזה יצא דרש בגיטין פ׳ הנזקין דבכ״מ שניגשים כהנים וישראלים יש לוים באמצע. ועי׳ מש״כ להלן ל״א ט׳]: וענו ואמרו. בירושל׳ בכורים אי׳ כ״מ שנא׳ עני׳ הוא ע״י אחר. וכן כאן הכהנים אומרים ידינו וגו׳ והזקנים שבעיר אומרים אחריהם מלה במלה. וכשבאים לכפר לעמך וגו׳ אומרים הכהנים לבדם: ידינו לא שפכו וגו׳. פרש״י וכי תעלה ע״ד כו׳ הוא עפ״י הגמרא בבלי. אבל בירושל׳ שם ה״ו איתא רבנן דהכא פתרין קריא בהורג כו׳ שלא בא ע״י ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו ולא עמעמנו על דינו. [ולשיטתי׳ אזיל עוד לעיל בהלכה ב׳ לא היה מודדין אלא מעיר שיש בה ב״ד דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה פי׳ לפי פי׳ הירושל׳ דקאי על ההורג. מוכח שהיה בידם להורגו. מבואר דמיירי בב״ד של כ״ג. ומזה למד הרמב״ם שדוקא במקום סנהדרין של כ״ג. ולפי ש״ס דילן דנ״ל מדכתיב זקני העיר לא מוכח אלא ב״ד של שלשה. אבל עפ״י הירושל׳ למד הרמב״ם א״נ]: ואל תתן דם נקי. עונש וחסרון תבואה הבא מחמת חניפת הארץ בשביל דם נקי כמו שכתוב בפ׳ מסעי: ואתה תבער וגו׳. הוא הבטחה שיתבער הדם הנקי ולא יקרה עוד סיבות כאלה: כי תעשה הישר בעיני ה׳. זה העסק של עגלה ערופה שנעשה בפומבי בעזר סנה״ג שבאו למדוד. וגורם חקירות על העבר ותקנות להבא. ובאסיפת עצה ברבים יש עזר ה׳ להגיע לזה לבער הרע מביניהם. והיינו כי תעשה הישר. לראות מה ישר בעיני ה׳: כי תצא למלחמה על אויביך. בפרשה הקודמת למדנו שני אופני מלחמות. א׳ במלחמת תנופה שיוצאים במחנה מול מחנה. ובזה כתיב כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס וגו׳. ב׳ שמצירים על עיר ובזה כתיב כי תצור על עיר. ומדכתיב כאן כי תצא למלחמה על אויבך. מבואר דמיירי באופן הראשון. ולא כמש״כ הראב״ע. מעתה יש להבין דלפי הנראה ענין פרשה זו שייך יותר במלחמת מצור על עיר מלאה אנשים ונשים וכשנפתחה והרי רואה אשה יפ״ת. משא״כ כשיוצאים במלחמה בשדה מה לנשים בשם. אבל כבר ביארנו בס׳ בראשית י״ד ט״ז שדרכם היה באוה״ע. בעת שיוצאים בחורים למלחמה. יוצאות ג״כ נשים יפות מקושטות ועומדות לינשא. ומי בחור שמזדרז במלחמה ורוח גבורה נוספה בו. קופצות עליו נשים היפות. ועפ״י זה מתחרים הבחורים בעוז. והיינו דכתיב שמלת שביה. ומשמעות שמלה בכ״מ בגד חשוב כמו ושמת שמלותיך עליך. ומשום שהיו מתקשטות וכשלוקחים אותן בשביה נמצאות בקישוטן. משא״כ במלחמת מצור ואין הבחורים עושים מלחמה ודבר גבורה ומה להנשים להתקשט אז בשעת השבי: ונתנו ה׳ אלהיך בידך. לאחר גמר המלחמה וכבר עברה עת הסכנה. משא״כ כשעוד המלחמה לפניהם אלא מכל מקום הוא שובה כמה אנשים ונשים. אז מחויב האדם להסיח דעת מדברי אישות כמש״כ הרמב״ם הלכות מלכים פרק ז׳ הט״ז: אשת יפת תואר. כבר דרשו על לשון אשת ולא כתב אשה לרבות א״א ולפי הפשט האשה העומדת מקושטת ומוכנת לינשא הרי היא כנשואה אלא שאין איש מיוחד לה מש״ה נקראת אשה בלא איש: ולקחת לך לאשה. אין הפי׳ שיקחנה עתה לאשה. שהרי עדיין היא עובדת כוכבים ואין קדושין תופסין בה. אלא הזהיר הכתוב שלא יקחנה מתחלה לבעילה בעלמא ולשלחה. אלא מתחלה יקחנה שתהיה בסוף לו לאשה. ולא נתבאר אם מכ״מ רשאי לבעלה גם עתה טרם שראויה לאשה וכבר פליגי בה בבלי וירושל׳. ור׳ יוחנן בירושל׳ סנהדרין הוכיח דאסור מדכתיב ואח״כ תבוא אליה ובעלתה. אבל סוגי׳ דעלמא דבעילה ראשונה מותר במלחמה. ואגדה דתמר ואמנון תוכיח שאמרה שהיא מותרת לו משום שנתעברה אמה בגויות. ועוד יש הוכחות לזה הפסק. אבל לא נתבאר ההיתר בזה הכתוב ויבואר לפנינו ממקרא דלהלן י״ד ההכרח לזה: אל תוך ביתך. לשון תוך מלמדנו כונה שניה בהבאה זו שיכניסה להנהגות ביתו ללמד מנהג יהודית קודם שמתגייר: וגלחה את ראשה. למד שאינו כדי לנוולה אלא הוא בא כדי להסיר מותרות שבגוף בשעת טבילת גירות וכן כל גר וגיורת צריך לעשות כן. אלא שאינו לעיכובא: תבוא אליה ובעלתה. האי ובעלתה מיותר. נראה שמכאן למדו דלשון בעילה הוא דוקא גמר ביאה. כמש״כ להלן כ״ד א׳ ע״פ שיטת הגאונים בפירוש גמ׳ קידושין ד״י כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ומזה נ״ל דקידושין אינו אלא ע״י גמר ביאה. והיינו שהוסיף הכתוב כאן ובעלתה. בא ללמדנו שעתה יהיה לשם קידושין. וא״כ לא מהני ביאה דמשמעו גם העראה אלא דוקא ובעלתה . ובזה והיתה לך לאשה. שאע״ג שאינו מקדש בפירוש מכ״מ מסתמא לשם קידושין הוא בועל כדאי׳ בכתובות דע״ג ב׳ אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש״פ ובועל לשם קידושין. וה״נ הכל יודעים שמיוחדת לו לקידושין אלא שעד כה לא תפסו בה קידושין. להכי עתה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וממילא הוי׳ קידושין והיתה לאשה: ושלחתה לנפשה. תני׳ בספרי ושלחתה בגט דברי ר״י. והיינו משום דלשון ושלחתה משמע הכי. וכמש״כ להלן כ״ד א׳. וא״כ מיירי אחר שכבר נתגרשה ונשאה באישות. אבל א״כ היאך מתפרש ומכר לא תמכרנה בכסף. היאך ס״ד שימכרנה אחר שכבר נתגיירה הרי היא כבת ישראל. אלא המקרא מיירי בשני אופנים אם אחר שנתגיירה ישלחנה בגט. ואם קודם לכן וא״צ גט מכ״מ לא ימכרנה בכסף. אבל א״כ קשה הא דכתיב תחת אשר עניתה איזה עינוי היה לפני הגירות. אלא מוכח שמותר בעילה ראשונה במלחמה וכמש״כ לעיל דהכי סוגיא דעלמא: האחת אהובה והאחת שנואה. אחת מיבעי. בא ללמדנו דמיירי שלא נשאן בב״א. אלא ראשונה נשאה יחידה ואח״כ גם שני׳ בפ״ע. וכיב״ז ביארנו בס׳ ויקרא ט״ו ל׳ לשון המקרא ועשה הכהן את האחד חטאת ע״פ הגמרא. אך יש להבין למאי נרמז זה האופן מה נ״מ אם נשא בב״א או זה אח״ז. ונראה כלפי דכתיב כי הוא ראשית אונו שהוא זרע הראשון שיצא מכחו. והיה ס״ד אם ולד א׳ היה בעיבור תחלה והשני תחלה בלידה שנולד לשבעה או למקוטעין. מי שנתעבר תחלה הוא הבכור כי הוא ראשית אונו. מש״ה מיירי קרא בזה האופן שנשא ראשונה בפ״ע והיתה לבדה וא״כ מסתמא נתעברה תחלה. ומכ״מ והיה הבן הבכור לשניאה. משום שנולד השני תחלה. (הן נשמע בשם הגר״א ז״ל להיפך שהולכין אחר העיבור. ולא אאמין לקול השמועה בשם רבינו הגר״א. ושקר העידו בשמו ז״ל): לשניאה. ולא כתב לשנואה. אלא לשניאה משמע שאינה שנואה מצד עצמה אלא הראשונה השניאה על בעלה משום שבאה בגבולה מש״ה בא עונשה והיה הבן הבכור לה: הנחילו את בניו. משמעו שהוא מנחיל בדבריו. והיינו שמא מצוה להוריש לזה כך ולזה כך. וכדאי׳ בב״ב דקי״ג ביום אתה מפיל נחלות כו׳. ובד׳ ק״ל התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה: את אשר יהיה לו. פי׳ בספרי מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק. ולא הוצרך הכתוב ללמדנו בירושה ממש. דפשיטא שכן הוא אלא קאי על ביום הנחילו. שהוא מוריש בצואה לבן בין הבנים. וזה ג״כ הראוי כבמוחזק. ושמעתי מהגאון מוהרי״ט ליפמן האב״ד ד״ק מיר. שזהו דאי׳ בב״ב דקמ״ח בהלואה הואיל ויורש יורשה שאין הפי׳ היורש ממילא. דא״כ דירה ופירות דקל נמי. אלא הפי׳ מנחיל בירושה. וזה אינו אלא בראוי. ולא בדבר שלא בא לעולם: לא יוכל לבכר וגו׳. אין סדר המקרא מדויק. שהזהיר על העברת הבכורה קודם שביאר דין הבכור. והכי מיבעי והיה ביום הנחילו את בניו את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים לא יוכל לבכר וגו׳ אלא יש לפרש לבכר להשביח חלקו. ונכלל בזה שאינו יכול להשביח חלק פשוט א׳ אפי׳ לגבי פשוט שני במקום שיש בכור. וכשיטת הרי״ף פ׳ י״נ דאפי׳ לריב״ב דקיי״ל כותי׳ דאפשר להשביח ירושת א׳ שראוי ליורשו. מכ״מ במקום בכור אינו יכול: על פני. העלה רמב״ן דדוקא כשהוא בחיים. ולא כשמת הבכור והניח בנים. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ מ״א אות ט׳: בן סורר ומורה. ומפרש הכתוב מהו סורר ומורה: איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. דכתיב בס׳ משלי שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך. הביאור בזה דהאב דרך ללמד לבנו תורת ה׳ שנקרא מוסר והאם מלמדת ד״א ומנהג טוב ונקרא תורת אם מעתה הבן אשר איננו שומע למוסר אב נקרא סורר ואשר אינו שומע לתורת אם נקרא מורה. והכונה שאינו הולך לא בדרך התורה ולא בד״א. ובספרי תני׳ סורר על דברי התורה ומורה אלו הנביאים. והיינו הך שהנביאים לא חדשו דבר הלכה כי אם מנהגים ומדות ישרות ומכונים בשם תורת אם ונכלל בלשון בקול אביו ובקול אמו. היינו קול הקב״ה בתורה ובקול הנביאים. ולמדו מזה הדיוק מדכתיב בקול ולא לקול דמשמעו בכ״מ שומע ומציית. אבל בקול משמע שומע. מדקדק לדעת הכונה והיינו בתורה ונביאים שנצרך לדקדק בדברים: אל זקני עירו. סנהדרין לקבול על סורו רע מדרכי התורה: ואל שער מקומו. מנהלי העיר בד״א לקבול על מרותו ממנהיגי ד״א: ואמרו אל זקני עירו. הדברים יהיו רק לפני ב״ד. שהמה ישפטו איך לענשו: ורגמהו כל אנשי עירו. אחר שנשפט בב״ד יעשו העונש אנשי עירו שקלקל הליכות ד״א והיה יכול לקלקל שארי בני העיר. וכיב״ז ביארנו בס׳ ויקרא פ׳ קדושים גבי מולך: חטא משפט מות. לפי הפשט מיירי בחטא דשייך למלוכה. ומנהג המלכים היה לתלות על עץ. ובא האזהרה שלא תלין וגו׳ וחז״ל אמרו שהוא מצוה כמו כן במגדף שיהיה נתלה על עץ. והרי גם זה מורד במלכות שמים: לא תלין נבלתו על העץ כי קבר וגו׳. על העץ מיותר. שהרי כל מת מצוה בקבורה. א״כ גם באינו תלוי אסור להלין אלא שתי אזהרות נכללו בזה המקרא כמו שרגיל במשנה תורה א׳ לא תלין על העץ אפי׳ אם א״א לקוברו מאיזה טעם. ב׳ לא תלין נבלתו כי קבר וגו׳ ועל אזהרה ראשונה מפרש הטעם. כי קללת אלהים תלוי. ופי׳ מליצה זו פרש״י משל לשני אחים וכו׳ והוא ברייתא דר״מ ור״מ לטעמיה דס״ל דעובד ע״ז אינו בכלל מגדף. ומכ״מ מצוה לתלותו וע״כ פי׳ כי קללת אלהים תלוי כזה המשל. אבל חכמים ס״ל דע״ז בכלל מגדף ושניהם מכונים בשם מגדף כמש״כ הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ה ה״ו כל המודה בע״ז כו׳ ה״ז מחרף ומגדף כו׳ לפיכך תולין עובד ע״ז כמו שתולין את המגדף כו׳ ומש״ה מתפרש כמשמעו וכדתנן בסנהדרין מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם. ועובד ע״ז בכלל מברך. וקללת אלהים הוא ויותר מזה ביארנו עומק שיטת הרמב״ם בס׳ במדבר פ׳ מגדף. ועל אזהרה השני׳ מפרש הטעם. ולא תטמא וגו׳. וכמש״כ הראב״ע שרוח הטומאה שורה על המת. ולפי זה היתה הדעת נותנת שאין זה מצוה אלא בא״י. אבל כלל גדול הוא שכל מצוה שאינה תלויה בקרקע נוהגת גם בחו״ל. וא״כ למאי כתיב ולא תטמא את אדמתך. דמשמעו דוקא א״י. אלא בא ללמדנו דאפי׳ עובד כוכבים התלוי יש להסירו מזה הטעם שאע״ג שאין רוח הטומאה כ״כ כמו בישראל מ״מ אסור באדמתך וכדכתיב בס׳ יהושע שכן עשו מזה הטעם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך