תנ"ך על הפרק - דברים כ - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים כ

173 / 929
היום

הפרק

דִּינֵי מִלְחָמָה, וּבֵינֵיהֶם: היחס לְשִׁבְעָה עַמִּים, עֲצֵי מַאֲכָל בְּעֵת מָצוֹר

כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗יךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם׃וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֙רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָּ׃וּנְתָנָ֛הּ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב׃רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃כֵּ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים הָרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה׃רַ֗ק מֵעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה׃כִּֽי־הַחֲרֵ֣ם תַּחֲרִימֵ֗ם הַחִתִּ֤י וְהָאֱמֹרִי֙ הַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר׃רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כי תצא למלחמה. כתב הרמב"ן חידש להם כאן זו המצוה בשביל שעתה היה להם לילך למלחמה: אל תיראו. בלב: ואל תחפזו. לנוס: ואל תערצו. במעשה: כי ה' אלהיכם ההולך עמכם. פי' מזהירם שלא ייראו וגם לא יבטחו בגבורתם לחשוב בלבב כי הם גבורים למלחמה אלא ישיבו לבם לשם ויבטחו בו. ואמר: להושיע אתכם. אעפ"י שאמר להלחם לכם כי באפשר שילחם להם ויפיל אויביהם לפניהם ומ"מ ימותו גם מהם כדרך כל המלחמות ולכך הבטיחם שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש. והנה הכהן שהוא עובד השם מזהירם ביראתו ומבטיחם אבל השוטרים מדברים בנוהג שבעולם פן ימותו כי בדרך הארץ ימותו אנשים במלחמות גם ממכת הנוצחים. וציוה לשוב על שלשה כי לבו על ביתו ועל כרמו ועל אשתו ולא למלחמה על כן ינוס ויניס אחרים: ולא חללו. כתב הרמב"ן שלא באה השנה הרביעית כי הכרם בבא תבואתו יחולו שם וילכו בחלילים וציוה הכתוב שיהיה כל פריו קדש הלולים שיהללו את השם הנכבד בשמחה ההיא. ויתכן עוד לפרש ולא חללו שלא עשאו חולין פי' שלא פדאו: מי האיש הירא. ולא יבטח בדברי הכהן: ורך הלבב. שאין בטבעו לראות מכת חרב. כתב הרמב"ן לר' יוסי הגלילי שמפרש הירא מעבירות שבידו יש לפרש פן ימות שמא יחשוב בלבו כן וינוס דכיון שהבטיחם הכהן שהשם עמהם ויושיעם לא יכשלו בעבור העבירות של זה. ולר' עקיבא דמפרש הירא ורך הלבב כפשוטה יש לפרש פן ימות כפשוטה כי מי שיירא אחר הבטחת הכהן ואינו בוטח בשם לא יעשה לו נס. ואיתא בירושלמי שכולם צריכין להביא ראייה לדבריהן וכן לר' יוסי הגלילי צריך להביא ראייה על עבירות שבידו שאם לא כן כולם היו חוזרין בטענת שקר: ולא ימס את לבב אחיו. כתב בעל הלכו' שהוא לאו שלא ימנע מלשוב שלא ימס אחיו: ופקדו שרי צבאות בראש העם. כתב הרמב"ן כי התורה תצוה כדרך הארץ ותעשה נסים עם יריאיו בהסתר שאינו חפץ לשנות בטבעו אלא א"כ אי אפשר בענין אחר או להודיע שמו לצריו כאשר היה ביציאת מצרים בקריעת ים סוף: כי תקרב אל עיר. פרש"י שהוא במלחמת הרשות. כתב הרמב"ן בשביל סוף הפרשה צריך לומר כן שצוה הכתוב שאם תעשה עמך מלחמה והכיתה כל זכורה לפי חרב ולהחיות הנשים וטף הזכרים מה שאין כן בערי ז' עממים שציוה להחרים גם הנשים והטף. אבל בפתיחת שלום אין חילוק בין ז' עממים לשאר האומות שגם בז' עממים פותחים להם לשלום ואם ירצו להתגייר מקבלין אותם כאשר עשה משה לסיחון. והתשובה היא שקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח ואין צריכין להתגייר להיות גירי צדק. ונראה שיש עוד הפרש בשאלת שלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ועבדונו אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות ועל מנת שיקבלו עליהם שלא יעבדו ע"ז. ויתכן גם כן שלא נצטרך להודיעם רק השלום והמסים והשיעבוד ואחר שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. ורש"י פי' שבשבעה עממים אפי' אם ירצו להתגייר אין מקבלים אותם. ולא נהירא דבהדיא איתא בירושלמי ששלח יהושע מי שמבקש יבא וישלים וכן שלמה שהחיה מהם והעלם למס עובד ונתנם עבדים לבנות בית המקדש וביתו כמו שאומר והיו לך למס ועבדוך. פי' מס שיעלה בהם מלך ישראל או סנהדרין מס לבנות בית למלך וערי מסכנות ושיעבוד הוא שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עצו ולשאוב מימיו ויתן לו שכרו. ואנשי גבעון מה שהוצרכו לבא בערמה שלא היו יודעים משפטים של ישראל בקריאת שלום והקדימו קודם ששלח להם יהושע או שלא רצו מתחלה לשמוע לדברי יהושע ובסוף פחדו ועשו עצמם נכרים והועיל להם ערמתם שלא יהיו לנו לעבדים אלא יהו עמנו בעלי ברית ועל זה הקפידו עליהם והיו נהרגים אלמלא השבועה ולפי' קללם יהושע ועשה להם כמשפט הראוי ליעשות בהם מה שנא' והיו לך למס ועבדוך שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח השם. וי"מ והיה אם שלום תענך בעת הקריאה אבל אם ימאנו מתחלה שוב אין מקבלין אותן והגבעונים מאנו בתחלה ולא היה מן הדין לקבלן: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו'. שלא ילמדו אתכם לעבוד את השם הנכבד בשריפת בניהם ובנותיהם כאשר עשו לאלהיהם. והנה כבר הזהיר לא ישבו בארצם פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם והיא אזהרה בע"ז כי אם תכרות להם ולאלהיהם ברית ישבו בארצך רבים מהם ויפתוך לעבוד ע"ז וכאן הוסיף לבאר לא תחיה כל נשמה כי אפילו היחיד הנשאר ביניהם לעבוד לך יזכיר לך עבודתם לאלהיהם ואולי תתפתה אתה לעשות כן לשם ותחטא לפניו: כי האדם עץ השדה וגו'. פי' ר' אברהם כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה פי' כי חיי האדם הוא עץ השדה על כן לא תשחית את עציו ואותו לא תכרותו דבק עם לבא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר לך לאכול ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבא העיר לפניך במצור. והרמב"ן כתב לדעת רבותינו מותר לכרות עץ מאכל ולבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא להקדים אילן סרק לעץ מאכל יש לפרש הפסוק לא תשחית את עצה לכרות אותו דרך השחתה שלא לצורך מצות כמנהג המחנות והטעם כי הנלחמים משחיתים העיר ומפילים אילנותיה וסותמי' מעיינותיה אולי יוכלו לה ואתם לא תעשו כן להשחיתם כי תבטחו בה' אלהיכם שיתן אותה בידכם כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחיה ועל ידו תבא לפניך העיר במצור לומר שאתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם כל ימי היותך במחנה: אותו תשחית וכרת. פי' מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך