תנ"ך על הפרק - בראשית יז - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

בראשית יז

17 / 929
היום

הפרק

ברית המילה, מאברם לאברהם ומשרי לשרה

וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א יְהוָ֜ה אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים׃וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר׃אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם׃וְלֹא־יִקָּרֵ֥א ע֛וֹד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ׃וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ׃וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת ׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם׃זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם׃וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא׃הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ׃וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ׃וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃וּֽלְיִשְׁמָעֵ֘אל שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת׃וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם׃וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים׃וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ׃וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגומר עד ויאמר אלהים אל אברם. והנה יש בפסוקי הפרשה שאלות: השאלה הא' למה התחילה הנבואה הזאת ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים ולא מצינו בשאר הנבואות שיזכור הכתוב לכמה שנים מימיו נתנבא אברהם ואם נכתב זה להודיענו לכמה שנים נמול הרי בסוף הפרשה נאמר בפירוש ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים בהמולו בשר ערלתו ומה צריך אם כן לזכרו כאן: השאלה הב' מה טעם המראה הזאת כי הנה הקב"ה כבר יעד לאברהם בזרע ובירושת הארץ וכרת ברית עמו על כל זה במעמד בין הבתרים ומה צורך אם כן במראה אחרת. והרמב"ן נדחק לומר שנתוסף בברית הזה מה שאמר לאחוזת עולם שכוונה בו שאם זרעו יגלו מן הארץ ישובו אליה. ואינו נכון כי למה יביא כל המראה והדברים האלה ושם אל שדי כדי להוסיף מאמר קטון על היעוד הקודש אף בהפרד לוט מעמו נאמר לך אתננה ולזרעך עד עולם והרב עצמו כתב שמה שזה מורה על הנצחיות וכפי האמת מאמר לאחוזת עולם או לך אתננה עד עולם הכל אחד הוא: השאלה הג' באמרו אני אל שדי והוא כי למה כינה האל יתברך עצמו בשם הזה במראה הזאת ולא במראה אחרת ובין שיהיה פי' שדי שיש די באלהותו כדברי רש"י שהוא עצמו מה שפירש עליו הרב המורה שמורה על היותו מחוייב המציאות. או שיהיה פי' שודד המערכות לעשות רצונו כמו שכתב הראב"ע בשם הנגיד עכ"פ לא היה צורך לזכרו כאן וכן מה שכתב הרמב"ן שהודיעו שהוא התקיף המנצח מזלו באופן שיוליד אין ענין לו לפי שקודם זה הבטיחו פעמים והאמין בה' ולא נזכר שמה שם אל שדי: השאלה הד' באמרו התהלך לפני והיה תמים והמאמר הזה יורה שלא היה אברהם הולך לפני השם כיון שעתה הזהירו עליו ושהיה חסר במעשיו ולכן יצוהו שיהיה תמים. ורש"י כתב שהיה שלם בכל הנסיונות ויקשה שלא נאמר כן בשאר הנסיונות והראב"ע פי' שלא ישאל למה המילה אבל לא מצינו שנאמר כן למשה במצוה מן המצות ולא בחקים ואברהם שלם היה וקורא בשם ה': השאלה הה' למה ביעוד הזה שיעדו ראשונה באל שדי לא הבטיחו אלא על רבוי הזרע ולא זכר לו בו דבר מירושת הארץ ושני הדברים הנזכרים תמיד בנבואותיו יחד וכן אחר שנפל על פניו הבטיחו בזרע ובארץ: השאלה הו' באמרו ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים כי לא מצאנו לו נפילת אפים בנבואה מנבואותיו כי אם בנבואה הזאת פעמים ורש"י כתב שמפני שהיה עדין ערל לא היה יכול לעמוד מפני השכינה וכמ"ש בבלעם נופל וגלוי עינים אבל יקשה עליו שלא נזכר כן בשאר נבואותיו קודם שימול. והרמב"ן כתב שנפל על פניו לכוין לבו ולהתפלל על ישמעאל אבל לא פירש למה עשה עתה ככה ולא בשאר נבואות ותפלת ישמעאל אין זה מקומה כי לא התפלל עליו אלא בנבואה שאחרי זאת כשהודיע לידת יצחק: השאלה הז' אם הנבואה הזאת וידבר אתו אלהים מתדבקת עם הקודמת ושתיהן אחת או לא ואם שתיהן אחת איך אמר ויפול על פניו וידבר אתו אלהים. ואם היו נבואות מתחלפות לא ידענו ענין לראשונה ובאמרו ואתנה בריתי כי אם על המילה אין לנו כאן ברית אחר זולתה שיפול עליו ואתנה בריתי: השאלה הח' באמרו ולא יקרא עוד את שמך אברם ואחז"ל (ברכות כ"ה) שהקורא את אברהם אברם עובר בלא תעשה ולמה לא אמר כן ביעקב שכתוב בו ג"כ לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ואמרו בקבלתם לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהיה שם ישראל עקר ויעקב תפל כדאיתא בברכות: השאלה הט' בהכפל הדברים שנאמרו על הברית הזה כי הנה ראשונה אמר ואתנה בריתי ביני וביניך ואמר והקימותי את בריתי ביני ובינך. ואמר אני הנה בריתי אתך. ואמר ואתה את בריתי תשמור. ואמר והיתה בריתי בבשרכם: השאלה הי' בכפל קבלת האלהות שבא בכתובים כי הנה ראשונה אמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ומיד חזר שנית והייתי להם לאלהים: השאלה הי"א באמרו ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור והוא כי אחרי שהיה הדבור מדובק באחד והאומר אחד למה זה נזכרה בו אמירה מחודשת והוא ויאמר אלהים שהוא מותר וללא ענין: השאלה הי"ב איך תקרא המילה ברית האם נאמר שהילד היונק בהיותו בן שמונת ימים יכרות ברית עם בורא העולם והוא בינקותו אינו בן דעת ולא בחיריי בדבר אף כי הכתוב פעם יקראהו ברית ופעם יקראהו אות ברית: השאלה הי"ג מה טעם מצות המילה אחרי שכל הפעולות האלהית הן נמשכות מחכמת השם ויש להן תכלית ידוע ומוגבל בהכרח וכמו שביאר הרב המורה פכ"ג ח"ג ובמילה איני רואה תקון המדות ולא יושר הדעות: השאלה הי"ד אם היה שהמילה שלמות והערלה דבר מאוס מלפניו ית' כמ"ש רבי אלעזר בן עזריה (נדרים ל"א) מאוסה הערלה וכו' למה זה לא צוה בה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה או למה נולד האדם ערל ולא נולד כמו הב"ח שבתולדתם אין להם ערלה: השאלה הט"ו בהכפל פסוקים שבאו במצות המילה שראשונה אמר המול לכם כל זכר ואמר ובן שמונת ימים ימול לכם ואמר עוד ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית. ואמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: השאלה הי"ו בהכפל הדברים שבאו במלת מקנת כסף ויליד בית כי הנה אמר ראשונה המול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא וחזר לומר שנית המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ובמסכת שבת (דף קל"ה) אמרו שיש יליד בית שנמול באחד כמו שמפור' שם. אמנ' הראב"ע פי' ע"ד הפשט שענינו ואתה אברהם המול ימול ילידי ביתך ומקנת כספך ואפילו שהם גדולים. וכמה רחוקים כל הפירושים האלה ממלות הכתובים: השאלה הי"ו בעונש שיעד ית' לבלתי נמול שהוא הכרת כי הנה העונש ראוי שיהיה מתיחס אל החטא ואיך יתיחס הכרת שהוא אבדון הנפש לדעת הרמב"ם בספר המדע עם המילה שהיא אות ברית אף שהתורה לא נתנה עונש אלא על העובר על מצות לא תעשה שעשה עבירה בידיו אבל מי שלא נמול לא עשה פועל רע אבל חדל לעשות הטוב בהיותו יושב ובטל ולמה אם כן יענש עליו עונש חמור ככרת והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות האלה כלם: ויהי אברם בן תשעים שנה וגו'. עד אני הנה בריתי אתך. הנראה לי בפי' הפרשה הוא כי אחרי היות אברהם במעמד בין הבתרים והבטיחו השם שם בנתינת הזרע והאמין אליה הנה למה שנמשך אחריו הולדת ישמעאל חשב אברהם שהוא היה זרעו אשר יירש את הארץ ובעבור זה ראה ית' לדבר אתו ולצוותו על המילה כדי להודיע שזה הפועל ראוי שיוקדם ללידת הזרע הקדוש ושיולד בקדושה ובטהרה ולכן בא יעוד לידת יצחק והיותו משרה מדובק למצות המילה להיותה הכנה גדולה אליו וכאלו בזה הודיעו שישמעאל למה שלא היה הפרי המשובח והנבחר שבמינו נולד קודם הברית כנובלת אבל יצחק לא היה הרצון האלהי שיהיה נולד כי אם באבר מקודש ולשם מצוה ומאם טהורה וקדושה לא מהגר המצרית. ולפי שהיה ענין המילה קשה מאד כפיזקנת אברהם וחולשתו ראה ית' להביא עליו רות נבואתו ולדבר לו דברים סתומים כדי שאברהם יבקש עליהם הפירוש כדרך בני אדם שהדבר הקשה ישאלו אותו בקוצר ואח"כ ברצות השומע ירבו עליו דברים וכמו שזכרתי למעלה ומפני זה הקדים הכתוב ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה להגיד שהיה אברהם כפי שניו כלי מוכן לדבר הזה כי הוא היה קרוב למאה שנה להיותו כל כך זקן היה זר בחקו הולדת בנים כי זרע הזקן כמו שכתב הראב"ע הוא קר על כן לא יוליד וכמו שהוא אמר אח"כ הלבן מאה יולד כ"ש בהחלישו האבר המוליד בכרות ממנו הערלה שנולדה בו ומפני זה דבר לו ית' לאברהם ענין המילה ברמיזות באמרו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ר"ל במצוה אשר אני עתיד לצוות אותך אולי יהיה בעיניך שני ספקות הא' שאתה זקן וחלש להוליד כ"ש אם תחלש האבר המוליד בדם בריתך ולהשיב על זה אמר אני אל שדי כלומר הממני יפלא כל דבר אני אל שדי בכחי לתת לך כח להוליד בנים עם כל הזקנה וחולשת הברית. והספק הב' הוא שאולי יאמר אברהם שאם יחתוך קצת בשרו אשר נולד עמו יהיה חסר וישאר בעל מום ולהשיב לזה אמר התהלך לפני והיה תמים ר"ל עשה מצותי יהיה מה שיהיה ותהיה בזה שלם ותמים כי אין השלמות האנושי נתלה כי אם בעשות רצוני. ואין האדם שלם או תסר כי אם בשמרו או עברו על מצותי ולכן התהלך לפני כעבד נאמן לפני רבו כאלו עיני ולבי תמיד עליך ובזה תהיה תמים ושלם. ואפשר לפרש התהלך לפני שיהיה אברהם משל ודוגמא לכל השלמים ולכן יהיה הולך לפני האל ית' קורא לפניו בשם ה' ככרוזא הקורא לפני האדון. ואין התהלך לפני כמו את האלהים התהלך נח כי מלת לפני יורה על היותו תמיד נוכח השם דבק בו. אבל את האלהים התהלך נח הוא שהיה נמשך לדעתו ורצונו יתברך לא שהיה תמיד לפניו והודיעו ית' במה יהיו הענינים האלו אשר אמר לו ברמיזותיו והוא אמרו ואתנה בריתי ביני וביניך שהוא ענין המילה שיזכור על זה. ואחרי אותו ברי' ארבה אותך במאד מאד לרמוז שיצחק יהיה נולד אחריו כאלו אמר הלא ראית שאחר שנולד ישמעאל עברו י"ג שנים ולא הולדת מהגר עוד בהיותה בחורה הגונה ומוכנת לתולדת אמנם אחרי כרות הברית לא יהיה כן כי אז ארבה אותך במאד מאד ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הא' למה שביארתי למה הקדים הכתוב בנבואה הזאת ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה שהוא לספר שמפני זה היתה מצות מילה יותר קשה בעיניו והותרה גם כן השאלה הב' במה שביארתי טעם המראה הזאת ולא נצטרך אל מה שנדחק בו הרמב"ן לשום הבדל בין היעודים שנאמרו לאברהם על הזרע ועל הארץ והבדלו אינו הבדל באמת אלא שבאה הנבואה הזאת אחר מראת בין הבתרים להודיעו שלא נתקיים יעוד זרעו וירושת הארץ בישמעאל כי אם ביצחק שיולד לו אחר הברית וגם אפשר לומר שבאה הנבואה הזאת להודיע לאברהם שמה שיעדו על בין הבתרים הוא על תנאי שזרעו יתיחד להנהגתו והמילה אות עליו והותרה גם כן השאלה הג' למה באה הנבואה הזאת באל שדי שהוא להסיר מלב ספק הזקנה וחולשת המילה לענין ההולדה כי אין מתסור ביד השם להושיע והותרה ג"כ השאלה הד' מאמרו התהלך לפני והיה תמים שהוא להסיר מלבו הספק הב' שיהיה בברית המילה בעל מום. והר"ן פירש והיה תמים שיקבל בסתם איזה דבר שיצוהו בין שיהיה קל או קשה מדברי הראב"ע הוא וכן הותרה השאלה הה' שבנבואה הזאת זכר רבוי הזרע ולא ירושת הארץ לפי שכוונתו ית' בזה המאמר היה לענין הזרע שיולד אחר הברית ועם הדברים האלה נפסקה נבואתו ונשאר אברהם במחשבה רבה לדעת מה זה ועל מה זה א"ל ית' אני אל שדי וגו' והיה תמים. ומה הם הספקות אשר עליהם אמר אותם הדברים ומה יהיה הברית המחודש אשר אמר שיתן ביניהם ולכן ויפול אברהם על פניו להתבודד ולהתחשב בדבר ההוא באופן שלא יטרידוהו הדברים החמריים המושגים בחושים ואז באה לו נבואה אחרת. והוא אמרו וידבר אתו אלהים כפי מה שא"ל בראשונה ברמיזות והותרה בזה השאלה הו' והז'. והר"ן כתב שענין ויפול אברהם על פניו הוא שהשתחוה לפני השם וקבל על עצמו לעשות מצותו יהיה מה שיהיה ע"ד בני אדם שכאשר ישפילו ראשם הוא הוראה שהם מיעצים בדבר ומודים בו וגם נכון הוא ומדברי הרלב"ג הוא: אני הנה בריתי אתך וגו'. עד ואתה את בריתי תשמור. הנה ענין הברית הוא הסכמה וקיום בין ב' אוהבים שכל א' מהם יחייב עצמו לעשות לחבירו המוטל עליו באותו ברית והנה בברית שנכרת במעמד בין הבתרים נתחייב הקב"ה לתת לו זרע של קיימא ולהנחילו את ארץ כנען אבל אברהם לא נתחייב להקב"ה לדבר כלל והוא אמרו כאן אני הנה בריתי אתך. כאומר אני כבר חייבתי וכרתי ברית לעשות עמך חסד רב להרבות זרעך וזהו והיית לאב המון גוים עד שמפני זה אני משנה את שמך וגוזר שלא יקרא עוד שמך אברם אלא אברהם כי הוסיף הה"א בשמו לרמוז על ההמון הרב אשר יצא ממנו ואין ספק ששם אברם הניח לו תרח אביו כשנולד להתבשר שיהיה אברהם נכבד ומעולה בארצו ועמו כי ענין אברם הוא אברם ואב יאמר על המנהיג כמו וישימני לאב לפרעה ולכן הוסיף בו ית' אות הא' כשצוהו על המילה אם לרמוז שיהיה אב המון רם כולל רבוי הזרע והכבוד ג"כ או שיהיה ענינו אברהם שיורה שאחרי שימול את אבר ההולדה שלו בזכותו יהיה ממנו ההמון שזכר ומפני ההוראות האלה לא הסיר הקב"ה משמו הרי"ש כמו שהסיר היו"ד משם שרי כששנה אותו. והר"ן כתב שנשאר בשמו הרי"ש לרמוז לו והפרתי אותך שנאמר כאן האמנם היה הקורא אברם עובר בלא תעשה ולא כן הקורא יעקב לפי ששנוי שם אברם בא אליו עם הברית כדרך כל הבא להתגייר שישנה שמו ממה שהיה ולכן הקורא שמו אברם שהוא שם שהיה לו קודם המילה עובר בלא תעשה כי הוא השם שהניח לו תרח ולא כן יעקב שלא קנה שם ישראל מאותו צד ובחינה אבל יעקב הוא שמו שהניח לו אביו יצחק בצדקותו ושם ישראל קרא לו המלאך מפני שררתו ולכן ראוי שלא יעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהיה שם יעקב טפל כפי מעלת יצחק שהניחו ושם ישראל עיקר כפי מעלת המלאך שהניחו. ועוד יתבאר זה בענין יעקב והותרה השאלה הח'. ולפי שיעדו ברבוי זרעו באר לו שתהיה מעלתו ויתרונו בזה בג' דברים. הא' בכמות זרעו והפלגת רבויו ועל זה אמר והפרתי אותך במאד מאד. והב' שיצאו ממנו גוים מתחלפים ושונים זה מזה ירמוז לישראל ואדום וישמעאל והאומות שיצאו מבני קטורה כי עם היות שלא קבלו המילה אדום ובני קטורה הנה רבויים והתחלפותם מכח ברכת אברהם היה ולזה אמר ונתתיך לגוים. והג' יעדו לא לבד בריבוי הזרע כי גם במעלתו וכבודו שיהיו ממנו שרים ומלכים ועל זה אמר ומלכים ממך יצאו. ואמנם אמרו והקימותי את בריתי וגומר ענינו אצלי שהודיעו יתברך שתדבק שכינתו והשגחתו באברהם ובזרעו הנמשכים אחריו ולא אמר והקימותי את בריתי על המילה אלא על הדבוק והשגחה ליחדם להנהגתו ולא ימסרם לכוכב ומזל יאמר והקימותי את בריתי ראשונה ביני וביניך ובין זרעך ר"ל בזכותך ובסבתך לדורותם באיזה דור שיהיה לברית עולם ר"ל נצחי ומתמיד והברית הוא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ר"ל שתדבק ההשגחה באברהם כל ימיו וגם כן תדבק בזרעי בסבתו וזכותו וזה טעם אחריך. והודיע עוד שיתן לו ולזרעו את ארץ כנען כי עם היות שלא נתנה לאברהם בימיו הנה המתנה אליו נעשתה ראשונה ואברהם זכה בה בכח המתנה וזרעו החזיק בה מכח הירושה ממנו ולזה אמר ונתתי לך ולזרעך אחריך כי הם מכח ירושתו יזכו ויחזיקו בה ואמר לאחוזת עולם להגיד שתהיה דין הירושה ההיא מתמיד ונצחי ואף שזרעו יהיה גולה פעמים מן הארץ עוד ישבו אליה כי תהיה נחלתם תמיד לאחוזת עולם. ובעבור שראשונה יעדו בזרע ואחר כך בדבקות ההשגחה האלהית ואח"כ בירושת הארץ והיה אפשר שיחשב שדבקות ההשגחה הנפלאת יהיה עם זרעו קודם ירושת הארץ כפי סדר הפסוקים לכן הודיעו כי לא יהיה כן כי ראשונה ירשו בניו את הארץ ואחר כך תדבק בהם ההשגחה לא להיותם חוצה לארץ כי השוכן בח"ל דומה וכו' כתובות (דף ק"י) ולזה חזר לומרוהייתי להם לאלהים כאלו אמר אחר שיעדו בדבקות ההשגחה באמרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך והנה תדע לך מתי יהיה זה אחרי שזרעך אחריך יירשו את ארץ מגוריך אז אהיה להם לאלהים לא קודם ואמנם נזכר ביעוד הזה האלהות קודם ירושת הארץ לפי שזכר ראשונה הזרע כי כן קדם בזמן ואחר כך להיות להם לאלהים וזה היה במתן תורה בסיני ואחר כך ירושת הארץ אבל הדבוק האמתי היה משפט אלהי הארץ ואחרי היותם עליה. הנה נתבאר שאין הכפל בפסוקי הברית שנאמרו עד כה. והותרה השאלה הט'. ושאין כפל גם כן בפסוקי דבקות האלהות לפי שראשונה הודיעו שכן יהיה. ובפסוק השני הודיעו מתי יהיה והותרה השאלה הי': ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו'. עד ויאמר אלהים לאברהם אבל שרי אשתך. אחרי שהודיע ית' לאברהם מה שהיה מוטל עליו לעשות מכח הברית שכרת עמו בין הבתרים. זכר עתה מה שיהיה מוטל על אברהם וזרעו לעשות לשיתקיימו בהם היעודים ההמה כי הנה היעודים האלהיים הם על תנאי ולא יקויימו כי אם בהכנת המקבלים ולזה באה בכאן אמירה מחודשת ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור והותרה בזה השאלה הי"א כי עם היות הנבואה כלה מדובקת בא התחלפות האמירות כפי חלוף הדרושים כי כאשר הודיעו מה שנתחייב ית' לעשות מכח הברית אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך. וכאשר רצה להודיעו מה שיהיה מוטל על אברהם ועל זרעו לעשות אמר ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור רוצה לומר אחרי שנתחייבתי לך מן הדין הוא שאתה גם כן תתחייב לי ותשמור בריתי אתה וזרעך אחריך לדורותם ר"ל שזרעך יעשו זה כמוך בכל הדורות שיהיו וביאר מהו הברית אשר יעשו אברהם וזרעו וזהו המילה וזהו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך וגו' ועיין אמרו ביני וביניכם וכן אמר למעלה ואתנה בריתי ביני וביניך לפי שעד עתה במה שנתחייב האל לאברהם לא אמר ביני וביניך לפי שלא היה שם דבר מוטל על אברהם אבל עתה על המילה שהיה אברהם כבר מחויב במוטל עליו היה הברית מצטרף ומתהפך בשווי בין שניהם הקב"ה חייב כביכול לדבק השגחתו ושכינתו באברהם וזרעו ואברהם וזרעו חייבים להיות ברית השם בבשרם וזהו ביני וביניך. וכבר חקרו החכמים איך ידע אברהם מאיזה מקום נמול ור' תנחומא אמר מסברא נאמר ערל זכר וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם הוא זכר או נקבה ובגמרא שבת מנין למילה שהיא מאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן וערלתם ערלתו את פריו מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי והראב"ע והרמב"ן ע"ד הפשט כתבו בו טעמים ודבריהם כלם טובים ונכוחים אבל תשובת השאלה הזאת היא אצלי ממה שיקל לפי שהדברים שהיו הנביאים רואים במראה הנבואה ממה שהיה מצוה אותם הש"י שיעשו היו כ"כ מבוארים ומפורשים להם לפי שלא נשאר להם ספק כלל וכן כאשר הקב"ה הראה לאברהם בנבואתו את המעשה אשר יעשון אין ספק שראה מפורש המקום אשר ימול ממנו גם כי כבר ביאר לו שהיתה המצוה הזאת באבר ההולדה כדי שהבנים אשר יולידו זכרים ונקבות כלם יהיו נולדים בקדושה ובטהרה כאלו נולדו לעבודת השם אחרי אשר האבר אשר הולידם הוא מקודש לשמו ולכן הונח החותם ההוא על הפתח כמו שיונח חותם המלך על פתח הבית להורות שכל מה שהוא בבית הוא מהמלך ושלא יצא משם דבר אלא במצותו מצורף שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבנר ויתמעט הפועל הבהמי ומזה יתבאר שהנשים יהיו נושעות באותו ברית כזכרים לפי שנולדו באותה קדושה כי קדושת אותו האבר אינו להושיע לנמול כ"א שיתקדש להוליד בנים לעבודת האל וזה יכלול לזכרים ולנקבות שכלם נולדו באותה קדושה הנה א"כ הברית הזה נכרת עם אברהם ועם כל זרעו ועם היות שהיונק הנולד אינו בר דעת ולא בחיריי באותו מעשה הנה אביו והוריו מחוייבים להכניסו בברית ואם לא הכניסוהו הוא בהיותו ברשותו חייב להמול ומזה הצד היה הברית נכרת עם כל זרע אברהם בכלל ובפרט. והותרה בזה השאלה הי"ב ובאמרו ונמלתם את בשר ערלתכם נראה לי שאינה מצוה אלא הודעה כי בפסוק שלמעלה באמרו המול לכם כל זכר צוה על המילה ובאמרו ונמלתם הוא הודעת מה שימשך מזה כאמרו ואם תעשו זה ימשך לכם שתי תועלות גדולים. הא' ונמלתם את ערלתכם ר"ל שתהיו בזה מרוחקים מאותו הפועל המגונה כי תהיו נמולים מאותה ערלה שהוא כמותר באבר ההולדה וכלי לתענוג היותר בהמי שבאדם והוא הפחות הכרחי לשלמות כי הכלי ההוא אינה צריך לשמיר' האיש כי אם לשמירת המין שאינו לאד' במה שהוא אדם אלא במה שהוא ב"ח הנה א"כ הערלה היא דבר נמאס מאשר יביא האדם בפועל המגונה ההוא יותר מדאי ועל זה אמר ונמלתם את בשר ערלתכם. והתועלת הב' הוא אמרו והיתה לאות ברית ביני וביניכם ר"ל שתהיו כלכם חתומים בחותם מלכו של עולם וכל רואיהם יכירום כי אתם זרע ברך ה' כי כמו שהאנשים רועי צאן ובקר יעשו אתו סימן בצאנם ובבקרם לשיהיו בכל מקום נכרים שהם שלו כך רועה ישראל ית' רצה להתוות אות בצאן מרעיתו ועל זה אמר והיה לאות ביני וביניכם ואלה הם שני הטעמים שזכר הרב המורה. ואין קושי מאשר קראהו אות ברית בהיות שכבר קראו ברית לפי שבעשותו אותו הוא ברית ואחר עשייתו הוא אות ברית ר"ל אות שיש בו ברית לאלהים הנה התבאר טעם מצות המילה ושלהיותה מדריכה האדם אל שלימותו ומצילתו מרדת שחת אמרו במדרש (ערובין ד' י"ט) שאברהם יושב אפתחה דגהינם ואינו מניח שום בר ישראל מהול לרדת שמה והותרה השאלה הי"ג. והנה לא נצטווה אדם הראשון במצות המילה לפי שאדם בתולדתו היה בלתי נוטה אל המפורסמות ואל התאוות הגשמיות והיה נמשך אחר שכלו להיותו יציר כפיו של הקב"ה לכן לא היה מזיקה בו הערלה ולא נצטווה להמול וזהו מה שאז"ל שנולד מהול. אבל אכלו מעץ הדעת טוב ורע ונטותו לתאוות הגשמיות כל בני דורו נשארו כלם ערלים בתאותיהם עד שבא אברהם שלשלמותו צווה בהם. ומפני זה אומר אני שצוה הקב"ה את אברהם במצות המילה כדי לתקן את אשר עוות אדם הראשון כי הוא באכלו מעץ הדעת נטה לתאות המשגל יותר מהראוי כמו שפירשתי שם ואברהם צווה במצוה כדי להרחיק אותה נטיה מותרית שעשה אדם אביו והיה שכרו כנגד עונש אדם כי אדם גורש מג"ע של מטה ואברהם זכה הוא וכל זרעו בג"ע שלמעלה. וכבר כתב הר"ן שהנה נבראת הערלה באדם לתת מקום למצוה שנצטוה אברהם אחר כן ושמפני זה נבראו הבהמות מזולת זה התוספת. ואפשר לומר בזה עוד שהיה מותר הערלה באדם מכח הב"ח סימן ואות להיות המין האנושי מבין שאר הב"ח רודף אחר המותרות אם במאכל ובמשתה וקנין הממון ועוד במשגל. אמנם שאר ב"ח הם מספקים בהכרח לחיותם ובמשגל ההכרחי להולדה ולזה אינם מזדווגים לשום נקבה מעוברת גם היא לא תקבלם להיותו מותר אל הטבע ולכן נבראו מבלי מותר הערלה סימן להיותם מסתפקים בהכרחי מבלי מותר והותרה בזה השאלה הי"ד. ואחר זה מודיע ית' הזמן אשר יעשה הברית כי אחרי שצוהו במצוה צוה ג"כ בזמן עשיית' והוא אמרו ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם ר"ל עתה בתחלת המצוה תהיו נמולים כל א' לפי שניו אבל לדורות ימול כל זכר ביום הח' לתולדתו והיה זה לפי שאז ראוי שיקרא הנולד וולד ואינו מכלל נפל. ומלבד זה כבר זכר הרב המורה כמה החכימה החכמה האלהית במה שצותה שימולו בן שמונת ומים לפי שבהיותם גדולים ירגישו יותר בכאב ואולי ימאנו מקבל הברית גם שמפני רכות עורם אז לא ירגישו מאד בכאב המילה ויתרפאו יותר מהרה מהגדולים. ואמנם אמרו עוד יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר וגו' אין ראוי שיפורש שיחזור למעלה למ"ש ובן ח' ימים ימול לכם אבל הוא מחובר למטה לפסוק של אחריו כי אחרי שצוה שכל זרע אברהם ימול בן ח' ימים לדורותם בא לתת משפט בילידי בית בני השפחות הנכריות ועליהם אמר הפסוק שאחריו המול ימול ר"ל שימול אותם כאשר יקנם או כאשר יולדו ויהיה א"כ גזרת הכתוב בהמול ימול עם היות סוף פסוק ביניהם כי רבים כן בכתוב. ולפי שלא יאמר אברהם למה ימולו בני הנכר כבניו הוצרך לתת סבה על זה באמרו יליד ביתך ומקנת כספך ר"ל אע"פ שהם נכרים מאחר שהם יליד ביתך ומקנת כספך ראוי שיהיו נמולים ולא יהיו ערלים כי מדרך השלם שישלים כל הקרוב אליו ומפני זה אמר כאן כספך בכנוי אבל בפסוק של מעלה לא אמר יליד בית ומקנת כסף בלי כנוי לפי שבא הפסוק השני הזה לתת טעם על הראשון. הנה התבאר מזה שאין כפל בפסוקי הפרשה והותרו בזה השאלות הט"ו וי"ו. ואמרו והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם אינו מותר וכפל אבל ענינו אצלי בעבור שצוה למעלה ראשונה בזרע אברהם שיהיה להם הברית הזה לעולמי עד. ואחר זה צוה על מילת העבדים יליד בית ומקנת כסף ואמר והיתה בריתי בבשרכם ליחד לאברהם ולזרעו ברית ה' וקדושתו בבשרם להתקיים בהם היעודים האלהים ואפשר שרמז בזה ג"כ למ"ש חז"ל במדרש תהלים למנצח על השמיני' על המילה שנתנה בשמיני כשנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום מן המצות נצטער מיד נסתכל במילתו ואמ' שירה. כי הנה רצו לתת טעם למה הונחת המצו' מאיסו' שטוף המשגל ורדיפתו בבשר האדם ולא הספיק שיהי' האות לזה בבגדו כאלו תאמר בטליתו ובתפליו ובמזוזות ביתו. ואמרו שהיתה הסבה בזה שאם היה האות בבגד כבר יפשיטהו האדם ואם בבית כבר יצא ממנו כדוד במרחץ מבלי אות ברית קדש על כן צוה במילה כדי שלא ימצא האדם מבלי אותו אות ועל זה אמר והיתה בריתי בבשרכם. ואמנם אמרו וערל זכר אשר לא ימול וגו' לא אמרו על הנכרים אלא על בני אברהם ולכן נסמך לאמרו (בראשית י"ז י"ג) והיתה בריתי בבשרכם כי כאשר לא ימול אדם מזרע אברהם תהיה נפשו נכרתת מעמיה והם השכלים הנבדלי' ושאר הנפשות הזכות והטהורות שהן מטבעה והיה זה לפי שהעונש במצוה הוא כפי מה שתרמוז המצוה ולזה היה עונש המחלל את השבת בסקילה בעבור שהוא כופר בפנת חדוש העולם שתור' עליו השבת והוא כולל כל התורה ונסיה וכמו שאמרו ששקולה שבת כנגד כל התורה. כן המפר ברית המילה כיון שהוא עדות על היות הנמול מיוחד להנהגה האלהית והוא הוציא עצמו מן הכלל כפר בעקר כי אחרי שלא רצה להתחבר אל עמו בברית ולהכנס עמהם בדבוק האלהי והנהגתו אין ראוי שלעולם הבא יכנס עמהם במחיצתם ולא שיקבל משכרם. וכן אמרו במשנה (פרקי אבות פרק ג') והמפר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעולם הבא ואמרו ג"כ שאין נמול יורש גהינם ולכן תקנו לומר בברכת המילה על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות זרע קדש משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו וכו' ועל זה אמר הכתוב את בריתי הפר והותרה בזה השאלה הי"ז: ויאמר אלהים לאברהם שרי וגו' עד סוף הפרשה. ויש לי בה שאלות: השאלה הא' אם הנבואה הזאת אחרת זולת הקודמת מברית המילה ומתחלפת ממנה או היא אחת ומדובקת עם הראשונה מבלי הפסק ביניהם. ואם היו מתחלפות ונפסקות זו מזו כדברי המפרשים איך לא אמר הכתוב על הראשונה ויכל אלהים לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כמו שנאמר בסוף הנבואה השנית. ואם הכל נבואה אחת מדובקת מבלי הפסק למה באה בכאן באמצעיתה פרשה פתיחה ולמה אמר בתחלתה ויאמר אלהים לאברהם אם היה כל הדבור אחד: השאלה הב' באמרו כי שרה שמה. ומאין היה שמה שרה אם לא שיקראנה עתה ככה והנה באברהם לא אמר כן אלא והיה שמך אברהם. ועוד כי הנה באברהם הוסיף בשמו אות אחת ולא חסר מאותיות שמו כלל אבל בשרה לא עשה כן כי אם הוסיף בה ה"א שרה והסיר משמה יו"ד שרי: השאלה הג' באמרו וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה וקשה מלת וגם שאינו דבר זולת הברכה ומלת נתתי בלשון עבר והיה ראוי שיאמר אתן ויקשה עוד אמרו וברכתיה אחרי שכבר אמר וברכתי אותה שהוא כפל: השאלה הד' למה נפל אברהם על פניו כי הנה דברי השם שאמר לו פה לא היו כ"כ סתומים וחתומים שיצטרך להתבודד ולעיין בהם מאד גם אין ראוי לומר שנפל על פניו להעלים את השחוק כי לא יפלא מה' דבר והוא ידע מה בחשוכא: השאלה הה' איך ספק אברהם ביעוד האלהי ויצחק כמלעיג ממנו ומה שתקן אנקלוס לתקן וחדי והשתדל הרמב"ן להוכיח שהיה צחוק של שמחה לא של לעג לא יספיק כיון שכמספק אמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגומר: השאלה הו' באמרו הלבן מאה שנה יולד כי לא היה פלא שיוליד מבן מאה שנה שעדין לא הגיע לשני שלישי ימיו ואחרי זה מלא אשפתו מבני קטורה: השאלה הז' באמרו לו ישמעאל יחיה לפניך כי למה ימות מה עשה לשיתפלל עליו שיחיה גם מאמר לפניך הוא זר כי אם היה פירושו ביראתך כמו שפי' רש"י הנה אין ראוי להתפלל עליו כי הוא מיוחס לבחירת אדם גם פירוש הרמב"ן שיתקיים זרעו לעולם אינו מתישב ביחיה לפניך: השאלה הח' מה ענין אמרו אבל שרה אשתך כי אם נפרש מלת אבל על אמת לקיום הדבר יקשה מאד שיראה שהיה אברהם מספק בדברי השם והוצרך לומר לו שיהיה אמת הדבר ואם היה מספק בדברו מהו החוזק אשר עשה לו באמרו אמת יהיה כי הנה לא יאמין בשנית יותר ממה שהאמין בראשונה. ומאמר אבל אשמים אנחנו אי אפשר לפרשו מלשון אמת כי לא היה שם מי שיספק באשמם: השאלה הט' למה נכנס כאן זכרון הצלחת ישמעאל וזרעו והנה הפרשה כלה בלידת יצחק תספר ומה לה בענין ישמעאל שאינו מענינו: השאלה הי' ממ"ש על יצחק בראשית (י"ז י"ט) והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו וחזר ואמר שנית ואת בריתי אקים את יצחק וגו' והוא כפול ומותר מבואר לעין כל: השאלה הי"א באמרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כי אם היה ויכל לדבר אתו שנפסקה הנבואה ממנו למה זה אמר עוד ויעל אלהי' מעל אברהם כי אין ענינו זולת זה ר"ל שנפסקה הנבואה ושני המאמרי' ביום אחד: השאלה הי"ב למה זה בתחלת פרשת ויאמר ה' אל אברם לך לך נזכר תמיד השם המיוחד בכל הספורים ובמעמד בין הבתרים מבלי שיזכור שמה שם אלהים אמנם בפרשת המילה מן ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים ובפרשת תולדות יצחק נזכר תמיד שם אלהים ולא נזכר שם המיוחד שום פעם. ואחרי זה שב הכתוב תמיד בשם המיוחד מן וירא אליו ה' באלני ממרא וראוי להתבונן בזה מאד: השאלה הי"ג ממה שנזכר בפועל המילה שני פעמים בעצם היום הזה כי הנה אמר כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה. ואח"כ חזר לומר בסוף הפרשה בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו וגומר: ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך וגו' עד אבל שרה אשתך. התבאר לי שאין זו נבואה אחרת נבדלת מן הראשונה אבל ששתיהן אחת והתחלתו ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים אני הנה בריתי אתך וגו' והיא מקושרת ומתדבקת עד ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כי על כל הנבואה בכלל אמר ויכל לדבר אתו לפי שאז נשלמה הנבואה כלה ומיד אחר השלמתה נמול אברהם וכל בני ביתו כמו שבאר האמנם כפי דרושי הנבואה הזאת היא מתחלקת לג' חלקים ולכן מפני חלוק הדרושים באה אמירה בכל חלק מהם כי הנה בחלק הא' שספר בו מה שהיה עם הקב"ה מכת הברית אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך. וכן בחלק הב' שהודיע בו מה שהיה מוטל על אברהם לעשות ממצות המילה אמר בתחלתו ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור. וכן החלק הג' שהיה בענין שרה ובשורת הבן אשר תלד ומתי תלד בא בתחלתו ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך ומפני מעלת הדרוש שהוא התחלת המחשבה וסוף המעשה בילידת יצחק באה בו פרשה פתוחה ואמירה בפני עצמה והותרה בזה השאלה הא'. ויהיה מאמרו ית' שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה ר"ל שרי כיון שהיא אשתך ראוי שתהיה משותפת עמך בכל הטוב אשר ייטב לך כי היא מעצמך ובשר מבשרך ולכן כמו שנשתנה שמך למעלה וכבוד כן באותה עתה נשתנה שמה ג"כ לכבוד והוא אמרו כי שרה שמה והנה שם שרי הונח לה בבית אביה ויגזור שהיא גברת לאיש מיוחד כאלו תאמר לבעלה אבל שרה הוא שם כולל ר"ל גברת כוללת להמון גוים רבים. והנה אמר כי שרה שמה לפי שהיא נכללת ביעודים שיעד האל ית' לאברהם מרבוי הזרע ושאר הטובות ובהיותם חלים עליו כבר חלו עליה כי הנה כאשר האדם עולה לגדולה מיד אשתו עולה עמו. ואפשר לומר עוד ששם שרי וכל שם שהוא על משקלו שלא יהיה בו היו"ד כנוי הוא שם זכר כמו אכסנאי סיני פנאי חכינאי כלי וכן כלם היה כפי זה שם שרי מורה על עקרותה ושכביכול אינה נקבה כיון שאין לה ולד וגם רז"ל אמרו שלא היה לה אבר ההריון ר"ל האם שבנשים ולזה שנה הב"ה שמה וקראה שרה לפי שהה"א בסוף התיבה תורה על הנקבה. והר"ן כתב כי שרה שמה שאברהם היה מחוסר מעשה בגופו ולא היה ראוי שיקרא אברהם עד שיקבל הברית ושלזה אמר בו לא יקרא שמך אברם והיה שמך אברהם כיון שנשלם עניניך אבל שרה לא היתה חסרה דבר כי כבר היתה שלימותה עמה והש"י לא שנה את שמה עד שישנה את שם אברהם בעלה כי היא לא היתה צריכה אל תוספת שלמות כמוהו והוא אמרו כי שרה שמה כי מיד שקבל אברהם את הברית היתה שרה וגם נכון הוא. והותרה עם מה שפירשתי השאלה הב'. ואמר ית' אל אברהם שכמו שנשתתפה עמו שרה לכבוד ולשררה הנה תשתתף ג"כ ברבוי הזרע והוא אמרו וברכתי אותה. וזכר שהברכה ההיא תהיה במה שיתן לו ממנה בן ר"ל שמלבד שנתתי לך בן מהגר אתן ג"כ לך ממנה בן שפרושו הברכה שזכרתי שברכתיה היא שנתתי ממנה לך בן עם היותך זקן ממנה ויהי' מלת גם מרבה על ישמעאל ואין ספק שהיה זה לשרה ברכה רבה כי כבוד המלכה היא שתלד בן למלך יען תתקשר ותתרב' ביניהם האהבה. והנה אמר נתתי בלשון עבר בהיות הדבר עתיד וכן בישמעאל אמר הנה ברכתי אותו עבר להגיד שהיה הדבר כבר גזור לפניו ית' והדבר יצא מפי המלך ומי יאמר לו מה תעשה. ואמנם אמרו עוד וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו לפי שהמלכה או אשת חיל עשירה כשתלד לבעלה תתברך בשתי ברכות אחת מפאת בעלה שיאהבה וכמאמר לאה כי עתה יאהבני אישי. והב' מאשר הבן אשר תלד יהיה מולך על ארצה או מושל בכל עשרה ונכסיה שהוא תועלת ושמחה גדולה אליה ולכן אמר כאן שתי ברכות בענין שרה וברכתי אותה וגו'. וברכתיה וגו'. והותרה השאלה השלישית. ובזה הודיע הקב"ה לאברהם שכל מה שיעדו מרבוי זרעו והיותו לגוים ומלכים הכל יתקיים בשרה ובזרעה כי אליה היתה הכונה ולכן זכר בה גוים ומלכים כמו שאמר לאברהם. והנה נפל אברהם על פניו כדי לעיין ולהתבודד בדבר הזה היאך יהיה אפשר שתלד זכר בזקנותה בן ממנו בזקנותו ובהתבודדותו צחק כי לא חרה אפו בבשורת הבן בעבור ישמעאל בנו בדעתו שהבן אשר ילד יוציאנו מחזקת ירושתו וכבודו אבל עכ"ז צחק ושמח אברהם בבשורה האמנם אמר בלבו בהתבודדותו מי יתן שיהיה כן אבל הוא באמת כנגד הטבע וזהו אמרו הלבן מאה שנה יולד וכל זה שפירשתי הוא ע"ד המתרג' ופי' הרמב"ן שהיה השחוק שחוק של שמחה ואף שלא יהיה כן אינו מהבטל שאברהם בהתבודדותו בזה הענין צחק כאלו הדבר אינו אפשרי בדרך טבע ולכן עשה טענותיו על זה הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגומר. והתבונן כי הוא עשה בעצמו תמיהה אחת הלבן מאה שנה יולד אבל בשרה עשה שתי תמיהות האחת ואם שרה. והשנית הבת תשעים שנה תלד. וענין זה שהנה הזקן יהיה תולדתו בקושי ועל המעט ואמנם יהיה כשיהיה מאשה בחורה מוכנת לקבל וכן הזקנה אם תוליד יהיה על המעט והזרות ולא יהיה אלא מבחור חזק הכח והחום אבל בהיו' שניהם זקנים באים בימי' איך תתכן בהם ההולדה בהיות הכח הפועל חלוש והמתפעל יותר חלוש ממנו ויהיה לפי זה שעור הכתוב כן הלבן מאה שנה יולד כלומר מצדי הדבר קשה בהיותי בן מאה שנה שיולד אבל כבר יעבור זה מנערה אחת אבל לא משרה שיש בה שתי המנעיות האחד מצד עצמה ר"ל שהיא עקרה והוא אמרו ואם שרה הידועה בעקרות. והשנית שהיא זקנה בת תשעים שנה והיה אם כן הדבר בלתי אפשרי כפי המנהג הטבעי מצד הפועל שהוא אברהם בהצטרפות לשרה ומשרה בהצטרפות לאברהם ולא היה אברהם בזה מספק ביעוד האלהי שנאמר לו מפורש שתלד לו בן ושכל היעודים יתקיימו בו אלא שבחקירתו והתבודדתו גזר אומר שהוא בלתי אפשר כפי המנהג הטבעי וישאר אם כן שיהיה פועל אלהי ע"ד הפלא והנס ומפני זה נתחדש לו ספק בישמעאל לפי שבו היתה מחשבתו שיתקיימו היעודים וכאשר ראה שיעדו עתה יתברך בבן אחר ושלא יהיה בדרך טבעי כי אם בפליאה רבה וידע עם זה שהקדוש ברוך הוא לא יעשה נס כי אם לצורך ולהכרח רב חשב שזה יורה אחד מב' דברים אם שהיה יודע הקדוש ברוך הוא שישמעאל עתיד למות מהרה ולכן היה מכין בן אחר לעמוד תחתיו או אם לא ימות שלא היה רצונו יתברך שיתקיים בו הברית והיעודים מירושת הארץ והדבוק האלהי ושאר הטובות שיעדו בהם ולכן יתן לו בן אחר לקבלם ומפני זה התחזק אברהם ודיבר אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך והוא דרך שאלה ובקשה רוצה לומר מי יתן וידעתי אם ישמעאל יחיה או עתיד למות מהרה כמו שתורה עליו לידת בן שרה ואם יחיה לפניך רוצה לומר אם יהיה בבריתך כמו שידעתני על זרעי כי זהו המורה מלת לפניך כמו שפירשתי על התהלך לפני. הנה התבאר למה נפל אברהם על פניו שהיה להתבודד בדבר הזה אם יהיה אפשרי כפי הטבע אם ע"ד נס והותרה השאלה הד'. ושאברהם לא ספק ביעוד האלהי ולא צחק בו אם מהיותו ע"ד הטבע ואם לא היה מאמין בו לא היה מתפלל על ישמעאל ולכן לא הוכיחו השם עליו. אבל בהפך שצוהו שיקרא את שם בנו הנולד לו יצחק מפני אותו צחוק כי הוא מורה שתהיה תולדתו כנגד הטבע וכמ"ש כל השומע יצחק לי שידוע שלא אמר אותה שמחה שיצחק על מעוט אמונה כי כבר היה נולד אלא שהיה הצחוק מורה על לידתו כנגד הטבע. ואמנם שתוק שרה ותוכחתה יתבאר במקומו. והותרה בזה השאלה הה'. ויתבאר גם כן התר השאלה הו'. מענין התמיהה שעשה אברהם הלבן מאה שנה יולד שהיתה כראוי ביחס וערך כחו הפועל לכח המתפעל אשר בשרה בהיותה עקרה ובת צ' שנה וכן הותרה השאלה הז' מאמרו לו ישמעאל שנתחדש לו ספק בענינו מפני יעדו לידת יצחק מפאת הבחינות אשר זכרתי: אבל שרה אשתך וגו' עד סוף הסדר. השיב הקב"ה לשאלת לו ישמעאל יחיה לפניך באמרו אבל שרה אשתך כאומר אברהם אתה חשבת שכל הטובה אשר יעדתי לך לעשות לך יהיה בעבורך ולכן בהיות לך ישמעאל בנך חשבת שתהיה הולדת יצחק ללא צורך עד שמפני זה שאלת אם יחיה ישמעאל ואם יהיה לפני בבריתי. דע כי אין הדבר כן כי שרה ראוי שתלד לך בן וכמו שאתה בהולדה כן תזכה היא והנה ישמעאל אינו בנה ולכן מפאת שרה היתה הולדת יצחק הכרחי' אע"פ שלא ימות ישמעאל ואותו הבן אשר תלד שרה יקרא יצחק לפי שתהיה תולדתו צחוק לכל אדם מצדה ומצדך ובזה שבח לו הצחוק שצחק להיותו כמו שפירשתי ממה שבטבע ושלזכרון אותו צחוק יקרא כן וזהו אבל שרי אשתך יולדת לך בן אמת אמרת מצדך אבל מצד שרה הכרחי הוא הבן והודיעו שבו יתקיים הברית לפי שהתחברו בו זכות האב והאם וזהו אמרו והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעי אחריו והותרה בזה השאלה הח' האמנם להסיר מלב אברהם ספק חיי ישמעאל ולהשיב לשאלתו ששאל שיוכלל גם הוא בברית השיבו ית' ולישמעאל שמעתיך ובזכותך ובעבורך הנה ברכתי אותו ר"ל יצא דבר מלכות מלפני שיהיה מבורך והודיעו שבקצת הברכות שיעדו בהם יבורך ג"כ ישמעאל כי כמו שנאמר לאברהם והפרתי אותך במאד מאד כן אמר בישמעאל והפרתי אותו במאד מאד והנה אמר לאברהם ומלכי' ממך יצאו ואמר על ישמעאל במקו' זה שנים עשר נשיאים יוליד כלומר שלא יתן עליו הוד מלכות ולא יהיו ממנו מלכים משוחים בשמן כמלכי יהודה וישראל אבל יהיו נשיאים לאומות' בארצותם כל אחד נשיא לארצו ואם אמר לאברהם ונתתיך לגוים הנה ג"כ אמר על ישמעאל ונתתיו לגוי גדול רוצה לומר שלא יצאו ממנו גוים מתחלפים בכמו ישראל ואדום אבל יהיה בלבד לגוי אחד גדול מאד ובזה הודיעו שבזכותו ומפני אהבתו יתן לישמעאל החלק הזה מברכותיו אבל שאר הדברים מירושת הארץ והתיחדות ההשגחה וההנהגה האלהית הנה זה יעשה ליצחק כי עמו יקים את הברית אשר כרת את אברהם ולזרעו אחריו לא עם ישמעאל לפי שאומה אחת תהיה בלבד חלק ה' ובעלת בריתו לא שתים וזאת תהיה האומה שתצא מיצחק ולכן חזר לומר ואת בריתי אקים את יצחק ר"ל הנה רבוי הזרע והנשיאי' והגוי הגדול אעשה לישמעאל בעבורך אבל קיום הברית לא יהיה כי אם ליצחק לפי שתלד לך אותו שרה ויתחברו בו זכות האב והאם מה שאינו כן בישמעאל שאין לו זכות האם והנה אמר למועד הזה בשנה האחרת לתת לו אות שלידתו תהיה בנס כי למועד הזה אשר יעדתי בו לשנה האחרת תהיה לידתו והוא המורה שהכל הוא כפי רצוני. הנה א"כ הפסוק הראשון והקימותי את בריתי אתו לברית עולם בא להודיע שביצחק יתקיים הברית אבל לא היה מתחייב ממנו שלילתו מישמעאל אמנם באמרו עוד אחרי יעוד ישמעאל ואת בריתי אקים את יצחק משמע שישמעאל לא יכנס בו אלא יצחק לבדו והותרו בזה השאלות הט' והי'. והנה אמרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. כתב הר"ן שמצד הוראת זה הפסוק נראה לו שהיה נהוג בנבואו' שגם אחרי שהיה נשלם דבור השם לנביא לא היה נפרד ממנו תכף אשר כלה לדבר אתו עלה מעליו כדי שיוכל אברהם להשלים את המצוה. והדעת הזה אינו מוכרח אצלי וגם טבע הנבואה לא יתנהו ואין ענין הכתוב כן. אבל עניני שבעבור שהיה אברהם מתחזק לבקש על ישמעאל לכן מיד שהקדוש ברוך הוא כלה לדבר את הדברים שנזכרו למעלה עלה מעליו והפסיק נבואתו ממנו באופן שלא נשאר מקום לאברהם להשיב עוד על דברי השם ולהפציר בעד ישמעאל כמו שהתחיל לעשותו וזה טעם אמרו אחרי ויכל לדבר אתו מ"ש עוד ויעל אלהים מעל אברהם. והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם למה נזכרה בנבואה הזאת כלה שם אלהים ולא השם המיוחד. הנה הסבה היא שבמראות אברהם וספוריו וכן במעמד בין הבתרים נזכר תמיד השם המיוחד להיותו מורה על הרחמים כי כן היו כל הדברים ההמה בחסד וברחמים אבל פרשת מילה ופרשת לידת שרה נזכר תמיד שם אלהים להיותו מורה על הדין ועל המשפט האלהי שהדין נותן בשני כורתי ברית שיעשה כל אחד מהם המוטל עליו ולכן אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך שזה היה מן הדין כיון שנכנס בברית. וכן (בראשית י"ז ט') ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמו' כן היה הדין והמשפט שאברהם יעשה המוטל עליו במה שהוא בעל בריתו וכן מפני שלמות שרה וחסידותה היה מן הדין שיזכרה השם ויפקדה לטובה בזרע קדש ולכן אמר בענינה מאמר ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך. וגם אברהם מפני שנראה לו מהדין שישמעאל להיותו בנו יתקיימו בו היעודים שיעדו השם על זרעו אמר הכתוב ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך ובדרך דין ומשפט לתת לשרה חוקה ומשפטה נאמ' בתשובתה ויאמר אלהים לאברהם אבל שרי אשתך וגומר ובסוף הדברים לזאת הסיבה בעצמה אמר ויעל אלהים מעל אברהם. הנה התבאר שלכן נזכר שם אלהים בכל הנבואה הזאת ובכל חלקיה לפי שהיו הדברים על צד המשפט והדין. ומכאן והלאה שהיו הדברים על צד החסד והרחמים נזכר השם המיוחד המורה עליו והותרה בזה השאלה הי"ב. וספר הכתוב מזריזות אברהם והשתדלותו לקיום מצות השם שמיד כשנפסקה נבואתו עשה כאשר צוהו מבלי עכוב כלל והנה התחיל המצוה בישמעאל בנו כמו שאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו להיותו בנו יחידו כדי ששאר אנשי הבית יקחו ממנו משל ודוגמא לעשות כמעשהו ואחריו מל כל ילידי ביתו והם בני שפחותיו שנולדו בביתו מפני שהיו קרובים אליו והוא היה להם לאב. ואחרי כן מקנת כספו שהם העבדים אשר קנה שלא היו כ"כ אדוקים עמו כמו ילידי ביתו וכל זכר מהם מל את בשרם ועם היותם רבים מלו בעצם היום הזה הוא היום שבו נצטוה אברהם על המילה והנה זכר מספר שנות אברהם ושנות ישמעאל כשנמולו להגיד שעם היות אברה' זקן כבן מאה שנה וישמעאל בנו עם היותו רך ויחיד לפני אמו מפונק מנוער פורע מוסר פרא אדם בן י"ג שנה שמפני זה האב לזקנתו והבן לבחרותו היה מהראוי שיפחדו מפעל המילה מגודל הכאב וליציאת הדם המחלישה הכח והיה מפני זה דבר הגון שלא יהיו גם הם מולים עם כל אנשי הבית יחד ביום אחד כי בהיותם כלה חולים איך ישמשו אלו את אלו ואולי יביא זה אל המות ולכן היה יותר טוב שימתינו אברהם ובנו יום או יומים לראות איך יפול דבר מהמולים מאנשי הבית וינסה אברהם הענין בהם ואחר כך ימול בשר ערלתו. הנה הוא בצדקתו לא עשה כן כי היה בטחונו באל כל כך גדול וחשקו למלאת מצותו כל כך עצום וגם כל בני ביתו היו מלומדים ממנו באופן כך וחפצים במצותיו שכלם נמולו בעצם היום ההוא כעבד כאדניו כלם נמולו ביום אחד וזה טעם אמרו שנית בעצם היום הזה נמול אברהם כי בפסוק שלמעלה זכר שכל בני הבית נמולו בעצם היום הזה אבל כאן הגיד שבעצם היום הזה שבו נמולו ילידי ביתו ומקנת כסף נמול אברהם גם כן עם היות שישמעאל בנו וכל אנשי ביתו ילידי בית ומקנת כסף כלם נמולו אתו ולא היה אחד מהם חי ובריא לשמש לאברהם בחליו הנה לא חשש הצדיק בדבר מהצריך לו בערך קיום דבר השם ושמירת מצותו והותרה בזה השאלה הי"ג ופה נשלם ביאור הפרשה הזאת: וירא אליו ה' וגו' עד ויסע משם אברהם ארצה הנגב. ובספור הזה ראיתי כפי פשוטי הכתובים שאלות: השאלה הא' מה טעם המראה הזאת שנראה האלהים לאברהם כי הנה לא מצינו בה לא דבור ולא מצוה כלל וחז"ל אמרו שבא לבקר את החולה אבל לדעתם יקשה הפסק הפרשה כי היה ראוי שיכתב זה למעלה בספור מעשה המילה. והרמב"ן כתב ואל תחוש להפסק הפרשה כי הענין מחובר אבל למה לא נחוש והנה עזרא הבין והשכיל באמתת הפסוק בעשותו ההפסק. ויקשה עוד איך לא ביאר הכתוב שבאה המראה הזאת לבקרו ולכבדו והוא עקר הדבר כלו: השאלה הב' מה טעם אמרו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום כי מה צורך לדעת באיזו מדינה או עיר או ישוב היה כשבאתהו הנבואה ואם היה פתח האהל או בתוכו או בשדה ואם היה יושב או עומד או שוכב ואם היה כחום היום או באיזו שעה אחרת מהיום כי כל זה היה בלתי הכרחי לענין הנבואה. והרמב"ן כתב שהודיע הכתוב שהיה באלוני ממרא כדי שנדע המקום שבו נמול. ואינו נכון כי גם זה ר"ל לדעת באיזה מקום נמול לא היה צריך הכתוב להודיעו כ"ש שלא יתחייב מהיות המראה באלני ממרא שנמול שם והיה ראוי שלמעלה בספור פעל המצוה יזכור באיזה מקום עשאה: השאלה הג' באמרו וישא עיניו וירא וגומ' ויקשה הפסוק הזה אם מאמרו שתי פעמים וירא וירא ואם ממ"ש נצבים עליו וירץ לקראתם כי נצבים עליו מורה שהיו נחים ושקטים ואמרו וירץ לקראתם מורה שהיו הולכים לדרכם. וכבר התעוררו לזה בבבא מציעא וכמו שהביאו רש"י: השאלה הד' באמרו אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך וגומ' כי אם הוא לשון חול למה זה בתחלת הדברים זכרם בלשון רבים נצבים עליו וירץ לקראתם וכן ארז"ל ורחצו רגליכם וסעדו לבכם והשענו ובמאמר הזה בלבד דבר בלשון יחיד אל נא תעבור ומה שארז"ל לגדול שבהם אמר יקשה כי מי הגיד לו שזה הגדול ולמה שאר הדבורים לא אמרם גם כן בלשון יחיד לגדול שבהם או לכל אחד מהם כדברי הרמב"ן. ואם הוא דבר קדש כנגד הגבוה שימתין לו יקשה המאמר כי אם בא לבקרו למה זה ימתין עוד וכבר נתבקר: השאלה הה' באמרו כי על כן עברתם על עבדכם כי למה אמר להם כי על כן עברו עליו לאכול וכדי בזיון וקצף. והמפרשי' פרשו כי על כן מאחר שעברתם ואינו נכון כי לשון כי על ישמש תמיד בנתינת הסבה כמו על כן לא יאכלו בני ישראל על כן באה אלינו הצרה הזאת. על כן תפוג תורה. וגם אותם שהביא רש"י זה פירושם באמת: השאלה הו' באמרו יוקח נא מעט מים כי הנה מלת נא לשון בקשה לא יפול בזה. גם אמרו מעט מים הוא זר כי כיון שלא אמ' מעט בלחם לא היה ראוי לומר במים. גם והשענו יראה שאין ענין לו כי למה זה ישענו תחת העץ ולא יכנסו באהל או בבית: השאלה הז' מה ראה אברהם לחרוד את כל החרדה הזאת על שלשה אנשים עוברי דרכים אם בעבדו אותם בעצמו כמו שאמר ואקתה פת לחם. ואל הבקר רץ אברהם והוא עומד עליהם כאלו לא היו בביתו משרתים עושי רצונו והוצרך לעשותו הוא בעצמו והלא בביתו שי"ח איש שולף חרב מלבד הנשים והטף והנערים ולמה ישמש הוא בעצמו בהיותו זקן וחולה נמול לעוברים ולשבים. ואם מגודל ההוצאה ההיא שלש סאים קמח סולת ובן בקר רך וטוב לשלשה אנשים וכ"ש אלו היו שלשה בני בקר להאכילם שלש לשונות בחרדל כדבריהם ז"ל ואם כה יעשה לעוברים ושבים פזור וסכלות יחשב לו ולא מעלת הנדיבות ואין ספק כי לא חפץ ה' באלה: השאלה הח' בבשורת המלאך על לידת שרה והיא שכבר הודיע הקב"ה לאברהם זה ושתלד למועד הזה בשנה האחרת ומה צורך עתה בבשורה הזאת שנית. וא"ת שהיתה זאת הבשורה לשרה הנה המלאך לאברהם אמרה כי עם היות ששאל איה שרה אשתך אליו חזר הדברים באמרו שוב אשוב אליך ולא אמר אליה ואין ספק שאברהם הגיד לשרה הנבואה שנאמר לו על זה כשצוהו על המילה. ואין לקבל דברי הרמב"ן שכתב שלטרדת המלה לא אמרו אליה כי הנה לצורך שנוי שמה משרי לשרה היה הכרח שיגיד אליה סבתו ולידתה כ"ש בהיותה בשורה טובה: השאלה הט' למה הוכיח השם את שרה על אשר צחקה ולא הוכיח אברהם כשצחק וההבדל שהבדיל הרמב"ן בין שחוק לשחוק הוא שחוק והבל כי באמת שניהם אחד והדברים שדברו שניהם אחדים הם. ועוד למה הוכיח על זה לאברהם על ענין אשתו ולא הוכיח לשרה עצמה עליו ואיך כחשה שרה לאמר לא צחקתי האם לא ידעה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין: השאלה הי' באמרו המכסה אני מאברהם והיא כי הנה לנח הודיע הקב"ה ענין המבול ולא נמלך בפמליא שלו עליו עשה טענות על שראוי להודיעו אותו כאשר עשה בזה על אברהם ומה ענין כי ידעתיו אשר הוקשה על כל המפרשים לישבו: השאלה הי"א בדברי השם צעקת סדום ועמורה כי רבה ארדה נא ואראה כי הנה יראה סתירה בדבור לפי שאמרו צעקת סדום ועמור' כי רבה יראה שידע באמת שנתמלא סאתם ואמרו ארדה נא ואראה מורה שהדבר בספק אם עשו אם לא. ואיך היה הדבר מסופק לפניו ית' ויצטרך לחקירה ודרישה והנה כל דבר לא יכחד מן המלך ידע מה בחשוכה ונהורא עמיה שרא: השאלה הי"ב באמרו ארדה נא ואראה כי מהו ענין הירידה והראיה הזאת המיוחסת אליו ית' ולמה בענין המבול לא נאמר כזה. אלא וירא ה' כי רבה רעת האדם גם שאין בכתוב הזה גזרה כי אם גזרתו הוא מלת כלה היה ראוי שיאמר כלה אעשה לא כלה בלבד גם אמרו ואם לא אדעה יראה שאין ענין לו כי בין שעשו או לא עשו תתלה בענינם הידיעה: השאלה הי"ג למה זה באו המלאכים סדומה האם לשחתה והנה הם לא עשו בהשחתתה דבר שהכתוב מעיד שה' המטיר על סדום ועל עמורה אש וגפרית וכמו שבמבול ובפלגה לא הוצרכו לבא מלאכים והקב"ה הענישם כפי רשעתם כן היה ראוי להיות בסדום. ואם נאמר שבאו המלאכים להציל את לוט גם זה לא יתכן כי מבלעדיהם היה יכול השם להצילו בהעיר את לבבו לצאת משם והנה את נח ובניו הציל מן המבול ע"י נבואה וצווי ולמה לא עשה כן ללוט לצותו ע"י אברהם לאמר צא מן המקום הזה כי הנני משחיתם את הארץ: השאלה הי"ד בפסוק ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וגו' כי הנה נכנס זה הפסוק בין דברי השם ותשובת אברהם ומפרשים פירשו עודנו עומד שהיה מתפלל תמיד וקשה להם כי אחר זה כתוב ויגש אברהם ויאמר מורה שאז התחיל להתפלל. והרמב"ן כתב שהודיענו הכתוב הזה שהאריך אברהם כ"כ בתפלתו אל השם שיתן לו רשות לדבר לפניו שבאו המלאכים סדומה ואח"כ נתן לו רשות לדבר ויגש אברהם ויאמר האף תספה והוא פירוש זר מאד לפי שממלת עומד הוצרך לפרש שהיה מתפלל זמן רב שיתן לו רשות להתפלל וכן לא יעשה כי אין הקב"ה מונע שום אדם מלהתפלל לפניו אף כי אמרו ויגש אברהם ויאמר מורה שאז התחיל להתפלל. ועוד שמנין להם שעמידה הוא לשון תפלה והנה תקון סופרים יכחישהו שאמרו שהיה ראוי שיאמר וה' עומד לפני אברהם וזה יורה שאין עמידה תפילה: השאלה הט"ו מה היתה חטאת סדום ובנותיה שנתחייבו בעונש מופלג כזה אם מפני ששאלו את האנשים לדעת אותם ככה עשו בני הגבעה משבט בנימין ולא הפך השם את ארצם גם שהכתו' אינו מעיד שהיה מנהגם לעשות הנבלה ההיא ביניה'. וגם הנביא יחזקאל שזכר חטאתם לא אמר אלא שהיה גאה וגאון ויד עני ואביון לא החזיקו ולא זכר דבר אחר והנה הרמב"ן השתדל לתת הבדל בין ענין אנשי סדום לענין אנשי הגבעה באמרו שהיתה אשה פלגש אשר ענו בגבע' ושנתפייסו בה. ואני כבר כתבתי בפירושי לספר שופטים שאין הדבר כן כ"א אנשי סדום שאלו את האנשים לנבלם ולא עלה בידם כי לא עשו פועל כלל גם אנשי הגבעה שאלו ובפועל שכבו את האשה עד שהמיתוה בנבלותה ולמה הגדיל הכתוב עונש סדום. וירמיה אמר ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. ויקשה עוד מה ראה הקב"ה לשחת ולהשמיד סדום ובנותיה על ענשם ולא עשה כן לכל גוי בארצותם בגוייהם להיותם רשעים כאלה ויותר מזה לא ירד השם לראות מעשיהם ולא הפך את ארצם כמהפכת סדום ועמורה: השאלה י"ו באמרו ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. והוא שמאין ידע אברהם שהיה רצון השם להמית צדיק עם רשע והנה הוא ית' אמר לו ארדה נא ואראה וידוע שלא היה זה כי אם להצדיק צדיק ולהרשיע את הרשע ולמה אם כן אמר אברהם חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט: השאלה הי"ז באמרו האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים והיא כי הנה זאת שאלה אחרת היא כי הוא בתחלה שאל האף תספה צדיק עם רשע ותוך כדי דבור העתיק שאלתו לדבר אחר רוצה לומר שישא לכל העיר בעבור החמשים צדיקים ויקשה על זה אמרו חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט כי זה לא היה מחק המשפט שישא עון כל העיר בעד חמשים צדיקים אלא חסד גמור: השאלה הי"ח מה ראה אברהם לעשות שאלתו ובקשתו בדרך משפט ודין בדעתו שהיו אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד ויותר טוב היה שישאל על צד החסד והרחמים סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך. ומה חשב להרויח בדרך משפט ולמה לא התפלל ביחוד על לוט בן אחיו והתפלל על אנשי סדום ומה לו ולהם: השאלה הי"ט ולמה אמר חלילה לך שתי פעמים והרמב"ן כתב שהראשון היה למדת הדין והשני למדת הרחמים ושזה טעם השופט כל הארץ שהוא ה' והראיה ויגבה ה' צבאות במשפט ודבריו דחוקים מדעתי כי הנה שם ה' הוא על הרחמים ולא ייוחס אליו המשפט והעונש כי אם בבחינת חסד ורחמים. אבל זה אם הוא קבלה כפי הרב בדרך חכמתו המקובלת נקבל ממנו: השאלה הך' בשאלות ששאל אברהם והיא למה זה התחיל בחמשים וסיים בעשרה ולא עלה ולא ירד מהמספרים האלה. ורש"י כתב ששאל חמשים לחמשה כרכים שהיו באותו ככר הירדן עשרה לכל כרך וארבעים להציל ארבעה כרכים וכן ל' לשלש כרכים ועשרים לשנים ועשרה לכרך אחד ושבקש מה' ע"י צרוף וכו' ויקשה לדעתו אמרו אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ולא תשא למקום ונשאתי לכל המקום שיורה שעל מקום ועיר אחת היה מתפלל לא על חמשה ועוד הקשה עליו הרמב"ן שיהיו אם כן השאלות האחרונות ללא צורך כי בידוע שישמור היחס אחרי שכבר הודה ית' להציל כל כרך בעד עשרה. ויקשה עוד לרש"י אמרו באחרונה אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ולמה יחרה אפו והנה עשרה לכרך אחד הוא כמו חמשים לכל הכרכים. ודעת הרמב"ן הוא שתמיד בקש בעד כל החמשה כרכים בכל המספרי' שזכר אבל קשה הוא בעיני מאד שישאל בעד חמשים ויחסר וימעט עד עשרה לכל הכרכים והוא עזות גדול ואיך לא כסתה פניו כלימה לשאול מאת אדוניו שיצילו שני אנשים כרך אחד שתכיל חמשת אלפים או עשרת אלפים איש ואם כשר בעיניו הדבר למה לא שאל ג"כ על ה' צדיקים בעד כל הה' כרכים ויהיה צדיק אחד לכל כרך וכרך: השאלה הכ"א בשנוי לשונות דברי אברהם בשאלותיו אשר שאל כי הנה לשתי' מהם לקח רשות לדבר באמרו הנה נא הואלתי לדבר וגו' והיא השאלה הב' והה' ובשאלות האחרות אמר אל נא יחר לאדוני ואדברה והיא הד' ובשתים האחרות לא אמר כלום לא הנה נא הואלתי ולא אל נא יחר לאדוני והם הא' והג' ולמה לא בא לשון כל השאלות בשוה ולפחות היה ראוי שבתחלת דבריו כשנגש לדבר יאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ולמה אם כן נשתנו דבריו בכמה מן השנויים: השאלה הכ"ב בשנויי לשונות תשובות השם לאברהם כי הנה על הראשונה מהחמשים צדיקים השיבו ונשאתי לכל המקום בעבורם ועל הב' השיבו לא אשחית אם אמצא שם מ"ה. ועל הג' השיבו לא אשחית בעבור הארבעים. וכן על הרביעית לא אעשה אם אמצא שם ל' אמנם על החמישית ועל השישית השיבו לא אשחית בעבור העשרים ולא אשחית בעבור הי' הנה אם כן בג' מהם אמר לא אשחית ובשתים אמר לא אעשה ובאחת והיא הראשונה לא אמר לא אשחית ולא גם כן לא אעשה אבל אמר ונשאתי לכל המקום: השאלה הכ"ג מה הועילתנו התורה האלהית להודיענו את כל התפלה ואת כל התחנה הזאת שהתפלל אברהם על סדום ובנותיה כיון שלסוף סוף לא הועילה כלום והנה במעט דברים נשא המלאך את פני לוט לבלתי הפכו עיר אחת ולמה לא עשה כן הש"י לאברהם לנשוא פניו גם לדבר הזה: השאלה הכ"ד באמרו וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו כי הנה לא מצאנו בשאר נבואותיו בהפסקתם שיאמר וילך ה'. ואמנם בפרשת המילה אמר ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם אבל היה זה לסבה שביארתי שם ולכן יקשה כאן אמרו וילך ה' כאשר כלה לדבר: השאלה כ"ה באמרו ויבואו שני המלאכים סדומה בערב והוא כי אתה תמצא בספור אברהם כי קראם תמיד אנשים אבל בספור לוט פעמים יקראם בשם אנשים ופעמים בשם מלאכים. ורש"י כתב שכשהשכינה עמהם קראם מלאכים אבל הפסוקים לא יורו עליו כי באמרו (בראשית י"ט יו"ד) וישלחו האנשים את ידם ויאמר ויאיצו האנשים וכן ויחזיקו האנשים בידו כלו פעל אחד וא"א שנאמר שהיתה שכינה עמהם כשקראם מלאכים ושלא היתה שכינה עמהם כשקראם אנשים: השאלה הכ"ו כשאמר לוט הנה נא לי שתי בנות כי אם היתה כוונתם לכלות רגל עוברי דרכים מארצם מה יתרצו עם בנותיו כי לא אותה היו מבקשים וכבר האשימוהו חז"ל שנראה שלא היה הזנות מגונה אצלו אמרו בב"ר בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג וזה מוסר את בנותיו אמר לו הקב"ה לעצמך אתה משמרן: השאלה הכ"ז במאמר אנשי סדום ללוט האחד בא לגור וישפוט שפוט כי הנה דברי לוט לא היו בדרך משפט כשר ושופט עליהם אבל בלשון רכה ותחנונים אמר אל נא אחי תרעו וגומר ואיך אמרו וישפוט שפוט: השאלה הכ"ח בשאלת לוט למלאך הנה נא העיר הזאת קרובה ותשובת המלאך לו הנה נשאתי פניך וגומר מהר המלט וגומר. וזה כי איך נשא פניו המלאך לבלתי הפכו את העיר ויותר נכון היה שימתין מעט עד שלוט יתנהל לאטו להמלט ההרה להחיות את נפשו משישא פניו לבלתי הפכו את העיר אשר צוה ה' להפוך באפו ובחמתו ועוד כי למה לא יהפוך את סדום עד בוא לוט צוערה והיה די שיצא לוט מסדום וילך לדרכו ובצאתו משם יהפוך את העיר: השאלה הכ"ט מה טעם ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה כי כבר הגיד הכתוב שהכל נעשה ע"י המלאך שהוציאו מן העיר ונשא פניו לבלתי הפכו את העיר צוער ומהו א"כ ענין הכתוב הזה: השאלה הל' מה ראו בנות לוט לעשות הנבלה ההיא לשכב את אביהן ואיך אמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו. הלא ידעו שצוער לא נהפכה בעבור אביהן ואין ספק שימצאו שם אנשים להזדקק אליהן ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהן שלא בקשו בעלים ראוים אליהן ותשכבנה את אביהן: והנני מפרש פסוקי הפרשה הזאת באופן יותרו השאלות האלה כלם. וראשונה אפרש המראה כפי דרך המדרש ואתיר הספקות שיפלו עליו ואח"כ אפרשנה כפי הפשט כאשר עם לבבי ולא אתעסק פה בפירוש המראה הזאת כדרך הרב המורה ולא להשיב על הקושיות שהקשה עליו הרמב"ן לפי שאינו ממה שיאות למקום הזה ואם יגזור השם בחיים בפירוש המורה שהתחלתי לעשות שם אבאר הענין על אמתתו: ואומר ע"ד המדרש שיהיה ענין המראה הזאת שנראה השם לאברהם כדי לבקרו בחליו ולרפאתו ממחלתו ויהיה לפי זה הכתוב מקושר עם מה שלמעלה בפרשת מילה פעם שניה בעצם היום הזה וגומר. להודיע שבאותו יום וירא אליו ה' באלוני ממרא ר"ל שבאותו היום גם כן שנמול נראה אליו האלהים ולזה לא אמר הכתוב כאן וירא ה' אל אברהם כמו שהיה ראוי לומר בתחלת נבואה אלא וירא אליו ה' להיותו מקושר עם הספור הקודם ויהיה תכלית המראה להודיעו כי רצה האלהים את מעשיו כמו שנאמר במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראות שכינת השם. וכן אברהם מפני מצות המילה אשר עשה נראה השם אליו כדי שיתענג בזיו השכינה וכמו שאמרו (בבראשית רבה פרשה מ"ח) רבי לוי פתח ושור ואיל לשלמים ומה אם זה שהקריב שור ואיל הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכ"ו. שהנה ביארו שזאת המראה לא היתה לו לדבר דבור כלל אלא לכבוד מילתו. ולי נראה כפי דרכם שהיתה תכלית המראה לרפאתו ולחזקו מחליי המילה ולזה אמר הכתוב הנרא' אליו באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום ר"ל שלהיותו חולה וחלוש הכחות מפועל המילה והיה כשנתקרר טבעו מפני הדם שיצא ממנו בהיותו באלוני ממרא מקום בלתי מיושב ומגול' לנגד השמש היה אברהם יושב פתח האהל בעת חום היום כדי שיכו בו נצוצי השמש בהתחמם. וכן אמרו בב"ר כחום היום שהחמין יפה למכות וספר הכתוב שכאשר נראה אליו האלהים מיד זרחה עליו שמש צדקה ומרפא בכנפיו והכין לו הקב"ה שנראו אליו ג' מלאכים בדמות אנשים שבאו אליו א' לרפאתו ומיד כשראה אותו נתרפא וא' לבשר את שרה ועליו אמר בלשון יחיד שוב אשוב ואחד להפוך את סדום כי אותו שרפא את אברהם הציל את לוט והמה בראותם את אברהם חולה וחלש ואין איש מכל בני ביתו אצלו היו נוטים מעליו עד שאברהם עם כל חליו וחולשתו הרגיש בעצמו כ"כ מהאומץ והכח שרץ לקראתם והזמינם לסעודה ואל הבקר רץ אברהם ובחפזה ובמרוצה כאיש גבור בריא אולם עשה כל העבודות ההמה וכן התאמץ ישמעאל בנו כמ"ש ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ולהיות כל בני הבית חולים נמולים והאהל מלא מהם הוצרך לומר למלאכים יוקח נא מעט מים ר"ל ע"י אחת מהאמהות ורחצו רגליכם כי אין איש בבית לרחוץ. והשענו תחת העץ כי אין מקוה באהל לשבת שם מפני החולים ולכן הוצרך שאברהם בעצמו יעשה כל העבודה הזאת מפני חסרון משרתיו בעבור חליים וכ"כ היתה רפואתו פתאומי' ושלימה שהיה עומד עליהם תחת העץ והלך עמם לשלחם שכל זה יורה שבראותו פני שכינה נתרפא ויחי מחליו. וספר הכתוב שכבדו השם עוד בהודיעו אותו ענין סדום כאלו עשאו איש סודו ובעל בריתו ושהציל את לוט בזכותו ושפקד את שרה והגדילו בעיני אבימלך ושריו ושאר הדברים כלם שסופרו בפרשה להודיעו שבצדקת אברהם היה שכרו אתו ופעולתו לפניו. הנה התבא' טעם המראה הזאת כפי המדרש שהיתה לבקר את החולה ולרפאתו מחליו האמנם ראה מסדר הפרשיו' לעשות התחל' הסדר הזה מכאן כדי להפסיק בין מה שקרה לאברהם בהיותו ערל שהוא עד סוף סדר לך לך ובין מה שקרה לו אחרי היותו בעל ברית לאלהים והוא מתחלת הסדר הזה והלאה. זהו מה שראוי שיאמר בזה כפי דעת המדרש ונשוב לפרש עתה הפרשה ע"ד הפשט: וירא אליו ה' באלוני ממרא וגומר. טעם המראה הזאת ותכליתה ע"ד הפשט הוא להודיע לאברהם רשעת אנשי סדום וחטאתם והכליה המעותדת לבא עליהם ועל כל ערי הככר כדי שילמד אברהם סנגוריאה עליהם להיותו אב הנכרים חומל וחונן כל אדם. וגם כדי שילמד ויזהיר את בניו ואנשי בריתו ושמרו דרך ה' כדי שלא יבא עליהם כמהפכת סדום ועמורה ולזה התחיל הכתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא שנראה אליו להודיעו זה והכתוב הזה מקושר עם ויאמר ה' צעקת סדום ועמורה כי רבה שנראה אליו ואמר לו כן. והותרה עם זה השאלה הא'. ואמנם פרט הכתוב שנראה אליו באלוני ממרא ושהיה יושב פתח האהל ושהיה כחום היום להודיעו ענין נכבד מאד במעלת אברהם ודבקותו באלהים והוא שכבר כתב המורה בפכ"א ח"ג שהאבות היו דבקים תמיד באל ית' לא תתפרד מחשבתם ממנו אפי' בעת התעסקם בעניני העולם והיה זה לחוזק שכלם להתבונן בשכלי ובגשמי יחד ובהיות התעסקם בדברים הגשמיים היה מסודר תמיד כפי השכל כי לא היו אוכלים רק לקיום הגוף להיותו הכרחי לשכל בהשגת שלמותו וכן שאר הדברים הגשמיים על ההקש הזה וכבר כתב הפלוסוף שכל מה שיתעלו השכלים הנבדלים יכללו יותר רבים באחדות יותר נכבד עד הסבה הראשונה שתכלול הכל באחדות שלם בתכלית. ואם אינו מהנמנע שימצא איש שלם בשכלו כל כך שיספיק בעתה אחת להנהיג דברים מתחלפים ובהיותו משקיף על הענינים האלהיים ינהיג ג"כ הגוף ועניניו בעת אחת. ואיך לא והנה נמצא דומה לזה בכחות הנפש שימצא אדם שיראה וישמע ביחד אלא שזה בשני חושים וכן אינו רחוק ששכל אדם שלם יפעל שתי פעולות להיותו יותר מעולה מהכחות והגשמיו' כ"ש בהיות שתי הפעליות בלתי מנגדות זו לזו עם היותן מתחלפות וזה היה ענין אברהם ומדרגת שלמותו אחרי שנמול שהרושם ההוא אשר שם בבשרו העירו לדבקו בשם הנכבד ולזה נאמר כאן וירא אליו ה' באלוני ממרא כי הנה קודם זה בהיותו ערל בשר לא היה מגיע אליו רוח נבואה אלא במקו' מיוחד ומוכן ובהכנות ידועות ובבטול החושים במראות או בחדות אמנם אחר שנמול היה כ"כ דבק באלהיו שבהיותו באלוני ממרא מקום עסקיו ומושבו ובהיותו יושב פתח האהל שיעברו אצלו אנשי העיר ויראוהו ויראה אותם וכ"ש שהיה כחום היום בבקר כשהתחיל היום להתחמם שאז עת המיית אדם שיצא כל איש לפעלו ולעבודתו ויסובבו עיר לעניני עסקיה'. אז באתהו הנבואה יען וביען הסבות ההן שיעיקו כל אדם מהדבקות לא היו מפסיקים דבקות פרטי וזה טעם כל פרטי הפסוק הזה ומה שספר אחריו שנשא עיניו וראה והנה ג' אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם ולא המתין שילך השם מעליו כמו שהיה עושה עד הנה כי הנה עשה אברהם כל המעשים ההמה מבלי הפסק ובהיותו עם אותם מעשי' בפעל ובהקיץ ולכן באמצע המעשים ההם תמצא שבאו לו דבורים מהש"י כמו שנאמר ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה. ויאמר ה' צעקת סדום ועמורה וגו' הנה המעיד על כל זה בסוף המעשה הזה הוא אמרו ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ר"ל שעם היות שנעשו כל המעשים האלה בפעל ובהקיץ עדין היה אברהם עומד בהתבודדותו ולא סר ממנו ולגודל הענין הזה ומעלתו אמר עודנו עומד לפני ה'. ולא נצטרך עם זה לפירוש אנקלוס עד כאן משמש בצלו ולא יהיה פירוש הפסוק ההוא בזולת מקומו וכמו שכתבתי בשאלות ויתבאר עוד אחר זה. וכבר נטו חז"ל לענין הזה באמרם שבהיו' אברהם ערל היה נופל על פניו ולא יכול להביט פני שכינה וכמו שנ' בבלעם נופל וגלוי

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך