תנ"ך על הפרק - דברים יא - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

דברים יא

164 / 929
היום

הפרק

שבחה של ארץ ישראל, פרשת "והיה אם שמוע", הבטחת ה' לעם ישראל על ירושת הארץ

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳. כלל פרשה זו צריכה ביאור מה הוסיפה תורה כאן והרי מצות אהבה ודביקות כבר כתיב בפ׳ שמע. ויותר מוקשה מה דכתיב וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳. וכי התורה לא דברה אלא עם הדור הראשון ח״ו ולמה זה כתיב כך. ובפירוש פירשה תורה להלן פ׳ נצבים כי את אשר ישנו וגו׳ ואת אשר איננו פה וגו׳ וגם סוף הפ׳ ושמרתם את כל המצוה וגו׳ מה זה חידוש אזהרה על כל האמור ונשנה ונשתלש. אלא נראה דכלפי שמשה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות כדאיתא בשבת ד״ל. ואולי בשביל זה קרא הכתוב בדה״י את משה בשם אביגדור. ופי׳ ברבה ויקרא פ״א אביהם של הגודרים. היינו שגדר הוא ובית דינו את ישראל בכמה דברים שלא יבאו לאיסור של תורה. ולא היו הגזרות אלא על דורו באשר לא נשרשו ישראל עדיין בחקי התורה ומצות והיו עלולים לעבור על דיני תורה כמו שגזר בשעתו על שבות שבת ומוקצה שלא יבאו להוצאה ואח״כ בטלה הגזרה והותרה עד שבא עזרה ונחמיה וחזרו וגזרו לפי צורך הדור. ובזה מובן הא דתנן במס׳ ידים הל״מ שעמון ומואב מעשרין מ״ע בשביעית ובשבת פ״א תנן באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קוראין ואמרו בירו׳ דכל באמת הל״מ הוא והכי מנה הרמב״ם בפי׳ המשניות בהקדמה זה מהל״מ. והרי כ״ז אינו אלא מדרבנן. אלא משה רבינו גזר ע״ז. והיה הלכה שע״ז לא יגזור. וע״ע חי׳ ריטב״א עירובין רפ״ב בשם י״מ על הלכה דחציצה ועי׳ מהרש״ל בספר ח״ש בעירובין ד״ה תוס׳ ד״ה שפרצתו ב״ד. וכ״ז הוזהרו ע״ז אותו הדור לשמור משמרת התורה. וכדאיתא ביבמות פ״ב על הפי׳ ושמרתם את משמרתי שהוא שניות לעריות. מיהו התם מסיק הגמרא שאינו אלא אסמכתא שהרי לא נגזר מה״ת משמרת לעריות ביחוד יותר מכל איסורי תורה. אבל כאן מתפרש הכי שמשה הזהיר על הגזרות שהם משמרת התורה. והקדים ואהבת וגו׳ ולא מיירי כאן בדביקות ומס״נ כמו לעיל בפ׳ ק״ש. אלא מיירי ביחוד המעשה שיהא עובד מאהבה ולא בשביל שכר ועונש. ובזה נכלל ושמרת משמרתו היינו הנדרים דמי שעובד מאהבה משתדל שלא יבא לידי עבירה. וחקתיו ומשפטיו קאי על ושמרת שתראה שיהיו נלמדים י״ג מדות והחקירות זה התלמוד בישראל. ומצותיו שתשמור שיהיו נעשים ביד אחרים. והיינו כדאיתא ב״ק דצ״ח שהכל מצווין עליו לבערו. הרי דמי שרואה חמץ ביד איש מישראל אע״ג שאינו שלו מצוה עליו לבער חמץ של חבירו כדי שלא יעבור הוא על מ״ע דתשביתו וכיב״ז הרבה. וכן לענין איסור אע״ג שלפני עור אינו אלא בתרי עיברי דנהרא כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ו מכ״מ זה אינו אלא בעובד כוכבים שרוצה לאכול אמה״ח. אבל ישראל שרוצה לעבור עבירה מצוה להפרישו כמש״כ הר״ן שם וכן אפילו לפני דלפני דלא מפקדינן על ל״ע מכ״מ בישראל אנו מוזהרים גם ע״ז האופן כמש״כ התוס׳ שם די״ג. וכ״ז הוא בכלל ושמרת מצותיו: כל הימים. נכלל בזה מצות חינוך לבנים שיהיו מקיימים המצות אחרי כן. וכ״ז נכלל באהבת ה׳ וחושש שלא יגיע לידי צער ח״ו כדאי׳ בסנהדרין פ״ד בשעה שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו׳: וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳. באשר כ״ז אינו אלא מדרבנן ולענין חינוך בנים מפורש בגמ׳ שאינו אלא מדרבנן. אבל באותו דור היה מתקנת משה רבינו. והזהירה תורה ע״ז ואח״כ בטלו התקנות ע״פ דין כי ע״מ כן תיקן שלא יהא אלא בדורו שהיתה השעה צריכה לכך. ואח״כ כשבטלו היו גדולי הדור נשמרים מצד אהבת ה׳ אע״ג שאין בזה עוד חיוב. והיינו דאיתא בחגיגה ד״ו א׳ והא שמואל דיכול לרכוב על כתפיו של אביו אמאי לא העלהו. הרי דמקשה הגמ׳ על אלקנה שלא שמר מצות חינוך שאינו אלא מדרבנן. והיינו משום שאמר שמשה רבינו תיקן בזמנו ע״כ גם אח״כ נהגו בה גדולי הדור עד שבאו חז״ל וגזרו על כל ישראל לפי צורך הדורות שראו המה: את מוסר ה׳ אלהיכם. כמה הוא מעניש על עבירה כמו שראו במדבר: את גדלו. גדולת הטבע כמו שראו בשליו וכבישת עמלק סיחון ועוג בדרך הטבע נפלאה: את ידו החזקה. שידוד הטבע כמש״כ לעיל ג׳ כ״ד: וזרועו הנטויה. כמה הוא ממהר להעניש כמו שראו במדבר שעמדו בפלטין של מלך בגלוי שכינה. וזהו משל לזרוע נטויה להכות תומ״י כמש״כ בס׳ שמות ו׳ ו׳. כ״ז הזכיר משה אותם כדי שיהא בנקל עליהם להיות נזהרים מעבירות גם לעצמם גם לחבריהם: ואת אותותיו וגו׳. מכאן ואילך מונה והולך הטבות שעשה עם אותו הדור שגורם אהבת ה׳ יותר מכל הדורות שלא ראו בעיניהם ככתוב בס׳ שופטים ב׳ ג׳ וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה׳ וגם את המעשה אשר עשה לישראל: אשר בתוך מצרים. שאע״ג שדור הראשון כבר מתו ומשה מדבר עם הדור השני מכ״מ רובם היה לפני עשרים שנה בי״מ. ויודעים את שנעשה להם: ואשר עשה לחיל וגו׳. המה אנשי מלחמה ששטפו בים כמו שביארנו בפ׳ בשלח: ויאבדם ה׳ וגו׳. שעוד אין בהם כח להעריך מחנה שכמותה בחיל ורכב ללחום עם ישראל: במדבר. המן והבאר והשליו והענן וכדומה: ואשר עשה לדתן ולאבירם. כבר ביארנו בפ׳ קרח שאך המה הצו המחלוקת שלא לש״ש משנאתם את משה משא״כ הר״ן איש היו צדיקים ונכנסו למחלוקת לש״ש יע״ש מש״ה חושב בזה טובה גדולה לישראל מה שנבלעו בארץ אבל על שריפת הר״ן איש נצטערו הרבה כמבואר שם. וקרח עצמו אע״ג שהוא עיקר מחלוקת זו מכ״מ לא היה באמת בעל מחלוקת ואיש ריב ומדון רק באותה שעה היה רוח קנאה עוכרתו אבל דו״א היו בעלי מחלוקת ומחרחרי ריב והיו לאבני נגף בישראל והיה שמחה גדולה כשנפטרו מהם. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ד י׳: כי עיניכם הרואות וגו׳. א״כ אין דבר גדול מה שאני מעמיס תקנות וגזרות הבא מצד אהבת ה׳: ושמרתם את כל המצוה. הוסיף להזהיר בכלל אהבת ה׳ הנוגע ליחוד המעשה כמש״כ לעיל ו׳ כ״ה עה״פ וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו׳ דמשמעו שם לפי הענין הכנות ודקדוקי מצוה אע״ג שאינם מעיקר המצוה. וכן כאן פי׳ ושמרתם את כל המצוה היינו תמצית המצוה ודקדוקיה. והוא ג״כ ענף מאהבת ה׳ במעשה. ובמדרש פ׳ נצבים עה״פ כי המצוה הזאת הביא דרשה כי חיים הם למוצאיהם. למי שממציא אותן שנאמר כל המצוה עד שתכלה כל המצוה נראה דכיון למש״כ לממציא אותן לתכליתו בכל הדקדוקים והידורים אע״ג שאינו מעכב. וע״ז אמר הכתוב כי חיים הם. דאי׳ בסוכה דל״ח א׳ שירי מצוה מעכבין את הפורענות דגוף המצוה שכרה בעוה״ב. אבל שכר שירי מצוה בעוה״ז. וזהו כי חיים הם למוצאיהם למי שממציא אותן. עוד אי׳ במדרש שם כי המצוה הזאת. כל המתחיל במצוה ואינו גומרה גורם שיקבור אשתו ובניו כו׳ מפרשי כי המצוה הזאת. הגומר המצוה עד סוף. וגם זה נכלל באזהרה דכאן ושמרתם את כל המצוה דמי שהחל במצוה אע״ג שאפשר לעשות ביד אחרים עליו לשמור כולה. וכ״ז בגדר אהבת ה׳ במעשה. ואמרה תורה ע״ז שני גמולים מיוחדים: למען תחזקו ובאתם וגו׳. זהו על פי׳ הראשון דכל המצוה משמעו דקדוקי ושירי מצוה. והיא מעכבת את הפורענות וזהו למען תחזקו וגו׳ שלא יפול לבבכם וכדומה ענינים המחלישים: ולמען תאריכו ימים וגו׳. זהו גמול על פי׳ השני כל המצוה דמשמעו שיגמור מצוה שהחל. ע״ז הבטיחה תורה שיאריכו ימיהם המה וזרעם ויראו עולמם בחייהם: ארץ זבת חלב ודבש. הכי מיבעי לפי סדר הלשון על האדמה ארץ זבת חו״ד אשר נשבע וגו׳ ולזרעם. אבל לשון לתת להם ולזרעם ארץ זבת חו״ד משמע שיהא נתונה להם ארץ כזה וגם לזרעם תהי׳ הנתינה ארץ זבת חו״ד. והוא פלא אחר שכבר ניתנה ארץ כזה לאבות ממילא היא נחלת אבות לבנים. ע״ז נתן טעם כי הארץ וגו׳ וע׳ במדבר י״ד א׳: את זרעך. היינו שדות של זרעים שהוא תבואה וקטניות. שבכל מדינה. אע״ג שאפשר להשקות גנה של ירקות ע״י מים ששוהים בבית והגנה סמוך לה. אבל שדה מן הנמנע להשקות רחוק מן העיר. אם לא ירווין ממטר השמים. אבל ארץ מצרים עושים תעלות רבות מנהר נילוס וממשיכים לכל שדה ומשקים שדה זרעים כגן הירק שבכל מדינה: והארץ וגו׳ ארץ הרים ובקעות. שאין בהם מים. וע׳ מש״כ לעיל ח׳ ז׳ וא״כ א״א להשקות אפילו גן הירק. ולא עוד אלא למטר השמים תשתה מים. אפי׳ לשתות נדרשים למטר השמים: ארץ אשר וגו׳. הוסיפה תורה לומר דגם בזה אינו שוה לכל מדינות. אע״ג שנדרשים לגשם להשקות השדות מכ״מ אין להם דאגה מזה. בטבע המדינה להיות גשם בעתו. משא״כ א״י ה׳ אלהינו דורש אותה. אינו נותן גשמים אלא עפ״י חקירה לפי המעשים: תמיד עיני ה׳ וגו׳. ולא עוד אלא אפילו כבר היה גשם ותבואת השדה כבר בא לברכה מכ״מ עדיין השגחת ה׳ שולטה בה: מראשית השנה ועד אחרית שנה. דכמה מאורעות מזדמנים. וכדאי׳ ברבה פ׳ זו דבימי רפב״י היה מקום א׳ שהעכברים אכלו התבואה שבגורן עד שעשרו כראוי. ובירושל׳ ברכות פ״ט אי׳ ע״ז המקרא דאי אין מוציאין מעשרות כראוי ה״ז כתיב המביט לארץ ותרעד. והרבה שלוחים למקום. וא״כ נדרשת לעולם לברכת ה׳ שתהי ארץ זבת חו״ד. ולא מועיל הנתינה לאבות. על כן מסיים והיה אם שמע וגו׳. [והיה ראוי להיות פרשה אחת עם הקודם. שהרי ענין אחד הוא אבל משום דפ׳ והיה אם שמוע כבר כתובה בתפלין וכאן נכתבה בס״ת מש״ה כתיב בפ׳ בפ״ע]: והיה אם שמע תשמעו וגו׳. ענין פ׳ זו בכללה יש להתבונן תחלה על אגדה בברכות דל״ה בדרשי דקרא דכתיב ואספת דגנך וגו׳ ורמי מדכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומפרש רשב״י דבזמן שישראל עושין רצונו ש״מ מלאכתן נעשית ע״י אחרים ובזמן שאין עושין רש״מ ע״ז כתיב ואספת דגנך שמלאכתן נעשית ע״י עצמן. וכבר תמהו התוס׳ הרי כתיב והיה אם שמע וגו׳ ויישבו שאין עושין כו׳ היינו שאינם צדיקים גמורים. והדברים סתומים שהרי בפירוש אמר אם שמע תשמעו אל מצותי לאהבה וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ומה ה׳ שואל מאתנו יותר. אלא כך הענין דישראל ניזונים ומתפרנסים בא״י בזכות א׳ משני דברים שנקראים לחמי בדבר ה׳. היינו עבודה דכתיב בקרבנות את קרבני לחמי וכמש״כ במקומו בס״ד. או בזכות התורה דכתיב לכו לחמו בלחמי. ומפרש בגמ׳ חגיגה די״ד זה תלמוד. אמנם אין שני הדברים שוין באופניהם. ולהסביר ההבדל יש לבאר דמלכותא דרקיע כמו מלכותא דארעא. שהמלך משגיח על פרנסת עמו בשני אופנים. או שנותן חלק ארץ ונחלה לכל א׳ והמה עובדים איש אדמתו ושבעים לחם. ובזה נכלל שומרי ועושי דבר המלוכה. והמה ניזונים מהכנסת עובדי אדמה וכדומה. או אנשי חילו ובעלי מלחמתו שהמה שומרי מלכותו ועל המלך לזונם מאוצר המלך בלי שום טורח. וידוע שהמלך רוצה ביותר אנשי מלחמתו ואוהבם הרבה יותר מבעלי עבודת הקרקע. כך מלכותא דרקיע. מזין את ישראל או בזכות עבודה שהוא קרבנות או בזכות התורה שנמשלו לאנשי מלחמה ונושאי מלכותו יתברך כמש״כ כ״פ. וכל ישראל משתתפים במה שתומכים אותם כמש״כ בס׳ שמות מ׳ כ׳ ובכ״מ. והקב״ה חפץ יותר בעסק התורה נושאי מלכותו ית׳ ואוהבם יותר מבעלי עבודה. ועוד ביארנו בזה שם כ״ה כ׳ בענין אגדה בב״ב דצ״ט ברומי׳ דקראי דכתיב בכרובים יע״ש. מעתה נבא לביאור פ׳ זו. שאם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם. בתענית ד״ד פירשו עבודה שבלב זו תפלה. והוא רמז טוב לעבודה שבזה״ז שתפלה במקום קרבנות. אבל בא״י ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו עבודת הקרבנות כמשמעות עבודה בכ״מ שהוא במעשה אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש היינו באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה. וברצון גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו ולא ככל ארצות וזהו בכל נפשכם. ומש״ה נקרא עסק הקרבנות ביחוד עבודה יותר מכל מצות שבתורה משום שהיא באה בשביל פרנסה וכעובד אדמתו ישבע לחם. פי׳ דשאני עבודות שהאדם עושה כמו חייט שתופר בגד יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש משא״כ עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם וה״נ כל המצות באין לתכלית הידוע לו ית׳ המצוה עליהם משא״כ עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ. וכדאי׳ בכתובות ד״ה למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין כו׳. וה״נ נקראת תפלה חיי שעה כדאי׳ בשבת די״ב משום שהוא באה עיקרו בשביל פרנסה: ואספת דגנך וגו׳. ודאי תהי׳ פרנסה בשופי אבל אתה תהי׳ נצרך לעסוק כמו במלכותא דארעא שבעלי השדה עובדים בעצמם: ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. אין סדר המקרא מדויק והכי מיבעי ואכלת ושבעת ונתתי עשב וגו׳. ומזה למדו חז״ל בברכות דמ״ג דמחויבים ליתן תחלה מזונות לבהמתו ואח״כ יאכל בעצמו. ולפי הפשט לא בא האי ואכלת ושבעת בשביל הבטחה אלא מענין הפרשה לאחר שיהי׳ לך כל טוב עד ואכלת ושבעת ע״כ יש לך לחוש פן תגיע לידי הסרה מן הדרך. והיינו דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם. מלשון יפת אלהים. היינו הרחבת הלב שגורם לחשוב הקלה בעונשין וכדומה. ועי״ז וסרתם. איזה הסרה מדרך התורה ומזה יגיע לעבירה היותר חמורה. היינו ועבדתם אלהים אחרים. כי כך דרכו של יצה״ר ועבירה גוררת עבירה כמש״כ לעיל ח׳ י״ט. ומכ״ש אחר שיפתה לבבכם משביעה יתירה כמש״כ להלן ל״ב ט״ז: והאדמה לא תתן את יבולה. לא היה הכתוב נצרך לפרש כ״א לא יהיה מטר. וממילא לא יהיה גידולי ארץ דזה ידוע. וכמבואר בבראשית ב׳ ה׳ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר וגו׳. אלא משום שיש אופן גידולי ארץ שאינו בא בטבע האדמה לבד אלא ע״י מכונות שמוציאות כח האדמה ממרחק וכמש״כ בס׳ ויקרא כ״ו ד׳ בביאור הכתוב ונתנה הארץ יבולה. דזה האופן נקרא יבול. וזה האופן אפשר שבא גם בלי גשם מש״ה הוצרך הכתוב לפרש דהאדמה לא תתן יבולה ולא תצליח פעולת האדם בה: ושמתם את דברי אלה וגו׳. מסיים בדבר שהחל לומר דכ״ז אם פרנסה בכח עבודה. אבל אם תהי׳ בא ע״י לחמה ש״ת ומסיים עד למען ירבו ימיכם וגו׳. פי׳ שעפ״י זה האופן אין חשש שמא יפתה לבבכם וכדאיתא בקדושין ד״ל סם תם כ״ז שהרטי׳ זו עליך אכול מה שאתה רוצה כו׳ וזהו עיקר רצונו ש״מ: ולמדתם אותם וגו׳. נתבאר בפ׳ ואהבת וגו׳ דמקראות הללו מתפרש בשני אופנים. לכל המון ישראל היא פרשה שבק״ש שמחויב כל אחד מישראל וא״כ פי׳ לדבר בם ולא בתפלה כדאיתא ביומא פ״ג אבל לת״ח פירושו בד״ת שיהא כל העסק בם ולא בדברים בטלים. וזהו עיקר ענין אותה פרשה: וכתבתם על מזוזות וגו׳. מבואר שם דיוק לשון המקרא: כימי השמים על הארץ. אין מובן כ״כ מליצת הכתוב והרי השמים והארץ ימיהם שוים ומה זה לשון השמים על הארץ. וגם יש להבין הפרשה הסמוכה לה כי אם שמר וגו׳ ומה זה טעם. אבל נקדים דהישוב משתנה הרבה ברבות הימים. ויש מדינות מיושבות הרבה כעת אשר לפני אלפי שנים היו משוקעות במים. ויש הרבה ישוב שהיה בימי קדם. ועתה חרבו ונעשו מים. וזה השנוי בא בהשגחה פרטית אבל באמצעות כוכבי הגלגלים והקיפם שהם פועלים בארץ. ויש לדעת עוד דכל הקפה שלמה מיקרי יום וכמו שיומו של השמש מיקרי בכ״ד שעות שנראה לנו שהשמש מקיף הארץ כך לכל גלגל יש יום שקבע לה הבורא ית׳ כמה יאריך הקיפה על הארץ. ובשעה שמקיפים שולטים על הארץ אם לחסד אם לשבט. ואמרה תורה שכימי השמים המה כוכבי לכת המשפיעים על הארץ המה פועלים בישוב. כך אפשר להרחיב ישוב א״י עצמה לפי הצורך שירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. שלא יצר עליהם הישוב ברבות הימים וע״ז סיים הכתוב לתת להם כימי השמים על הארץ. שהנתינה של הארץ תהיה כפעולות הכוכבים המשפיעים על הארץ. שאפשר להרחיב לעת הצורך. וע״ז מפרש כי אם שמר וגו׳ ויבואר עוד : כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת וגו׳. כבר ביארנו לעיל ו׳ י״ז דזה הלשון משמעו שמירה יתירה מה שאין חובה באמת לכל אדם. אלא לאנשי מלחמה בפרטים שנצטוו להזהר אז ביחוד. וזו הפרשה אמר אם תעשו ככה לכל המצוה הזאת לאהבה את ה׳ אלהיכם שתגיעו לאהבת ה׳ שאינו מצוי באמת כ״א באנשים מצוינים כמש״כ לעיל י׳ י״ב. אבל אתם תגיעו גם למעלה זו. וכן ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. כ״ז דרך חסידות כמו שביארנו לעיל שם ומקרא כ׳. אז והוריש וגו׳ וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם. אחר שתורישו יושבי א״י תוסיפו להוריש ולכבוש יותר מאלה והכי תניא בספרי כאן. וכ״ז נעשה א״י כדתניא בספרי שם. ומפרש היכן אפשר להרחיב הישוב של א״י מן המדבר. במזרח א״י: מן הנהר נהר פרת. לצפונה של א״י: ועד הים האחרון. הוא מערב א״י. ומיקרי אחרון שהוא ים אוקינוס אחרון בעולם אבל במזרח א״י ולצפונה הגביל הכתוב המדבר ונהר פרת ולא יותר. והטעם שבמזרח א״י הוא עמון ומואב. עמון לצד צפון ומואב לצד דרום. ובצפון היה נצרך להיות עוד ארבע מלכיות שזה היה במחשבה תחלה לבריאת שו״א כמו שמרומז בפ׳ בראשית והכל מצפון א״י. אבל במערב ובדרום אפשר להרחיב ואע״ג שאדום היה בדרום א״י לא הי׳ רק בדרומית מזרחית. ועי׳ מש״כ להלן י״ט ח׳. והיינו מש״כ לעיל דמדבר כאן בהרחבת ישוב א״י: פחדכם ומוראכם. פרש״י פחד על הקרובים ומורא על הרחוקים. והוא לשון הספרי. והוסיף רש״י פחד הוא בעיתת פתאום. מורא דאגה ימים רבים. ומגמ׳ נדה דע״א דקאמר פחדא מצמית צמית. בעיתותא מרפיא. משמע דפחדא אינו פתאום אלא יושב בפחד. ומדכתיב אל תירא מפחד פתאום משמע נמי דסתם פחד אינו פתאומי אלא ה״פ פחד על הקרובים שיודעים בברור שמכוונים ישראל להם להלחם עמם. ומורא על הרחוקים שיודעים כי לא יבאו עליהם רק מורא ישראל עליהם מלהתחרות בם או יראת המעלה: ראה אנכי וגו׳. פרשה זו יש לה שני משמעות בדברי רז״ל ושני הפירושים מוכחים בפשט הכתוב. בסוטה פ״ז אי׳ ברכה וקללה ברכה אחת קודם לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות מבואר דמפרשי בברכות וקללות שבהר גרזים ובה״ע. והכי מוכח מדסמיך פרשה דה״ג וה״ע וקאמרה תורה ונתתה את הברכה על ה״ג וגו׳ הרי דבזה מיירי קרא. ופי׳ אנכי נותן לפניכם היינו שתאמרו בפיכם. אבל במדרש איתא משעה שאמר הקב״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום בו״ק שוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן. הרי דמפרשי אנכי נותן לפניכם שתלוי במעשיכם וכלשון הכתוב בפרשת נצבים ראה אנכי נותן היום את החיים וגו׳ ע״ש וגם זה הפי׳ מוכרח מדכתיב והקללה אם לא תשמעו וגו׳ ללכת וגו׳ והרי בהר עיבל נתפרש כמה דברים ואמאי פירש כאן זה הפרט של ע״ז. אלא ודאי כפי׳ המדרש דקאי לדורות ויבואר עוד לפנינו. והיינו דקרי לזה הספר משנה תורה שיש כמה פרשיות מכאן ואילך שא״א לפרש לפי פשוטו אם לא בשני אופנים: אשר תשמעו. אם תשמעו מיבעי. אלא משום שהקב״ה מסייע תחלה שנוכל לקיים המצות ואח״כ אם שומעים דבר ה׳ הקב״ה מוסיף שכר. וכמו שאמר הכתוב בס׳ איוב מי הקדמני ואשלם. ואמרו חז״ל במדרש מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית וכן הרבה. אלא הזהיר במצות ציצית זוכה לטליה נאה. אבל הטלית הראשון ג״כ מתת אלהים היא א״כ הברכה הוא כדי אשר תשמעו : אם לא תשמעו אל מצות וגו׳. איזו מצוה שתהא ויגיע מזה וסרתם מן הדרך וגו׳. דעבירה גוררת עבירה כמש״כ לעיל ט״ז: הר גרזים הר עיבל. לא שהיו ידועים בשמותם טרם שבאו ישראל לשם דא״כ אמאי נצרך הכתוב לציין ולסמן המקום כ״כ. והרי יכולים לחקור ולדעת אלא הצווי היה להקרות שני הרים באותו מקום סמוכים זל״ז ומש״ה ציין הכתוב המקום ובגמ׳ פליגי ג״כ איה איפוא היו שני ההרים: הלא המה וגו׳ דרך מבוא השמש. ולא מן הצד של ביאתם לארץ בצפון או בדרום אלא ישר למערב: מול הגלגל. ומש״ה קבע יהושע המחנה בגלגל כדי שיהיו סמוכים לשני ההרים הללו: כי אתם וגו׳. לאיזה תכלית נצטוו לעשות כן. מפרש כדי שיהי׳ מעשה רבה זו בבואם גורם התרגשות הנפש כדרך כל פעולה במעשה פועל זכרון בנפש: ושמרתם לעשות את כל החקים וגו׳. דקדוקי המצות ע״פ תורה שבע״פ הבאה ע״י חקים ומשפטים אשר אנכי נותן וגו׳:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך