תנ"ך על הפרק - דברים ט - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים ט

162 / 929
היום

הפרק

ה' מוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם מִפְּנֵי רִשְׁעָתָם, מֹשֶׁה מַזְכִּיר מֵחֲטָאֵי הַמִּדְבָּר

שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם׃עַֽם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק׃וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא־הָעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאַבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לָֽךְ׃אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם ׀ מִלְּפָנֶיךָ֮ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהוָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהוָ֖ה מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ׃לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה׃זְכֹר֙ אַל־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר־יָצָ֣אתָ ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּֽאֲכֶם֙ עַד־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָֽה׃וּבְחֹרֵ֥ב הִקְצַפְתֶּ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם׃בַּעֲלֹתִ֣י הָהָ֗רָה לָקַ֜חַת לוּחֹ֤ת הָֽאֲבָנִים֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה עִמָּכֶ֑ם וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי׃וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל׃וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ׃וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי׃וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶתְכֶֽם׃וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם׃וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֜ה כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ׃כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא׃וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽואוְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֮ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ ׀ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר׃וּבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת־יְהוָֽה׃וּבִשְׁלֹ֨חַ יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֙עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ׃מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָ֑ה מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם׃וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם׃וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְהוָה֮ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל־תֵּ֗פֶן אֶל־קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל־רִשְׁע֖וֹ וְאֶל־חַטָּאתֽוֹ׃פֶּן־יֹאמְר֗וּ הָאָרֶץ֮ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְהוָ֔ה לַהֲבִיאָ֕ם אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הוֹצִיאָ֖ם לַהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר׃וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ובצורות בשמים. עיין לפנינו בפסוק כזה ר"פ דברים (א' כ"ח) וצרף לכאן. זכור אל תשכח. תניא, אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך אוכיוצא בזה דריש בתו"כ כאן כמה ענינים דכתיב בהו זכור, כמו זכור את יום השבת, אי זכור יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים (פ' תצא) אי זכור יכול בלב כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, ע"כ. ומכל אלה הדרשות הובאה דרך אגב בתלמודנו רק זכירת עמלק (מגילה י"ח א'). ורמב"ן בסה"מ במנין המצות מ"ע ז' כתב בהמשך הדברים וז"ל, וכן עוד דרשו זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך יכול בלבך וכו', ולא ידעתי אם היא אזהרה למקציפים עצמם, כלומר לאנשי דור המדבר, ואולי היא מצוה לדורות לדעת חסד אלהים וכו', וא"כ ראוי למנותה מצוה מן המצות, עכ"ל. ובעל מגילת אסתר הסכים לזה, וע"ע בנמוקי רמב"ן בענין זכירת מרים (תצא כ"ד ט').
והנה לא אדע בכלל מה תכונת המצוה הזאת, מה יזכור ומתי יזכור, כי הלא כמה וכמה פרשיות בתורה שבא בהם מענין הקצפת ישראל, כמו בפ' בשלח מרצונם לשוב למצרים ומלקיטת המן בשבת ומעשה העגל ומתאוננים ומרגלים ומחלוקת קרח ודבר פעור ועוד.
ונראה הבאור ע"פ מה שנבאר לקמן ס"פ תצא בענין זכירת עמלק דשיעור שכחה י"ב חודש, וא"כ הכא דכתיב אל תשכח, הכונה דבמשך השנה צריך להזכיר כל הענינים, והיינו לקרות בם.
ויוצא מזה דהנכון כשיטת רש"י שהביאו התוס' במגילה י"ז ב' דכלל ענין קריאת התורה הוא מדאורייתא, יען כי כל הפרשיות שחשבנו ובדומה אליהם החיוב לקרות בהם ממצות זכור את אשר הקצפת וכו'.
ומה שהקשו התוס' לרש"י הא עזרא תיקן קריאת התורה, לדעתי לא קשה, יען כי מדאורייתא אין קבוע להם זמן ורק במשך השנה צריך לקרותם מטעם שיעור שכחה כמש"כ, וגם יש פרשיות שאין חיוב קריאתם מה"ת כמו ספר בראשית וכדומה, ובא עזרא ותיקן לקרות כל התורה כולה ועל הסדר ע"פ שבתות השנה כמו שחלוקה וסדורה אצלנו.
ולכן מה שכתבו התוס' שם ובברכות י"ג א' ואחריהם נמשכו כל הראשונים ואחרונים דרק פרשת זכור דמחיית עמלק הוי מדאורייתא צריך עיון ותלמוד רב, כי הלא עיקר היסוד דפ' זכור הוי מדאורייתא הוא מדכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ודרשינן במגילה י"ח א' זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור בפה, אבל הן ממקום שהובאה דרשה זו לגמרא והוא מתו"כ המצויין לפנינו שם הלא מפורש באו דרשות כאלה על כמה פרשיות בתורה וכמו שהעתקנום במלואם למעלה. ובאמת אין כל טעם למה שהשמיט הרמב"ם זכירות אלו, וקבע למצוה רק זכירת מחיית עמלק, אחרי כי כפי המבואר אין יתרון לזכירת עמלק על זכירות אלו מכיון שכולם ממקור אחד יהלכון, וצ"ע ותלמוד רב.
ועיין בשו"ת ש"א ס"ס י"ג כתב דלא קיי"ל חיוב זכירות אלו, דאחרי שבאו בספרי וסתם ספרי ר' שמעון לא קיי"ל כותי', יעו"ש. והנה על כגון זה נאמר שגיאות מי יבין, כי הלא ברייתא זו מפורש באה לא בסתם ספרי כי אם בסתם ספרא – תורת כהנים – כמו שהעתקנו מתו"כ פ' בחקתי וסתם ספרא ר' יהודה, ולבד זה הנה דרשה אחת מברייתא זו והיא לענין זכירת עמלק באה בסתמא דגמרא מגילה י"ח א' כמו שהבאנו, וקבעוה להלכה, ובקיום מקצתה להלכה הלא קיימת כולה, ואין קץ לפליאה.
.
(תו"כ ר"פ בחקתי, כ"ו ג')
ואשב בהר. ולמעלה הוא אומר (י' י') ואנכי עמדתי בהר, אמר רב, עומד ולומד יושב ושונה, ר' חנינא אמר שוחה היה, ר' יוחנן אמר אין ישיבה אלא לשון עכבה שנאמר (פ' דברים) ותשבו בקדש ימים רבים, ורבא אמר, רכות מעומד וקשות מיושב בר"ל דברים רכים ונוחים שאדם מהיר לשומעם ולהבינם לומדים בעמידה, ודברים קשים שצריך לטרוח הרבה להבינם מותר לישב, ועיין מש"כ לעיל בפ' ואתחנן בפסוק ואתה פה עמוד עמדי (ה' כ"ח). –
ודע דבזבחים י"ט ב' מתבאר דעמידה ע"י סמיכה הוי כישיבה, וכן קיי"ל באו"ח סי' קמ"א ס"א לענין קריאת התורה שאסור לעמוד בסמיכה מכיון שאסור בישיבה, ועיין ברמ"א לחו"מ סי' י"ז ס"א בענין עמידת עדים כתב דעמידה ע"י סמיכה נקרא עמידה, ולפי"ז מבואר דסמיכה נקרא גם ישיבה גם עמידה, ובאו"ח שם תמה המג"א על דברי הרמ"א אלה, וגם מסוגיא שלפנינו יש להעיר עליו דמקשה למה כתיב פעם ישיבה ופעם עמידה ומתרץ תירוצים שונים ולדברי הרמ"א הלא היה יכול לתרץ שעמד בסמיכה, אחרי שסמיכה כוללת גם ישיבה גם עמידה, ואולי כן היא כונת ר' חנינא שאמר שוחה היה.
.
(מגילה כ"א ב')
ככל הדברים וגו'. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר, מלמד שהראה לו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו – מקרא מגילה גלא רק מקרא מגילה אלא כל המצות דרבנן, ותפס ענין מקרא מגילה משום דאיירי ביה בענין במסכת זו. וכלל באור כונת הדרשה הזאת נראה שהורה אותו דרכי הדרשות והמדות שתפסו חז"ל לדרוש בהם דברי התורה ולפרשה ולבארה ולהוציא על פיהם דינים וחידושים כמו שסמכו כל מצות דרבנן עה"פ דפ' שופטים לא תסור וגו' [עיין שבת כ"ג א'], ולפי"ז יש בכלל יסוד לכל המצות דרבנן בתורה, וכן מה שאסרו חז"ל שניות לעריות ע"פ יסוד הדרשה ושמרתם את משמרתי עשה משמרת למשמרת כמבואר לפנינו ס"פ אחרי, הרי דגם לגזירות דרבנן יש להם יסוד בתורה, ודו"ק. ובכלל דרשה זו הרחבנו הבאור בס"פ משפטים בפ' ואתנה לך את התורה והמצוה, יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם י"ט ב')
הרף ממני. כשחטאו ישראל בעגל תשש כחו של משה ולא היה בו כח לדבר לפני הקב"ה, וכיון שאמר הקב"ה הרף ממני ואשמידם, אמר משה, דבר זה תלוי בי, מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים דפירש"י שהראה לו הקב"ה למשה שיש כח בידו [של משה] למחול ע"י תפלה, עכ"ל. והלשון למחול אינו מבואר כ"כ, שהרי המחילה היא מצד הקב"ה ומצד משה הוי רק הגרם והסבוב לזה, ואולי ט"ס בפירש"י וצ"ל שיש בידו כח למחות וכן איתא ברש"י בע"י. .
(ברכות ל"ב א')
ואעשה אותך לגוי עצום. א"ר יוחנן משום רבי יוסי, כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, שנאמר הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום, אע"פ דבעי משה רחמי ובטלה לגזירתא, אפ"ה אוקמי בזרעיה המבואר בד"ה א' כ"ג ובני משה גרשם ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה ודרשינן למעלה מששים רבוא דאתיא לשון רבו מלשון פרו וישרצו וירבו. .
(שם ז' א')
ואתפש בשני הלחת. א"ר יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולם ממשה, גבור – דכתיב ואתפוש בשני הלחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם, ותניא, הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין שלשה ומקודם אחזן בידו אחת וכשהיה צריך לשברם אחזן בשתי ידיו כדי להשליכן בכח כדי שישברו בהשלכה זו, וזה מורה על גבורתו ששברן בהשלכה בעלמא אף שהיו עבים כמבואר. ובעיקר דרשה זו ותכונתה ובאורה עיין מש"כ בפ' בהעלותך בפסוק והאיש משה ענו מאוד, יעו"ש באור נכון ונאמן וראוים הדברים להצטרף לכאן. .
(נדרים ל"ח א')
ואתפש בשני הלחת. א"ר יוחנן בשם ר' יוסי בר אביי, הלוחות היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן, דכתיב ואתפוש בשני הלחות זכפי הנראה לא ס"ל כר' יוחנן בדרשה הקודמת דתכלית התפישה בשתי ידיו היתה כדי להשליכן בכח לשברם כמש"כ באות הקודם, ולכן מפרש צורך התפישה דמשמע שתפש בכח לכונה אחרת כדמפרש מפני שהיו מבקשין לפרוח, ועיין בתנחומא כאן. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה)
ואשברם לעיניכם. א"ר אלכסנדרי, כתב הלחות חזרו למטעתן, דכתיב ואשברם לעיניכם, ותניא, לוחות שברו ואותיות פורחות חעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. .
(פסחים פ"ז ב')
כי יגרתי וגו'. א"ר אלעזר, גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאלו במשה כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ואלו בעושה צדקה בסתר כתיב (משלי כ"א) מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה טר"ל דעושה צדקה בסתר יותר משכך חמה מאשר משה רבינו בתפלה, ואע"פ דבודאי גם משה רבינו היה עושה צדקה בסתר, כתבו התוס' דאולי באותה שעה כבר תמה אותו זכות, עכ"ל, ועיין בחא"ג וצ"ע. ולו"ד י"ל דלא בא הדורש הזה לשלול חלילה ממשה רבינו זכות צדקה בסתר, אלא שדבר ע"ד ההפרזה להפליג מעלת הצדקה בסתר וסמך על פסוק זה, ותו לא מידי. .
(ב"ב ט' ב')
מפני האף והחמה. והא כתיב (ישעי, כ"ז) חמה אין לי, איבעית אימא תרי חמה הוו, ואיבעית אימא גונדא דחמה ילא נתבאר בכלל מהו ענין תרי חמה ומהו גונדא דחמה, והר"ן פירש גונדא דחמה חיל של חמה ולא חמה עצמה, וכמה סתומים ודחוקים הדברים והעניין.
ומה שנראה לי בזה ע"פ מ"ש בע"ז ד' א' כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חמה, כאן לישראל וכאן לעובדי כוכבים, ע"כ. ומבואר מזה דאין להקב"ה חמה כלל על ישראל, ולפי"ז י"ל כיון דהפסוק שלפנינו כי יגורתי מפני האף והחמה איירי בחטא העגל, והסברא מחייבת דבמעשה העגל נחשבים כעובדי כוכבים, משא"כ בשאר עבירות אע"פ שחטאו ישראל הם, ולפי"ז יתבאר הענין מתרי חמה, כלומר הא דכתיב חמה אין לי איירי בשאר עבירות שנחשבו כישראל אין לו להקב"ה עליהם כלל חמה, והא דכתיב כי יגרתי מפני האף והחמה, זה הוא במעשה העגל שנחשבים כעובדי כוכבים יש לו עליהם חמה, ודו"ק.
ובזה יתיישב קושיית התוס' בשבת נ"ה א' וז"ל, תימא לרשב"א, דאמרינן בפ"ק דע"ז ד' א' כתיב חמה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חמה ומשני כאן לישראל כאן לעובדי כוכבים אלמא דאין להקב"ה חמה על ישראל, וקשה אההיא דע"ז דבנדרים ל"ב א' אמרו כתיב חמה אין לי וכתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ומשני תרי חמה הוו, עכ"ל. ור"ל וקשה הרי מבואר דיש להקב"ה חמה על ישראל, ובמה שכתבנו הכל מבואר באר היטב, כיון דפסוק זה המורה על הוית החמה איירי בחטא העגל דנחשבים כעובדי כוכבים, ומכוון זה לפסקא דגמרא דע"ז, ודו"ק. –
ומ"ש גונדא דחמה י"ל ע"פ באורנו הנזכר ע"פ מ"ש בסנהדרין ק"ב א', אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה חלק מעגל הראשון שנאמר בחטא העגל וביום פקדי ופקדתי, וגונדא הוא לבוש שחור, כמש"כ בערוך, ור"ל אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאינה לבושה בעון העגל, ולכן אם נמצא באיזה פעם ענין חמה בעון אחר, הוא מפני שיש בו שורש עון העגל, ועיין בזה.
.
(נדרים ל"ב א')
ואת חטאתכם וגו'. תניא, ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, מלמד שמשעת עשיה קם ליה בחטא יאדייק לומר קם ליה בחטא משום דרק לענין למיקם בחטא הוא משעת עשיה, אבל לענין איסורה בהנאה אינה אסורה עד שתעבד כפי שיתבאר לפנינו בפ' תבא בפסוק ושם בסתר. .
(ע"ז נ"ב א')
ואכת אתו. מלמד שביעור עבודת כוכבים – שוחק וזורה לרוח או מטיל לים יבוהיינו רק לים שספינות עוברות בו צריך כתיתה דיש חשש שמא ימצאוה הנוסעים אבל לים המלח שאין ספינות עוברות בו א"צ כתיתה, וכ"מ בפסוק זה שאמר ואשליך אותו אל הנחל היורד וגו' ולכן היה צריך לכתתו. .
(שם נ"ד א')
את ארבעים היום וגו'. ת"ר, מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, רבינו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה יגוכנגד זה איתא בגמרא כאו שתלמיד אחד היה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו לר"א כמה קצרן הוא זה, אמר להם כלום קצרן הוא יותר ממשה רבינו שאמר אל נא רפא נא לה (ס"פ בהעלותך), ולא נתבאר בגמרא טעם יתרון הקצור והאריכות, ואנחנו בארנו זה בפסוק הנזכר בפ' בהעלותך יעו"ש. .
(ברכות ל"ד א')
ואתפלל וגו'. א"ר חנינא, כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, מנ"ל, ממשה שנא' ואתפלל לה' וגו' וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא ידסמיך אסוף הענין בפרשה הסמוכה (פ' י') ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. ואינו מבואר מניין לו ענין דרשה זו בהחלט דאינה חוזרת ריקם, ונראה דמדייק הלשון גם בפעם ההיא, דהלשון גם משמע דהשמיעה היתה רק על צד החנינה והחסד, וזה היה רק מפני האריכות, ולולא זה לא היה נענה, ודו"ק. .
(שם ל"ב ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך