תנ"ך על הפרק - דברים ט - מזרחי

תנ"ך על הפרק

דברים ט

162 / 929
היום

הפרק

ה' מוֹרִישׁ אֶת הַגּוֹיִם מִפְּנֵי רִשְׁעָתָם, מֹשֶׁה מַזְכִּיר מֵחֲטָאֵי הַמִּדְבָּר

שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם׃עַֽם־גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י עֲנָֽק׃וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא־הָעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֙יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאַבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לָֽךְ׃אַל־תֹּאמַ֣ר בִּלְבָבְךָ֗ בַּהֲדֹ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֹתָ֥ם ׀ מִלְּפָנֶיךָ֮ לֵאמֹר֒ בְּצִדְקָתִי֙ הֱבִיאַ֣נִי יְהוָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְרִשְׁעַת֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה יְהוָ֖ה מוֹרִישָׁ֥ם מִפָּנֶֽיךָ׃לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֙שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה׃זְכֹר֙ אַל־תִּשְׁכַּ֔ח אֵ֧ת אֲשֶׁר־הִקְצַ֛פְתָּ אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר לְמִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁר־יָצָ֣אתָ ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּֽאֲכֶם֙ עַד־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָֽה׃וּבְחֹרֵ֥ב הִקְצַפְתֶּ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם׃בַּעֲלֹתִ֣י הָהָ֗רָה לָקַ֜חַת לוּחֹ֤ת הָֽאֲבָנִים֙ לוּחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה עִמָּכֶ֑ם וָאֵשֵׁ֣ב בָּהָ֗ר אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֥א שָׁתִֽיתִי׃וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵי֙ לוּחֹ֣ת הָֽאֲבָנִ֔ים כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֣ע אֱלֹהִ֑ים וַעֲלֵיהֶ֗ם כְּֽכָל־הַדְּבָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה עִמָּכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֥וֹם הַקָּהָֽל׃וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה נָתַ֨ן יְהוָ֜ה אֵלַ֗י אֶת־שְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָאֲבָנִ֖ים לֻח֥וֹת הַבְּרִֽית׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י ק֣וּם רֵ֤ד מַהֵר֙ מִזֶּ֔ה כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הוֹצֵ֖אתָ מִמִּצְרָ֑יִם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם מַסֵּכָֽה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלַ֣י לֵאמֹ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ׃וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי׃וָאֵ֗רֶא וְהִנֵּ֤ה חֲטָאתֶם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם עֲשִׂיתֶ֣ם לָכֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה סַרְתֶּ֣ם מַהֵ֔ר מִן־הַדֶּ֕רֶךְ אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶתְכֶֽם׃וָאֶתְפֹּשׂ֙ בִּשְׁנֵ֣י הַלֻּחֹ֔ת וָֽאַשְׁלִכֵ֔ם מֵעַ֖ל שְׁתֵּ֣י יָדָ֑י וָאֲשַׁבְּרֵ֖ם לְעֵינֵיכֶֽם׃וָֽאֶתְנַפַּל֩ לִפְנֵ֨י יְהוָ֜ה כָּרִאשֹׁנָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔לְתִּי וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי עַ֤ל כָּל־חַטַּאתְכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חֲטָאתֶ֔ם לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ׃כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא׃וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽואוְֽאֶת־חַטַּאתְכֶ֞ם אֲשֶׁר־עֲשִׂיתֶ֣ם אֶת־הָעֵ֗גֶל לָקַחְתִּי֮ וָאֶשְׂרֹ֣ף אֹת֣וֹ ׀ בָּאֵשׁ֒ וָאֶכֹּ֨ת אֹת֤וֹ טָחוֹן֙ הֵיטֵ֔ב עַ֥ד אֲשֶׁר־דַּ֖ק לְעָפָ֑ר וָֽאַשְׁלִךְ֙ אֶת־עֲפָר֔וֹ אֶל־הַנַּ֖חַל הַיֹּרֵ֥ד מִן־הָהָֽר׃וּבְתַבְעֵרָה֙ וּבְמַסָּ֔ה וּבְקִבְרֹ֖ת הַֽתַּאֲוָ֑ה מַקְצִפִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם אֶת־יְהוָֽה׃וּבִשְׁלֹ֨חַ יְהוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם מִקָּדֵ֤שׁ בַּרְנֵ֙עַ֙ לֵאמֹ֔ר עֲלוּ֙ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לָכֶ֑ם וַתַּמְר֗וּ אֶת־פִּ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם וְלֹ֤א הֶֽאֱמַנְתֶּם֙ ל֔וֹ וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקֹלֽוֹ׃מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהוָ֑ה מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם׃וָֽאֶתְנַפַּ֞ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֵ֣ת אַרְבָּעִ֥ים הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַרְבָּעִ֥ים הַלַּ֖יְלָה אֲשֶׁ֣ר הִתְנַפָּ֑לְתִּי כִּֽי־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה לְהַשְׁמִ֥יד אֶתְכֶֽם׃וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְהוָה֮ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל־תֵּ֗פֶן אֶל־קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל־רִשְׁע֖וֹ וְאֶל־חַטָּאתֽוֹ׃פֶּן־יֹאמְר֗וּ הָאָרֶץ֮ אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵאתָ֣נוּ מִשָּׁם֒ מִבְּלִי֙ יְכֹ֣לֶת יְהוָ֔ה לַהֲבִיאָ֕ם אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וּמִשִּׂנְאָת֣וֹ אוֹתָ֔ם הוֹצִיאָ֖ם לַהֲמִתָ֥ם בַּמִּדְבָּֽר׃וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ועצומי ממך אתה עצום והם עצומים ממך. דאל"כ ממך למה לי היה די לומר לרשת גוים גדולים ועצומים דומיא דערים גדולות ובצורות: אל תאמר בלבבך צדקתי ורשע' הגוים גרמו לא בצדקתך אתה בא לרש' כי ברשע' הגוי' הרי כי משמש בלשון אלא. פי' לא יקשה עליך ממה שכתב תחלה אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני יי' לרשת וברשעת הגוים האלה דמשמע דלא צדקתך ולא רשעת הגוים גרמו לרשת ואח"כ כתב לא בצדקתך אלא ברשעת הגוים האלה כי אין פי' אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאנו יי' וברשעת הגוים האלה לא זה ולא זה אלא הכי פירושא אל תאמר בלבבך ששניהן יחד גרמו אלא רשעת הגוי' לבד ההוא שגרמה ולא צדקתך ומה שכתב לא מרובכם מכל העמי' חשק יי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים אלא מאהבת יי' אתכם ומשמרו את השבעה ולא תפול אהבת השם אלא על שומרי מצותיו כבר פירש הרמב"ן ז"ל ששם ידבר עם ישראל בכללם וכאן יוכיח הדור שהיו ממרים את יי'. ומה שטען ואמר ואיננו נכון וכוונתו בזה מפני שאין צדקתם ורשעת הגוים סבה לדבר אחד עד שיאמר אל תאמר ששניהם גרמו שהרי כתיב אל תאמר בצדקתי הביאני לרשת וברשעת הגוים מורישם דמשמע שצדקת' סבה לרשת ולא להוריש ורשע' הגוים סבה להוריש ולא לרשת אינה טענה מפני שרש"י ז"ל לא אמר אל תאמר צדקתי ורשעת הגוים יחד גרמו לרשת או להוריש עד שיטעון שאין שניהם יחד סבה לרשת או להוריש ואיך יעלה על הדעת שיהיו שניהם סבה כי רש"י ז"ל לא אמר רק אל תאמר שניהם גרמו ויהיה פירושו על הכבוש שלא גרמו הכבוש שניהם יחד רק ישראל מצד צדקתם זכו לרשת והגוים מצד רשעתם נתחייבו להתגרש ופירושו לא בצדקתך זכית לירש אלא ברשעת הגוים נתחייבו הגרוש משם ונשאר המקו' הפקר וכל הקוד' בו זכה ומאחר שאתם הקודמי' זכית' בו: ואתנפל כראשונה מ' יום שנ' ועתה אעלה אל יי' אולי אכפר' באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. פי' מה שאמר כאן ואתנפל כראשונה ארבעים יום אינם אותן ארבעים יום הכלים בי"ה אלא אותן ארבעים יום שאמר לישראל תכף שדן את החוטאים בעגל ועתה אעלה אל יי' אולי אכפר' ובא להודיע שבאות' עלייה נתעכבתי ארבעים יום והם שכלים בכ"ט באב אבל יש עלייה אחרת אחריה והיא שתחלת עלייתה היתה בר"ח אלול כאותה ששנינו בפרקי דר' אליעזר בר"ח אלול אמר הב"ה למשה עלה אלי ההרה לקבל לוחות האחרונות שנמצאו המ' יום ההם כלים ביום הכפורים שעליהם נאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ודרז"ל מה הראשוני' ברצון אף אלו ברצון אמור מעתה אמצעיים היו בכעס כדלקמי' ומה שכתב כאן שעלה בי"ח בתמוז ובפרשת כי תשא כתב בי"ט בתמוז הוא מפני שבשלהי תעניות אמרו שבט"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ והביאו ראיה מהמקראות ומהברייתא דתניא בכ"ט בסיון שלחו המרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ מ' יום והקשו בגמרא מ' יום נכי חד הוו ותרץ אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי וכתיב ותשא כל העדה ואמר רבא א"ר יוחנן אותו היום ערב ט"ב היה והיו בוכים בכייה של חנם א"ל הקדוש ברוך הוא אתם בכית' בכייה של חנם אני אקבע לכם בכייה לדורות ורש"י ז"ל כשרצה לפרש החשבון של מ' יום ומ' לילה לפי מנהג החדשים שתמוז חסר לעולם כותב בי"ח בתמוז עלה מפני שלפי חשבון זה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהן בבקרו של כ"ט לאב וכלין המ' יום האחרונים בבקרו של יום הכפורים וכשרצה לפרש החשבון של ארבעים יום וארבעים לילה לפי מה שאמרו בגמרא תמוז דההיא שתא מלויי מליוה כתב בי"ט בתמוז עלה מפני שלפי החשבון הזה כלים המ' יום האמצעיים עם לילותיהם בבקרו של כ"ט באב וכלים המ' יום האחרונים בבקרו של י"ה וזה וזה יכשר כי אין לנו הכרח מן הכתוב מתי עלה משה בהר אחר מעשה העגל כי אפשר שנאמר ששרף את העגל ודן את החוטאים והרגן ביום ירידתו מן ההר שהוא י"ז בתמוז ובי"ח בתמוז עלה דכתיב ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו' אעלה אל יי' או ששרף את העגל ודן את החוטאים בי"ח בתמוז ולמחרתו שהוא י"ט בתמוז עלה בהו והוא היום שכתוב בו ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם כו' אעלה אל יי' ומה שכתב שם בפרשה כי תשא בר"ח נאמר לו לעלות בבקר אל הר סיני לקבל לוחות אחרונות ועשה ארבעים יום כו' ובעשרה לתשרי נתרצו הב"ה לישראל ומסר לו הלוחות האחרונות וכן שנינו בפרקי דרבי אליעזר שבר"ח אלול אמר הב"ה למשה עלה אלי ההרה לקבל הלוחות האחרונות דמשמע שמר"ח אלול עד י' לתשרי הן מ' יום ומ' לילה ואינם כי אם ל"ח יום שלמים עם לילותיהם ואף אם נפרש שר"ח אלול הוא ל' לאב שהוא ג"כ ר"ח אלול עדיין לא היו מיום שעלה בהר עד בקרו של יום הכפורים רק ל"ט יום שלמים עם לילותיהם י"ל שאע"פ שאמר שבר"ח אלול עלה משה בהר אין זה לומר שעלייתו בהר היה בר"ח אלול לומר שחשבון הארבעים יום של ישיבתו בהר שבכללם יום עלייתו לא היה רק מר"ח אלול דהיינו משלשים לאב שגם הוא ר"ח אלול אבל עלייתו ממש בכ"ט לאב היה ולמה נמנים הארבעים יום משלשים באב ולא מכ"ט לאב שעלה בו ממש מפני שבכ"ט לאב אין לילו עמו והמ' יום ליליהם עמהם הלכך אין המנין של ארבעים יום אלא מל' לאב שהוא ר"ח אלול מפני שבבקרו של יום שלשי' לאב נשלם היום הראשון עם לילו שהיום הראשון הוא יום כ"ט לאב ולילו הוא ליל שלשי' לאב ולפי הסדר הזה תמצא שהמ' יום עם לילותיהן כלים בבקרו של יוה"כ שבו נתרצה הב"ה לישראל ומסר לו למשה את הלוחות האחרונות: בו ביום נתרצה הב"ה לישראל בשמחה ואמר לו סלחתי כדברך לכך הוקבע למחילה ולסליחה. אבל בר"ח אלול אע"פ שבו נתרצה לישראל ואמר לו למשה פסל לך שני לוחות לא נתרצה לו רק על נתינת הלוחות אבל לא לעניין סליחת חטא העגל ואלו ביום הכפורים נאמר בו סלחתי כדברך אף לעניין חטא העגל לכך הוקבע יום הכפורים למחילה ולסליחה ולא ר"ח אלול שבו נתרצה ואמר לו פסל לך אבל לא הבינותי מהו זה שאמר מניין שנתרצה ברצון שלם בארבעים יום של לוחות אחרונות באי זה רצון קא מיירי אי ברצון דנתינת הלוחות בהדיא כתיב ביה בעת ההיא אמר י' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ואי ברצון דסליחת חטא קא מיירי הרי לא היה זה רק בי"כ ולפיכך הוקבע למחילה ולסליחה ולא יום אחר ושמא יש לומר דאי למקרא דפסל לך ה"א שלא נתרצה להם אלא על צד ההכרח מפני שכבר קבלו עליהם קודם הלוחות הראשונות עול התורה והמצות ונכנסו בברית ונתגיירו ושוב אינן יכולים היות בלא תורה ומצות אבל לא שנתרצה להם ברצון שלם לפיכך הוצרך להוציא מהקרא דכימי' הראשונים שמה שנתרצה להם היה ברצון שלם כימים הראשונים ומה שאמר אמור מעתה אמצעיים היו בכעס אין זה אלא אגב גררא: ובאהרן התאנף לפי ששמע לכם. לא לפי שחטא: והועילה תפלתי למחצה ומתו השנים ונשארו השנים. מהכא משמע שמיתתן של נדב ואביהוא לא היתה רק מפני עון העגל ואלו בפרשת משפטים גבי ויראו את אלהי ישראל כתב נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקדוש ב"ה לערבב שמחת תורה והמתין לנדב ואביהו' עד יום חנוכת המזבח וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל בספ' מורה הנבוכים בפרק ה' מהחלק הראשון גבי ויראו את אלהי ישראל ותח' רגליו וגו' ולא נאמר ויראו את אלהי ישראל לבד כו' עד והתחייבו כלייה ונעתר להם ע"ה והאריך השם להם עד שנשרפו הזקנים בתבערה ונשרפו נדב ואביהוא באהל מועד לפי מה שבאה בו הקבלה האמתים ושמא י"ל דהא והא גרמה דכי האי גונא אמרו בגמרא בכמה מקומות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך