תנ"ך על הפרק - דברים ה - מזרחי

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

עשרת הדברות ומעמד הר סיני

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא את אבותינו בלבד כרת פנים בפנים א"ר ברכיה אמ' משה כו'. קצר רש"י ז"ל לשון הכתוב ואמר לא את אבותינו בלבד כרת פנים בפנים במקום לא את אבותינו בלבד כרת יי' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים פנים בפני' דבר יי' עמכ' כמנהגו בכמה מקומות כדי שלא יאריך בלשונו שכל כוונותו בהבאת המאמ' הזה אינו רק להביא עליו דברי ר' ברכיה: לאמר מוסב על דבר יי' עמכם. כמנהג הכתוב בכל מקום לאמר אחר הדבור וכאילו אמר פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי יי' אלהיך אלא שהפסיק הכתוב בין מתוך האש למלת לאמר כדי להדיע שאני הייתי הסרסור בין יי' וביניכם מפני שיראתם מפני האש ולא יכולתם לעלות בהר והוסיף וי"ו על מלת אנכי ואמר ואנכי עומד מפני שבזולת הוי"ו מורה שהוא התחלת דבור ואינו כן רק הוא דבק עם דבר יי' עמכם לאמר אחר שהוא דבר עמכ' מתוך האש ואני הייתי עומד בין יי' וביניכם להגידם להם מפני שיראתם מפני האש ולא עליתם בהר: שמור ובראשונות הוא אומר זכור שניהם בדבור אוזד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אתת נשמעו. כדתניא במכילתא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כו' שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו דאם לא כן יהיו הדברות הראשונות מתחלפות מהאחרונו' עם היותן שתיהן דברי השם שהרי בראשונות כתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אנכי יי' וגו' ובאחרונות כתיב אחר השלמת עשרת הדברות מיד את הדברים האלה דבר יי וגו' אבל בשאר החלופים שבין הראשונו' והאחרונו' אין להקפיד מפני שהטעם בשניהם אחד הוא והעבריי' ישמרו הטעמי' לא המלות אבל גבי זכור ושמור שהאחד עשה והאחד לא תעש' כדאיתא בפר' מי שמתו הוכרחו רז"ל לומר בדבור אחד נאמרו מפני שאין לומר בהם שהטעם בשניהם א' וכיוצא בזה אמרו גבי מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים ובשאר הדומים להם מפני דאין לומר בהם שהטעם בשניהם אחד וכן כתב הרמב"ן ז"ל שרבותינו הקפידו בזה ואמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ולא הקפידו בשאר הלשונות שנתחלפו בהם והכוונה להם ז"ל כי זכור מצו' עשה שנזכו' יום השב' לקדשו ולא נשכחהו ושמור אצלם מצות לא תעשה שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה יזהר בשמור לקדשו שלא נחללו ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה אל מצות לא תעשה ולא הבינותי דבריו בזה שאם כיון במאמר יזכיר בשמור אותו לקדשו שלא יחללנו כשלא יזכיר קדוש היום שזהו הנראה ממאמר ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצו' עשה למצות לא תעשה אם כן יהיה מצות הקדוש עשה ולא תעשה ולא נמצא בשום פוסק לומר שקדוש היום עשה ולא תעשה ועוד למה הוצרכו רז"ל לומר גבי נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דכל שישנו בשמור ישנו בזכור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמור איתנהו בזכור תיפוק לי דנשים חייבות בכל מצות לא תעשה וכיון דקדוש היום עשה ולא תעשה הרי הן חייבות אף על פי שהזמן גרמ' ועוד שכל השמר דעשה עשה כדאיתא בפ' בתרא דיומא ואף על פי שפי' הרמב"ן ז"ל לקדשו שלא נחללנו מ"מ כיון שבא בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גם שבתון שבות שפירושו שלא לעשו' מלאכה אמרו שהוא מצות עשה מפני שבא על צורת עשה כ"ש במלת לקדשו שאין ראוי לפרשו אלא במלת לקדשו שאצל זכור שמורה על קדוש היום כמאמ' שלא יחללנו שלא נחלל את השבת א"כ יהיה פירוש לקדשו דזכור לקדוש היום ופי' לקדשו דשמו שלא נחלל את השבת ואין זה מחליף דברי השם ממצו' עשה למצות לא תעשה מאחר שאין שניה' על ענין אחד ועוד שלא יתכן לפרש לקדשו שלא נחללנו לעשות מלאכ' ביום השב' שהרי בפירש הוא כתיב בדבור הזה בעצמו ויום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגומ' שחלולו הוא בלא תעש' ואין כאן חלוף ממצות עשה ללא תעשה ולא תוספ' על דברי השם לכן נ"ל שהטע' שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אינו מפני שהאחד עשה והאחד לא תעשה אלא מפני שמלת שמור דבקה עם כאשר צוך יי' אלהיך לא עם לקדשו דא"כ והיה פי' לקדשו כאשר צוך במרה ולא צוך במרה בקדוש היום רק על אזהרות השבת והלכותיה ונחלקו על התחומים למה נצטוו ולמה לא נצטוו כדאיתא בפרק ר"ע ויחוייב מזה בהכרח שיהיה פירוש המקרא הזה שמור את יום השבת כאשר צוך יי' אלהיך ולקדשו שפירושו שמור את יום השבת מלעבור על מה שצוך יי' אלהיך במר' בעבור השבת וגם שתקדשנו בקדוש היום דהשתא הויא אזהרת שמור אזהרה נוספת שלא הוזכרה בדברות הראשונות ולפיכך הוקשה להם לרז"ל איך תהיה בדברות האחרונות אזהרה נוספת על הדברות הראשונות והוכרחו לומר שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו כלומר שתיבה אחת ובשמיעה אחת ועליה נאמרו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו ומה שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ולא אמרו זכור עם אחד משאר הדברו' מפני שבזכור ושמור יחד נאמר' מלת לקדשו שהוא קדוש אי נמי מפני שהיה מקיבול אצלם שהנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה מהיקשא דקדוש היום עם שמירת שבת ולא מצינו שהוקשו בשום מקום אלא אם נאמרו בדבור אח' וכן נר' גם מדברי רש"י ז"ל בפי מי שמתו גבי כל שישנו בשמיר' ישנו בזכירה שפי' ואמר בשמירה דלא תעשה כל מלאכ' ולא מצינו שמיר' גבי לא תעשה כל מלאכה בשום מקום ואף אם היינו מוצאים אות' עדיין לא מצינו שהוקשה הזכירה עם השמירה אלא אם נאמר דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו הלכך עכ"ל דרש"י ז"ל מפרש דשמור לא קאי אלקדשו דסמיך ליה אלא אכאשר צוך דסיפיה דקרא כדפרישית: כאשר צוך קודם מתן תורה במרה. וא"ת היכי דייק מהאי קרא דכאשר צוך דבמרה קמיירי דילמא כאשר צוך בפרש' המן דדיני שבת כתובים שם כבר תרצו התוספות בפרק רבי עקיבא דכיון דקרא דכאשר צוך דכתיב גבי כבוד אב ואם לא מצינן לפרושי אלא במר' דכתי' ביה חק ומשפט עכ"ל דכאשר צוך דכתיב גבי שבת נמי במרה קמיירי ולא בפרשת המן והכי מוכח נמי ממלתיה דרב יהודה דמפיק תרווייהו מכאשר צוך כדלקמן: וזכרת כי עבד היית וגו' על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו. כדמשמע מעל כן צוך וגו': כאשר צוך אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה. כדתני' בפרק ד' מיתות עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהן בני נח הוסיפו עליהן דינין שבת וכבוד אב ואם דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפע שבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך יי' אלהיך ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה ופרש"י כאשר צוך יי' אלהיך כתיב בדברות אחרונות גבי שבת וכבוד אב ואם והיכן צוך במרה וליכא למימר דמשה כתב כאשר צוך בסיני דמשה לא מאליו היה שונה משנ' תור' להם ומזהירן על מצותיו אלא כמו שקבלה היה חוזר ומגיד ומחזיר להם וכל מה שכתב בדברות אחרונות ככה הן על הלוחות וכך שמע מסיני ומה שטען הרמב"ן ז"ל על מה שכתב רש"י פה גבי כאשר צוך שבמר' נצטוו על כבוד אב ואם ואמר והרב לא הזכיר שם בפסוק שם שם לו חק ומשפט רק שבת ופרה ודינין אבל לא כבוד אב ואם אינה טענה דרש"י לא בא להזכיר שם כל מה שנאמרו במרה אלא שבא לפרש קרא דשם שם לו חק ומשפט שבשבת ודינין קמיירי ולפיכך לא חשש להזכיר כבוד אב ואם אבל בסוף אלה המשפטים בפסוק ויספר להם את כל דברי יי' ואת כל המשפטים שכלם נכללים בם פי' ואמר ז' מצות ושב' ודיני' וכבוד אב ואם ופרה ולא השמיט שם כלום: לא תתאוה לא תרוג אף הוא לשון חמד' כמו נחמד למראה דמתרגמינן דמרגג. פי' וא"כ אין הבדל בין לא תתאו' דדברו' אחרונו' ובין לא תחמוד דדברות ראשונות: ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה כו'. כי נוכח הזכר אתה ונוכח הנקבה את ואמרו לו ואת תדבר בלשון נקב' ללמד שהתישו כחו כנקבה מרו' הצער ורפיון שעשו לו וגבי ואם ככה את עושה לי שמלת את הוא נוכח השם ועם כל זה אמרו שתשש כחו של משה כנקבה צ"ל שמלת את דבקה עם עושה לי כאילו אמר אם ככה פורעניות עתידין לבא על ישראל את עושה לי פי' נקבה אתה עושה אותי ואין טענ' מאת כרוב ממשח כי יתכן שהוא לשון ארמי כמו מי מלל והלחם אזל מכלינו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך