תנ"ך על הפרק - בראשית טו - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית טו

15 / 929
היום

הפרק

ברית בין הבתרים

אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל׃וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ אֶת־כָּל־אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ־בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת־הַצִפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר׃וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם׃וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל׃וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה׃וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֺ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה׃וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃אֶת־הַקֵּינִי֙ וְאֶת־הַקְּנִזִּ֔י וְאֵ֖ת הַקַּדְמֹנִֽי׃וְאֶת־הַחִתִּ֥י וְאֶת־הַפְּרִזִּ֖י וְאֶת־הָרְפָאִֽים׃וְאֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ וְאֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וְאֶת־הַגִּרְגָּשִׁ֖י וְאֶת־הַיְבוּסִֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. לפי שהיה מצר על הנפשות שנהרגו על ידו אחר שעליו נאמר חסד לאברהם. והוא היה קדוש השם קונה נפשות ומחזירן למוטב שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ומי נתן לו חרב מצומדת על מתניו אחוז בחרב פיפיות להרוג קרוביו ובניו. לזה היה מצטער וירא וחרד עד שבאתהו התשובה אל תירא אברם אנכי מגן לך מן האויבים שכרך הרבה מאד על הריגתם. והאלקים אנה ובאבוד רשעים רנה. אלא שיש לשאול בכאן מה טעם אמר היה דבר ה' אל אברם במחזה. כי מחזה הוא תרגום מראה והיא נבואה קטנה כאומרו ה' במראה אליו אתודע ומחזה למטה ממראה. כי כמו שיש הבדל בין תרגום ללשון הקדש כן יש הבדל בין מראה ובין מחזה. כמו שפירשתי אצל משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כי חרכא הוא תרגום חלון וחלון הוא גדול וחרכא היא קטנה. כן היתה נבואת הנביאים קודם חורבן הבית כחלון גדול ואחר חורבן הבית היתה כחלון קטן. ואם כן מה טעם עד כאן היה נראה אליו בשם ה' ויאמר ה' וה' אמר אל אברם וכאן אמר היה דבר ה' אל אברם במחזה בכבדות גדול ולא אמר ויאמר אליו ה' אל תירא אברם. ועוד שאמר במחזה. ואם נאמר בעבור שהציל ללוט שהיה רשע גמור לא נתיחד אליו הדבור כמו שאמר למעלה וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. זה אינו מספיק כי אחר שהיה אחיו וראהו ביד אויביו וכל שכן שהיתה המלחמה בעבורו ראוי היה להצילו. ואולי נאמר כי הטעם לזה הוא לפי שדמים רבים שפך ונתגאל בדמי הטמאים האלו ונתחבר עם מלך סדום וחביריו לא רצה השם לדבר עמו אלא במחזה. והעד דוד עליו השלום כי מלחמות ה' הוא נלחם ולא חטא בזה כלל ונאמר לו לא תבנה הבית יען כי דמים רבים שפכת. והנכון בטעם כי לפי שבזאת המראה נאמר לו בשורת גלות מצרים. ולפי דעתם ז"ל בכאן נתבשר בכל ארבע גליות לזה נגלה אליו השם במראה ולא במראה ממש אלא במחזה. כמלך שהוא נעצב על בניו כן הקב"ה נאמר בו בכל צרתם לו צר. ולכן לא נתיחד אליו הדבור בשמחה אלא בעצבון ובמחזה. ואולי על זה אמר לו אל תירא אברם. אע"פ שתראה גלות מצרים ושאר גליות. כי אנכי מגן לך בענין שלא יכלו בניך בארץ לא להם. ואע"פ שבזה העולם יעברו עליהם צרות משונות. שכרך הרבה מאד בעולם הנפשות וזה בשורה לו ולבניו. וכן יאמר אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבם מאד בעולם הבא: ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי. הנה הספק בכאן מבואר. שנראה שהיה כפוי טובה האם ראוי למי שנותנים לו מתנה שיאמר [אין] אני חפץ בה. וכל שכן שיאמר מה מתנה היא זו. ועוד מהו שחזר לומר ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע כי זאת האמירה הראשונה שאמר ואנכי הולך ערירי. אבל הכוונה לאברהם בזה לפי שהשם א"ל שני דברים האחד אנכי מגן לך בעולם הזה. והשני שכרך הרבה מאוד בעולם הבא. ולכן אברהם הוצרך לומר ב' אמירות כנגד השני דברים הנזכרים. והשיב תחלה למאן דסליק מיניה לפי שהיא העיקרית מעולם הנפשות. כי דברי העולם הזה הם הבל. ולכן התחיל לההביל ואמר ה' אלהים מה תתן לי. כי כל דברי העולם הזה אינם חשובים בעיני לכלום בערך טובות העולם הבא. ואתה אמרת אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבה מאד לעולם הבא. ולכן השיב על דברי העוה"ב ואמר ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. כי ידוע כי מי שמת בלא בנים אינו זוכה להכנס בהיכל המלך פנימה כאומרו בחזקיהו ע"ה מת אתה ולא תחיה. מת אתה בעה"ז ולא תחיה לעולם הבא לפי שלא היו לו בנים כמוזכר בברכות. ואם כן אחר שאני הולך ערירי בלא בנים איך איפשר לקבל שכר עולם הבא שאמרת שכרך הרבה מאד. ולכן אמר ערירי כמו ערירים ימותו ותרגומו בלא ולד והרי הוא נכרת. ואחר שאני נכרת וזרעי נכרת מה תתן לי בכל טובות העולם הזה אחר שאין לי חלק לעולם הבא. אחר שבן משק ביתי הוא דמשק אליעזר איש נכרי כנעני. והנה אם כן באומרו מה תתן לי הורה מעלתו וצדקתו שהיה מהביל כל הדברים בערך דברי העה"ב. וכנגדו מה שאמרת אנכי מגן לך שכרך בעולם הזה חזר לומר ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. כלומר מה שאמרת שתהיה לי למגן בעולם הזה ושתטיב לי בטובות העה"ב. אלו הטובות איני רואה אותם טובות. כי אחר שלי לא נתת זרע עצם מעצמי ובשר מבשרי וזהו לי. ואני רואה בן אחד נכרי כנעני יורש אותי. זה הרע הגדול שבכל הרעות שיאכלו זרים יגיעי. וא"כ כל טובות העולם בערך הרע הגדול הזה אינם כלום. ולפי שראה השם כי דבריו צדקו בזה קבל דבריו ואמר לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. בענין שבזה נכלל השני דברים הנזכרים כי אחר שיהיה לו יורש ירש עולם הבא וירש העולם הזה כי לא יבוזו נכרים יגיעו. ולכן אמר והנה דבר ה' אליו בשמחה ולא בעצבון בנבואה ולא במחזה כמו שאמר למעלה. וזהו והנה דבר ה' אליו כי לתועלתו נתייחד הדיבור אליו: ואולי יאמר והנה דבר ה' אליו שהוא סיפור התורה. והרצון בזה כי באומרו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כנגד עולם הבא. והנה התורה באה עתה לתפוש לאברהם במה שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וזהו ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע. כלומר איך איפשר שאמר אברהם דבר כזה הן לי לא נתת זרע אחר שהיה יודע שהיה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה. אחר שאמר לו פעמים רבות לזרעך אתן את הארץ הזאת ושמתי את זרעך כעפר הארץ ואין נקרא זרע אלא היוצא מן המעים כי כן לפעמים יאמר על בן בית כמו ובני בית רבים. וזהו ויאחר פעם שנית כמתמיה על אמירתו הראשונה אחר שהובטח בזרע. ולפי שאמר לו הוא יירשך שנראה שהוא אחר ולזה אמר הבט נא השמימה. והאמין בה' בבשורת הזרע ויחשבה לו לצדקה. כי ראה שהשם עשה לו זה למען צדקו ולא בעבור זכותו. וזה יורה מה שאמר ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כלומר שנתרעם השם ממנו איך לא זכר מה שאמר לו כשיצא מאור כשדים ואעשך לגוי גדול וכן הבטחות רבות על הזרע. וזהו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים והצלתיך מכבשן האש והבטחתיך בבנים וברגע אחד שכחת הכל ואמרת ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. וכן אמרתי לך קום התהלך בארץ כי לך אתננה וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. והוסיף על חטאתו ואמר במה אדע כי אירשנה והרי הרבה פעמים אמר לו שיתן לו הארץ ועכשיו לא אמר ואני אתן לך את הארץ הזאת אלא לתת לך והוא שאל אותו ואמר במה אדע. ואולי לפי שראה עתה עת רצון עשה עצמו כמי שלא הבין ואמר במה אדע כי אירשנה כלומר כבר אתה יודע שאני מאמיו בך ולא שאלתי אות על בשורת הזרע לפי שהוא דבר שלי וראוי לי. אבל בבשורת הארץ שהוא דבר שראוי לאחרים ראוי לי להשתדל יותר על צרכם מעל צרכי עצמי כמו שפירשתי בפרשת נח ממשה וגדעון שהניחו צרכי עצמם בשביל צרכי רבים. ולכן הערים הטבע בחכמת בוראו לשום יותר תאוה בתאות המשגל מבתאות המאכל כי זה לעצמו וזה לאחרים. ואולי יאמר אדם מה לי לחסר את עצמי בשביל אחרים ולחסר מאור עיני. ואז נתן לו השם אות ואמר קחה לי עגלה משולשת לכרות ברית עמו כאלו הוא עצמו עבר בין הגזרים. ולזה ויבתר אותם בתוך כי זאת היא אות הברית העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. לרמוז שמי שיעבור הברית יהא נחלק לשנים כעגל הזה. וזאת היא סוד האהבה והאחדות. לרמוז שאע"פ שהם שנים בגוף אחד ונפש אחת. וזהו אהבה שעולה למנין אחד בסוד ה' אחד בסוד שלש עשרה מדות. ולכן נקרא אברהם אחד כאומרו אחד היה אברהם וכל ישראל נקראו עם אחד: ויפה אמרו קדמונינו זכרונם לברכה שלא שאל אות אלא באיזה זכות יתקיימו בניו ולכן השיב לו בזכות הקרבנות. וזהו קחה לי עגלה משולשת כדכתיב והקריב מן התורים או מן בני היונה. וכן אמרו שרמז לו בכאן שעבוד מלכיות. ולכן אמר קחה לי עגלה משולשת כנגד עגלה יפיפיה מצרים בבל. ועז משולשת הצפיר בשעיר מלך יון. ולכן לא אמר ועז משולש כמו שאמר ואיל משולש. לפי שהאיל הוא רמז על האיל בעל הקרנים מלך אדום. ונכללו בו ישראל במקום אילו של יצחק. ולכן אמר בו משולש בזכיות. אבל בעז שהוא על אומות העולם שהם עזים אמר משולשת לרמוז על חולשתם כמו הנקבה. אבל תור וגוזל הניחם שלימים בכוחם. וזהו ואת הצפור לא בתר. ולפי שבכאן רמוזים כל הגליות אמר וירד העיט על הפגרים לרמוז שהאומות יתאספו על ישראל. אמר וישב אותם אברם לרמוז שבזכותו יהיו ניצולים. ולפי שאברהם היה בצער גדול על גלות בניו ואמר ויהי השמש לבא כלומר כאילו חשך השמש בצאתו. והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו אלו ארבעה גליות. אימה זו גלות בבל. חשכה זו גלות מדי. גדולה זו גלות יון. נופלת עליו זו גלות אדום. ולפי שזה היה ברמז התחיל להזכיר גלות מצרים ואמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. להורות שלא היה מדבר אלא בגלות מצרים כפי הנראה. אבל בגלות מצרים רמוזים כל הארבע גליות כמו שהזכרתי בארבעה כוסות של שר המשקים. ולכן תמצא שהם רמוזים במזמור של פסח תעו במדבר כנגד גלות בבל. דכתיב במדבר ארבו לנו. אסירי עני וברזל כנגד גלות מדי. וזהו ויכנע בעמל לבם בגזירת המן. כל אוכל תתעב נפשם כנגד גלות יון. שהגיעו עד שערי מות כמו חולים בחולי הנפש כאומרו במזמור חנוכת הבית. שועתי אליך ותרפאני. יורדי הים באניות כנגד גלות אדום. כי טיטוס הוליך כלי בית ה' דרך הים ועמד עליו נחשול של ים ואמר אין כח של אלהיהם אלא בים כמוזכר בפרק הניזקין. ולכן אמר בזה וממצוקותיהם יוציאם מה שלא תמר בשלשה הראשונים. להורות כי ההולך בים הוא כמו תועה במדבר ואסור בבית האסורים וכל אוכל תתעב נפשו ומחיתו לחם מצרה היא. וזהו וממצוקותיהם שהוי"ו מוספת על הראשונים. כן בזה הגלות האחרון בעוונותינו היינו כמו תועים במדברות ואסורים בבית האסורים וחולים שהגענו עד שערי מות ועברנו ביום צרה. ולכן אמר בכאן אימה חשיכה לרמוז לכל ארבע גליות. ואחר כך כתב בפירוש גלות מצרים שבו רמוזים כל הגליות. וזהו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר. ואתה תבא אל אבותיך בשלום ולא תראה את כל אלה: והנה יש לתמוה מאברהם שהיה אב רחמן על כל העולם ובקש רחמים על אנשי סדום ולא בקש רחמים לבניו. וכן השם בשכר כל עבודתו שעבדו נתן לו בשורה כזו מגלות בניו בלי סבה. ולפי שבשר לו בשלום שתק ולא התפלל. כמו שעשה נח שאמר לו עשה לך תיבת עצי גופר ושתק. אבל הכוונה בכל זה ידועה כי השם בשכר צדקתו בישר לו בשורה טובה של גלות מצרים. כי מכאן זכו בניו למעלת התורה והכהונה והמלכות. ואם לא ירדו למצרים שנתנסו שם בכור הברזל לא היו ראויים לכל אלו המעלות. כאומרם ז"ל שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם לא נתנם להם אלא על ידי יסורין תורה וארץ ישראל ועולם הבא. ולכן שתק אברהם וקבל הבשורה: וחזר להזכיר כל ארבע גליות ברמז. ויהי השמש באה בגלות בבל. כדכתיב אוי נא לנו כי פנה היום. ועלטה היה בגלות מדי. והנה תנור עשן בגלות יון. ולפיד אש בגלות אדום. אשר עבר בין הגזרים האלה. רמז לשכינה שנמצאת בכל ד' גליות דכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כמוזכר במגילה. ולהורות שזה מדבר בגאולה העתידה. אמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית חדש על העתיד לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגומר את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ולא תמצא שירשו ישראל אלו השלשה אומות במלחמות יהושע ולא במלחמות ישראל אלא שעתיד הקב"ה לתת אותם לישראל לעתיד לבא. וכן לא נזכרו בתורה אלא שרמזום רבותינו ז"ל באומרו כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך לרבות קני וקניזי וקדמוני:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך