תנ"ך על הפרק - במדבר לא - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר לא

148 / 929
היום

הפרק

מלחמה במדין, הגעלת וטבילת כלים, חלוקת השלל מהמלחמה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהוָֽה׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

נקם וגו׳ אחר תאסף אל עמיך. ברבה נתבאר הטעם שתלה הקב״ה בזה משום ישמח צדיק כי חזה נקם וגו׳. ורצה הקב״ה להנות את משה. אכן יש להסביר עוד טעם אחר כי במקום שנענשו בשביל החטא צריך השתדלות רב להנצל בשעת הסכנה מן העונש. ומלחמת עי יוכיח. שגם אחר שנתרצה הקב״ה ליהושע וצוה אותו לילך למלחמה והבטיחו שיעשה לעי ולמלכה כאשר עשה ליריחו. מכ״מ אמר ה׳ שישים לו אורב לעיר מאחריה. והרי אין לפניו ית׳ מעצור להושיע גם בלא עצה זו. אלא משום שהי׳ מקום החטא ע״כ הוא מסוכן עכ״פ לכמה יחידים שיהיו ניזוקים בשעת הסכנה. מש״ה היה נצרך לעצה ותחבולה. כך באותו מעשה שמעשה פעור קטרג הרבה. וזה החטא מקטרג תמיד כדאי׳ במדרש והובא בתוס׳ מס׳ סוטה ספ״א בכל שנה ושנה בשעה שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי להזכיר עון וכשהוא רואה קבר של משה חוזר ושוקע כו׳ ע״כ היו בסכנה שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. מש״ה היה נצרך שיהי׳ דווקא בחייו של משה רבינו ותפלתו הי׳ מגין הרבה. ומש״ה הזהירו הקב״ה שיהא בחיי משה: ויהיו על מדין וגו׳. אחר שהבין משה רבינו דבעינן לצרף זכיות. הוסיף מדילי׳ עצות להגין בעידן ריתחא. וכמו שעשה יהושע ששם שתי פעמים אורב. ע״כ אמר משה שיחלצו מתחלה לשם מדין. ויהי המצוה לשמה מתחלת המעשה. וכל מה שמקדימין לעשות לשמה זכותה רב כעין עובדא דר״ח שהקדים לצוד טביא לשם מצוה כדי שיצליחו התינוקות יותר כדאי׳ בפ׳ הפועלין. כך צוה משה שבהחלצם למלחמה יהי׳ בשביל מדין כדי לתת נקמת ה׳ במדין: לכל מטות ישראל. גם בזה הפליא משה רבינו עצה להרבות זכות שנים עשר שבטי יה. וכדי שיזכו כל השבטים בה: וימסרו מאלפי ישראל. היינו בשליחותם. ויהי׳ בזה זכות מרובים שעושים מצוה וכל שהרבים יותר עדיף: וישלח אותם משה. הלכו בשליחותו. ושלוחו של אדם כמותו. ובזה הלך זכות משה עמם: הכהן לצבא. אלו הי׳ הפי׳ ששלחו לצבא. הוא מיותר שהרי כתיב אלף למטה לצבא. אלא ה״פ פינחס הי׳ כהן לצבא. היינו כהן משוח מלחמה. ומש״ה לא הלך משה או אלעזר. משום שהי׳ מצוה של פינחס. שעשו אותו למשוח מלחמה: וכלי הקדש. זה הארון או הציץ כדתני בתוספתא דסוטה. ולא נתבאר למאי לקח פינחס מתחלה כלים הללו. אבל כבר ביארנו לעיל י׳ ט׳ דא״א להשתמש בחצוצרות התרועה אלא במקום שיש השם הקודש יע״ש: וחצוצרות התרועה. לקול תרועה ותפלה. וכבר ביארנו בס׳ שמות י״ד ט״ו דאפי׳ במקום שהבטיח הקב״ה שיצליחו במלחמה. מכ״מ היה נצרך לתפלה וכן עשה יהושע במלחמת יריחו דכתיב ביהושע ו׳ כ׳ וירע העם ועוד מבואר שם יפה. ומכש״כ כאן שפירש משה שנצרכים לעצה מפני המקטרג: כאשר צוה וגו׳. כמבואר בת״י שהצרו רק על ג׳ רוחות ולא מד׳ רוחות וזה הי׳ בקבלה למשה וכמש״כ כ״פ משמעות צוה ה׳. וכ״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו בפירושא דהאי קרא ע״ש: ואת מלכי מדין. כבר נתבאר בפ׳ בלק שחמשה נשיאי מדין היו מלכי מואב חליפות לחודש. וכדומה. והי׳ לכולם כתר מלכות: הרגו על חלליהם. על חללי מדין. שעיקר מה שהגיע למדין צרה זו. בא באשמת המלכים שעשו בשביל מואב. מש״ה הרגו אותם על חללי מדין כאומר אתם נושאים עון חללים אלו: הרגו בחרב. כדין עונש בן נח בסייף כדאי׳ בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות. וכל מדין והמלכים שהיו בעלי מלחמה נהרגו כפי המזדמן במלחמה. אבל בלעם לא נלחם ודנו אותו במשפט ב״נ שח״מ בסייף: ואת כל בהמתם. לבד מקניהם. היינו חיות שהי׳ בני תרבות ויבואר עוד להלן ל׳: במושבותם. במדין עצמה. לאפוקי אם הי׳ להם עיר במואב וכדומה. לא נתגרו כ״כ ללכת גם לשם: ואת כל המלקוח באדם. נקרא אדם ג״כ מלקוח. ובמקרא הסמוך כתב את השבי ואת המלקוח. היינו האדם נקרא שבי והבהמה מלקוח. ובמקרא כ״ו כתיב עוד באדם ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה. והענין דמשמעות מלקוח הוא כת״א דברתא. פי׳ מה שמנהיגים בע״כ. והשורש הוא לקח והמ״ם הוא במשקל משכן וכדומה. והנה בשעה שישבו עוד במדין הי׳ להם לחוש שמא יברחו השבי של האדם. ע״כ הושיבו אותם במאסר. ומש״ה נקראו שבי משא״כ הבהמה הלכו לדעת ישראל במקום שהובילום. מש״ה נקראו מלקוח. ובשעה שלקחו את השלל והוליכו למקום המחנה. נקראו גם האדם מלקוח. שהרי הוליכום לדעת ישראל המנהיגים. ובשעה שבאו אצל משה שוב הכניסו אותם לבית הסוהר עד שיראו מה לעשות עמם. מש״ה חזרו ונקראו שבי. ואת הבהמה מלקוח. ואחר שהרגו הגדולים שבהם. ולא נשתיירו כי אם הטף בנשים. שוב לא חשו שמא יברחו. ע״כ הלכו חפשי ונקראו מלקוח השבי. שהוציאום מהשבי והלכו אחר דעת המנהיגים: אל ערבות מואב. פי׳ לא נכנסו למחנה ממש. אלא סמוך היינו לערבות מואב וגו׳ וע׳ מש״כ להלן נ״ג בענין השלל: ויצאו וגו׳. לחלוק להם כבוד כדאי׳ במדרשים וכנהוג עוד היום לחלוק כבוד להשבים ממלחמה. אכן אין המלך בעצמו נוהג כבוד לעבדיו. וזהו שאמרו חז״ל להודיעך ענותנותו של משה כו׳: על פקודי החיל. ולא על פינחס. משום הכבוד. וכשם שלא נתקצף משה על אהרן במעשה שעיר החטאת. אלא על בניו. ה״נ לא קצף כי אם על השרים שתחתיו: החייתם כל נקבה. לפי הת״א הוא ה״א התמיה ומבנין פיעל. ולפי הפשט הה״א מבנין הפעיל וכמו לשון החיו לכם. וכן תיבת החייתם כמו שהי׳ כתוב הה״א בסגול והיו״ד בציר״ה. ונכון לומר שנכלל בזו התיבה ונקודותיה שני הבנינים כמש״כ כ״פ. וע׳ בס׳ בראשית בפסוק זה ינחמנו: הן הנה וגו׳. שהיו שלוחים להמעל בדבר פעור. אבל המשלחים היו האנשים ע״כ נענשו יותר: למסר מעל וגו׳. פי׳ לקשור מעל. שנתקשרו לפעור כמש״כ בפ׳ בלק. שנית. ותהי המגפה. שרק ע״י ע״ז פעור של מדין נענשו: וכל אשה יודעת איש למשכב זכר. גם היא נשואה וגם מיודעת לו למשכב שכבר נבעלה ממנו. וא״כ יש עליהם עון א״א בב״נ: וכל הטף בנשים וגו׳ החיו לכם. אפי׳ לאישות. משא״כ מי שכבר נבעלו אפי׳ בזנות אינן ראויות להיות לנשים לישראל. זהו לפי הפשט. ובגמ׳ יבמות פירשו חז״ל בא״א: מחוץ למחנה. אע״ג דט״מ מותר ליכנס למחנה ישראל. מכ״מ הרי ראוי להזהר שלא לטמא את חבירו והמון ט״מ כזה א״א להזהר בם ע״כ צוה משה שישבו חוץ למחנה ישראל. והראב״ע כ׳ בעבור הכבוד השוכן בתוכם. נראה דעתו דאז במדבר היו מוזהרים ט״מ ליכנס למחנה ישראל ג״כ. וכן ביארנו בפ׳ נשא. ומכ״מ לצורך ענין היו נכנסים גם אז. כמו שבאו טמאי מת לצעוק על הפסח. והכי אי׳ בפסחים דס״ז דמת מותר ליכנס למחנה לוי׳ מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו ומשה לוי הי׳. ובזבחים ד״ס אי׳ דבשעת מסעות זבים ומצורעים מותרים ליכנס. מבואר דט״מ היו מותרים אפי׳ בשעת חני׳. אלא זה הי׳ רק באיזה צורך. אבל בל״ז לא נכנסו אז אפי׳ ט״מ: אתם ושביכם. אע״ג שבשעת הרג רב היו גוים ולא נטמאו. ועתה שנתגיירו שוב אין כאן מת וחלל. מכ״מ ודאי נוגעים בחרב שהוא כחלל. מש״ה טעונים הזאה גו״ז. ומכאן מוכח דלא כהרמב״ן פ׳ חקת שכ׳ דנוגע בחרב אינו טעון הזאה כלל. אלא ודאי טעון גו״ז רק שאין כהן מוזהר ע״ז ואין הנזיר מגלח עליה: הבאים למלחמה. ממלחמה מיבעי כמו לעיל י״ד הבאים מצבא המלחמה. אכן ודאי כלי מדין לא היו מן הדין בהגעלה שהרי לא היו בני יומן. ואע״ג שכ׳ בסה״ת שהי׳ אז ג״כ גזרה משום ב״י. מכ״מ ודאי אם הי׳ מצוה מפורשת כפי הנראה מפשט הכתוב איך נאמר שאינו אלא מדרבנן וגזירה. ותו ק׳ הא שהזהיר וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. ופרש״י טבילה. והרי בל״ז נצטוו לטבול מפני הטומאה. אלא עיקר הצווי של אלעזר הי׳ לדורות לאנשים הבאים למלחמה. שהמה אינם מוזהרים כלל מטומאה ולאכול בטהרה כדתני׳ בספרי פ׳ תצא כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות ובטומאות כו׳ ת״ל דבר רע כו׳. מכ״מ מאכילת איסור בשעה שבטוחים מן הסכנה ודאי מוזהרים. [והא דתני׳ שם בספרי שומע אני כו׳ ובמעשרות. משמע שרשאים בטבל. אבל אין הכונה שרשאים לאכול טבל ממש. אלא שאינם מוזהרים להשמר כ״כ. והיינו שהקילו חז״ל בדמאי ליוצאי מלחמה והיינו אכסני׳]. ואמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא הבאים מכאן ולהבא למלחמה כל הפרשה. ומכ״מ מרומז כאן חומרא דאינן ב״י ג״כ כמש״כ בסה״מ. דלמאי הזהירם כאן אם לא שרצון אלעזר הי׳ שיעשו גם המה בכלי מדין הכי אע״ג שאינו מעיקר הדין: אשר צוה ה׳ את משה. פירשו חז״ל ברבה פ׳ שמיני. וכ״ה בעירובין דס״ג א׳. דדייק אלעזר את משה צוה ולי לא צוה. שלא יהו סבורים שהקב״ה דבר אליו פרשה זו. והיינו מאמר החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם. דכח התורה ניתן לכם ואני מקבל מכם: אך וגו׳. הדרש ידוע. ולפי דברינו ה״ק אע״ג שפרשה שהזהיר משה על טומאה גם על הבגדים וכדומה אינו אלא להשבים ממלחמה ולא להבאים למלחמה. אך את הזהב וגו׳ מוזהרים גם הבאים למלחמה: וטהר. פי׳ בגמרא טבילה וכדברינו דאע״ג שעדיין לא נטהרו מטומאה מכ״מ טעונין טבילה מחמת איסור כלי נכרים: אך במי נדה יתחטא. אע״ג שליבנן. לא נעשו כלי חדשה שלא יהיו טעונין הזאה גו״ז לאחר שישובו מן המלחמה: תעבירו במים. פרש״י טבילה. והא שלא נזכר שטיפה. היינו דממילא הוא כן שהרי א״א טבילה בלי שטיפה משום חציצה. ושארי ק׳ הרמב״ן בזה מיושב בהע״ש סי׳ קל״ז ובביאור הספרי בעז״ה: וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. שב אלעזר לדיני טומאה שהזהיר משה להשבים ממלחמה שלא ישובו למחנה עד שיטהרו בהזאת גו״ז. בא אלעזר והזהיר שאפי׳ יטהרו בעצמם בהזאת גו״ז. עוד לא ישובו אל המחנה עד שיכבסו בגדיהם ביום השביעי משעה שנטמאו הבגדים. היינו אם נגעו הבגדים באדם ט״מ אחר יום שנגע במת ונטהר האדם קודם הכלי שנגע בו. ישבו חוץ למחנה עד שיטהרו הבגדים ביום השביעי לטומאתם. ואע״ג שאין מטמאים אדם טומאת שבעה מכ״מ הרי מטמאים ט״ע וגם אוכלים ומשקין. ומזה למדו בספרי דאדם ט״מ מטמא כלים שיהיו ג״כ ט״מ טומאת ז׳. והיינו מדכתיב ביום השביעי דפירושו של הבגדים. דא״א לומר ביום השביעי של האדם. וא״כ אינו מוכח דאדם מטמא כלים טומאת שבעה. דאפשר שאינו אלא טומאת ערב. אבל א״כ ביום השביעי למ״ל. אלא ע״כ ביום השביעי של טומאת הבגדים. וכבר ביארנו בפ׳ חקת י״ט י״ט הישוב על מה דכתיב שם וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו. דמשמעו בו ביום שנטהר האדם. דשם מיירי בבגדים שלבש ביום שנטמא ושבע לה טומאה ושוב אין הבגדים מוסיפים טומאה במה שנוגעים באדם גם אח״כ. וכאן מיירי בבגדים שלבשו אחר שבאו ממלחמה. מש״ה היו הבגדים טמאים שבעה מיום שנטמאו באדם. כ״ז לפי הספרי. וא״ת ותחורון. היינו כביסה ולא טבילה. והזהיר אלעזר שינקו הבגדים מדם ולא יקצו בהם נפש האנשים אשר במחנה. וי״מ ויחוורון היינו כביסה משום חציצה ואח״כ וטהרתם. היינו טבילה: ראש מלקוח השבי. נתבאר לעיל י״א: היוצאים לצבא. אע״ג שלא נלחמו אלא שמרו את הכלים. הרי הם כתופשי מלחמה. וכמאמר דוד (ש״א ל׳) כי כחלק היוצא למלחמה וכחלק היושב על הכלים וגו׳: והרמת מכס לה׳. קודם נתינה לכהן. ירים מתחלה לה׳ מכס. וע׳ בסמוך: ממחציתם תקחו. הוא מיותר. שהרי מדבר בזה המחצות של אנשי מלחמה. אלא משום דכתיב להלן ל״ב יתר הבז. מבואר שהי׳ לבד הבז שהובא אל משה. הרבה שבזזו איש לו מבהמות שבבתים וכמש״כ הספורנו שם. וס״ד דגם מזה יתנו מכס. מש״ה פי׳ דוקא ממחצית של הביזה שנותנים ממנה לישראל תקחו: ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳. אחרי שכבר הורם מכס לה׳ יתן לאלעזר חלק גבוה. ומש״ה כתיב כאן תחלה לאלעזר ואח״כ תרומת ה׳. ולא כמו במעשה במקרא מ״א. משום דכאן העיקר הוא הנתינה. שהרי כבר הורם. וע״ע להלן: מכל הבהמה. היינו שארי חיות כמש״כ לעיל ט׳. ומשום שלא הגיע המחצית לחמש מאות. מש״ה לא ניתן מהם לאלעזר. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ג: שומרי משמרת משכן ה׳. כבר נתבאר לעיל א׳ נ״ג משמעות זה הלשון. שהם שומרים מה שהי׳ משכן ה׳ משמר בישראל. היינו שהיו עוסקים בתורה. וכמש״כ בס׳ דברים י׳ מקרא ח׳. שבעה״י ניתן ללוים כח פלפולה ש״ת וכדאי׳ במס׳ יבמות דפ״ו דבתחלה ושוטרים הלוים לפניכם. והמה מורים ומדריכים את ישראל ושומרים את ישראל מכל ריב וכל נגע כמו שהי׳ משכן ה׳ שהי׳ בו שכינת ה׳ משמר לישראל. ונכתב פרשה זו שהי׳ לשעה. בתורה. ללמדנו לדורות. שמי שהולך למלחמה ונדרש לתפלה שלא יקרנו רעה ועונש בשעת הסכנה. ה״ז צריך למי שעוסק בעבודה ותפלתו זכה ביותר. מש״ה צוה הקב״ה ליתן מחלק אנשי הצבא לכה״ג שהוא המכפר על ב״י ועוסק בעבודה. עוד זאת פירש הכתוב שלא משום שכרו ומלוי צרכיו ניתן לו. אלא מחויבים ליתן מחלקם מכס לה׳. וחלק גבוה ניתן לקדוש ה׳ העומד לפניו. משא״כ היושבים במנוחה בביתם המה יש להם להפריש מהטוב שמגיע להם חלק לשומרי תורה ועמליה. שבזכות ת״ח המה נשמרים מכל רע ובהם המה מודרכים בהליכות עולם. ע״כ יש להם להפריש כמו מעשר מתבואת הארץ שהוא חול וניתן ללוים. כך ראוי להפריש חלק מכל הטוב לעמלי תורה: ויעש משה וגו׳. שעמד על המספר. אע״ג שלא הי׳ כבוד משה ואלעזר לעסוק בכאלה. אבל כאשר צוה ה׳ נעשה מ״ע לשעה זו: ויתן משה את מכס תרומת ה׳ לאלעזר הכהן כאשר צוה וגו׳. פי׳ הכתוב כאשר צוה בקבלה. משום דלפי המדובר הי׳ מתחלה להרים מכס לה׳. ואחר שקנאו ה׳. יהי ניתן לכהן תרומת ה׳. אבל באמת אינו כן אלא הכל כאחד. דהמכס תרומת ה׳ ניתן לכהן. בזה שניתן לכהן הוא המכס שקנאו ה׳. ומזה למדנו בכ״מ שהדין קנאו לה׳ ונתנו לכהנים. ומש״ה כתיב תחלה תרומת ה׳ ואח״כ לאלעזר. שעיקר המצוה הי׳ התרומה. ובנתינה זו קיים גם התרומה: ויתן אותם ללוים וגו׳ כאשר צוה ה׳. היאך לחלקם ללוים. הי׳ אז קבלה למשה ע״ז: אשר לאלפי הצבא. בכל אלף יש הרבה פקודים. אבל לא קרבו כי אם שרי האלפים ושרי המאות. שהמה אנשים גדולים והמה נשאו את ראש וגו׳. ולא כתיב שרי האלפים והמאות כמו להלן נ״ד. משום שקרבו כולם ולא ע״י שלוחם א׳ בשביל כולם. אלא כל השרים נגשו למשה: עבדיך נשאו וגו׳. מש״ה עלינו להודות לה׳ בשביל הרבים: ונקרב את קרבן ה׳. מכבר הקדשנו לגבוה הכלים הללו: לכפר על נפשותינו לפני ה׳. לעשות מהם כלי שרת למזבח. וזה הי׳ מבוקשם באשר כלים הללו גורמים הרהור רע והרי הם כאתנן זונה שפסולים למזבח כדאי׳ בתמורה ד״ל דאפי׳ ריקועין אסור מאתנן. מש״ה הוצרכו להסכמת משה רבינו: כל כלי מעשה. שלמים שהי׳ ראוי להשתמש בם. ולא שבורים. כדאי׳ בתמורה ד״ז דבע״מ זילא מילתא. אפי׳ להקדיש לדמי עולה ונסכים: ויהי וגו׳ מאת שרי האלפים ומאת שרי המאות. בשעה שקיבל משה לא נשקל. שהרי לא נודע כמה יחסר לאחר הצירוף. וגם הי׳ בהם אבנים. ע״כ השיב משה להם. והמה צירפו ונעשה חתיכה אחת של ששה וגו׳. והנה בשעת לקיחה ראה משה שמקבל רק משרי האלפים ושרי המאות אבל אחר הצירוף הי׳ אפשר לחשוב שנכנס בהם מאנשי הצבא. מש״ה פירש הכתוב שלא הי׳ בזה אלא מאת שרי האלפים ושרי המאות. והמה השתדלו כל א׳ בעצמו לצרף את שלו. מש״ה כתיב שרי האלפים ושרי המאות כמש״כ לעיל: בזזו איש לו. טעם שלא נתקבל מהפחותים היינו משום שהמה בזזו התכשיטין איש לו. א״כ בשעת ביזה והסרה מן האשה הי׳ בזה גם הרהור עבירה. א״כ הגיע להם בעבירה כמו אתנן זונה. משא״כ השרים הגדולים שלא בזזו בעצמם אלא ניתן חלקם מבעלי הצבא. ולא הגיע להם ע״י עבירה: ויקח משה וגו׳. אחר שנצרף הובא שנית למשה. ולא באו אז כולם. אלא אחד בשביל כולם ובידו החתיכה. מש״ה כתיב מאת שרי האלפים והמאות: ויביאו אותו וגו׳. לעשות כלי שרת וזכרון לב״י:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך