תנ"ך על הפרק - במדבר כו - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

במדבר כו

143 / 929
היום

הפרק

מפקד בני ישראל, אופן חלוקת הנחלות, פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֻֽאוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜םקרואיקְרִיאֵ֣יהָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְהוָֽה׃וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשׁוּבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן־חֵ֗פֶר לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֣לֶּה בְנֵי־אֶפְרַיִם֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי׃וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרָנִֽי׃אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִירָמִֽי׃לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחוּפָמִֽי׃וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֔ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי׃אֵ֥לֶּה בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃אֵ֤לֶּה בְנֵי־דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּׁוּחָמִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי׃לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃אֵ֣לֶּה ׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת־עַמְרָֽם׃וְשֵׁ֣ם ׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַהֲרֹ֔ן אֶת־נָדָ֖ב וְאֶת־אֲבִיה֑וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר׃וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל־זָכָ֖ר מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י ׀ לֹ֣א הָתְפָּקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹא־נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃כִּֽי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויהי אחרי המגפה עד לאלה תחלק הארץ. כבר ביארתי בסדר במדבר סיני שצוה השם למנות את ישראל שמה כדי להכין אותם להכנס לארץ ולכבשה כדרך המלכים שימנו חייליהם לבא למלחמה. ולפי שהיו ישראל עתידי' אז להכנס לארץ צוה השם במנינם. האמנם קרה מה שקרה ששלחו המרגלים והמסו את לב העם ודברו בה' ובמשה ונגזרה עליה' גזרה שלא יבואו אל הארץ וימותו במדבר ויניע' השם בו ארבעים שנה ובתוך הזמן ההוא מתו מהם רבי' במגפות כמו שנזכר למעלה ומפני זה עתה שקמו בניה' תחתם היו מעותדי' להכנס לארץ ולכבשה ראה יתברך שהיה ראוי למנות אותם כי הבאים במלחמה זה דרכם למנות' קודם בואם בה. ואם היה צורך במנין לענין נחלת הארץ וחלוקתה ושתי התכליות היו במנין הזה כמו שהיו במנין מדבר סיני כי היה המנין הזה לבנים במדרגת המנין האחד לאבותיהם. ואמר ויהי אחרי המגפה להגיד שאחרי המגפה מנה את ישראל. ואחרי המגפה בא אליו הדבור צרור את המדינים. והנה לא נפקדו על ידי בקע לגולגולת להיות המנין הזה לגולגלות' לפי שהיה המנין במצות השם כמו שביארתי שמה והנה נמנו כפי הדגלי' אך התתיל מראובן כי הוא הבכור והשלי' מנין דגלו בשמעון וגד. ואחר כך זכר דגל יהודה. ואחר כך דגל אפרי'. והקדי' אליו מנשה להיותו רב העם במנין הזה ובאחרונה דגל דן. והנה במנין הפקודים תראה שבדגל יהודה פחתו המנין במדבר סיני כשלשת אלפי איש. ובדגל ראובן חסרו מהם אלף ור'. ובדגל יוסף הותירו כ"ב אלף איש ות"ש. ובשבט דן הותירו י"ג אלף ושש והיתה הסבה בזה שחסרו בשני שבטים מהם בין רב למעט והותירו בשנים מהם דגל יוסף ובדגל דן. לפי שמדגל ראובן מתו רוב עדת קרח והמתים במגפה במחתות שהיו כט"ו אלף איש. ונפלו משבט שמעון רוב המתים בדבר בעל פעור וזאת היתה סבת החסרון הגדול שהיה בדגל הזה ושאריתו היה בהם. ובשבט יהודה אם מעט ואם הרבה מהמתאוננים והמתאוים ונשוכי הנחשים. אמנם בשבט יוסף ובדגל דן היה יתרון ותוספת לפי שפרו ורבו הרבה. ולא הלכו חשכים במחלוקת קרח ושאר המכשולות שנכשלו במדבר אחיהם כל בית ישראל. והיה מהשגחת השם על עמו ששמר מספרם כי הם לא היו זוכים לשיתרבו במדבר יותר משהיו. וגם לא רצה שיתמעטו בעבור הבנים הצריכים לישוב הארץ ולכך בחר שישמר מספרם באותו מנין שהיו כשיצאו ממצרים כשש מאות אלף איש יצאו ומאותו מספר גדול לא פחתו ולא הותירו הרבה כי כל דבריהם היו כפי ההשגח' העליונה. והותרו בזה השאלות השלישית והרביעית. ואמנם אמרו וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להגיד שמשה ואלעזר דברו אל כל יוצא צבא שזכר למעלה מה שצוה השם שמנו אותם מבן עשרים שנה ומעלה כי זה היה להם בשורה טובה שהיתה קרובה לבא ההכנסה לארץ ולכך היה מזמין אותם לצבא. ולפי שלא יפחדו באמרם הן רבים עתה עם הארץ ותתמעט מפני זה נחלת הארץ לכן אמר ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים רוצה לומר שאל היוצאים ממצרים תתחלק הארץ. ולכן לא תתמעט הנחלה בסבת רבוי הבנים. והנה זכר ענין קרח ודתן ואבירם להעיר על הסבה אשר בעבורה נתמעט דגל ראובן. ולפי שאמר שקרח ודתן ואבירם נבלעו ואת כל האדם אשר לקרח הוצרך לומר שבני קרח לא מתו כי לא היו בעצת רשעים ועל כן נמלטו מענשם אך השאר כלם היו לנס רוצה לומר לאות ולמופת שלא יקרב איש זר לחלוק על נביאי השם ועל כהניו. ויש אומרים שזכר זה פה להודיע שאבדו חלקם מן הארץ אע"פ שהיו הם מיוצאי מצרים. והנה בזכרון משפחות האלה תמצא חלופים. כי לא תמצא אוהד בן שמעון ולא גם כן שלשה בני בנימן אולי לא היו להם בנים או נבלעו תוך משפחות אחיהם כי מעטים היו להיות משפחה ידועה וזרח הוא צוהר וכן אזני הוא אצבון ונשתנה שמו אולי בלשון מצרים ענינם אחד. וכן יוב הוא ישוב וכן הקדי' מנשה כי הוא הבכור ובמדבר סיני הקדים לאפרים כי הוא ראש הדגל ומכיר הוליד את גלעד ושאר הבנים נקראו המכירי חוץ מגלעד והעד גם בני מכיר גם בני מנשה. וכן לגלעד שאר בניו חוץ מששה אלה שזכר כאן הכתוב נקראו גלעדי ואפשר כי יצא ממנו יפתח וכן ברזילי הגלעדי. והנה זכר הכתוב כאן שם בנות צלפחד מפני שיאמר אחר זה לאלה תחלק הארץ. וכמו שיתבאר אלה משפחות השותלחי בני שותלח והנה הבכירי היה מבני אפרים ולכן לא נזכר בכר בן בנימן שלא יתחלפו. ואחירם הוא אחי ושפופם הוא מופים. ושוחם הוא חושים. ושם בת אשר סרח נזכרה מפני שהיתה אשה חשובה כמו שלזה נזכרה גם כן מרים ואף על פי שהיו לאנשים לא היה להם נחלה ולא משפחה. ויש אומרים שהיתה בת אשתו מאיש אחר ולא היה לו בן והיתה נחלתו לבתו וזה טעם וסרח אחותם אחות בניו לא בתו. ועקר המספר לדעת מנינם כמה היה כי חלוף השמות יעשה הזמן בעיני בני אדם: וידבר ה' אל משה לאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה וגו' עד ואלה פקודי הלוי. הוקשה מאד לראשונים באיזה אופן נתחלקה ארץ ישראל האם נחלקה לי"ב שבטים בחלקים שוים והשבט שהיה רב באכלוסין היה נוטל חלקו כשבט שהיה מעט באכלוסין ויהיה זה בלי ספק עול בחק היושר האלהי והפך מה שצוה כאן לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. ובסדר מסעי אמר גם כן והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיטו והקשה ג"כ לדעת הזה מה שנזכר בספר יהושע שצווחו בני יוסף אליו מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב כי איך יבקשו הפך הדין והצווי האלהי ולמה לא השיבם יהושע כה דבר ה' וכה צוה ואין בידי לתת לשבטים אלא חלקים שוים. ואם אמרנו לברוח מזה שהיתה חלוקת הארץ לגולגלות' במספר שמות הוקשה מה שבירך יעקב ליוסף אפרי' ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם שתהיה א"כ ברכה בלא תועלת ולבטלה כי אם היו גלגלות רבות בידוע שיתנו להם חלק רב. ואין יתרון בהיותם ב' שבטים מהיותם שבט אחד. ויקשה גם כן מה שנאמר בסדר מסעי זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי שמורה שלשבטים נתחלקה. ויקשה ג"כ צוחת בני יוסף מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב וגו' כיון שלגלגלות' נתחלקה. והדרוש הזה כבר חלקו עליו במסכת בתרא פרק יש נוחלין איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפליגא או דילמא לקרקפתא אפליגא. האמנם כשיעויינו דרכי המפרשים מצאנו ראינו שני דרכים. האחד הוא דרך רש"י שכתב כאן לרב תרבה נחלתו לשבט שהוא מרובה באכלוסין יתנו חלק רב ואף על פי שלא יהיו החלקים שוים שהרי לפי רבוי השבט חלקו החלקי' לא עשו זה אלא ע"פ הגורל והגורל על פי רוח הקדש לשמות מטות אבותם ינחלו אלו יוצאי מצרים שהמתים יורשים את החיים עכ"ל. וכן כתב בפרשת ויחי יעקב על פסוק ומולדתך וגו' ואע"פ שנחלקה הארץ למנין גלגלותם מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו. והדרך השני להרב רבי משה בר נחמן שכתב שם וכאן גם כן שהיו בדבר שני חלוקים. החלוק הראשון היה לשנים עשר שבטים שעשו מהארץ שנים עשר חלקים שוים ונטל השבט רב האכלוסין חלק שוה לשבט מעט האכלוסין. והחלק השני היה בין השבט עצמו שנתחלק חלקו בין משפחותיו בין שיהיה כפי יוצאי מצרים או כפי באי הארץ לכל אחד מדעות החולקים בזה בגמרא. והרב יפרש מה שנאמר כאן לאלה תחלק הארץ בנחלה לרב תרבה נחלתו. על החלוקה השנית אשר לשבט בין משפחותיו. ויפרש מה שאמר אחר כך אך בגורל יחלק הארץ לשמות מטות אבותם על החלוק הראשון שיחלקו הארץ לשנים עשר השבטים חלקים שוים ושעליו אמר גם כן על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט ר"ל בין שיהיה השבט רב העם או מעט העם תמיד יקח חלקו בשוה. ושמה שנאמר בסדר מסעי והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ידבר ג"כ מהחלוק השני הנזכר. וכתב הרב שזה הוא דעת הגמרא ושמה שאמרו בספרי איש לפי פקודיו יותן נחלתו מגיד שלא נחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט ושבט כפי מה שהוא וכן הוא אמר וידברו בני יוסף הוא שבשתא כפי הגמרא ושהקשה לברייתא הזו למה צוחו בני יוסף עד כאן דעת הרב רבי משה בר נחמן. ושני הדרכים בלתי נכונים אצלי ואין ראוי לקבל אחד מהם כפי סגנון הפסוקים. אם דעת רש"י לפי שהכתוב אומר בביאור לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט והוא המוכיח שלא היה הרבוי והמעוט על פי הגורל כדברי רש"י. ואם היה כן לא היה מצוה למנחילים שלרב ירבו ולמעט ימעיטו כיון שזה היה מהגורל ולא מהם. ואינו גם כן כדעת הרב רבי משה בר נחמן שהכתובי' ידברו בשני חלוקים כי לדבריו היה ראוי שיזכור במצות החלוק הראשון תחלה שהוא קודם לכל הקדימות. והחלוק השני הנמשך ממנו יזכור אחריו והוא בהפך מה שפירש הרב הפסוק הראשון לאלה תחלק הארץ בנחלה על החלוק הב' מהמשפחות ויפרש אך בגורל תחלק הארץ שכתוב אחריו על החלוק הא' מהשבטים שהוא קודם לו. ואיך יזכור החלוק הב' שהוא מסובב מן הראשון תחלה והחלוק הא' שהוא סבתו יזכור אחריו. והקשה עוד לרב כי אם היו ב' חלוקים בדבר כמו שאמר לא היה ראוי שיצוה על השני אלא אחרי צוואתו על הראשון ואיך אם כן בסדר אלה מסעי יצוה על החלוק השני בפסוק והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם מבלי שיזכור דבר שם מן החלוק הראשון. ומפני זה כלו שערתי אני בזה דרך אחר והוא שבחלוקת הארץ היה ראוי שיובחנו שתי בחינות. האחד המחוז אשר בו ינתן לשבט אלקו ונחלתו. והשנית כמות הארץ שיתנו לו באותו מחוז לארכה ולרחבה. והנה הענין הראשון שהוא ביאור המחוז אשר בו יפול נחלת כל שבט ושבט ראה יתברך שיתבאר בגורל כדי שלא תפול קטטה בין השבטים בהיות המקום האחד יותר משובח מן האחר וכאמרם סאה אחת מיהודה מחמשת סאין שבגליל וגם כן ראה שיבאר זה בגורל לפי שלא ישאר ביניהם תרעומת כאשר יחול בנחלת שבט אחד רובה מהארץ הנכבשת ויפול בנחלת שבט אחר רובה מהארץ הבלתי נכבשת כמו שקרה לשבט דן. ומפני שתי הסבות האלה רצה האל שיתבאר מקומות נחלת השבטים על פי הגורל. אמנם הענין השני והוא מנחלת הארץ רוצה לומר כמות' וכמה ינתן ממנה לכל שבט באותו מחוז שנפל עליו הגורל. הנה זה לא היה מהגורל אבל היה מסור ליהושע ולאלעזר הכהן ולשנים עשר נשיאי ישראל שיראו בכל שבט רבוי אנשיו ולרב ירבו נחלתו ולמעט יתנו חלק קטן. ולפי זה לא נתחלקה הארץ לי"ב חלקים שוים לי"ב השבטים כדברי הרמב"ן. ולא היה רבוי החלק ומעוטו ע"פ הגורל כדברי רש"י שסבר שהיה משמש הגורל להודיע המחוז וכמות החלק גם כן באופן שכאשר היה עולה ד"מ תחום עכו לזבולון היה ענינו שזבולון נוחל ארץ עכו כלה לארכה ולרחבה ולכך אמר שהיה רבוי החלק ומעוטו ע"פ הגורל. ואין זה דעתי אלא שהגורל היה מודיע באיזה מחוז תהיה נחלתו ואחרי ידיעת זה בגורל אז היו המנחילים מגבילים גבול הנחלה הראוי לשבט ההוא כפי רבוי אנשיו ומעוטם. והנה אחרי כן לא דברה התורה אלא מחלוקה אחת בלבד וצוה האל יתברך לאלה תחלק הארץ שלשבטי' שזכר תחלק אבל לא לפקודים אלא לרב יתנו חלק רב ולמעט אכלוסין ימעיטו נחלתו וחלקו וזהו איש לפי פקודיו יותן נחלתו. ואמר במספר שמות השבטים כפי מה שהם. ואמנם החלוקות הפרטיות מהמשפחות ומבתי אבות ומהגברים לא זכרתם התורה כי בידוע שהאנשים יעשו אותם ביניהם. ולבד צותה על החלוקה הכוללת שתהיה כפי הרבוי והמעוט במנינם ולבטל הקטטה ממקומות הנחלות שיש מקום משובח ממקום אחר אמר אך בגורל יחלק הארץ רוצה לומר אך מקום נחלת כל שבט ושבט יתבאר ע"פ הגורל וזהו לשמות מטות אבותם ינחלו כלומר שבט פלוני במחוז פלו'. ואמרו עוד ע"פ הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט. ענינו שלא יחשבו לתת לשבט אחד רב האכלוסין חלקו במחוז אחר שאינו כך. כי הנה לכל השבט יתנו נחלתו הראויה לו סמוכה ומתחברת בין שיהיה רב האכלוסין או מעט האכלוסין באותו מחוז אשר נחל שמה גורלו באופן שישב כל השבט יחד ולא יפרד קצתו מקצתו. והפסוקי' שבאו בסדר מסעי מסכימים בזה גם כן והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו נחלתו ולמעט תמעיטו את נחלתו אל אשר יצא שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו. רוצה לומר שצוה למנחילים את הארץ שני דברים. הא' שיתנו אותה בגורל והשני שיהיה למשפחותיהם וביאר מיד מאן דסמיך ליה איך יהיה למשפחותיהם ואמר לרב תרבו שכפי רבוי המשפחות ירבו הנחלה וכן ביאר הקודם שזכר מהגורל במה ישמש ולאיזה ענין יהיה ואמר אל אשר יהיה שמה הגורל לו יהיה. כלומר שבמחוז ופלך אשר יפול גורל כל שבט שם יהיה ושם יתנו נחלתו ואמר עוד למטות אבותיכם תתנחלו להגיד שלא יפרדו מקום נחלת השבט כאן קצתו ובמקום אחר רחוק ממנו קצתו אבל למטות אבותיהם ינחלו שיותן לכל שבט ושבט נחלתו מדובקת יחד. והנה זכרה התורה שמה גבולי הארץ. ואמר בסופם זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לט' המטות וחצי המטה ואחר זה בא מיד פרשה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ כי אחרי שצוה על החלוקה בגורל זכר המנחילי' שיגבילו כמות הנחלה וירבו וימעיטו כפי אכלוסי כל שבט ושבט. וכבר פירשתי בפרשת ויחי יעקב שאין סתירה לזה ממה שאמר יעקב ליוסף בברכתו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לפי שהיתה הכונה שמה שני דברים. הא' שיפרו וירבו כל כך אפרים ומנשה שיהיו כשני שבטים ברבוים וכן הוא במנין הזה שנמנה ישראל בערבות מואב שעלו פקודי אפרים ומנשה כפקודי ראובן ושמעון ומזה ימשך שינחלו בארץ כשני שבטי' והיה אם כן יוסף כדין הבכור הנוטל פי שנים ומלבד זה היה לו גם כן כבוד הבכורה שנקראו שני בניו שבטים. ורש"י ז"ל הרגיש בפירושו בזה הענין השני ותפש עליו הרמב"ן ז"ל וכפי מה שפירשתי בענין הראשון יותרו כל קושיותיו. ואני כבר כתבתי בפירושי לספר יהושע הדרוש הזה בהרחבה וביארתי איך הדעת אשר שערתי אני בזה מסכי' עם מה שעשה יהושע בחלוקת הארץ. ומסכי' עם מה שנזכר שם מצווחת בני יוסף שהוקשה מאד על כל המפרשי' והדבר מבואר כי לפי שהיה יהושע והמנחילים את הארץ הם המרבים והממעיטי' בנחלות כפי רבוי אנשי כל שבט ושבט לכן התרעמו אליהם בני יוסף שהיה עם רב ונתנו להם מהנחלה חלק מעט כי היה זה בידם להרבות ולהמעיט. ולא היה זה מהגורל ויהושע השיב להם שהרבה נחלה היתה להם שיתרחבו בה ויכבשוה כדבר איש האלהים ולכן אמרו גורל אחד וחבל אחד כי היה הגורל לבאר מקום הנחלה והחבל הוא מדת כמות הנחלה והחלק וכמו שפירשתי שם. ומפני שהרמב"ן התאמץ לומר שהיה דעתו באמת דעת הגמרא ביארתי אני בפירוש ספר יהושע פרשת י"ד ההלכות שבאו על זה בגמ' בתרא והוכחתי מהם שלא כוונו חז"ל למה שחשב הרב ושא"א שיתישבו לדעתו ושהם מסכימות לדעתי באמת יעויין משם כי אינו ממה שיאות למקום הזה. ועם זה תדע שהברייתא שהביא הרמב"ן מספרי איש לפי פקודיו יותן נחלתו מלמד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לכל שבט כפי מה שהוא וכן הוא אומר וידבר בני יוסף שאינו שבשתא כמו שכתב הרב אבל הוא דעת ישר והוא עצמו דעתי אשר זכרתי. וכבר יורה על זה גם כן מה שאמרו בגמרא מאופן הפלת הגורל שהיה מיוחד לבאר מקום הנחלה לבד לא כמותה. אמרו שם לא נתחלקה ארץ ישראל אלא בגורל שנאמר אך בגורל ולא נתחלקה אלא באורים ותומי' שנאמר על פי הגורל הא כיצד אלעזר היה מלובש באורים ותומים וכל ישראל עומדים לפניו וקלפי של שבטי' וקלפי של תחומי' מונחים לפניו והיה מכוין ברוח הקדש אם זבולון עולה תחום עכו עולה טרף בקלפי של שבטים ועולה בידו זבולון טרף בקלפי של תחומי' ועולה בידו עכו. וחוזר ומכוין ברוח הקדש ואומר אם נפתלי עולה גינוסר עולה. טרף בקלפי שבטים ועולה בידו נפתלי טרף בקלפי של תחומי' ועולה בידו גינוסר וכן לכל שבט ושבט. הנה ביארו מענין הגורל שהוא לבאר ענין המקום והתחום שיהיה בו נחלת אותו השבט. אך ראוי לדעת שכאשר היה ידוע ע"פ הגורל מקום נחלת שבט אחד מיד היו מגבילים המנחילים כמות נחלתו קודם שיפילו הגורל על מקום נחלת שבט אחר. ועם זה הותר הספק שהעיר הרלב"ג בפירושו לספר יהושע איך יוגבלו מקומותיהם קודם שיודע רבוי השבט או מעוטו וכפי מה שפירשתי בפסוקים אלו הותרה השאלה הה': ואלה פקודי הלוי עד ותקרבנה בנות צלפחד. ראוי שתעיין בפרשה הזאת בדברים. ראשונה מה שזכר משפחות הלוי שהיו לו שלשה בנים גרשון וקהת ומררי ולא זכר המשפחות שנסתעפו מהם למה מגרשון זכר בלבד משפחת הלבני ולא זכר ג"כ משפחת השמעי. ושנית בקהת שזכר ממנו משפחת החברוני והמה היו ארבע' משפחות עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ולא זכר מהם כי אם החברוני לבד. ושלישית אם נסתפק בזכרון קצת המשפחות מבלי זכרון קצתם למה לא עשה כן ממררי שזכר כל משפחותיו מחלי ומושי. ורביעית למה זכר משפחו' הקרחי ואם היה זה מבני קהת מיצהר למה לא זכרו סמוך לחברוני שהיו שניהם מקהת ונזכרה אחת ממשפחות קהת במקומו ומשפחה אחרת נזכרה אחר מררי. וחמישית למה אחרי שזכר כלם אמר וקהת הוליד את עמרם והיה ראוי לזכור זה למעלה אצל החברוני שהיה גם כן מקהת. וששית למה זכר כאן בני אהרן החיים והמתים ולא זכר בני משה שהיו חיים. אבל הטעם בזה הוא שהכתוב לא חשש אלא להודיע סכום מנין הלוים לא לבאר שמותם וכנוייהם שהם משתנים כפי הקורות והמנהגים והתאוות. כי הנה לא זכר כאן מגרשון משפחת השמעי לפי שבני השמעי נקרא גרשוני. ולכן זכר כאן משפחת הגרשוני במקום משפחת השמעי וכן בקהת שהיו לו ד' בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל זכר עמרם בפני עצמו ותולדותיו. וזכר יצהר באמרו משפחת הקרחי בעבור שהיה קרח בן יצהר בן קהת וקרוביו נתפתו אחריו קרא את כל משפחתו קרחי שהוא היצהרי. וחברון הוא משפחת החברוני ולא זכר משפחת עוזיאל כי הם נקראו בשם קהת וכמו שנזכר בדברי הימי' אמנם במררי זכר שתי משפחות מחלי ומושי. האמנם לא זכר כל משפחות קהת יחד זו אחר זו. לפי שקצתם הבדילם השם לרעה מכל שבטי ישראל והיא משפחת הקרחי וקצתם הבדיל לתהלה לשם ולתפארת כמשפחת עמרם שממנה יצאו נביאי ה' וכהניו וקצתם לא היו בקצה השבח והמעלה כעמרם ולא בקצה הפשע כקרח ולכן הבדיל הכתוב ביניהם והזכירם במקומות נבדלי' כהבדל איכותם וענינם בעצמם. וכבר יורה על מה שאמרתי רוצה לומר שלא חשש הכתוב לזכרון משפחות אלא לזכרון מנין הנמנים ההם הוא מה שאמר בעמרם כי עם היות משפחות העמרמי רבים לא זכר בו אלא אנשים רשומים מיוחדים. וספר שנשא בת לוי ושילדה לו במצרים את משה אהרן ומרים רוצה לומר קודם שבאה הנבואה למשה להתעסק בשליחות יציאת העם משם כי אחרי שנתעסק בשליחות ה' לא הוליד או בן או בת. ולזה נאמר כאן תולדות עמרם. וגם כן להודיע שמאהרן יצאו ארבע' בנים ושמתו שנים מהם נדב ואביהו ושנים נשארו אלעזר ואיתמר. וממרי' לא נשאר לא בן ולא בת כי נהרג חור בנה על העון העגל. ואמנם רבו כמו רבו בניו של משה איך לא היה להם שם על פני חוץ ונמנו עם שאר הלוים במספרם וזו היא סבת ששת החלופים אשר העירותי בפסוקים אלו. והנה נמנו כאן הלוים מפני שהיה עתיד לצוות שיתנו להם ערים לשבת ומגרשיהם. וגם לפי שגם בזה יכירו וידעו כל יושבי תבל שהיה כל ענינם בהשגחה נפלאה כי אין ספק שכיון שהלוים לא נכנסו בגזרת מתי המדבר היה ראוי שירבו למעלה ויעלה מנינם יותר ממה שעלה הרבה מאד ולא היה הדבר כן הנה לא נתוספו מהמנין הראשון שנמנו במדבר סיני אלא שבע מאות איש בהיות מנינם מבן חדש. אלא שראה הקב"ה שאם יתוספו מאד הלוים לא יספיקום המעשרות לפרנסת' ולא יוכלו להתישב כלם בשלשה ערי המקלט שיהיה להם בארץ כנען ומפני זה ממכון שבתו השגיח יתברך שלא יתוספו בכמות רב אבל יעמדו תמיד על המספר הראשון או קרוב אליו. וכבר העיר הכתוב כאן על הסבה הזאת באמרו ויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חדש ומעלה וגומר כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל שבעבור זה היה מספרם מועט מבלי רבוי ותוספת גדול והותרו בזה שתי השאלות הששית והשביעית. ואחרי שהשלים מנין העם לשבטיהם אמר הכתוב אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו. להגיד כי לא נסמך המנין הזה אל המנין האחר שנמנו במדבר סיני להשוותו ולהסכימו עמו כי זה המנין נעשה בפני עצמו על ידי משה ואלעזר כמו שהמנין האחר נעשה על ידי משה ואהרן. ואמנם אמרו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. ענינו לדעת המפרשים שלא היה באלה איש מפקודי ישראל שנפקדו במדבר סיני אבל מפקודי הלוים היו שם רבי' והביאו ראיה מאלעזר הכהן ומפנחס בנו שהיו מיוצאי מצרי' ומבאי הארץ וסמכו זה לפסוק במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי וכמו שכתב רש"י לכל פקודיכ' ולכל מספרכם כל הנמני' למספר שאתם נמנים בו. כגון לצאת ולבא ולתת שקלים כל המנויים לאותם מספרות ימותו ואלו הם מבן עשרי' שנה ומעלה להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים שנה עכ"ד. ואין זה נכון בעיני כי אם היה הדבר כן היה זה הפסוק רצוני לומר ובאלה לא היה איש כתו' למעלה אחרי פקודי ישראל לא אחרי פקודי הלוי'. כי כמו שפסוק אלה פקודי משה ואלעזר הכהן יתחייב לפרשו על כל הפקודים למעלה מישראל ומהלוים כי מה שכתוב אחריו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן יחוייב לפרשו על כל הפקודים מישראל ומהלויי' כי כלם היו בכלל הגזרה. ואם לא הלך נשיא משבט לוי במרגלי' הנה לפי שלא היה לו חלק ונחלה בארץ כמו שפירשתי במקומו. ואם נשארו לאלעזר ופנחס שלא מתו במדבר היה מפני שהם נחשבו בכלל הכהנים והטף שהיתה הגזרה שהם יבואו אל הארץ. או מפני שהיה ידוע לפניו יתברך שאהרן לא יבא אל הארץ מפני עון העגל ומארבעת בניו כבר מתו נדב ואביהו ואם השני' הנשארים אלעזר ואיתמר ימותו גם כן במדבר תכלה הכהונה מזרע אהרן לכן נשאר אלעזר שלא מת ופנחס לא היה בן עשרי' שנה בעת גזרת המרגלי' לכן לא נכללו בה. אבל הלוים עם היותם יראי ה' וחושבי שמו נראה גם כן שנטו אחרי המרגלים ולכן נכללו בגזרה ומזה תדע גם כן שמשה ואהרן לא נמלטו ממנה כמו שביארתי בסדר חקת התורה אצל גזרת משה ואהרן. ואמנם בפסוק שהביא רש"י להוציא את הלוים מהגזרה כאשר יעויין נמצא שלא כיון למה שפירש בו כלל כי הנה לא אמר שכל הפקודים שנפקדו מבן עשרים שנה ומעלה ימותו להוציא מה שנפקדו מבן חדש אבל אמר שכל פקודיהם לכל מספרם רצוני לומר בין אותם שנמנו מבן עשרים שנה כל יוצאי צבא. ובין אותם שנמנו מבן שלשים שנה עד חמשים שנה שהם הלוים לעבוד עבודה שכלם אלו ואלו בהיותם בני עשרים בני עונשי' כיון שהיו בתלונה ימותו במדבר. ונכללו אם כן בגזרה הזאת הלוים עם שאר השבטי' כל איש מבן עשרים שנה ומעלה שהיו בתלונה. ואם היה שבט לוי נקי מאשמת התלונ' ומגזרת מתי המדבר היתה התורה מפרסמתו כמו שעשת' בעגל שאמר ויאספו אליו כל בני לוי. ונאמר במשנה תורה בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. והיה הכתוב אומר בספור הגזרה זולתי הלוים כמו שאמר זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אלא שהאמת כך הוא שבענין העגל נבדל שבט הלוי לטובה אבל במרגלים היו כשאר העם ולכן נענשו עמהם וכן בענין קרח ובעל פעור חטאו אותם שחטאו ונענשו החטאי' בנפשות' ולכן אחרי המגפה נמנו כאן כמו שנמנו ישראל. וזהו אצלי הדעת הנכון בזה כפי פשט הכתובים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך