ותקראן לעם לזבחי אלהיהן. כל הבנות התראו בעת אכלם זבחי אלהיהן אמנם לא היה אלהיהן ע״ז פעור כי אם כמוש שהרי פעור לא היתה עבודתה בזביחה. וגם ידוע עבודת מואב הי׳ כמוש. ולא פעור. אלא שזה הי׳ סיבה שנצמדו לע״ז פעור של מדין. שהי׳ ג״כ במואב לכמה אנשים שדרו שם. וגם מלכיהם היו שרי מדין כמש״כ בראש הפרשה. וכבר כתבנו שע״ז פעור זה סגולתה להמשיך את ישראל בכל עוז. אמנם עד שלא נכשלו בזנות הי׳ כח התורה של משה ותלמידיו מגין בערבות מואב כמש״כ בפ׳ ואתחנן ולעיל כ״ג כ״ח. אבל כיון שהסיחו דעתם מעסק תורה והגיעו עפ״י תאוה לעבודת פעור בהיתר בעיניהם כדאי׳ בסנהדרין דק״ה והיה נקל בעיניהם להכשל בה יותר מע״ז של כמוש. שלא השתחוו אלא משום אהבה (וכדאיתא שם דף ס״א דהעובד מאהבה כו׳ רבא א׳ פטור אי קבלי׳ באלוה אין אי לא לא והמה לא האמינו בכמוש. ואפי׳ לאביי אין עונש ב״ש חמור כ״כ) משא״כ לע״ז פעור מתחלה באו ונכשלו בהיתר ומשום תאוה. אבל אח״כ הגיע בתוקף כח ע״ז זו עד שהגיע
ויצמד ישראל לבעל פעור. שנמשך לבבם לעבודה זרה זו באמת:
ויחר אף ה׳ בישראל. ולא כתיב פעולת המגפה. אלא הדבר מובן מאליו דחמת מלך ה׳ צבאות מלאכי מות וביותר כאן עיקר משמעות של חרון אף היינו הנמשך מחרון אף ולא חרון אף ממש דבאמת לא כעס הקב״ה מן השטים ועד הגלגל כדאיתא בסנהדרין דף ק״ה. והכי מוכח מגוף מקרא הסמוך כאשר יבואר. אלא ע״כ אין הפי׳ ויחר אף ה׳. אלא שהיה פעולת של חרון אף כמו אדם שרודה את בנו ורמי אימתיה ועושה תנועות של כעס ובלבו אינו כועס:
ויאמר ה׳ וגו׳. הנה בכ״מ דכתיב חרון אף ה׳. לא אמר ה׳ עצה להסיר החרון כי בעדן ריתחא אין רצון. אבל לא כן עתה שבאמת לא היה בריתחא כלל. ע״כ אמר ה׳ למשה עצה להסיר העונש שמגיע להם כמו ע״פ חרון אף ה׳. וע״ע להלן י״א עוד ראיה לזה. וע׳ ספר בראשית כ״ז מ״ד מ״ה:
הנצמדים לבעל פעור. לא על הזנות של גויה ולא על ע״ז כמוש שאכלו והשתחוו בשביל אהבה אפשר לענוש בידי אדם אבל הנצמדים לבעל פעור שהמה היו באמת עובדי ע״ז. וכ״כ בפרשת פינחס ובפרשת מטות:
מבני ישראל. מהחשובים וגדולי תורה:
ויקרב אל אחיו. היינו מרעיו גדולי ישראל:
וירא וגו׳. חילולש״ש מה שהגיע פתח א״מ ע״כ נתאזר עוז למסור נפשו ע״ז. דאי משום ביאת מואבית לחוד לא היה מחויב לעמוד בסכ״נ רק קנאים רבים פוגעין בו במקום שאין להם לירא מיחיד משא״כ במקום סכנה. אך קנאת כבוד ה׳ הביאהו לידי כך למסור נפשו על זה:
פינחס בן אלעזר וגו׳. אי׳ ברבה בדין הוא שיטול שכרו משלם. דקשה להמדרש יחס של פינחס לכאן. והעלו באשר ברכו ה׳ בכהונה. ואם היה המקנא א׳ משבטי ישראל הלא היה ג״כ ראוי לשכר כזה. אבל מכ״מ לא היה יכול לקבל שכרו משלם להיות כה״ג אחר שאינו מזרע אהרן וע״כ היה שכרו מעין זה בא״א אבל לא בשלמות ועתה כאשר היה המקנא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אע״ג שלא נתכהן עדיין מכ״מ בדין הוא שיהא נוטל שכרו משלם. שהרי מכ״מ הוא מזרע אהרן:
השיב את חמתי. הוא פעולת טובה אחת שהניח דעתי כ״י. ואע״ג שביארנו שלא היה חרון אף באמת אלא פעולת חרון אף מכ״מ חרון אף לא הוי אבל חמה הוי :
ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. עוד פעל עמדי אשר ראוי לשכר וגמול טוב. מה שלא כליתי את בני ישראל:
לכן אמור. לשון אמור משמעו אתה בעצמך. לך לפינחס להגיד ישרו ושכרו. ושמעתי מחותני הגאון מוהרי״ץ זצ״ל בדרך משל ששר המלחמה בעמדו בעת צרה ולא מצא ידים איך לצאת ממנה. ובא איש חיל מתוך ההמון. והורה דרך איך לצאת ועי״ז ניצולו. הרי זה האיש ראוי לקבל שכר. והשר ראוי לאיזה עונש ושיהא לו העדר כבוד ע״כ מצוה המלך שיהא אותו השר מוביל מתנות המלך להאיש חיל. וזהו עונש של השר. כך בשביל שנתרשל ידיו של משה ולא מצא ידיו לעשות בזה מאומה. ופינחס התחזק והגביר חיילים לשמו ית׳. ע״כ נצטוה משה שהוא יאמר לפינחס גמולו מה׳:
את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב״ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו. היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח״כ אבל באשר היה לש״ש מש״ה באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב. וע׳ כיב״ז בס׳ דברים י״ג י״ח ברוצחי עיר הנדחת:
והיתה לו וגו׳. בשכר שהגין על ישראל. ניתן לו ברית כהנת עולם לכפר על בני ישראל לדור דור. ופי׳ כהנת עולם כה״ג וכיב״ז לעיל ג׳ נ״ד יע״ש דכהן הדיוט אינו עומד תמיד לפני ה׳ כי אם במשמרו ובית אב שלו. או ברגלים. משא״כ כה״ג עומד תמיד ומכהן:
תחת אשר קנא לאלהיו. ברית השלום מגיע לו. לא רק מחמת שהשיב את חמתי בקנאו. ואם לא הגיע לחמת ה׳ לא היה מגיע לו ברכת השלום. לא כן אלא תחת אשר קנא לאלהיו היה קצפו ורגזו אך לש״ש ע״כ באה לו ברכת השלום:
ויכפר על בני ישראל. ברכת כהנה לא אך משום שלא כליתי את בני ישראל. ואם לא הגיע לעונש עז כזה לא היה מגיע לו זה השכר. לא כן אלא בשביל ויכפר על בני ישראל מגיע לו שיכפר עוד עליהם. דמי שמוסר נפשו על המצוה מסייעין לו מן השמים אח״כ. והודיע זה הכתוב כדי ללמדנו דעת לימים יוצרו:
ושם איש ישראל וגו׳. ללמדנו כי קנאת פינחס היה במס״נ. שהיה מסוכן מבית אב לשמעוני:
אשר הכה את המדינית. בעת היותו עמה. דאלו פירש זמרי באותה שעה. לא היה רשאי פינחס להורגו כדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות דאע״ג שחילל ש״ש ופינחס קנא לכבודו ית׳ מכ״מ לא היה עושה נגד הדין. ולא הרגו אם לא שהותר דמו ע״פ ד״ת:
ושם האשה המוכה וגו׳. הודיע הכתוב שמה. בשביל שהוא הקדמה לפרשה הסמוכה כאשר יבואר:
ראש אמות וגו׳. כבר נתבאר בפ׳ בלק דבאותה שעה היה צור הראש ובשעת מלחמת ישראל היה השלישי. כי חליפות היה חמשת מלכי מדין להנהיג מלוכה במואב:
צרור את המדינים. בעוד שלא יגיעו למלחמה שזה היה צריך להכנה. בין כה וכה יצרו אותם. למען יהיו שונאים זע״ז ומריבים. ואח״כ והכיתם אותם. במלחמה:
כי צוררים וגו׳. טעם על מצות צרור. הוא משום שגם עתה המה צוררים יותר ממואב דמואב שהחטיאו בבנות וגם לע״ז כמוש שאכלו זבחיהם והשתחוו לאלהיהן. היה הכל אז בעת שהתגבר תאות זנות. ומאז שנהרגה בת המלך וגם מתו במגפה כ״ד אלף מישראל. נתיראו הבנות ולא החטיאו עוד ושוב לא עבדו ע״ז כמוש. משא״כ מדין שהיה ע״ז שלהם פעור אשר היא מושכת לב ישראל. ואחר שהחלו להחטיא בה בנכליהם אשר נכלו לכם. שוב קשה להפרד ממנה ונמצא צוררים גם עתה לכם. מש״ה עליכם לצרור אותם בכל שעה:
ועל דבר כזבי וגו׳ ביום המגפה על דבר פעור. אחר שהיא נשיאה ונכשלו בה. נתפרצו על ידה הרבה נשים. עד שהיא גרמה את יום המגפה על דבר פעור מש״ה והכיתם אותם:
