תנ"ך על הפרק - במדבר כד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר כד

141 / 929
היום

הפרק

בלעם מברך את ישראל פעם נוספת ומנבא על ישראל והאומות

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וירא את ישראל. מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה, אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה אר"ל שצמצמו בניניהם באופן כזה שלא יראה אחד מהנעשה בבית חבירו, ומדת צניעות היא שלא תשלוט עה"ר, וכתב הרשב"ם דנפקא ליה שאמר כן מדאמר אח"כ מה טובו אהליך יעקב וכו', עכ"ל. ובתוס' כתבו דיליף מסוף הפסוק ותהי עליו רוח אלהים, עכ"ל. ויש לפרש דבריהם דהרשב"ם מדייק מהכתוב אח"כ מה טובו אוהליך יעקב, דמזה נראה דסדר אהליהם מצא חן בעיניו עד שראוים הם שהשכינה תשרה עליהם ולכן אמר משכנותיך ישראל, וכמו שדרשו לקמן פסוק ה' ומשכנותיך ישראל, בקש שלא תשרה שכינה עליהם אמר ומשכנותיך ישראל, והתוס' סברו דהכונה לסיפיה דקרא כאן ותהי עליו רוח אלהים ואל תקרי וַתְּהִי אלא וּתְהִי כלומר ראוי שתהי עליהם רוח אלהים.
ודע דעל יסוד דרשה זו כתב רמב"ן בחדושיו ריש ב"ב דהיזק ראיה הוא איסור דאורייתא ממש, ומה ששקיל וטרי הגמרא שם אם היזק ראיה שמיה היזק או לא, לאו בעיקר היזק דהיינו בפתיחת חלון כנגד חלון או דלת איירי דזה בודאי אסור מדאורייתא כמבואר, אלא שקיל וטרי בפרטי היזק ראיה כמו לענין פתיחת חלון לחצר השוחפין או לענין שותפין שרצו לעשות מחיצה וכדומה. –
ודע שכתב בעל העטור דף צ"ב דשטח המקום מהיזק ראיה אין לו שיעור ואפילו רחוק כמה, ולכאורה צ"ע, דהא כתיב בפ' וירא ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד, הרי דלהלאה ממטחוי קשת שוב אין כח הראיה שולט, ומבואר במ"ר שם דשיעור מטחוי קשת הוא אלפים אמה, וצ"ל דהכל לפי מה שהוא אדם, והגר שיערה בעצמה שכח ראייתה מגיע עד כמטחוי קשת, וז"פ. ופרטי דינים מענין היזק ראיה בחו"מ סי' קנ"ד. .
(ב"ב פ׳ א׳) שתום העין. תניא, א"ר יוחנן, בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר. ונאם הגבר שתום העין במפרש שתום העין כמו עין פתוחה וכמש"כ רש"י בע"ז ס"ט א' על מ"ש שם כדי שישתום ויסתום, שישתום – שיפתח, ושתום לשון שתום העין עין פתוחה דשפיר חזי, עכ"ל. ומדלא כתיב שתום העינים כ"א שתום העין משמע דרק עינו אחת היתה פתוחה, ועיין מש"כ לעיל בפ' הקודמת פ' י' בדרשה מי מנה עפר יעקב השייך לפסוק זה. .
(סנהדרין ק"ה א׳) נפל וגלוי עינים. א"ר יוחנן, בלעם קוסם באמתו היה, כתיב הכא נופל וגלוי עינים וכתיב התם (אסתר ז') והנה המן נופל על המטה וגו׳ גפירשו המפרשים שכל מעשה רשעתו שהיה עינו רעה להזיק בהשקפתו לרעה, כמו שקראו חז"ל עין רעה, ולכן היה קוסם באמתו כדי לטמא עצמו, כידוע מ"ש שאשה בשעת וסתה מזקת ומקלקלת בראיתה עד שאם תראה במראה באותו שעה נעשה כתם על המראה. ואולי מפרשי עינים מלשון מַעְיָן וכמו מעינות הזב וצ"ע. וכלל דרשה זו ותכונתה ומה ראו חז"ל לדרוש כן, עיין מש"כ לעיל פרשה כ"ב פסוק ל"א אות י"ג עיי"ש וצרף לכאן. וע"ע מש"כ השייך לפסוק זה לקמן פסוק ט' בדרשה כרע שכב. .
(שם שם) מה טבו אהליך וגו׳. א"ר יוחנן, מברכותיו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו דר"ל מברכותיו ניכר שהיה רוצה לקללם ורק נמנע מקללה ע"פ ה' וכמבואר לעיל בפרשה הקודמת פ' ה'. ורש"י פירש על זה וז"ל, דכתיב (פ' תצא) ויהפך ה' לך את הקללה לברכה, עכ"ל. ונראה כונתו דהלשון ויהפך את הקללה משמע שקלל ובאמת לא מצינו שקללם אלא משום דבלבו היה לקללם כמבואר וכדמפרש. , בקש לומר שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – אמר מה טבו אהליך יעקב, בקש לומר לא תשרה שכינה עליהם – אמר ומשכנותיך ישראל המפרש אהליך ומשכנותיך שבכאן אהלי תורה ודעת ה', מלשון ויעקב איש תם יושב אהלים ומלשון ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, יען כי אין סברא לומר שכיון בפשיטות על אהלי ומשכני דירה, שהרי רק כעוברי דרכים היו דרים במדבר באהלים כמלוני אורחים ומה היה לו להתרגש מהם. , בקש לומר לא תהא מלכותם נמשכת – אמר כנחלים נטיו, בקש לומר לא יהיה להם זיתים וכרמים – אמר כגנות עלי נהר, בקש לומר לא יהא ריחן נודף – אמר כאהלים נטע ה׳ ור"ל ביקש לומר שלא יהיה שמם נודע לתהלה ולתפארת וכמש"כ שמן תורק שמך, אמר כאהלים – מלשון מור ואהלות – מיני בשמים. , בקש לומר לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – אמר כארזים עלי מים זהמפרשים לא פירשו מאומה בכונת רעיון זה, ונראה לפרש ע"פ המבואר בסנהדרין י"ז א' שצריך להושיב בסנהדרין אנשים בעלי קומה כדי שתהא אימתן מוטלת על הבריות, ובתענית ט"ו א' איתא אדם של צורה ופירש"י בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו, עכ"ל. וכן אמרו בשבת צ"ב א' אין הנבואה חלה אלא על בעל קומה, הרי דמעלה זו נכבדה היא לאנשי סגולה, וביקש בלעם שיהיו להם מלכים חסרי מעלה זו ולא יטילו אימה על הצבור ויהיה העם פרוע לשמצה, וזה באמת קללה נמרצה. , בקש לומר לא יהיה להם מלך בן מלך – אמר יזל מים מדליו, בקש לומר לא תהא מלכותן שולטת באומות – אמר וזרעו במים רבים, בקש לומר לא תהא אימת מלכותן – אמר ותנשא מלכותו. אמר רבי אבא בר כהנא. כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות חכשחטאו ישראל נתקיימה בכל הדברים מחשבת בלעם חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא יפסקו מישראל לעולם, , שנאמר (פ׳ תצא) ויהפך ה׳ אלהיך את הקללה לברכה – קללה ולא קללות טאחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם, ואינו מבואר מניין לו דדוקא ברכה זו לא חזרה לעולם ולא אחרת, וי"ל ע"פ מ"ד בעלמא (ע"ז ה' א') אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, וא"כ בקיום התורה דהיינו בתי כנסיות ובתי מדרשות. תלוי קיום העולם, ולכן בהכרח שלא יבטלו לעולם. –
ובעיקר טעם הדבר שכל הברכות שלו חזרו לקללות – נראה ע"פ המבואר במדרשים פ' חיי בטעם הדבר שהיתה רבקה עקרה עד שהתפלל יצחק עליה, מפני שבבית לבן ברכו אותה את היי לאלפי רבבה לא יהיו רשעים אומרים דברינו עשו פרי, יעו"ש. ולפי"ז י"ל גם כאן דלכן לא נתקיימו ברכותיו של בלעם כדי שלא יתפאר שדבריו עשו פרי.
ועל פי זה יתבאר היטב למה דרשה הגמרא חזרת הברכות לקללות רק על הברכות שבפרשה זו ולא גם על הברכות שבפרשה הקודמת (כ"ג) פסוק ט' וי' כי מראש צורים אראנו וגו', מי מנה עפר יעקב וגו', ועוד שם פסוק כ"א והלאה לא הביט און ביעקב וגו' הן עם כלביא יקום וגו', עיי"ש. אך הנה בפרשה הקודמת מבואר שדבר בלעם כל דבריו ע"פ ה' כמש"כ שם בפסוק ה' ובפ' ט"ז וישם ה' דבר בפיו ויאמר אליו כה תדבר, ולכן אין חשש שיאמר שדבריו עשו פרי, אחרי כי לא מרצונו החפשי דבר מה שדבר כי אם מרצון וצווי ה', ולכן נתקיימו דבריו, משא"כ בברכות שבפרשה זו דבר מרצונו החפשי כמבואר בפרשה שלא נצטוה כאן מאומה מהקב"ה מה לדבר, ואף שרש"י פי' בתענית כ' א' שגם שם היה ע"י מלאך אבל רק סוף הדברים ולא כל הדברים, ועי' לקמן אות י"ג. ולכן יש חשש שלא יתפאר על קיום דבריו כמבואר, ולכן לא נתקיימו כאן דבריו, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"ה ב׳) כנחלים. כאהלים. א"ר חמא ב"ר חנינא, למה נסמכו אהלים לנחלים ילפנינו בגמ' כתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', אבל כפי המתבאר מרש"י ותוס' שנביא באות הסמוך אין זה מנוסחת הגמ' העקרית, רק באה בפנים הגמרא ממה שציין אחד בגליון מן הצד. לומר לך, מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות יאמפרש אהלים מלשון ויעקב איש תם יושב אהלים, דענינו בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיינו שהתורה אגוני מגנה והופכת חובות לזכיות.
והנה הסמיכות אהלים לנחלים פירש"י הא דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע ה', והתוס' והרשב"א הקשו עליו, דהאי כאהלים ענינו בשמים, מלשון מור ואהלות, וכתרגומו בוסמיא, ולכן פרשו דהכונה על סמיכות הכתוב מה טובו אהליך יעקב לפסוק זה כנחלים נטיו, ולכאורה פירושם נכון מאוד, ופירש"י קשה טובא, שהרי בפי' פסוק זה כתב בעצמו כאהלים לשון מור ואהלות, וכן מבואר בגמ' בדרשה הקודמת כמש"כ שם אות ט', וגם אינו מבואר כלל מה הכריחו לפרש כן ולא בפשיטות על הפסוק מה טובו אהליך.
ואפשר לומר שהוכרח רש"י לפרש כן ע"פ מה שדקדקתי בכ"מ בגמ' כשבא לשון זה למה נסמך ענין זה לענין זה תפסה הגמ' מקודם הלשון דכתיב מאוחר בתורה, כמו בברכות י' א', למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג (תהלים ב' ג') ושם ס"ג א' למה נסמכה פ' סוטה לפ' תרומות ומעשרות, ובמו"ק כ"ח א' למה נסמכה מיתת מרים לפ' פרה, ועוד שם למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה (ע"ל פ' חקת כ' כ"ו), ובסוטה ב' א' למה נסמכה פרשת נזיר לפ' סוטה, ובערכין ט"ז א' למה נסמכה פרשת קרבנות לפ' בגדי כהונה (פ' תצוה), ובתנחומא פרשה נצבים [והובא בפירש"י] למה נסמכה פרשת אתם נצבים לפ' הקללות, ובירושלמי יומא פ"א ה"א למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות (פ' עקב), וברש"י ר"פ חיי למה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, ושם ר"פ שלח למה נסמכה פ' מרגלים לפ' מרים, ושם באותה פרשה למה נסמכה פרשת מקושש לפ' ע"ז, ובמרדכי הלכות קטנות סי' תתקמ"ו בשם מדרש ר' תנחומא [ולפנינו חסר] למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש, – בכולה מםסודר ומוקדם המאוחר למוקדם, כמש"כ, ובאמת כן מוכרח לפרש יען דהראשון הלא צריך להיות כתוב באיזה מקום.
ובענין שלפנינו אי ס"ד כפי' התוס' דקאי על הפ' מה טבו אהליך הול"ל כאן למה נסמכו נחלים לאהלים ולא כמש"כ לפנינו למה נסמכו אהלים לנחלים, אחרי דפסוק כנחלים כתיב אחר הפ' מה טבו אהליך, אבל לפירש"י שפיר, דאהלים כתיב אחר נחלים, ומפרש אהלים מלשון אהל, כמש"כ. .
(ברכות ט"ז א׳) כארזים עלי מים. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב (משלי כ"ז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע יבלא נתבאר מ"ש מאי דכתיב וכו', מאי קשה לו בלשון הפסוק שראה לדורשו, וי"ל דקשה לו הלשונות נאמנים ונעתרות שאינם מקבילים זל"ז, כי נעתר פירשו מלשון רבוי, כמו והעתרתם עלי דבריכם (יחזקאל ל"ה), ולעומת נאמנים הול"ל כוזבות נשיקות שונא, או כשאומר נעתרות הול"ל מעטים פצעי אוהב, ולכן דריש דהכונה נעתרות כמו מהופכות, וכמ"ש ביבמות ס"ד א' מה עתר זה מהפך את התבואה, ובתוספתא ריש פ"א דעוקצים מפני שהופכה בעתר, ור"ל שהברכות שברכם בלעם היה רמז קללה, כדמפרש. , אחיה השלוני קלל את ישראל בקנה, שנאמר (מ"א י"ד) והכה ה׳ את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהם, וכיון שדוממו הרוחות עומד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע ברכם בארז, מה ארז אינו עומד במקום מים יגפירש"י ואע"פ דכתיב כארזים עלי מים, ההוא לאו בלעם קאמר ליה, דבלעם אמר כארזים והמלאך השיב עלי מים וכן כולהו, דבלעם אמר כנחלים דזמנין מתיבשין וקאמר ליה המלאך נטיו דאין יבשין לעולם, והיינו דכתיב ויהפך ה' לך את הקללה לברכה – ע"י מלאך, שהשיבו ע"י מלאך, עכ"ל. ונראה דסמיך על הדרשה דלעיל פרשה כ"ג פסוק ה' וישם ה' דבר בפי בלעם, ר"א אומר מלאך שם בפיו, יעוי"ש. ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף וכיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו ידתפס רוח דרומית מפני שקשה היא מכולן, כמבואר בב"ב כ"ה ב'. .
(תענית כ׳ א׳) יזל מים מדליו. שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו – כדלים שבהם תצא תורה טופי' הר"ן מפני שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהם, עכ"ל. וגם יש לפרש מפני שבני עשירים עסוקים בתענוגים ותפנוקים, ודרכה של תורה להתקיים באורח חיים מצומצמת, כמ"ש באבות פ"ה כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', ובעיקר הדרשה מלשון מים סמך על מ"ש אין מים אלא תורה (ב"ק פ"ב א') והיא דרשה רמזית ואסמכתית. .
(נדרים פ"א א׳) כתועפת ראם. כתועפת – אלו מלאכי השרת, ראם – אלו השדים טזר"ל יש לו להקב"ה שלוחים למלא משלחתו גם מלאכים גם שדים. וצ"ע לפי"ז כ"ף הדמיון של כתועפות, דהול"ל תועפות ראם לו, וי"ל עפ"י מ"ש בעלמא הרבה שלוחים למקום, ולפי"ז הכונה שיש לו הרבה שלוחים כתועפות וראם ותפס שנים לדוגמא. .
(גיטין ס"ח ב׳) כרע שכב. א"ר אבהו בן זוטרתי, אלמלא טורח הצבור היו קובעין פרשת בלק בקריאת שמע, משום דכתיב בה כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו יזדדמי לבשכבך ובקומך שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא. ובתנחומא מובא כאן הפסוק הקודם הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף. וכתב המהרש"א דהוא נכון טפי בדרש זה לענין ק"ש של שחרית וערבית, עכ"ל. אבל י"ל דמצד אחד נכונה הגירסא שלפנינו משום דבו מוקדם שכיבה לקימה והוי ממש כמו בשכבך ובקומך, משא"כ בפסוק הקודם מוקדם קימה לשכיבה. .
(ברכות י"ב ב׳) כרע שכב. אמר מר בריה דרבינא, בלעם בא על אתונו היה, כתיב הכא כרע שכב, וכתיב התם (שופטים ה׳) בין רגליה כרע נפל שכב יחכמעט כל המפרשים נתעוררו לתמוה על דרשה זו אחרי דהפסוק כרע שכב לא כתיב כלל בנוגע לבלעם, ורק הוא מדבר בזה בשבחם של ישראל, ומאי שייך זה להדרשה. והגר"א מחק בגירסתו התיבות כרע שכב וגורס כתיב הכא נופל (הוא פ' ד').
אבל אפשר לבאר הענין, כי ענין מליצה זו מצינו ביעקב שאמר כרע רבץ, ובלעם אמר כרע שכב, והמלה שכב בצירוף מלת כרע רגיל בעלמא לשם טומאה, וכמו שהביא הפסוק דשופטים בין רגליה כרע שכב, [ועיין לפנינו בפ' תבא בפ' ואיש אחר ישגלנה], וכן אמרו במ"ר כאן על הפ' שאמר בלעם לאתונו אשר התעללת בי, בלעם אע"פ שמדבר בלה"ק לשונו סרוח, ור"ל דהלשון התעללת מורה על טומאה כמ"ש בס' שופטים כ' ויתעללו בה וכו', ולכן בא לרמז גם כאן שהיה רגיל על לשונו לשון טומאה מפני שהיה רגיל בטומאה, דאל"ה הול"ל כרע רבץ, ומוסיף לבאר שבא על אתונו מפני שמצינו עוד סמך לזה, כמבואר לעיל בפסוק הלא אנכי אתונך וגו', יעוי"ש מש"כ שם. .
(סנהדרין ק"ה א׳) ויספק את כפיו. תניא, אין מספקין ביו"ט ספוק שהוא מחמתו, כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו יטר"ל ספוק שמחמת חימה וכעס, וזה אסור משום שבות, גזירה שמא יתקן כלי שיר, ובמשנה דביצה ל"ו ב' פירש"י דאין מספקין היינו כף על ירך, והוא מלשון הפסוק בירמיה ל"א ספקתי על ירך, וכ"פ יתר המפרשים, אבל הירושלמי פירש כף אל כף כדמוכח מהראיה שמביא מהפסוק שלפנינו ויספוק את כפיו. ומהתימא על רש"י שסותר עצמו למש"כ הוא בשבת קמ"ח ב' אין מספקין כף אל כף משום אבל, וגם בזה חולק כנראה הירושלמי על הבבלי, דלהבבלי אין חילוק בין ספוק של שמחה לספוק של צער וכעס, ולהירושלמי הוא רק ספוק של צער וכעס, ועיין בתוי"ט בביצה שם, ואמנם לדינא כנראה אין כל נ"מ בשני האופנים ואסורים שניהם מטעם שכתבנו והירושלמי רק מפרש ענין ספוק. ועיין מדין זה באו"ח סי' של"ט ס"ב. .
(ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב) העם הזה לעמך. עמך לעם הזה מבעי ליה, א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים ככונת הקושיא עמך לעם הזה מבעי ליה יתבאר ע"פ המבואר באגדות שנתן לו בלעם לבלק עצה שבנות מואב יפקירו עצמן לזנות ויפתו ויכשילו את ישראל, וא"כ הול"ל לכה איעצך את אשר יעשה עמך לעם הזה, ומפרש שלא רצה לתלות מפורש הגנאי במואב שיפקירו בנותיהן אמר בלשון הפוך בדרך כבוד לבלק, ובלק הבין כונתו, ולשון קללה שבכאן לאו דוקא הוא אלא כלומר גנאי ופחיתות, ועיין ברש"י ומהרש"א עוד פירושים שונים בזה. .
(סנהדרין ק"ו א׳) וידע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוי ידע כאמבואר לעיל (כ"ב ל"א) בדרשה הלא אנכי אתונך. דעת עליון מי הוי ידע, אלא מאי ויודע דעת עליון, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה כבעיין בפרשה הקודמת פ' ח' בדרשה לא זעם ה' ומש"כ שם. .
(ברכות ז' א׳) דרך כוכב מיעקב. חד בר נש אתא לגבי רבי ישמעאל ב"ר יוסי, אמר ליה, חזינא בחלמא דבלעתי לחד כוכב, אמר ליה, תיפח רוחיה דההוא גברא, יהודאי קטל, דרך כוכב מיעקב כגבבבלי ברכות נ"ו ב' איתא א"ל ההוא צדוקי לר' ישמעאל חזאי בחלמא דקטיפא לי כוכבא, אמר לו, בר ישראל גנבת, ופירש"י שנמשלו לכוכבים. וכפי הנראה מעשה אחת היא בבבלי ובירושלמי אלא שבאה בשני המקומות במלים והוראות שונות. .
(ירושלמי מעש"ש פ"ד ה"ו) דרך כוכב מיעקב. תניא, רבי עקיבא היה דורש, דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב כדקאי על בן כוזיבא שהיה בימי ר"ע אשר כנודע טעה בו ר"ע מקודם כסבור שהוא משיח ולבסוף חזר בו והוא נהרג, וקרוב לומר שעל יסוד דרשה נפלאה זו קראוהו בר כוכבא קודם שהכירו בטעותו, ולאחר שהכירו קראוהו בר כוזבא ע"ש שנהפך לאכזב, ובגיטין נ"ז א' נקרא בר דרומא, וי"ל שהיה מעיר כזיב שהיא בדרומה של א"י כנודע. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) דרך כוכב מיעקב. תניא, [כתיב (פ׳ לך) וספור הכוכבים כה יהיה זרעך], רבי גרשון בשם רבי אחא אומר, דרך כוכב מיעקב, ממי דרך כוכב וממי עתיד לעמוד – מיעקב כהרמז הוא שרמז לו הקב"ה לאברהם אשר ביצחק יקרא לו זרע ולא בישמעאל ועשו, ואמר לו לספור הכוכבים כה יהיה זרעך ממי שנאמר בו דרך כוכב והיינו יעקב שבא מיצחק, והיא דרשה ע"ד רמז ואסמכתא. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"א) וירא את הקיני. [מאי עניני׳ הכא], אמר לו בלעם ליתרו, קיני, וכי לא עמנו היית באותה עצה, מי הושיבך אצל איתני עולם כור"ל דקיני הוא יתרו, והוא אחד משבעה שמות שהיו לו, ומבואר בסמוך שבני בניו של יתרו היו יושבין בסנהדרין בלשכת הגזית שנקראים איתני עולם, וראה בלעם זה בנבואה ונתקנא בו ואמר לו, האם לא היית גם אתה עמנו באותה עצה דפרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, וא"כ במה זכית אתה לישב אצל איתני עולם. , והיינו דאמר רבי חייא בר אבא, ג' היו באותה עצה בלעם, איוב, ויתרו, בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק – נדון ביסורים, ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית כזהוא ברח מפני שאח"כ מיחה בפרעה ורצה להרגו, והא שבני בניו ישבו בלשכת הגזית מבואר בדה"א ב' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים וגו', וכתיב (שופטים א') ובני קיני חותן משה, ולכאורה צ"ל דבלעם לא ידע מבריחתו של יתרו, דאל"ה לא היה מתמה ע"ז, אך בשמ"ר פ' כ"ז איתא שאמר לו בלעם למקום יפה ברחת, יעו"ש. וא"כ הרי ידע מזה, וצ"ל דלא היה יודע סיבת בריחתו. .
(סנהדרין ק"ו א') איתן מושבך וגו׳. ת"ר, מניין לאיתן שהוא קשה, שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך כחמפרש איתן מושבך – לפיכך קשה מושבך לפי ששמת בסלע קנך, ואיירי לענין נחל איתן דכתיב ס"פ שופטים בענין עגלה ערופה, ויתבאר ענין זה לפנינו שם אי"ה. .
(סוטה מ"ו ב׳) אוי מי יחיה וגו'. אמר ריש לקיש, אוי מי יחיה משומו אל – אוי למי שמחיה עצמו בשם אל כטפירש"י עושה עצמו אלוה, עכ"ל. והוא ע"ד מ"ש בסנהדרין ל"ח א' למה נברא אדם בערב שבת שאם תזוח דעתו עליו [לחשב עצמו בכח אלהות] אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית. וגם יש לפרש אוי למי שמחיה עצמו בשם אל – ע"פ מ"ש באדר"ן ס"פ י"ב ודאשתמש בתגא חלף, זה המשתמש בשם המפורש שאין לו חלק לעוה"ב, ואין להאריך בזה. , ור׳ יוחנן אמר, אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה לר"ל אוי לה לאומה שתעלה על דעתה לעכב את ישראל בשעה שיעלה רצון מלפני הקב"ה לגאלם, וכנראה מפרש הלשון אוי מי יחיה משמו אל – שיעשה עצמו חזק ותקיף, ואיל הוא מלשון אילי הארץ [ע"ל ס"פ אחרי], ולכן הביא המשל מלביא ולביאה שהן הגבורים שבחיות. .
(סנהדרין ק"ו א׳) וצים מיד כתים. אמר רב, ליבון אספיר, וענו אשור וענו עבר, עד אשור קטלי מקטל, מכאן ואילך משעבדי שעבודי לאכל אלה הם מיני אומות ומדינות. ונראה שראה במחזה גלות ישראל שעתידים לעבור מגוי אל גוי ומממלכה לממלכה עד אשר יגאלו גאולה שלמה ב"ב. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך