תנ"ך על הפרק - במדבר כד - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר כד

141 / 929
היום

הפרק

בלעם מברך את ישראל פעם נוספת ומנבא על ישראל והאומות

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. היינו נסיון אולי יחפוץ ה׳ בזה לקלל ולא רצה לנסות עוד כלל. רק וישת אל המדבר פניו. הביט לבקש מה׳ שיתגדלו עם ישראל במדבר. והיה המדבר לאגם מים. וצמאון למבועי מים כי לא יפלא מה׳ דבר: וירא את ישראל וגו׳. לא כראיה הראשונה לתת עליהם עין רעה. אלא באהבה שהשיג באותה שעה וכ״כ הרשב״ם ומתוך כך כתיב. ותהי עליו רוח אלהים. שרוח הקדש שרתה עליו מאהבה וחיבה. והנה לא הלך למרחוק אלא בעמדו אצל בלק החל לומר: שתם העין. הוא כמש״כ הרמב״ן מורכב מן שני שרשים. והיינו מלשון שת ומלשון סתם וכמש״כ לעיל בפ׳ חקת עה״פ ונירם. והביאור שת לסתום. שהוא בעצמו גרם שיסתם עינו והוא בשביל שביקש להביט בעין רעה על ישראל ונסתם ממנו: שמע אמרי אל. לטובה ולכבודם של ישראל הנה הוא שומע אמרי אל. באופן גבוה ונעלה עד אשר מחזה שדי יחזה. ראיה אלהית בלי גבול וקץ בזה הפרט של כבודן של ישראל כאשר ידבר בזה הפעם. ובפעם הרביעית עד סוף כל הדורות: נופל וגלוי עינים. באשר ראה בזה הפרט יותר ממשה רבינו. ואמרו ע״ז בספרי פ׳ ברכה והביא הרמב״ן משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו. וביאור המשל שהמלך מודיע לשר האהוב לפניו שמחר יעשה סעודה לכבוד פלוני אבל לא יספר לו איך תהיה הסעודה וכמה מאכלים יעשה. שזה אינו צורך ותוספת כבוד לאותו שר בידיעה זו. משא״כ להטבח מודיע המלך כל מה שברוחו להרבות בסעודה. וזה לא משום כבוד הטבח אלא באשר הוא צורך הענין שא״א לעשות הסעודה בלעדי הטבח. כך משה רבינו ידע לא בשביל צורך הענין. אלא לכבודו והנאתו לראות בגדולת ישראל. ע״כ לא הראהו אלא כללי הענינים. משא״כ את בלעם הודיע הקב״ה זה הפרט הרבה למען יודיע לאוה״ע גדולתן של ישראל ולמה המה מוכנים וזהו דבר בלעם נופל וגלוי עינים. בשביל שאני אדם שפל ונבזה כמו משל הטבח ע״כ אנכי גלוי עינים: מה טבו אהליך יעקב. שני אהלים של המון יעקב. היינו אהלי נשים ואהלי אנשים: משכנותיך ישראל. משכן הוא אסיפה של ראשי העם והמה בשני אופנים. אסיפה של קריאי מועד לצרכי צבור בעניני העולם. ואסיפה של גדולי ישראל לתורה ולתעודה וזהו משכנותיך ישראל. ואמר מה טבו. דמשמעו בהפלגה יתירה שהראהו הקב״ה השבח היותר מופלג בכל פרט ופרט שאפשר להיות כאשר הוא מבאר: כנחלים נטיו וגו׳. אמר ארבעה משלים נגד ארבעה דברים שני אהלים ושני משכנות וחשב מלמטה למעלה כמו שהחל מראש יעקב ואח״כ ישראל. ואמר המשל כנחלים נטיו על אהל נשים. וכענין דידוע דנשים מקרבא הנייתא לעניים וכדומה בצדקה וחסד שנמשל לנחל שוטף צדקה. באשר הוא נמשך להיטיב לזולתו כמו נחל. והמובחר שבחסדי נשי ישראל הוא אם מביא ע״י זה את אחרים לתורה ועבודה וכדאי׳ בברכות פ״א הני נשי במאי זכיין באתנויי גברי ודרדקי בי מדרשא שהרי נשים בעצמן אין להם קדושת תורה ועבודה ורק המה כמקוה טהרה לישראל שמביא לידי קדושה. וכמש״כ בפרשת חקת עה״פ והזה הטהור ודרשו לרבות את האשה. ומש״ה ע״י זכות מרים ניתן הבאר וכשמתה נסתלק. ואמרו במו״ק למה נסמכה מיתת מרים לפרה לומר לך מה פרה מטהרת את ישראל כך מרים מכפרת. וכ״ז משום שצדקת מרים היה נמשל למים של מעין המטהר ולפרה שמביא לידי קדושה. וזהו שמשבח לנשי ישראל באופן היותר נפלא. דכמו נחל אפי׳ אם אינו כשר לטבילה מחמת שאין בו מ׳ סאה או שהוא זוחלין. ג״כ הרבה נהנים ממנו. מכ״מ יותר טוב הוא אם הוא נטה למעין או לנהר גדול להשלים הכשרו ומביא לידי קדושה כך מעשה נשים שבאין לעזר אדם אפי׳ אינו מיוחד לצורך קדושה. ה״ז טוב כנחל צדקה. אבל עוד מה טובו שהמה כנחלים נטיו להביא לידי קדושת תורה ועבודה. כגנות עלי נהר. הוא משל על אוהל אנשי יעקב. והנה משונה גידולי גנה לשדה. דשדה אינו נזרע אלא מין א׳ או שנים משא״כ זרעוני גינה המה רבים. מכ״מ כל גן יש בו מין א׳ שהוא העיקר אלא שסביביו נזרע עוד הרבה מינים מעט מעט. כך כל איש ישראל מלא מצות ה׳. אבל כל א׳ יש לו מצוה א׳ ביחוד להיות נזהר בה ביותר כדאיתא במכילתא פ׳ בשלח רנ״א כל העושה מצוה אחת באמנה זוכה כו׳ ובירושלמי קידושין ספ״א עה״מ כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו׳ ומפרש בירושלמי שעושה מצוה אחת בזהירות יתירה. ובמדרש קהלת עה״פ אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה וגו׳ מפרש אוהב מצות לא ישבע מצות ומי שאין לו מצוה אחת שיהא לו תבואה וגו׳. ועי׳ מש״כ ר״פ אתם נצבים עה״פ כל איש ישראל שכל איש נידון ביחוד על דבר המיוחד לו. ושעליו להזהר ביותר. והיינו שהמשיל כל א׳ מאנשי יעקב כגנה שיש בה מין מיוחד ומכ״מ מלאה מינים רבים. אמנם גנה שאינה על הנהר ממהרת לשנות צורתה. ועלי ירקות נובלים מהר ונראים כמושים. אבל שעל הנהר בכל בוקר מתחדש ומתחזק ביופי גידול כל ירק. כך האדם שאינו מתחזק בכל יום. מעצמו יורד מעט מעט ממעמדו בעבודת ה׳. ע״כ המשיל מה שראה אנשים שנמשלו כגנת עלי נהר. שמתחזקים ומתחדשים בכל יום. כאהלים נטע ה׳. זהו משל על משכן של קריאי עדת ה׳ לצרכי רבים וגמילות חסדים. וכבר ביארנו בספר שמות בפרשת מזבח הקטרת. דגמילות חסדים נמשל לבשמים. ועל זה כתיב בשה״ש שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים וגו׳ נרד וכרכם וגו׳ וביארנו שהמשולחים בדרך פרעות מכ״מ המה פרדס רמונים מלאים מצות כרמונים ומפרש איזו מצות היינו נרד וכרכום וגו׳ היינו מיני גמ״ח ובביאורי שם בס״ד יבואר יותר. וזה לא כמצות התורה שנמשלו לשמן וע״ז כתיב ושמן על ראשך אל יחסר זה מעשה טוב. והטעם דכמו שמן אין בו שום ריח מצד עצמו רק קולט כל ריח. וכשסכין בשמן בשר אוהב ה״ז נעשה שמן ערב מפני ריח שקולט. ולהיפך סיכת בשר שונא הוא משוקץ. משא״כ בשמים אין נ״מ מי שנושאו. כך מצות ה׳ אין בו טעם ודעת אנושי שיהנה בהם דעת האדם. ורק ישראל המצווה על כך מתבסם הרבה בו. אבל כשעושה אותו עובד כוכבים אין בו שום טעם וריח. משא״כ גמ״ח נאה לכל אדם מש״ה נמשלו עוסקי בצרכי צבור בגמ״ח כאהלים. אכן כל גמ״ח ישנם בכל אוה״ע והדעת נותנת עליהם אבל בישראל יש ביחוד גמ״ח לשם ה׳. וכאשר נזהרו ע״ז כמש״כ בספר שמות בפ׳ והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ובפרשה משפטים בפסוק נעשה ונשמע. וביותר כשעושין גמ״ח השייך רק לתורה ולעבודת ה׳ ה״ז כאהלים נטע ה׳ וכארזים עלי מים. זהו משל על משכן השני שהוא קבוץ לתורה ולתעודה שאין למעלה ממנו. ומשם נעשים גם נביאים וכל גדולי ישראל שאפשר להיות. והנה כבר המשיל הכתוב בפרשת שופטים כי האדם עץ השדה אמנם יש ד׳ מיני עצים. א׳ הוא קוץ מונד אשר לא ביד יקחו שאין בהם תועלת. ולא נבראו אלא כדי להזיק לאחרים ולהיות כברזל ועץ חנית. היינו מזיקים בעצמם או משמשים למזיקים. או לשרוף אותם להחם בם בימי שֶבֶת היינו בעת מנוחה. וכדומה רשעים לא נבראו אלא ליום רעה. פי׳ או שיהיו משחיתים לאחרים או שיהיו נשחתים המה. ויתקדש בזה שמו ית׳. ב׳ עץ האטד. שחסים בצל ענפיו ועליו וכדומה לו אנשי בעלי ד״א. ג׳ עץ פרי. וכדומה בעלי מצות שנמשלו לפרי כדאי׳ בע״ז דף י״ט אשר פריו יתן בעתו זה מעשה הטוב. אבל אין נהנים מגוף האילן בקיומו. ד׳ ארז שנהנים מגוף האילן בבנין וכדומה בעלי תורה שהאדם בעצמו מזדכך בכל הליכותיו ודרכיו ושיחת חולין שלו. ובאשר יש ארז שטוב לבנין בעה״ב א׳. ויש ארז טוב לתורן עלי מים. והרי הוא מקיים אלפי ב״א. כך יש ת״ח שטוב הוא לסביביו וקרובים אליו. ויש חכם שמנהיג עולמו וכקברניט לספינה. וה״ז כארזים עלי מים שמשתמשים בו על המים. וע׳ ספר בראשית ב׳ בענין הנהרות ובספר דברים י׳ י״ב וריש פ׳ אתם נצבים. שנתבאר ג״כ ד׳ אופני בני אדם. וכל א׳ יש לו דין ומשפט בפ״ע. אכן בלעם ראה המובחר והטוב שבכל אופן: יזל מים וגו׳. אחר שהראהו הקב״ה שבחן של בניו. הראהו שבחי הדורות משעה שנכנסו לארץ עד ימי משיח שיבא ב״ב. ולא ראה ימי הרעה רק ימי הטובה כדי לנקר את עיניו ונגמר זה הענין בפעם הרביעית. ואמר על דור השופטים שהיה להם מלחמות וגלו הרבה בקרב אוה״ע. ואנו לא ידענו ועוד היום יש מקומות שנמצאים ישראל שאומרים שהן מזמן פילגש בגבעה. ומי יודע אם לא גלו בעת שנתגברו עליהם בימי שפוט השופטים ובלעם ראה הטוב שבזה הפרט ואמר יזל מים מדליו וזרעו במים רבים. ביאור המשל דאם מגיעים דלי מלא מים למים רבים מיקרי זריעה ומש״ה מהני השקה לטהר המים כפרש״י ביצה דף י״ז ובכורות דף כ״ב. אע״ג שמכ״מ מי הדלי עומדים בפ״ע ולא נבטלו לגמרי אלא נזרעו ונתחברו. משא״כ אם תפול טיפה מים לנהר לא שייך לומר זריעה והשקה אלא הטיפה נתבטלה בתוך הנהר. כך אם גולה מאומה אחת לחבירתה אם הגלות הוא סך רב. אזי המה עם בפ״ע עומדים ומתחברים להמושל בם. אבל אינם בטלים לגמרי משא״כ אם גולה גוי אחד באומה שלמה אזי הוא בטל לגמרי אבל לא כן ישראל שאפי׳ גולה קצת ממנו לאוה״ע שנמשלו למים רבים. כמאמר ישעיה הנביא הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון וכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מכ״מ אינו בטל לגמרי. אלא מתחבר לו כדכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם אבל מכ״מ אינם בטלים לגמרי ועושים פרי לשמו ית׳ וזהו דבר בלעם יזל מים מדליו. אפי׳ אינו אלא נזילה שהוא טיפה מן הדלי. וזרעו במים רבים. מכ״מ אינו אלא כזריעה במים רבים ולא בטל ממש. והדבר מובן שאחר שהוא בזריעה שמחובר לארץ מכ״מ עושה פרי למינו כך ישראל אע״ג שהוא גולה מכ״מ בסוף יוצא ממנו זרע רשום בקרב האומה שהוא גולה ומתקדש על ידו שם שמים והוא עיקר התכלית של הגלות כמש״כ בפרשת שלח עה״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. והנה אע״ג שזה השבח ראה בלעם עוד לפני שהגיע לדור של שאול כמש״כ. מכ״מ נכלל בזה כל ימי הרעה אשר ישראל גולים לאוה״ע: וירם מאגג מלכו. יחל הרמת המלוכה מאגג. משעה שיהי׳ כובש שאול את אגג ועשה בו כליון גדול: ותנשא מלכותו. כת״י ובגין דיחוס עלו יתנטיל מיניה מלכותיה. מלשון ישא את ראשך מעליך. ככה ראה שניטל מלוכת שאול ג״כ מאגג. אמנם אין בזה קללה. כי מה שהורם המלוכה משאול לא היתה לאוה״ע ולטובתם. אלא לכבודם של ישראל כדי שיצמח קרן דוד שרואה בלעם: אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו. כאשר הגיע לדוד. והוא מצליח במעט זמן באופן יותר נעלה מדרך מלוכה מצלחת שמגעת בכמה שנים ובכמה סיבות וכדתניא בספרי פ׳ זו מלכות זו מתגאה ומשתחצת כו׳ וביארתי עה״ס בזה ולא כן היה גדולת דוד . וזהו מה שראה בלעם. ואמר שהאל והוא הכח האלקי שהוציאו ממצרים כתועפות ראם לו. וכבר פירשנו תועפות לשון ויעף וכן תועפות הרים. הוא משל לפריחה בגבוה. והראם אם שהולך בדרך הילוכו לאט לאט. מכ״מ הוא רץ מאד ע״י פסיעותיו הגסות כן אע״ג שדוד הלך בדרך הטבע בצבא הגבורים מכ״מ הלך פסיעות גסות מאד. עד אשר יאכל גוים צריו. יאכל גוים שהם צריו. ולא כל אוה״ע. ולא כמו שכתוב להלן בנבואה למלך המשיח וקרקר כל בני שת ויבואר שמה. אבל בימי דוד אכל רק גוים שהם צריו: ועצמותיהם יגרם. הנה בשאול המלך כתיב ואל כל אשר יפנה ירשיע וגבי דוד המלך כתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. ובשניהם הכונה שהצליחו במלחמתם. אבל הנ״מ שביניהם שיש מתגבר במלחמה ואינו כובש את שכנגדו תחתיו. ורק מפיל ומחליש אותם. נמצא אינו מצליח את אומתו. אלא מרשיע את שכנגדו. ויש מתגבר וכובש תחתיו. וזהו הצלחת האומה. וזה היה הנ״מ בין שאול לדוד. שאול היה רק מחליש ומרשיע את שכנגדו. ודוד היה כובש ומעמיד נציבים שלו באדום ובמואב וכל האומות שכבש. וטעם השנוי נתבאר בספר דברים ל״ג י״א יע״ש. וזהו מה שראה בלעם ועצמותיהם היינו חזוק של הגוים. יגרם. מלשון גורר שגררם אליו וטפלם לישראל: וחציו ימחץ. שהנ״מ עוד בין שני הכיבושים דהמרשיע את שכנגדו אינו מחליש אלא לשעה. עד שיתחזקו בעוד כמה שנים. וא״כ ההכרח להיות נשמר. כמו שאמר הנביא לאחאב בעת כבש את ארם בראשונה לך התחזק וגו׳. משא״כ מי שכובש תחתיו ומעמיד נציבים. הרי אינו מניח להם שיתגברו. וא״צ להזהר עוד וזהו מה שראה בלעם על דוד וחציו ימחץ. ישבר את החצים שנלחם בהם שלא יהא נצרך עוד למלחמה. וכך היה בסוף ימי דוד וכל ימי שלמה: כרע שכב כארי. מאז שכב במנוחה. ושוב לא מצא איש ידו להעיר מלחמה עליו: וכלביא מי יקימנו. אפי׳ מאומה אחרת שלא כבש אותם. לא ירא עוד שיתגרו עמו: מברכיך ברוך וגו׳. לא רק בפועל ללחום עם ישראל בתנופת חרב. אלא אפי׳ בדבור ובקללה יראו להתגרות עם ישראל. באשר ראו בחוש אשר מברכיך ברוך וגו׳: לקב אויבי. ביארנו כ״פ שאויב נקרא מי שבלב הוא נוטר שנאה. וצורר הוא בפועל כמש״כ בפרשת בהעלותך י׳ ט׳. ומש״ה אמר בלשון אויבי. באשר באמת לא ראה שעשו עמו רעה בפועל: ברח לך. הוא מליצה על ההולך יחידי בלא שפעת אנשים ההולכים עמו לכבודו והכבודה הולכת לפניו. ומש״ה ההכרח ללכת לאט. אבל ההולך יחידי כבורח הולך מהר: אם יתן לי בלק וגו׳. היינו בשליחות השניה שהודיעו שקרא אותו אליו אמר לא אוכל לעשות קטנה או גדולה. ובזה הלשון נכלל ג״כ טובה או רעה. שקללה הוא בטבעו ונקל לו מש״ה היא קטנה משא״כ טובה הוא גדולה משום שכבד ממנו: ועתה וגו׳ איעצך אשר וגו׳. לפי הפשט ה״פ אומר לך בעצה שלא תתגרה עמהם. כי אין לך לירא מהם כעת שהרי נזהרו עליך: אשר יעשה העם הזה לעמך. יהיה באחרית הימים. ופי׳ אחרית הימים אינו אחרית ימות עולם אלא תקופה שהוא עומד בה היינו של ביאת ישראל לארץ שנמשך עד ימי דוד. וע׳ מש״כ בספר בראשית מ״ט א׳. אבל עתה אין לך לחוש ולהתחרות עמהם. והדרש בזה שיעץ להפקיר הבנות לזנות וכמפורש בפרשת מטות הן המה היו לבני ישראל בדבר בלעם. וא״כ ה״פ לכה איעצך איזה דבר שיהיה גורם התרועעות ואהבה. וא״כ אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים אבל לא עתה. והיינו עצה דזנות שגורם אהבה. ושמעתי רמז בכאן בשם הגאון מ׳ מרדכי האב״ד ד״ק פינסק זצ״ל שמרומז במה שאמר אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים היינו גלה לבלק עצה מה שיהפך עם ישראל לערלים באחרית ימי האדם. היינו כדאיתא בגמ׳ דהבא על ארמית אינו ניכר למהול. ונמשכה ערלתו אחר מותו: וישא משלו. כ״כ היה מעלת בלעם באותה שעה. עד שבדבריו עם בלק ראה מחזה שדי. וע״ז השעה אמרו חז״ל בספרי ס״פ ברכה ולא קם בישראל כמשה אבל באוה״ע קם ומנו בלעם. כמבואר שם שהביא מקראות שבזו השעה לבד. וגם זה אינו למעלת בלעם ח״ו. אלא בשביל כבודן של ישראל: ויודע דעת עליון. הוסיף כאן לומר שיודע גם התכלית ורצון הקב״ה להגדיל את ישראל כ״כ. לא כמו עד כה שהיה רק כמו ידיעת הטבח בסעודת המלך כמש״כ לעיל שאינו יודע שום טעם לרצון המלך לעשות סעודה גדולה כ״כ לכבוד אותו איש. כך לא היה יודע אז בלעם טעם על גדולת ישראל. משא״כ בנבואה זו ידע תכלית הדבר מה דעת עליון וכאשר יבואר לפנינו. והיה מתפאר בזה כמו שהטבח מתפאר לשומעי דבר הסעודה שהוא יודע כונת המלך: אראנו ולא עתה. רש״י מפרש כל המקרא על דוד המלך עד וירד מיעקב. ואאל״כ דא״כ היאך יתפרש וקרקר כל בני שת. והלא דוד המלך לא נגע אלא באומות סביבות א״י. אם לא שנאמר דזהו מש״כ ויצא שם דוד בכל הארצות שפחדו וחלו מפניו גם מרחוק. אבל לא שייך ע״ז לשון וקרקר. והרמב״ן פי׳ הכל על משיח. וגם זה אינו נכון דא״כ היאך שייך לומר ומחץ פאתי מואב. ואיזה אומה מואב יהיה בימי המשיח ואפי׳ יש איזה שארית למואב. מכ״מ לא שייך לומר פאת מואב. וגם קשה משמעות המקרא אראנו ולא עתה משמעו שהוא מ״מ קרוב. אלא שלא עתה. ואח״כ אמר ולא קרוב. אלא העיקר כמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פי״א שזה המקרא קאי גם על דוד גם על משיח. ופי׳ אראנו ולא עתה על דוד. אשורנו ולא קרוב על משיח. אמנם נוסיף ביאור על דברי הרמב״ם ז״ל וגם יבא איזה שינוים לפי דעתי: דרך כוכב מיעקב. זה דוד ופי׳ דרך עשה לו דרך בפ״ע. והענין דבמה שלקח בועז את רות המואבית ואז החלה להתנוצץ גדולת המשפחה כמש״כ בספר בראשית מ״ט י׳ מקראי דמיכה המורשתי. וכך עלה במחשבה שיהא דוד ומשיח יצא מרות כדאיתא ביבמות פ׳ הערל והנה בועז היה כוכב מזהיר בדורו שהרי היה שופט וגדול בדורו מכ״מ נשיאת רות לא היה ברוה״ק ובדרך הנהגת ישראל כי אם כמו עדת יעקב בהיותו נצרך לאשה והיא אשת חיל ע״כ נשאה. וא״כ היה מצד הסברא והליכות טבע רוחנית בקרב ישראל אשר הנושא אשה שאינה מיוחסת אינו יוצא ממנה זרע הגון. אבל באשר כמו בהליכות טבע הגשמית מלך פורץ לעשות לו דרך כך בהליכות טבע הרוחנית. וכמש״כ עוד בספר בראשית ל״ח א׳ במעשה יהודה ותמר. והיינו מליצת דרך כוכב מיעקב כוכב מעדת יעקב עשה לו דרך חדש ויצא דוד. וכן מלחמת דוד היה הכל שלא בדרך נס כי אם בקבוץ גבורים ובעזר ה׳. והיינו דרך כוכב מיעקב: וקם שבט מישראל. זה משיח שמכונה בשם שבט כדכתיב והכה ארץ בשבט פיו. וכל הליכותיו יהיה בדרך אדם המעלה רם ונשא. וזהו מישראל: ומחץ פאתי מואב. זה דוד שהכה כל הפאות של מואב היינו אדום מדרום ועמון וארם מצפון ומכש״כ מואב עצמו. אלא נעשה מואב כאן מרכז של הנבואה כמובן לפי ענין השעה: וקרקר כל בני שת. זה משיח שיהרס הליכות כל בני שת ואין הכונה כל אוה״ע. אלא הן המה ביחוד עובדי אלילים. באשר בני שת היינו בדור אנוש הוחל לקרוא בשם ה׳ וביאר הרמב״ם בהל׳ ע״ז פ״א שאז טעו לחשוב כי עזב ה׳ את הארץ ומסר לכוכבים ומזלות ומזה יצא עבודת אלילים. וניבא שמשיח יהרס הליכות אלה והאלילים כליל יחלוף וע״ז אמר בלעם ויודע דעת עליון. דלהכי מגדיל ומחבב את עמו ישראל באשר שע״י יגיע לתכלית בריאת העולם אשר ימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. והיינו ע״י משיח: והנה אמר כל בני שת ולא כתיב בני אנוש. למדנו שגם אנוש היה מן התועים. וכמש״כ הרמב״ם שם ובשאלתות דר״א שאילתא א׳: והיה אדום ירשה. כיון שבא למשיח. כלה ענין דוד. ומכאן ואילך מדבר רק על משיח [ולא כפי׳ הרמב״ם בזה שקאי על דוד שנאמר ותהי אדום עבדים לדוד דא״כ במאי נחשב אדום ביחוד מארם ועמון. וכבר ביארנו שכל אלו בכלל פאתי מואב. אלא קאי על מלך המשיח] ומתחלה ניבא על עובדי אלילים שהן בני שת. ואח״כ ניבא על אמונת אדום. כי ע״כ נקרא גלת החל הלז גלת אדום. באשר מקור האמונה נתקבלה תחלה ברומא. ומשם נתפשטה לכמה אוה״ע. והכל ע״ש אדום יקרא ואמר כי תהיה אדום ירשה. אומה של אדום לא תהיה עוד בארץ שעיר. כמו שהיה לפנים שם אדום רק שם. כמש״כ בספר בראשית ל״ו כ״א ובספר דברים כ״ג ח׳ לענין דין אדומי שלא נקרא אדום אלא היושבים בשעיר הוא אדום אבל בימי משיח תהי אדום במדינות שירשו בארצות אחרות דוקא: והיה ירשה שעיר אויביו. ארץ שעיר שהיה שם אדום מלפנים תהי ירשה לאויביו. וידוע מי הן אויבי אמונת אדום ומנגדיהם מעולם היא אמונת ישמעאל ושתי האמונות האלה לא יקרקר משיח. שהרי אינם בכלל בני שת באשר מכירים את ה׳ ואז יוסיפו להכיר ולהמליך את ה׳. ובזה יהיה וישראל עושה חיל. כבוד ישראל וחילו יהיה על שניהם. באשר יכירו יותר את ה׳ והמה יודעים ביותר את ישראל שהיו כבושים ת״י ויודעים כמה מסרו נפשם על כבוד ה׳ עתה יאשרו חילו של ישראל: וירד מיעקב. המון יעקב ירד מארץ ישראל: והאביד שריד מעיר. זה רומא כפרש״י. ובגמ׳ כ״פ נתכנה רומא בשם עיר סתם. וכבר פירשו הא דאיתא ביומא אלמלא גלגל חמה הי׳ נשמע המונה של עיר דקאי ביחוד על רומא. ועוד כמה מאמרי חז״ל. והיא העיר מקור כל צרות ישראל. את העיר הזאת יאבדו ולא ישאר שריד. ועליה נאמר ולא יהיה שריד לבית עשו ולא אמר הנביא לזרע עשו. אלא לבית עשו היא מקור דירה של האמונה שקיבל: ראשית גוים עמלק. באשר עמלק יצא ראשון למלחמה על ישראל בצאתם ממצרים. והטעם משום שעד כה היו מתנהגים כל אוה״ע בהליכות הטבע והמזל לבד. ובצאת ישראל היה שנוי בהליכות אוה״ע שיהיו נמשכים במקום שנוגע לישראל לפי השגחה פרטית שעליהם. מש״ה התעורר עמלק עוד לפני מ״ת להלחם. וכמו שביארנו בארוכה בספר שמות בפרשת עמלק. וזהו דבר בלעם ברוה״ק ראשית גוים עמלק. שהרי הוא מצא לב יותר מכולם למסור נפשו ע״ז להעמיד הליכות אוה״ע על מקומם: ואחריתו עדי אובד. שלא ישאר ממנו אומה נקראת על שמו: איתן מושבך. הן עתה אתה יושב במקום חזק. בקרב ישראל: ושים בסלע קנך. שים הוא מקור וצווי. זרע קיני נתחזק עוד יותר ותקעו אהליהם בסלע היינו חוזק של ישראל. והיא כח התורה אבן הראשה של גדולת ישראל כמש״כ בספר שמות ל״ט ל״ז בפי׳ דבר הנביא זכריה והוציא את האבן הראשה. והוא נבואה שבני קיני ישבו עם יעבץ. ונהיו בעלי תורה. ואח״כ יצא מהם יונדב בן רכב שידוע שנתברך שלא יהא זרעו כלה והמשיל ישיבתן בקן ולא בבית. משום שכך היה דרכם לשבת באהלים כמו קן שאינו קבוע במקום א׳. וכך היה דירת בני קיני כמבואר בספר ירמיה: עד מה אשור תשבך. אין הכונה על אומה אשור שהיה בבית ראשון. שהרי לא מצינו שנגע אשור לרעה בזרע קין וגם כי עיקר מושבותם היה ביהודה וירושלים. ושם נכשל גבורת אשור. אלא כדאיתא במדרש כל המלכיות נקראו בשם אשור. והוא מקרא מלא עזרא ו׳ כ״ב והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית ה׳. והכונה מלכי פרס אלא בשביל שמלכו גם באשור והיו מאושרים מאד בהצלחה ע״כ נקראו אשור. וכך הפי׳ בהושע י״ב אשור לא יושיענו ואכ״מ. ואמונת ישמעאל שמלכו ג״כ במדינת אשור והמה ג״כ הצליחו בתחלת מלכותם בהפלגה ולא כאמונת אדום אשר הרבה דמים נשפך מהם עד שזכו לשם. ואמונת ישמעאל היו כובשים במדבר ערב וכבש גם את הקיני המה הרכבים. ויאבדם וגם שבה מהם הרבה על אשר מיאנו לתת אמן בנביאם. ואמר בלעם כי אם יהיה לבער קין. עד מה. פירש איזה שנוי יעשה עמך במה שישבך כאשר תהיה לבער. שהרי גם המה אין עובדים ע״ז ואם לא היה קיני נכנס בישראל והיו בכלל עובדי אלילים כמו מדין הרי היו משתנים הרבה. משא״כ עתה שאין אתה עובד ע״ז. ואין השבי רעה אלא משום שנתגיירת אבל אם לא היו מתגיירים ולא היו נכנסים בתורת ישראל לא היה נחשב להם לרעה כלל אלא משום שכבר נתגיירו. אבל מכ״מ עד מה יהיה השנוי עליך: אוי מי יחיה משמו אל. הן כמה אוה״ע כבשו מלכיות תחתם כדי להרחיב ממלכתם. ולא בקשו להשחית אלא מלכים ושרים ולא ההמון. לא כן הלוחם בשביל אמונה המה לוחמים ומאבדים כל מי שאינו מאמין באלוה כמותו. וזהו שראה בלעם ברוה״ק וצעק אוי מי יחיה משמו אל. ממי שמשים דבר אלקות בעולם: וצים מיד כתים. עוד צעק אוי על מלכות כתים שהמה מלכות רומי אע״ג שהם לא לחמו מתחלת גדולתם בשביל אמונה כלל כי אם להרחיב ממשלתם מכ״מ המה כבשו שלא כדרך הכובשים וכדכתיב בדניאל (ז) בחיה הרביעית אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה. ע״כ צעק גם ע״ז אוי מי יחיה: וצים מיד כתים. בעת שישלחו כתים צי אדיר של מלחמה. וענו אשור. המה יענו כל אומה מצלחת שמכונה בשם אשור: וענו עבר. המה עדת ישראל שנקראו עברים ובאשר רומי לא החשיבה אותם בשם ישראל כי אם לאומה עברים ע״כ כנה הוא ברוה״ק כאן את ישראל בזה השם: וגם הוא עדי אובד. כי לא נפלה שום מלכות כמו כתים שהם בני רומי הקדמונים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך