תנ"ך על הפרק - במדבר כב - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר כב

139 / 929
היום

הפרק

בלק שוכר את בלעם לקלל

וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויסעו בני ישראל. ממקום ישיבתם: ויחנו. היינו המחנה היה בערבות מואב אבל מכ״מ היו ישראל מפוזרים בערי עבר הירדן ורק הארון ואהל מועד היה בערבות מואב כמש״כ ריש ספר דברים: לאמורי. לא כתיב לשני מלכי האמורי כדכתיב בס׳ יהושע ט׳ מקרא י׳ ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמורי וגו׳. וכן אמרה רחב שם ב׳ י׳. כי גבורות ישראל לא נגע לבלק להוסיף פחד על עצמו שהרי ראה והבין כי עז גבול מואב אלא באשר האמורי יושבי גבול ארצו כלו וראה שמזה נעשו ישראל שכניו וקרובים לארצו. וזה היה רע לו כאשר יבואר: ויגר מואב מפני העם. היינו ההמון מהם ירא שלא ירעו ולא ישחיתו בלי מלחמת תנופה וכדאיתא בב״ק דל״ח ב׳ דאנגריא היה שרי לישראל למיעבד במואב: ויקץ מואב מפני בני ישראל. הן המה חשובי וגדולי ישראל שלא יראו מהם שיעשו רעה כי אין דרך אדם גדול בכך אבל התבוננו בגדולתם והיו נחשבים בעצמם כקוצים שראו אותם מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם: אל זקני מדין. בת״י אי׳ ובלק בן צפור מדינאה מלכא למואב בעידנא ההיא ולא בעידנא חורנא דהכי הוי תנאה בינתהון למהוי מלכין לפרקין מאילך ואילך ע״כ. למדנו שכך היו התקשרות חמשת נסיכי מדין עם מואב שכל א׳ מהם יהיה מלך למואב איזה עת קבוע חליפות פעם זה ופעם זה ובאותה שעה שהגיע להנסיך למלוך על מואב היה בא למואב הוא וביתו עד שהגיע הזמן לשני ובזה יובן דכזבי בת צור לפי הדרש היה צור זה בלק במואב בעת הזנות היה ראש אומות ב״א במדין ובשעת מלחמת ישראל עם מדין כתיב הוא לשלישי. והיינו משום דבשעה שמלך צור הוא בלק היה הוא הראש במדין. ובשעת מלחמת ישראל כלה זמנו והיה שלישי. ובזה מתיישב ג״כ דפעם כתיב נסיכי מדין ופעם כתיב מלכי מדין. היינו שבמדין לא היו אלא נסיכים אבל מכ״מ הי׳ בכולם מעלת מלוכת מואב בראשם. ופעם א׳ כתיב נסיכי סיחון דזה קרוב לומר דבמלחמת סיחון על מלך מואב הראשון ונצחו. הסיר עטרת המלוכה מראשם ולא היו גם במואב אלא בתור נסיכים ומשנהרג סיחון חזרה המלוכה למואב. והנה סיפר הכתוב כי בעוד בלק היה במדין ולא הגיע שעתו ראה הרעה שהגיע למואב ולא יכול אז לעשות במואב אבל גרם שנדברו מואב עם זקני מדין ובשעה שהגיע שעתו למלוך על מואב עשה מה שעשה כיד המלך ובדברינו יובן הא שלא כתיב בראש הפרשה וירא בלק בן צפור מלך מואב את כו׳: ארץ בני עמו. של בלעם וכן פירש הרמב״ן וסיפר זאת הכתוב כדי להבין מאמר בלעם מן ארם ינחני בלק וגו׳ וביארנו שהתגעגע שלא היה עוד עסקו בחצרות המלכים לקלל וזה היה פרנסתו עד כה. אבל עתם כבר ישב בארצו ובאחוזתו ולא נצרך לכך רק משנאה לישראל נזדקק לאותו דבר. ועוד יש בזה כונה כמו שיבואר להלן שהיה עיקר הקפידה שלא ישא עינו הרעה על ישראל בדרך הילוכו מארצו למואב דרך ארץ סיחון מושבות ישראל כי כן סגולת ברכה וקללה ומש״ה נדוי בפניו חמור משלא בפניו ועי׳ מש״כ בפרשה נח. ומכש״כ בלעם שעיקר סגולתו היה עין רעה מש״ה הודיע הכתוב כי היה אז בלעם בארצו היא ארם צפון א״י ומואב בדרומה של א״י סמוך לאדום: הנה עם. לא אמר העם אלא כעם בלי שם רק כדרך עבדים המתפרצים ממלכם לרשת אחוזות ולהתיישב בארץ לא להם: הנה כסה את עין הארץ. ברבוי מופלג עד שמכסה את הארץ. וכמו דכתיב בארבה ויכס את עין כל הארץ. ושם מבואר משמעות עין הארץ משגיחים עליה. כך משמעו כאן שא״א להשגיח לטוב המדינה בשביל שישיבתם מקלקל הרבה: לכה נא ארה לי. לא אמר שיאור במקומו כי ידע שעיקר היכולת וכחו הוא בעינו הרע ע״כ מוכרח לילך לראות ולהביט: כי ידעתי את אשר תברך מברך. באשר מנהגו היה גם לברך ולקבל שכרו משלם אבל באמת לא היה בכחו לברך אלא ידע ע״י כישוף וחכמת איצטגנינות מי שמזלו יפה וברכו ומקבל שכרו אבל בלק ידע היטב זה הענין ואמר כי יודע הוא את אשר תברך הרי הוא מבורך מכבר. אך ואשר תאר יואר. עינו הרעה פועלת באמת להחיל קללה אפי׳ על מי שאינו מקולל מקודם ע״כ הוא מבקש שיקלל את העם ולא שיברך את מואב שיהיו ניצולים מרעת ישראל: וקסמים בידם. מיני כישופים להתבונן אם יצליח משלחתם והמה באו ובחנו וידעו הסוף וחזרו לאחור אבל שרי מואב ישבו עם בלעם שהם לא ידעו מדברים כאלה וגם הלא חזק עליהם דבר מלכם: כאשר ידבר ה׳ אלי. בכל הפרשה בלעם אומר ידבר ה׳ ובמעשה כתיב שם אלהים. דנבואה בשם ה׳ גבוה במעלה מנבואה בשם אלהים כמש״כ בס׳ בראשית י״ז א׳ ולעיל י״ב ו׳. ובלעם בגסות רוחו אמר שידבר עמו ה׳ ולא כן היה רק במחזה שניה עלה ודבר בו ה׳ כמו שיבואר להלן כ״ג ט״ז: הנה העם. לא כיחד בלעם לפני ה׳ שיודע חשיבות אותו עם מעולם כי מצוין היה גם במצרים ע״כ אמר העם: לכה קבה לי. רש״י בשם המדרש הביא דקבה קשה מארה שהוא נוקב ומפרש ולכאורה אינו מובן דא״כ האיך בפעם השנית שראה בלק שלא נוח לקלל ישראל חזר ואמר גם הוא לכה קבה לי. וגם א״כ האיך אמר בלעם בראשית דבריו מן ארם וגו׳ לכה ארה לי יעקב וגו׳ מה אקוב וגו׳ והלא לא ביקש אלא לאור ולא לקוב. ואם אינו יכול לעשות גדולה לקוב מכ״מ יעשה המעט לאור כמו שביקש. אלא הענין דבאמת כתיב במשלי כ״ו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא וא״כ א״א שתחול הקללה אם לא שיש איזה עון. וכמו דכתיב בס׳ שופטים וישב אלהים את רעת אבימלך וגו׳ ותבא עליהם קללת יותם הרי דהקללה בלא הרעה לא היתה פועלת ובלעם ידע היטב כ״ז משא״כ בלק. ע״כ ביקש בלק סתם ארה לי. בלי הביט ולפרש החטא והחוטאים. אבל בלעם ידע דזה א״א בע״כ צריך גם זה לראות בעין רואה כח הטומאה המרחף על החוטאים ולפרש בשעת הקללה וע״ע להלן י״ז בדבר בלק שנית. ואולם אחר שיפרש הוא גרוע מארה בלי פירוש אע״ג שהיא חלה על ראש החוטא אם כוונה המטרה בלי דעת המקלל. וע״ע להלן במאמר בלעם. [וכ״ה בברכה כמש״כ בס׳ בראשית ט׳ מקרא י׳]: להלחם בו. באשר ידע כי אין רצון ה׳ להכות את ישראל. מש״ה אמר להלחם בו שבזה יגרשהו ממנו בלי הכאה: לא תלך עמהם. שהמה הולכים בדרך המלך ויגיע שמה ראות עינו של בלעם. וזה עיקר דיוק לשון הקב״ה שאמר עמהם. אבל לא מנע ממנו הליכה לבלק לגמרי ועוד יבואר: לא תאור. בלי עין רעה: כי ברוך הוא. ומקלליו יכרתו: ויקם בלעם בבקר. מצא בגסות רוחו מקום להגיד התפארות כי הקב״ה חש לכבודו עד שאמר בלשון כי מאן ה׳ לתתי. לשון לתתי. משמעו טובת מקבלי מתנה. שבזה שיהלך עמהם יהא נחשב להם לכבוד והקדוש ברוך הוא אינו חפץ לתתו להאנשים האלה. וע״כ השכים בבוקר ומזהירם לשוב לארצם. באשר ממילא מובן כי אין זה כבודו אם ישבו עמו. מש״ה אמר לכו אל ארצכם. שהוא מיותר לפי הענין. אלא כמצוה שילכו ממנו כי המה נגד כבודו. והנה כיחש הרשע להם כונת לשון הקב״ה. אם בזדון אם בלי שום לב: מאן בלעם הלך עמנו. ודאי אמרו לשון בלעם שאמר בשם ה׳ לא תלך עמהם אלא זהו עונשו של מתפאר בשקר. שגם האמת לא ניתן להאמין ע״כ לא האמינו בעיקר הדבר כי מאת ה׳ הוא שלא ילך. אלא מאן בלעם הלך עמנו. אבל בלק השיב על לשון שאמרו כי מאן ה׳: אל נא תמנע מהלך אלי. הוסיף בלק לאמר בלשונו אלי. מה שלא הי׳ זה הלשון בראשונה כי באמת בשליחות הראשון הי׳ עיקר הכונה להלוך למקום ישראל ולתת בהם עין ולקללם. אלא שממילא הי׳ בא אח״כ לבלק לקבל שכרו. אבל בלק הבין היטב כונה בלשון הקב״ה שאמר בלעם בשמו. שהכונה שלא ילך בדרך אתם. ע״כ אמר עתה אל נא תמנע מהלך אלי. באיזה דרך שיהא. וכסבור שבבואו אליו יפתהו לשום בהם עין מראשי ההרים כאשר כן הי׳ וגם יכול לו כמו שיבואר. ולהפיק רצון גסות רוחו אמר לו כי כבד וגו׳. וגם שלח שרים רבים ונכבדים מהראשונים: ולכה נא קבה לי. עתה אמר גם בלק קבה לי. באשר לא יהא רואה את ישראל בעיניו. בע״כ צריך הוא לפרש את המקולל. משא״כ מתחלה כשרצה בלק שיעבור בלעם דרך ישראל רצה שיקלל העם שהוא רואה: לעשות קטנה או גדולה. כמו שבעיקר ההילוך שהיא גדולה לא יכולתי בלעדי רשותו. כך לעשות פי׳ לדבריו ולהתיר לעצמו ללכת עתה עפ״י הדיוק מה שאמר עמהם. אין לי יכולת ובכלל קטנה או גדולה נכלל עוד ענין שיבואר לפנינו כ״ד י״ג: אם לקרא לך. אם אין עיקר ההליכה הוא שיהא עמהם בדרך מושבות ישראל. אלא הקריאה שתבא להם: קום לך אתם. ולא אמר ה׳ קום לך עמהם. היינו משום דלשון אתם משמעו שלא בהשתוות והתרועעות כמש״כ לעיל י״א י״ז והדבר מובן שיהי׳ נזהר מלכת בדרך ישיבת ישראל. כי אם מן הצד. והרשע לא עבר ע״ז בפועל ממש. כאשר יבואר לפנינו. אבל מכ״מ במחשבתו הלך בדעתם ומש״ה כתיב וילך עם שרי מואב. ולא כתיב את שרי מואב. וכן משמעות ושני נעריו עמו. בדעה אחת ולא כמו דכתיב גבי א״א בעת עקידה ושני נעריו אתו וע׳ מש״כ שם. והנה הליכה עם שרי מואב הי׳ בתחלת יציאה מן הבית. ואח״כ נפרד מהם כמו שיבואר: ושני נעריו עמו. כבר למדו מזה חז״ל להתנהג בד״א שלא לילך בלי לויית שני משרתים. וכדאי׳ ברבה. אבל לכאורה הוא פלא הרי הלך עם השרים. ותו מדוע לא כתיב בתחלת הענין וילך עם שרי מואב ושני נעריו עמו. אבל מזה למדנו דמתחלה מוכנים היו להפרד בבואם למושבות ישראל. והשרים הלכו בדרך המלך. ובלעם נפרד מהם והלך בארחות עקלקלות. והכל כדי שלא לראות מושבות ישראל. ומש״ה הכין מתחלה שני נערים. וע״ע בסמוך בפסוק ל״ה. ובזה מיושב מה שלא נפלאו שרי מואב בראותם זה הפלא מן האתון וכל הענין. אלא כדברינו שלא ידעו מכ״ז כלל. ועדיין יש להתבונן למאי הודיע הכתוב שהלכו שני נעריו עמו. אם בשביל ללמדנו דעת ד״א הלא טוב לנו ללמוד מאברהם אבינו שהלך עם שני נעריו וכמבואר בבראשית רבה בפ׳ עקידה. אלא כדי להבין עוד מדוע לא חשו הנערים להנהיג את האתון על הדרך. ומזה נלמוד דגם המה אע״ג שלא ראו את המלאך מכ״מ נפל עליהם פחד כמו שהי׳ בחנני׳ מישאל ועזרי׳ בעת שראה דניאל את המלאך והמה אע״ג דלא חזו מזלייהו חזו ויברחו בהחבא. כך הי׳ נערי בלעם מבוהלים ונדהמים מרוב פחד. ורק בלעם דבאמת רב גוברי׳ שהרי הזדקק לדבר עם המלאך אח״כ וגם נדבר עם ה׳. ע״כ לא נבהת מזלי׳ ולא הרגיש מאומה. אמנם הי׳ לבלעם להבין מפחד הנערים שלא דבר ריק הוא. וכן ממעשה האתון שלא הסכינה בכך. וזה הי׳ באמת תוכחת האתון. אבל בלעם הקשה לבו שלא יחת מפני כל. וכסבור שיש שר לישראל עומד לנגדו. אבל הוא אין לו לירא ממנו. עד שראה מלאך ה׳. והבין כי הוא המלאך משרים הראשונים. ואין בכחו להלוך נגד רצונו. ע״כ התרפס לפניו. וענין החרון אף וגם דיוק לשון כי הולך הוא. יבואר לפנינו פסוק ל״ב: ותרא האתון. ולא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון. ומה שפרש״י שנתן הקב״ה רשות לבהמה לראות כו׳ כשיראה מזיקין עכ״ל. אינו ענין למלאכים שכלים הנבדלים בקדושה. ותו למאי התראה לה עם חרבו שלופה בידו. הן מה שהתראה לבלעם כך. הוא ניתן ללמדו בינה כמבואר בפרש״י בשם המדרש. אבל להאתון הי׳ די להפחידה במראה איומה אלא נראה שלא התראה לה במראה מלאך ה׳ כי אם במראה אדם וחרבו שלופה בידו. ונפחדה כטבע הבהמה לפני האדם. וגם מפני החרב. אמנם גם זה הי׳ שלא בטבע לראות שהרי לא ראה בלעם וכקושית הרמב״ן ז״ל. אלא הי׳ ראי׳ נפלאה שיהא מלאך נראה בדמות איש. ומכ״מ ניחא הא דלא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון היינו כדי שלא יהי׳ מוכח שהאתון הבינה שהוא מלאך ה׳. מש״ה לא כתיב כלל. דאע״ג שראתה מכ״מ לא ידעה מאומה ולא נגלו עיניה. ואולי לזה כוון רש״י דלפרקים בהמה רואה מזיקין היינו שדים. ונדמה לה באותו פנים. ובלעם לא ראה גם זה: להטתה הדרך. מדלא כתיב במקל כמו להלן בשלישית. מובן שהכה אותה בידו. ופירש הכתוב שלא הכה אותה כדי שתרגיש כאב. אלא הכתה בידו להטתה הדרך. וכן הי׳ שבהכאה זו הטה אותה לצד הדרך: ויעמוד וגו׳. המלאך עבר מפניה. וגם היא הלכה בדרך. אבל באשר לא היה דרך המלך. כלתה אחר כך והגיע הילוכו במשעול הכרמים. ושם עמד המלאך שנית: ותלחץ אל הקיר. הטתה עצמה מאמצע המשעול אל הצד סמוך לקיר: ויוסף להכותה. היה מכה בידו בחוזק כדי שתרגיש ותעמוד ברגל ישרה: כי התעללת בי. מלשון התלוצצות. נעשית לץ בי. וכן הפי׳ בס׳ שמות את אשר התעללתי במצרים: וירא את מלאך ה׳ וגו׳. הוא ראה את המלאך והבין מי הוא בגדולתו ושאין בכחו לעמוד לפניו: ויקוד וישתחו לאפיו. כחק הנביא להשתחוות למלאך וכן עשה יהושע: כי ירט הדרך לנגדי. שורש ירט הוא מלשון ריצה בלי דעת הרץ ומזה השורש נקרא מקום מרוצת המים רהטים. והנה כ״ז שאדם רחוק מן החטא. אין החטא מרקד כל כך וכדכתיב לפתח חטאת רובץ. אבל אחר שמתקרבים בדעת קשה מאד להתגבר על יצה״ר. ונמהר לגמור העבירה כמעט בלי דעת צלולה. וכלשון הכתוב במשלי ז׳ כמהר צפור אל פח. והנה יצרו של בלעם היה חזק להביט על אחרים בעין רעה ולהזיק. מכש״כ בקוותו לשכר הרבה ע״ז. והקב״ה הזהירו על כך אבל עלול היה שבבואו לבלק יעבור על דבר ה׳. וכן היה באמת כדכתיב וירא משם קצה העם. ויבואר עוד שם ולולי חסדי ה׳ ששינה הליכות עולם ולא רגז אז היה מזיק הרבה וזה היה עיקר חטאו בענין הלז. ומש״ה חרה אף של הקב״ה שידע שלא יתחזק לפי טבעו. והיינו דכתיב כי הולך הוא. בטבע רעה שלו וזהו כי ירט הדרך. דרכך מתקרב ונמהר להיות לנגדי: ותט לפני. מפני כבוד איש כדרך בהמה לפני אדם: אולי נטתה מפני. מפני פחדי שהיה פחד מיתה. כמסתפק בדבר. דבאמת אין מלאכים יודעים מחשבות זולת הקב״ה לבדו . מש״ה אמר המלאך כמסתפק שהיא נטתה לפני כבודי ואולי מפני פחד מיתה: כי עתה וגו׳. ביאר שבאמת הייתי נראה בזעף עד שהבינה כי באתי להרוג אותך מכש״כ אותה. אלא ואותה החייתי. הא שלא מתה באמת מפני הפחד הוא משום שהחייתי אותה. כ״ז היה ללמד לבלעם שאין הקב״ה מונע מן החטא אלא מגלה למוכר אזנו ומביא חיתו לממיתי׳ ואם הוא מכ״מ מתעקש ומקשה לבו. אין אחריותו על הקב״ה: כי לא ידעתי. עיקר החטא הוא שלא ידעתי שהיה לו להתבונן מדבר האתון כי אתה השטן העומד: ועתה. כי הנני יודע: אם רע בעיניך. ולא תניחני לילך: אשובה לי. לא אתאבק עמך: לך עם האנשים. מצדי לא יבצר. והבחירה חפשי לפניך אפי׳ לילך עמהם ממש. אך תדע אשר את הדבר וגו׳ בזה לא תהי לך בחירה ובע״כ תדבר כרצוני: וילך בלעם וגו׳. כשעבר על מחנה ישראל. שוב נזדווגו יחד כמש״כ לעיל כ״א ומש״ה כתיב עוד הפעם שהולך עמהם: ויצא לקראתו וגו׳. מעיר המלוכה אל קצה הגבול: הלא וגו׳ לקרא לך. מתחלה כששלחתי שרים היה לך להבין שלא היה כוונתי דוקא שתלך למחנה ישראל ולראותם ולקללם ולשוב. דא״כ לא היה ניצרך למלאכים רבים ושרים אלא כוונתי מתחלה לקרא לך אלי. כחש לו מפני הכבוד. ועשה עצמו כמו שחושב שהקללה לבד תועיל. והוסיף לומר אם מפני הכבוד לא באת. האמנם וגו׳. בבואך הנה: הנה באתי אליך עתה. לא כמו שאתה אומר שטוב הדבר לקלל גם בלי ראות עין. לא כן הדבר כי עתה שאין עיני שולט בם: היכול אוכל דבר מאומה. על כן לא באתי אז: אשר ישים אלהים. כסבור היה שיהי׳ נדבר בשם אלהים כמראה אשר הוא רואה. והיה בכח הדין על ישראל. ע״כ נסה ללכת ולשמוע דבר אלהים אבל לא כן היה אלא אע״ג דכתיב ויקר אלהים וגו׳ מכ״מ וישם ה׳ דבר וגו׳: וילך בלעם. מעיר שבקצה הגבול: ויבאו קרית חצות. היא עיר המלוכה וכבודו. ויזבח בלק וגו׳. באשר בלק התבונן ההכרח שבלעם יתן עינו על ישראל אלא שהוא מוזהר ע״ז בקש עצות להעבירהו על אזהרתו. ואין עצה כאכילה ושתיה. וכמו שביארנו בספר בראשית ל״ז י״ב הא דאיתא בחולין דף ד׳ אין הסתה אלא באכילה ושתיה יע״ש. וכן כאן כשבקש בלק להסית את בלעם לדבר עבירה עזב את השרים עמו וזבח לו צאן ובקר. וניסת גם יכול לו ע״כ: ויהי בבוקר. בזמן שלש שעות הראשונות שאפשר לכוין שעה דרתח המקום העלהו במות בעל. שהיה אפשר לראות כל העם כמבואר להלן כ״ג י״ג: וירא משם קצה העם. והיה אפשר לכלות בעינו הרעה לולי חמלת ה׳ עלינו דלא רתח ולא יכלה עינו הרעה לשלוט בעת רצון הקב״ה עמנו. אכן בעבור זה נענש אותו רשע שלא שמר פקודתו. וזולת זה לא מצאנו לו עון אשר חטא במעשה. רק במה שבקש במחשבה לקלל אלא חטאו היה על שלא נזהר להביט על ישראל בעין רעה. עד שהיה ההכרח להעביר הטבע באותן הימים. שכך הטביע מי שאמר והיה העולם ית׳ לירתח כרגע כ״י. ובאותם הימים נשתנה הטבע. והא שלא ראה בלעם כל העם. הוא משום דבשעה שהחל לראות התבונן כי אין עינו שולטת. ורק השעה משחקת לישראל. ע״כ הפסיק מלראות יותר. ובשביל זה קרא עצמו שתום העין כמו שיבואר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך