תנ"ך על הפרק - במדבר כא - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר כא

138 / 929
היום

הפרק

מלחמת ערד, תלונת העם וְתֹּצְאֹתֶיהָ, שירת הבאר, המלחמה בסיחון ובעוג

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ׃כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיב֑וֹן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄ עַד־מֵֽידְבָֽא׃וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָויירשוַיּ֖וֹרֶשׁאֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אח"כ אמר ויסעו מהר ההר ותקצר נפש העם בדרך. לפי שהיו קרובים לארץ ישראל. כמאמרם ז"ל שהיו הגרים מביאים להם מפירות הארץ ובראותם הפירות היו מתים. לפי שהכתוב אמר אם יראה איש את הארץ הטובה שלא יראו בטובתה. ולפי שדברו לה"ר ואמרו כי אין לחם ואין מים וכו'. נענשו בנחשים השרפים. לפי שהנחש הוציא שם רע בראשונה. ואמר השרפים לומר שמתו גופם ונשרפה נפשם. לפי שלשון הרע שקול כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. וכמו שפירשתי הטעם בפרשת מצורע עיין שם. ולכן כשאמרו חטאנו. מיד נתכפר עונם ובישר להם ברפואת נפשם. דכתיב עשה לך שרף ולא אמר נחש. וזהו והיה כל הנשוך וראה אותו וחי רפואת הנפש. ואמר ויעש משה נחש נחשת. להורות שאחר שהתשובה היתה שלימה כאומרם כי דברנו בה' ובך. כי כן ראוי לכל בעל לשון הרע שלא יבוש מחבירו. אלא שיאמר לו אני דברתי ממך לה"ר. ובזה ירפא גופם ונפשם ולא נפשם לבד. בענין שבאומרו נחש נחשת הוא כמו נחש ושרף. ואמר והביט אל נחש הנחשת לרמוז כי הבעל תשובה אין די לו בתשובה. אלא שישים על נפשו שלא יחזור לחטאתו. ולכן אמר השם ידעתי את יצרם כי עכשיו אומרים חטאנו. וכאשר תהיה הרוחה יחזרו לקלקולם. לכן אני אומר ושים אותו על נס. בענין שיראוהו ויפחדו ולא יחזרו לקלקולם. ויזכרו וישובו אל ה' ולא יחטאו. שאם יוסיפו לחטוא השטן עומד על ימינם. והנחש עומד על נס לנגדם לנשוך אותם. ולזה צוה והביט אל נחש הנחשת. ובפרשת בא אל פרעה בענין המזוזות והמשקוף פירשתי. איך חס הקב"ה על כבוד הצדיקים יותר מעל כבודו. ולכן הזכיר השם המזוזות בראשונה כנגד משה ואהרן. ומשקיף באחרונה כנגד השם. ומשה לא רצה אבל אמר משקוף בראשונה כנגד השם. ואח"כ המזוזות כנגדם. וכן בכאן הם דברו באלהים ובמשה ולכן שלח בהם נחשים כנגד ה'. השרפים כנגד משה שהוא כנגד מלאך ושרף. ולכן כשחזרו בתשובה אמר השם עשה לך שרף. כלומר בשביל כבודך עשה שרף כי כבודי במקומו מונח. ואני חס על כבודך יותר מעל כבודי. ומשה לא רצה וחס על כבוד השם ולא על כבודו. וזהו ויעש משה נחש נחשת בשביל כבוד השם: אח"כ סיפר ניסי ארנון. ולפי שהוא נס גדול כנס ים סוף כמאמרם ז"ל. אמר בכאן את והב בסופה. ועל דרך הרמז נראה שייעד בכאן הגאולה העתידה. ועל כן אמר על כן יאמר לזמן העתיד בספר מלחמות ה'. מהו מלחמות ה' היא. מלחמת עמלק שכתב בו מלחמה לה' בעמלק. ושם כתיב כתוב זאת זכרון בספר. והמלחמה האחרת היא המלחמה העתידה כדכתיב ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב עם עמלק. ולהורות על המלחמה העתידה אמר בכאן את והב בסופה. כי והב הוא רמז על עשו הוא אדום דכתיב ביה הלעיטני נא מן האדום. וכתיב לעלוקה שתי בנות הב הב. כי כך דרכם לשאול מישראל מסים וארנוניות. ולעולם הם שואלים הב הב. והעלוקה הוא רמז ליצה"ר הוא אדום. כמו שכתבו בזוהר על פסוק כי ירא לשבת בצוער עלוקה כמנין יר"א. וזהו את והב בסופה. כי בספר המלחמות כתובה המלחמה העתידה להיות באחרית הימים וזהו בסופה. וסמך זה לכאן לפי שבסבת מלך אדום באה להם זאת הצרה לפי שסבבו את ארץ אדום ולא נתנום לעבור בארצם וזאת אכזריות גדולה. ולכן אמר השם אע"פ שעכשיו איני לוחם עמהם. אני נזכר ממה שעשו לכם. ובסוף אפרע מהם מן הכל. ואשפוך דמם כמים. כאומרו ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית. וכתיב וטבח גדול בארץ אדום. וזהו ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. לרמוז כי לפי שאדום ומואב היו אחים וקרובים לישראל. הם ראוים יותר לעונש. לכן נזכרים בדברי הנביאים יחד דכתיב אדום ומואב משלוח ידם. וזהו ונשען לגבול מואב. כי לעולם סמך אדום עם מואב. וכן תמצא בדברי ירמיהו כשנתנבא על אדום אמר שמועה שמעתי מאת ה'. סמך פורענותו אצל מואב. וזאת השמועה היא מלחמת עמלק ומלחמת אדום הכתובה בכאן בספר מלחמות ה'. וכן אמר עובדיה על אדום קומו ונקומה עליה למלחמה הכתובה בתורה. וכן אמר ג"כ שמענו מאת ה'. כי זאת השמועה מכאן למדוה כל הנביאים. ולכן אמר שמועה שמענו. כל הנביאים מאת ה'. כי מספר מלחמות ה' שמעו שמועה. ואמר ג"כ שמועה שמענו. לפי שעובדיה הוא הראשון בזאת הנבואה נגד אדום. והתנבא שנביא אחר יבא שישמע זאת השמועה כמו שהוא שמעה והוא ירמיהו. ואם תדקדק בנבואת עובדיה ובנבואת ירמיהו. תמצאם שוות בלשון ובענין בשינוי מעט ואיני רוצה להאריך בהן. ובאותו זמן ישיר ישראל עלי באר ענו לה. לפי שעכשיו ישראל בירידה יבא זמן שיעלו מירידתם. ואע"פ שלא יהיו ראויים. יהיה בשביל זכות האבות. זהו באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם הם אברהם יצחק ויעקב. במחוקק במשענותם. רמז למשה שיבא עמהם שנקרא מחוקק דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם. וזהו במחוקק במשענותם. כי זכותו יהיה להם כמשען ומשענה ואז יעלו לגדולה וישיגו המתנות הניתנות להם על ידי הנביאים עד שיעלו במתי עב. ויזכו למשיח בן דוד שבא מנערה מואביה השבה משדה מואב. וזהו אשר בשדה מואב. ונשקפה על פני הישימון. לבנות בית המקדש וארץ ישראל. שעכשיו בתוהו יילל ישימון: ובמדרש רמזו בכאן שלשה מקומות שהיו שם שלשה בתי דינין של ישראל. ואמרו ממתנה נחליאל ומנחליאל במות. שלשה מקומות כנגד שלשה בתי דינין שבירושלם שהיו מפרשים תורה לישראל. וממתנה נחליאל אלו סנהדרין שבהר הבית. ומנחליאל במות אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב אלו סנהדרין שבלשכת הגזית בתחום [רות] שבאת משדה מואב נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב. ונשקפה על פני הישימון. שמשם תורה יוצאה לכל ישראל ע"כ. רמזו בכאן שזאת הפרשה עתידה ובה קצת סמך לדברינו. וסמך לכאן מלחמת סיחון ועוג ומפלתם. להורות כי בזמן משיחנו יעשה מלחמה עם שונאי ה'. וחתו גבוריך תימן. ויכנס בכללם עמון ומואב. כאומרו אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם. ובדרך הפשט הזכיר הנסים שעשה השם עם ישראל במפלת סיחון ועוג. עד שבזה נמס לבב הנשארים כמים כאומרו ויגר מואב. ונתן סבה איך לקחו ארץ מואב אחר שהיו מוזהרים בהם. לפי שסיחון לקחה על ידי המושלים בלעם ובעוד שקללו לעמון. ולכן האריך בענין המושלים להראות גבורות ישראל. כי סיחון עם כל גבורתו לא לקח לחשבון אלא על ידי המושלים. וישראל לקחוה מידו בגזירת המושל:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך