והחרמתי את עריהם. אקדיש שללם לגבוה (רש"י) מלשון אך כל חרם אשר יחרים איש להשם, ולא מלשון ואת כל הנשמה החרים, שהוא ענין הריגה וכריתה והשחתה ואיבוד, ויתכן שנקרא גם ההקדש לגבוה חרם אע"פ שאין שם השחתה ואיבוד, מפני היותו באיסור הנאה אצל המחרים אותו והוא נחשב אצלו כאילו נשחת ונאבד, והא דמפרשים אותו כאן לענין הקדש ולא ענין השחתה ואיבוד, מפני שאמר וידר ישראל נדר להשם, וזה לא נאמר כ"א על המקדיש דבר לגבוה, לא על המגזם לקחת נקמתו ולהחריב עיירות (הרא"ם) וכיון שהערים לא הוקדשו רק השלל שבהם, היה ראוי לומר והחרמתי את שלל עריהם, ונראה לי שאין לשון המקרא חסר, כי יתכן לכלול בלשון ערים גם ענין השבי והמלקוח השלל והביזה. כי משרש ער אשר יורה על ההורקה (אויסלעערען) ותער כדה, ויערו את הארון (דה"ב כ"ד) הורקת דבר שבתוך הכד והארון, והוא בעצמו השלל והביזה, שהבעלים נתרוקנו ממה שהיה להם (ענטבלאֶסט) כענין ונצלתם את מצרים דתרגומו ותרוקנון (אויסלעערען, ענטבלאֶסען) ודומה לשם עד ושלל ע"ש שהוסר ונשלל הדבר מן הבעלים ובא לידי בוזזים ושוללים, כמבואר (ויחי מ"ט כ"ז יאכל עד יחלק שלל) ומעיקר הוראה זאת שבשרש ער על ההתרוקנות, ישמש גם כן על החורבן והשממון, עוררו ארמנותיה (ישעיה כ"ג) כי אף שהארמון אינו מקולקל בבנינו, אם הורק והוסר ממנו השלמות המבוקש ממנו, שאין בו דיורון נקרא חרב ושממה (עמ"ש בחקותי והשמותי מקדשיכם) ומזה ומלאו פני תבל ערים (ישעי' י"ד). כלומר אותן הרשעים שהיו מרבים זהב וכסף על ידי שלל ובזה, כמו שאמר עליהם שבתה מדהבה, אם אנשים כאלה ירשו ארץ, יתרבו בעולם חורבן ושממון כי יבזו וישללו את כולם, ולפי"ז פי שנים בהוראת מלת עריהם כאן, הא' מקום קבוץ בתים למושב בני אדם (שטאֶדטע) והב' התרקנות הערים מכל אשר בהם, והוא השלל והביזה (דאס ענטבלאֶסענדע דער שטאדטע):
וראה אותו וחי. ערש"י, וברעי' מהימנא (פ' שלח ד' קע"ה) אמר לברא דפריץ גדרא ונשכי' כלבא כל זמנא דאבוי בעי לאוכחה לברי' אמר הוי דכיר כד נשיך לך כלבא, כגונא דא, כד סליק לעינוי וחמי דיוקנא דההוא דנשיך ליה, הוה דחיל וצלי קדם ה', והוה ידע דאיהו עונשא דחייביא כל זמנא דברא חמי רצועה דאבוי דחיל מאבוי, אשתזיב מרצועה, אשתזיב מכלא, מאן גרם ליה לאשתזבא, ההוא דחמי בעינוי ההוא רצועה, ההוא רצועה גרם ליה לאשתזבא, וע"ד וראה אותו וחי, חמי רצועה דאלקי ליה, ואיהי עביד ליה לאשתזבא, ע"כ. כי יש בראייה שתי בחינות, אם התפעלות טבעי, אם התפעלות שכלי, התפעלות הטבעי היא ההרגשה הגשמית גרידא, דהיינו שרואה צורת הגשם בתבניתו ובמראהו, ואין לו בו לא הרגשה עיינות ולא ציור שכלי כי איננו פונה מחשבתו אל מה שרואה אם מסבת הזמן, שהוא צריך כעת לפנות מחשבתו לדבר אחר אם מסבת הרצון שאינו רוצה לעשות לו עסק עם הדבר ההוא ולהכניסו אל ההשתכלות, אשר בזה האופן לא נשאר לו כ"א התפעלות הגשמי גרידא, שרואה את הדבר ואינו עושה בו שום שמוש, מענין זה אל אראה במות הילד, נראו ראשי ההרים, שאינו כ"א הבטת חוש העין לבד. והתפעלות השכלי שבראייה היא כשתתעורר הנפש להכניס את המוחש הנראה אל השתכלות מחשבתו לעשות ממנו איזה ציור ברעיוניו להשתמש בו לאיזה תכלית ותועלת, מענין ראיתי את כל המעשים (בעטראכטען, ערוואָגען) רואה בעבים וכדומה הרבה שענינם השתכלות התבוננות ועיון. ולמדונו רבותינו דלשון ראייה והבטה הנאמר כאן איננה ראייה גשמית לבד, כי באמת אין בתולדת צורת הנחש להתרפאות ולחיות אם רואים אותה, אמנם היא ראי' שבהתפעלות השכלי וההתבוננות, שמסבתה יוכל להירפא, ע"ד ערום ראה רעה ונסתר:
ויסעו בני ישראל. היא הנסיעה שאמר למעלה פ"ד, ויסעו מהר ההר לסבב את ארץ אדום. הנה רש"י כתב (בגבולין של פ' מסעי) שאדום היה בדרום בצדו ומואב למעלה מאדום. והרבה הגר"א להשיב עליו (בפ' חוקת, ובפ' בלק מהדורא תניינא) והעלה כי עיקר הענין שאדום היה במקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל, זוית צפונית של אדום בדרומית של ארץ ישראל, והר ההר למטה ממנה, וקדש עוד למטה ממנה קצת, ומדבר צין עוד למטה ממנה קצת, וקדש הוא קצה גבול ארץ אדום, ונתקרבו קצת להר ההר, שם מת אהרן ונסעו משם לסבב ארץ אדום, והלכו בצד דרום של ארץ אדום עד שבאו לאובות. ובדרך הזה היה צלמונה ופונון (ככתוב בפ' מסעי ל"ג מ"א מ"ב) ואובות היה בסוף גבול אדום, ולכן לא כתב כאן רק נסיעתו מהר ההר לאובות, ולא חשיב צלמונה ופונון לפי שנכללין בדרך זה, ולא חשיב רק שני הקצוות של ארץ אדום, ונסעו מאובות באלכסון קצת עד שבאו לעיי העברים, שהוא נגד מדבר מואב, ומואב היה כעין דלת, שהלך מואב נגד המזרח של ארץ אדום, והלך גם בצד צפון של ארץ אדום כרצועה רחבה עד ארץ ישראל. ונסעו מעיי העברים עד נחל זרד, ונחל זרד היה אצל ארץ מואב נגד גבול צפוני של ארץ אדום, שהוא נגד גבול דרום של ארץ ישראל, ומחמת שלא רצו מואב להניח לעבור ישראל בגבולם, הוכרחו לעבור את נחל זרד, ובאו לנחל ארנון, אשר הוא גבול בין מואב ובין האמרי, ונחל זרד נקרא (בפ' מסעי ל"ג מ"ה) דיבון גד, כי עד שם לקח גד לכן כתיב ביה וטרף זרוע אף קדקד, שלקח כמו זרוע, כי עד ארץ מואב אשר לקח סיחון לקח כל הרוחב עד הירדן, ואצל ארץ מואב לקח רצועה קצרה עד נחל זרד. ושם אצל נחל זרד תמו כל אנשי דור המדבר, כי שם התחלת גבול ישראל, והם לא יכלו לראות אפילו פירותיה. משם נסעו ובאו מעבר ארנון, וזה נקרא (בפ' מסעי ל"ג מ"ו) עלמן דבלתימה, ומתחיל לפרש:
על כן יאמר בספר מלחמות. בני ישראל ונסיעתם. את והב בסופה. פי' בסוף מדבר אדום שהלכו הכל במדבר אשר על פני מואב עד שבאו לוהב, והוא הנקרא (במקרא שלפני זה) נחל זרד, וגם נקרא (בפ' מסעי) דיבון גד. ולכן נקרא והב לשון הב ששם התחיל ארץ ישראל שנתן להם, ושם התחלת יהיבה. כי בתחלה היו במדבר מואב, ואחר כך נחל זרד, והוא דיבון גד, והוא והב, ופי' והב בסופה סוף המדבר של מואב, נמצא מדבר מואב היה תחלה, ואחר כך הלכו. ואת הנחלים ארנון. והוא עלמון דבלתימה. ומשם הלכו אל.
ואשד הנחלים. הוא מקום גבוה נשפכים ממנו נחלים, והוא נוטה לער וכן לגבול מואב. וזה נקרא (בפ' מסעי) הרי העברים. ואמר לשבת ער, אבל לא לער עצמו, כי ער היה ממואב. וגבול מואב דכאן הוא ערבות מואב בפ' מסעי.
משם בארה. הוא הנקרא (בפ' מסעי) ערבות מואב, כי שם נקבע ונעשה באר, אבל כל ארבעים שנה נתגלגל עמהם והיה כמין סלע ועכשיו נעשה כמו באר, עד שנגנז אחר מיתת מרע"ה. והוא הבאר הנזכר בקדש ונקרא שם מי מריבה, ומפני ענינים אחרים שהוזכרו שם לא הזכיר שם רק כאן השירה שנאמרה עליו:
עלי באר. רש"י פירש עלי באר מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה, לפי"ז לשון המקרא קצר והעיקר חסר, גם היה ראוי לומר העלי, ועוד שהתחיל בנכח העלי, וסיים בנסתר חפרוהו כרוה. כי לשון השירה נמשך עד תשלום כל הפרשה עד הישמון (כמ"ש רב"ח דלא כראב"ע) ונ"ל למה שלמדונו מחקרי הלשון כי שרש ענה עיקר שרשי שתי אותיות ען, שבהיפוך אתוון ענינו תנועה וטלטול (נע ונד, נוע תנוע הארץ) כי העני' והמענה גם הוא אינו אלא הנעת הדבור והוצאתו אל הפועל וכן מלת יען להתיחדות דבר מסבה קודמת (יען אשר עשית הדבר הזה) אינו רק תנועת הדבר המאוחר וצאתו אל הפועל מחמת סבה קדומה, וכן מלת למען על המסובב (למען ירבו ימיכם) היא תנועת תולדת המסובב ויציאתה אל הפועל מן הסבה. וכן שם מעון על הדירה (מעון קדשך, מעון תנים) ע"ש התנועה, כי הדירה הוא המקום שרוב תנועותיו וטלטוליו לתשמישין שם, וכן שם ענן (בענני ענן על הארץ) ע"ש התנועה שהוא קל להתנועע באויר. וכן שם יענה על מין שם עוף (שטרויס, בת היענה, כיענים במדבר) ע"ש אופן תנועתו, שאיננו מעופף באויר כשאר עופות, כי היא רצה מהר על הארץ ומדי מרוצתה כנפיה מסייעים לה לשתתנועע כ"כ במהירות עד שכמעט לא ישיג אותה עוף הפורח, ובמה שאין לה התעופפות באויר הוטל עליה שם יענה על ענין תנועתה סתם. והוא ענין ממוצע בין תעופת העופות ובין הלוך שאר בע"ח (ערש"פ) הנה התבאר כי שרש ענה עיקר הוראתו תנועה וטלטול כשרש נעה ומזה (ישעיה י"ג) וענה איים באלמנותיו, טעמו האיים יתנועעו ויתנודדו, דומה למה שקדם ושעירים ירקדו שמה, וכן כל משבריך ענית (תהלים פ"ח) גלי הים אתה גלגלת והניעות עלי (געוואֶלצט, געראללט) ובלשון ישמעאל ישמש מלת ענה על הערוי והשפיכה, והוא התנועה, וכן ענה בדרך כחי (תהלים ל"ח) ע"י טורח הדרך הכוחות נועות והולכות ומתמעטות (שווינדען) ונקרא בפי רבותינו (גטין ע') כשלון כח. לזה נ"ל שבמלת ענו לה המכוון בו תנועה וטלטול, כמו שהמקובל בידינו דבארה של מרים היה סלע שיצאו ממנו מים על ידי משה והוא היה מתגלגל והולך עם מחנה ישראל בכל מסעיהם, כמ"ש רש"י פסחים נ"ד ד"ה באר, ובשבת (ל"ה א') קראו רבותינו לבארה של מרים מעין המטלטל (עי' בדברי תי"ט פ"ה דאבות מ"ו מ"ש בפי הבאר, ונראה דאשתמיט מניה הך מימרא דשבת) ועל הנס והפלא הזה אמרו בשירתם, ענו לה. תנועה וטלטול יש לה, אבן דומם שמטבעו הוא נח ושקט במקומו נעשה ע"ד הפלא בעל תנועה להתגלגל ולהתנועע אחר מחנה ישראל להזיל מים להם. - ומלת עלי הוא מלשון ואת עלית על כלנה, עלה אלהים בתרועה, ענין התעלות וחשיבות, והוא שם דבר עם תוספת יו"ד, כמו ולשורקה בני אתונו, (עמ"ש מקץ מ"ב ל"ו על עלי היו כלנה) וטעם עלי באר ענו לה, חשיבות הבאר ומעלתה היא היותה בעלת תנועה וטלטול (פאָרצוג דעס ברוננענס, ער איזט בעוועגליך). לפי המבואר אין מלת עלי פעל וכן מלת ענו, אבל שניהם שם דבר, זה לעלוי וחשיבות, וזה לתנועה וטלטול, ומצאנו הרבה תיבות שתמונתם כפעלים ויתבארו כשמות הזכרתים באחרי מות (י"ח כ"ב) ואת זכר לא תשכב. ויותר נ"ל לבאר מלת עלי, על טלטול וגלגול הבאר, וזה. מלת על ישומש על סבה הגורמת דבר, על הברכה אשר ברכו אביו, על עזבם את תורתי, ועל השנות החלום, שטעם כל אלה ענין סבה כמלת בעבור, יען. וכן שם עלילה, ולו נתכנו עלילות (ש"א ב') כלומר השתלשלות הסבות והמסובבים (אורזאכע, ווירקונג) ולא על סבה מחשבית לבד, כ"א גם על סבה מעשית שהוא גלגול דבר גשמי וסבובו (וואֶלצען) ועוללתי בעפר קרני (איוב ט"ז) שפירשוהו גלגלתי קרן ראשי בעפר (ע"ש ר"ש ב"מ) ומזה לשון עלי כאן, וטעמו גלגול הבאר וסבובו להתנועע בכל מסעות ישראל. ואין טענה שזה מן הכפולים וזה מן החסרים, כי רבים מן הכפולים והחסרים מתדמים בהוראתם, וגללו את האבן, הוא העתקת דבר ממקומו ע"י תנועה וסבוב, גולה אתה ממקומך, הוא ג"כ סור המתקומם ממקומו. ולשון ענו לה נ"ל שהוא מלשון אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן (הושע ב') דלשונות עניה בכל אלה אינם בכלי הדבור (אנטוואָרטען) כ"א מלאת רצון המבקש, כאילו יש לשמים כח שומע בקשת הארץ למטר והם ימלאו רצונה (געהאֶרגעבונג, איינווילליגען) וטעם ענו לה, יש לבאר זה כח שומע קול מבקשי מים וימלא רצונם. כשראו ישראל דבר נפלא כזה, שהדומם אשר טבעו לנוח במקומו, ברצון ה' יתנועע להתטלטל עמהם בכל מסעיהם, ובראותם שאחר שגגת הכאותו, בדבור משה אליו לבד נתן מים בכל צרכיהם, ויש לסלע הזה כח שומע לענות ולמלאות רצון מבקשי מים, על שתי הנפלאות האלה שוררו ישראל בשירתם ואמרו, עלי באר, ראו מפלאות תמים דעים, באר שהוא דומם מתטלטל (בעוועגונג האט מיין ברוננען!) ענו לה, ויש עוד דבר נפלא בו, שיוכל לענות ולמלא חפץ מבקשים (ער בעזיצט געהאֶרגעבונג). ואף שמלת עלי ענו תמונתם כפעלים יתבארו כשמות דברים, ורבים כאלה, ומהם ארץ מלחה ולא תשב, אף שמלת תשב הוא עתיד, מכל מקום פירושו כשם דבר כלומר תהא מיושבת (עיין ויקרא י"ח ואת זכר לא תשכב, ובהאזינו שחת לו, דומים רבים לזה) ככה עלי ענו אינם פעלים כ"א שמות, עלי כלומר תנועה וגלגול, ענו כח עניה. ורש"י פירש עלי באר, עלי מתוך הנחל והעלי, צריכים אנו להחליף עלי בהעלי. והמפרשים יאמרו, ענו לה, כאילו יאמרו זה לזה לדבר אל הבאר להעלות מים, לפי"ז שפיר אמר הראב"ע תחלת השיר יש כאן ואין כאן חתימה, גם אין בראשית דברים כאלה טעם לשבח אל הבאר המעורר לשורר עליו שירה:
חפרוה שרים. משה ואהרן (רש"י) ותארום גם בשם נדיבי עם, כי ברפידים ראינו נדבת משה במעלה נפלאה, אף שהתלוננו שם עליו ויריבו עמו, מכל מקום לא נמנע מלהתפלל לעורר רחמים על ישראל להושיעם מצער הצמאון, כמש"ש בויצעקו משה אל ה':
במחוקק. עפ"י משה שנקרא מחוקק (רש"י) ויתכן לפרשו על השי"ת שנקרא בפי הנביא מחוקק (ישעיה לג) ה' מחוקקנו, וטעמו השרים והנדיבים האלה לא עשו כן מדעת עצמם כ"א מעצת הש"י, ככתוב שם והכיתי בצור. (הפך מה שנעשה בסלע בקדש שלא ברצון הש"י) ולפי שמהצור שברפידים ידברו. וזה היה קרוב מאד לזמן שנאמר, שם שם לו חק ומשפט, לכן תארוהו ית' בשם מחוקק:
במשענותם. במטותם (רש"י) בכל המקומות נקרא מטה משה, מטה אלהים לא משענת, ויתכן שתארו כאן את המטה בשם משענת כדי לכלול בו גם ענין ההכאה שעשה משה עפ"י הש"י ברפידים בצור, כי שרש שען ישמש בלשון ארמי לענין הכאת דבר בדבר, ימחאו כף (ישעיה נ"ה) תרגומו ישענון בענפיהון, דוגמה לזו גם בלשון עברי כי קרבת תחום זה בתחום אחר קרא הכתוב לשון הכאה (אנשטאָססען) ומחה אל כתף ים כנרת (מסעי ל"ד י"א) כי נגיעת דבר בדבר בדוחק נקרא הכאה, ובמקום אחר קורא קרבת תחום זה בתחום אחר ודביקותו בו בלשון שען, ונשען לגבול מואב (חוקת כ"א ט"ו) ע"ש רש"י ותרגום ומזה, שבטך ומשענתך המה ינחמוני, טעמו כאשר תרים את שבטך עלי ליראני בו ולהפחידני בעונש המעותד לבוא עלי, גם כאשר הכיתני הכאת משענתך, המה ינחמוני, כי ידעתי שהאיום וההכאה אינם רק להיטיב דרכי לפניך וכאשר ייסר האב את בנו מצד אהבתו אליו כן תיסרני. במלת משענתך כלול שתי הוראות הכאת המשענת. ואחר שדברו בשיר על המים הניתן להם בתחלה ברפידים על ידי הכאת משה, הוסיפו לשבח על חסד השם שהגדיל לעשות עמהם בבואם לקדש, שלא יצטרכו לשום מעשה להוצאת המים, כי גם מדבור משה לבד יעשה להם נס זה. כמ"ש ודברתם אל הסלע, וזה שסיימו כאן וממדבר מתנה, כלומר המתנה הגדולה הזאת ניתנה כעת על ידי דבור לבד, כי מקדש ואילך כל פעם שהיו נצרכים למים היה די בדבור משה לבד להוציא מים מסלע, מדבר כמו מדברך נאוה, ישא מדברותיך - ואף שהנס בין בצור שברפידים בין בסלע שמקדש ואילך לא נעשה רק ע"י משה, מכל מקום דברו עליו בלשון רבים, כדרך המקראות לדבר בלשון רבים על יחיד לתפארת, כמו נעשה אדם, אדוני יוסף, ולזה לא אמרו משענתו בלשון יחיד רק משענותם:
וממדבר מתנה. מהמדבר הגדול שהוא עיי העברים מדבר מואב הלך עמהם הבאר למתנה, הוא ראשית הישוב, הנקרא נחל זרד, גם נקרא דיבון גד, והוא הנקרא בספר מלחמות והב ונקרא כאן מתנה, כי משם התחלת המתנה שניתן לישראל:
וממתנה נחליאל. הוא נחלי ארנון:
ומנחליאל במות. במות הוא הנקרא בספר המלחמות אשד הנחלים, ובפ' מסעי נקרא הרי העברים:
ומבמות הגיא. הגיא הוא ערבות מואב, כי כל אלו המסעות עבר עמהם הבאר עד מסע האחרון ושם נשאר הבאר:
ונשקפה. כי שם נטמן הבאר, ומראש הפסגה היה נראה הבאר ע"פ הישימון, הוא בית הישימות, שכתוב בפ' מסעי. ועי' בהגר"א בפי' ליהושע ט"ו א'. ובכת"י הגר"א כתב, ע"כ יאמר בספר, שהיה להם ספר לזה, את והב, שכתוב שם מה שנטלו מסיחון ועוג וכתב גם זה שנטלו את עיר והב במקום סופה שגדילים קנים שם, ולקחו הנחלים של ארנון, ואשד הנחלים אשר נטה גם כן לקחו. וזה כתב לראייה כי ארנון עצמו לא לקחו וכמ"ש בספר שופטים. ומשם בארה, חוזר למעלה למסעות ונקרא ע"ש מ"ש הכתוב היא הבאר, וכן וממדבר מתנה, שכל מסעות האלה היה במדבר, ואחר כך נסעו ממדבר למתנה וממתנה וגו'. והרנ"ו אמר בכוונת שירת הבאר, הבאר שהיה להם במדבר לא הוציא מימיו תמיד דאם כן כשהיו נוסעים ממקום למקום היה מטשטש הדרכים בנהרותיו וביאוריו כי נהרות רבות נמשכו ממנו ככתוב (תהלים ע"ח) יבקע צורים במדבר וישק כתהומות רבה ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, ונאמר פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר, (וממקרא זה יש כדמות ראי' למ"ש רז"ל לשון פי הבאר, שהיה פה ממש לבאר לפתוח ולסתום, מדאמר פתח צור, שאין לשון זה נופל רק על פתיחת פה, כמו ותפתח הארץ את פיה, ואלו היה בקיעה לבדה ה"ל לומר בקע צור, כבכתוב השני יבקע צורים וכמו בצורות יאורים בקע, אמנם הכתוב הראשון מלמד על חברו שתחלה נבקע הצור ונגלה פיו (שהיה נברא בו מששת י"ב) לדעת רז"ל, ואחר שנגלה פתח פיו והוציא מימיו), ונעשה נס זה לפרסם כי יש אלהים בישראל המפליא לעשות למעלה מדרך הטבע הנהוגה, שאם היה מוציא מימיו בלי הפסק משעה שנפתח עד סוף מ' שנה כדרך הצורים הנבקעים, ומוציאים מים מדרך בקיעתן בלי פה, היו סבורים שהדבר דומה לצורים הנבראים בטבע, עכשיו שהיה לו צורת פה וכל פעם פתח פיו והוציא מימיו לצורך שעה וחוזר וסותמו, ידעו כולם שהיא בריאה נפלאה לפרסם יכולת הש"י, והנה בסוף מ' שנה כשחסרו מים אחרי מות מרים, ורבו עם משה וצוהו ה' שידבר אל הסלע, ובשגגה הכהו, אבל אחר המעשה הזה שוב לא הכהו אלא דיבר אליו שיתן מימיו ונתן, וכשראו ישראל הנס הגדול הזה שבדברו אל הסלע נותן מימיו, שרו שירה חדשה לה', וזהו שגלה הכתוב ואמר. ומשם בארה היא הבאר אשר אמר וגו' למשה אסף את העם ואתנה להם מים, ואם כן בארה בסוף מ' שנה היה, וע"כ מפרש היא הבאר אשר אמר וגו' כלומר זהו עצמו הסלע שאמר ה' למשה שידבר אליו ויתן מימיו, ועל זה אמר אז ישיר ישראל את השירה הזאת. עלי באר ענו לה, מלת ענו כמו וענית ואמרת, וכאלו אמר בצחות השיר. ענו לה עלי באר, כלומר אין לכם לעשות דבר אלא לענות ולדבר אל הבאר ולאמר אלי' עלי באר, כי כדברכם אליה תעלה הבאר לתוך הסלע ותתן מימיה:
באר חפרוה שרים. זהו מרוממת השיר, כי מדרך העולם שהעבדים יחפרו בארות מים כי היא עבודה קשה, וכאמור ויחפרו עבדי יצחק, ואיננו מעשה השרים והנדיבים, וכן החפירה תהיה בכלי ברזל ובמקבות לא במקל יד, לא כן הבאר אשר נתן ה' לנו, לא חלו בה ידים, כ"א משה ואהרן צוו עליו שיתן מימיו, ולכן אמרו בשיריהם באר חפרוה שרים כלומר הבאר הזאת חופרים אותה השרים עצמם, וזהו ע"ד משל, שהמשילו דברי פי משה לחפירה, שכמו שעל ידי החפירה בארץ יעלו המים כן עלו בדברי משה, ונדיבי העם וגדוליו כרוה לא בכלי גרזן כדרך שחופרים באר אחרת, אלא במחוקק במשענותם, כלומר במטה האלהים ובמשענת אשר בידם, כי מחקק הוא המצוה כדרך ומחקק מבין רגליו, חלקת מחקק ספון, ומשענת הוא הכח כמו כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה. וממדבר מתנה, המתנה הזאת היתה לנו ממדבר קדש, עד בואנו אל נחל ארנון בגבול מואב, כי שם חנו על הנחל מקום יבלי מים ולא הוצרכו עוד לבאר. ויראה עוד כי המקום שפסקה שם הבאר הוא אשר קראה בארה, ואז שרו השירה על טוב ה' וחסדו, ושנו שמות המסעות המקומות שנתנה הבאר מימיה, להיות מוסבות שם לכבוד ה' כדרך השיר, כי בהר ההר הפעם הראשון שעלה הבאר בדברי משה ומשם נסעו לאובות, ומשם לעיי העברים, ומשם לנחל זרד, ומשם לעבר ארנון ואז פסק, ואלה קראו מדבר, להורות שבארץ ציה ושממה עלה הבאר, וכנגד המסע השניה קראוה מתנה שהוא מתת אלהים, וכנגד השלישית קראוה נחליאל שהוא נחלת אל לישראל, וכנגד הרביעית קראוה במות, כדרך והרכבתיך על במותי ארץ, וכנגד החמישית שחנו בארץ מואב אמרה שבאה הבאר אל הגיא אשר בשדי מואב, ומאותה הגיא שקפנו ע"פ הישימון שהוא בית הישימות קרוב לארץ ישראל, וכמ"ש (במדבר ל"ג) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב; והכל להודות לה' על חסדו ולהללו על טובותיו, שהולכים ומתגדלים תמיד ואינם פוסקים, ואינו צריך לדבר כי הוא עושה מאין יש, ולכן יוכל לתת מים בציה, ועל זה אמר וממדבר מתנה שהיה הבאר מתת אלהים במדבר בארץ ציה ושממה, ואחר שהיה מתנה הגדיל כחו והיה נחלה ולכן קראוה נחל אל, ואחר שהיה נחל הגדיל עוד עד תאות גבעות עולם, והכל משל בצחות השיר להורות שהדברים האלהיים נבדלים מן הדברים הטבעיים, כי אלה הולכים וחסרים, והאלהיים הולכים ומוסיפים:
אעברה בארצך. כתב רשד"ל השמות הכוללים המורים על קבוץ יחידים רבים, כעם, צאן, וזולתם, פעמים מצאנום קשורים עם פעל בלשון יחיד ופעמים עם פעל בלשון רבים, הלא תראה ובקשתם משם את ה"א ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד והדבור מוסב על העם; והנראה בזה כי המדבר אל הרבים או על הרבים יוכל לדבר בהם באחת משתי בחינות, אם שידבר בבחינת היותם אישים הרבה איש איש נבדל מחבריו, ואז יבא הפעל בלשון רבים, ובקשתם משם איש, איש מכם ישוב בתשובה לבדו, ואם שידבר בבחינת היותם כגוף אחד הכולל חלקים הרבה, ואז יבא הפעל בלשון יחיד כי עם הכלל כלו ידובר כבכתוב את ה' אלהים, כי הוא אלהי ישראל בכלל, והוא יגאלם אם ישובו אליו רובם, ורשעי מתי מספר אשר בקרבם בטלים ברוב, וזה טעם ומצאת, כי ימצא לכלל האומה ויגאלנה, וכן כי תדרשנו כאשר ידרשנו כלל האומה שהוא רובה; עפ"י הדברים האלה יתבאר לפנינו מה נשתנה סיחון מלך האמורי שאמרו לו אעברה ממלך אדום שאמרו לו נעברה נא בארצך בלשון רבים, וזה כי טעם אעברה בלשון יחיד, נעבור ביחד כעם אחד כאיש אחד חברים, וטעם נעברה ונעבור כיחידים נפרדים; וטעם החלוף הזה כי הוזהרו ישראל שלא להתגרות מלחמה באדום אחיהם, על כן הוצרכו לדבר בלשון רכה למען יתנם לעבור בארצו, ולפיכך אמרו לו נעברה בלשון רבים כלומר אל תירא מפנינו כי לא נעבור כיוצא צבא הנחברים לאגודה אחת, אלא כיחידים נפרדים ההולכים איש לדרכו; ומן הטעם זה עצמו הוסיפו מלת נא לשון בקשה, אבל בסיחון שלא הוזהרו עליו כלל אמרו לו אעברה בארצך בלשון יחיד, כעדת גבורים הנוסעת יחדיו באגודה אחת, וכן אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים היחידים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור, האומה בכללה כלומר המלך והזקנים:
מארנון. ולא ארנון בכלל:
כי חשבון וגו'. להודיע שעשו כאשר צוה ה' שלא נגעו במואב אלא סיחון ועוג טיהרו:
יאמרו המושלים. בעלי משלים, באו חשבון, אמרו לכל העולם באו וראו עיר חשבון, כי חשבון לא היה למואב והיא עיר המלוכה לסיחון ואמורי מעולם, ואומרים ראו גדולת עושר ההיא היאך שנבנית עתה ר"ל שנתגדל בגדולה, וז"ש תבנה ותכונן. ומהו גדולתה כי אש וגו' ונירם ונשים וגו' הכל שמות מחוזות גדולות ידועות, לכן הוא בפת"ח כמו והנירם, אמר שחשבון איבד לנירם ולנשים (כת"י הגר"א):
אוי לך מואב. יתכן שמלת אוי במקרא זה אינו מלשון צער וכאב, רק מלשון אוה ונאוה, דהיינו הסכמת המקרה הרע עם המעשה שנעשה, שהרע נאוה וראוי למעשה (געביהרליך, געצימט), כמו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג'), והיינו שהרע נאוה לרשע והוא גמולו ופרי דרכו, וכן אוי להם כי נדדו ממנו (הושע ז'), ואמר למי אוי למי אבוי (משלי כ"ג), מלת אבוי חברו של אוי, שמלת אוי מן אוה ומלת אבוי מן אבה לשון רצון, ופירש המקרה הרע שקרה לו כאלו נעשה ברצונו, שהעושה דבר ויודע שימשך ממנו רעה ואעפ"כ אינו נמנע מלעשותו ה"ה כאלו חפץ ברעה והיא נאוה לו (רש"פ). -
