תנ"ך על הפרק - במדבר כ - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

במדבר כ

137 / 929
היום

הפרק

מות מרים, תלונת העדה, מקרה הסלע, הַפְּנִיָּה לאדום, מות אהרן

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צן. כתב הרמב"ן כתב רש"י עדה שלימה כי כבר מתו מתי מדבר וכן דעת ר' אברהם. והקשה הוא א"כ מה צורך להזכיר עדה בבואם אחרי כן אל הר ההר. ור' אברהם אמר כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בה והגיד הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום. והקשה הרמב"ן על זה כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל. ופי' הוא כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות ויבואו כל עדת ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני. ויסעו כל עדת ישראל למסעיהם מרפידים. הודיעונו כי היו כולם בתלונה וכן וישאו כל העדה קולם ויבכו. וילונו כל עדת ישראל ממחרת. ואמר כן בבואם אל הר ההר להודיע שכולם היו בהספידו של אהרן קדוש ה': ויקהלו העם על משה ועל אהרן ולמה הבאתם את קהל ה'. למה אמרו קהל ה' אלא אמרו עד עתה היה לכם פתחון פה לומר אינכם ראויים לעשות לכם נס שאין השכינה שרויה ביניכם אבל עתה שמתו כל החטאים ושכינה בינינו וכולנו קהל ה' למה נמות בצמא: לא מקום זרע. מלמד שהבאר היתה מגדלת להם מיני זרע ומיני אילנות לפי שעה בכל מקום שחנו שהרי לא התרעמו שלא היו במקום זרע אלא עתה שפסק הבאר: ותאנה וגפן ורמון. ולהלן מקדים גפן כדכתיב איש תחת גפנו ותחת תאנתו וכאן הקדים תאנים רמז למה שאמרו בפרה אדומה ששורפין אותה בעצי תאנה לכך הקדים תאנה משום דסליק מפרשת פרה: ודברתם אל הסלע. פי' הרמב"ן כמו על הסלע שצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כולם שהשם יוציא לכם מן הסלע וכן עשו ופי': לעיניהם. כמו לפניהם פי' שישמעו כולם. א"נ לעיניהם שיהיה הדבור לעדה בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם כמו שמפורש בעשייה ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע והטעם כמו שדרשו רבותינו שלא יאמרו מעיינות ונחלים היו שם תחלה. ויתכן שהוא כמסורס הקהל העדה אל פני הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו פי' שיהיו מיד מים רבים כי מלת נתינה רומזת לריבוי כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וכן כתיב ונחלים ישטופו. ועל דעת רבותינו זה הי' הצור אשר היה בחורב היא היתה בארה של מרים ומתגלגלת עמהם וכשמתה בשנת הארבעים נסתם ועתה חזר ע"י משה ולכן אמר מימיו. וכתב הרמב"ן ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע אשר לפניהם. וגם אפשר לפרש אל הסלע אשר לעיניהם כלומר הראשון שיראו ופי' מימיו המים שיצאו ממנו ואמר לשון מימיו לומר כי מגוף הסלע יצאו לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעיינות רבים רק מאמצעו וכן כתיב ההופכי הצור אגם מים. וחזר ואמר: והוצאת להם מים מן הסלע. פי' כי אתה בעודך שם תוציא מים מן הסלע שכולם יראו אותם נובעים ממנו: והשקית את העדה. שתצוה אותם לשתות לעיניך וכל זה לפרסם הנס ובמעשה לא נאמר וישק את העדה אלא ותשת העדה כי מרוב הצמאון בראותם מים רבים ונוזלים נפלו על הנחל ושתו: המן הסלע הזה נוציא לכם מים. כתב הרמב"ן חלילה שיהי' התימה למניעות כי משה רבינו לא יפלא ממנו כל דבר מה' ונפלאות גדולות מזה ראה ועוד כי כבר הוציא להם מן הצור. ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות כמו הנגלה נגליתי. ור"א כתב המן הסלע הזה יש לנו כח להוציא לכם רוצה לומר שאמרו להם שמעו נא המורים וכי מן הסלע יש לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים רק תכירו כי מאת ה' הוא והוא אשר הוציא אתכם והוא שהביא אתכם אל המקום הזה והוא שיפרנס אתכם בו. ולפי דעתי כי הה"א הזו לשאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא כי לפעמים מפרש הכתוב בשאלה הן ולאו כמו היש בה עץ אם אין ולפעמים מזכיר ההן לבדו כמו הזה אחיכם הקטן. הידעתם את לבן בן נחור ושאלו אותם כדי לנסות מה בלבם ואמרו להם שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן שסלע החזק הזה נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא והפליג במורים להגיד שהם מקטני אמנה ושהם מריבים עמהם מפני שמחשבים שאין ביד השם לעשות עמהם דבר גדול כזה. ורש"י פי' שישב לו הסלע בין הסלעים ואמרו להם מאי איכפת להאי איזה סלע יהיה והשיבו להם המן הסלע הזה שלא נצטווינו עליו נוציא לכם מים: יען לא האמנתם בי. כתב הרמב"ן אין החטא במשה ואהרן מפורש בתורה. ורש"י פי' מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע והם הכו. והקשה הוא על זה כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע הזה שיכה בו שאילו הי' רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים נאמר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך והוא להכות בו ולפעמים אומר נטה ידך ואינו מפרש הכאה ורצונו לומר שיכה במטה ועוד אין הנס גדול בדבור יותר מבהכאה כי הכל שוה אצל הסלע ועוד למה אומר על זה מעלתם בי ועוד הצוואה בדבור אל הסלע אינו אלא שיאמרו להם בפני הסלע שהשם יתברך יוציא להם ממנו מים וכן עשו כדכתיב ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע ויאמרו אליהם המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וי"מ בשביל שהכעיסוהו עד שאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והיה בדעתו כי אין יכולת בנו להוציא מים מן הסלע כי אם בכח השם והוא לא פי' דבריו היטב וחשבו הם בלבם כי דבורו שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע וזה טעם לא קדשתם אותי וכן אומר כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו אלמא שלא חטא אלא בדבור ולא בהכאה. וי"מ בעבור שלא אמרו שירה כמו עלי באר ענו לה וזה טעם לא קדשתם אותי. וי"מ בשביל שישראל אמרו להם להוציא מסלע אחר כמו שמשמע מתשובתו אליהם המן הסלע הזה פי' שלא נצטווינו עליו נוציא לכם מים ומשה פחד להחליף דבר ה' ובשביל שלא האמין להוציא מים מסלע שאמרו הם על כן נענש וזה טעם לא האמנתם בי. והרמב"ם כתב שהחטא הי' על שכעס ואמר שמעו נא המורים שלא הי' לאדם כמוהו לכעוס והוא חלול השם מפני שמתנועותיו ומדבריו היו כולם למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא ואיך יראה עליו כעס והוא מהפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה הרעה ואמר להם מריתם את פי כי הדור היו חכמים כמו נביאים וכל מה שיאמר משה רבינו או יעשה יבחנוהו וכאשר ראוהו שכעס אמרו עליו שאין בו פחיתות מדה ולולי הי' יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו לא הי' כועס ואנחנו לא מצאנוהו שכעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר קח את המטה והקהל את העדה וגו'. והקשה עליו הרמב"ן כי הכתוב אומר מריתם פי שעברו על דברו ואמר לא האמנתם בי שלא האמינו אלמ' שאין העונש בשביל הכעס ואם הענישו על הכעס יותר היה ראוי להענישו כשקצף על פקודי החיל בחנם וגם הכתוב לא אמר שכעס רק אמר שמעו נא המורים תוכחות כדרך ממרים הייתם עם ה' ועוד אהרן לא כעס ועוד אי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם אליהם בעשותם מריבה עם משה ובכל הנסיונות במדבר ובפעם ראשונה אמרו פחות מזה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא והיה עליהם הקצף גדול כמו שנאמר ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה ובכאן כתוב מפורש מזה המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ומה פשע גדול מזה ומשה אמר גם בי התאנף ה' בגללכם א"כ הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ובדברי הרב אין להם במעשה הזה חטא ופשע כלל ומה שאמר שלא מצינו בשם יתברך שכעס אלא אדרבה אמר בנחת קח את המטה וגו' דע כי כאשר ישראל צריכים למחייתם דבר אע"פ שמתלוננים וחוטאים בו הוא ארך אפים ונותן להם שאלתם כמו במים הראשונים שאמר לו בנחת רוח עבור לפני העם אע"פ שהיה לשם מסה ומריבה וכן במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים דרך חבה אלא שאמר בסוף שמעתי את תלונות בני ישראל והודיע להם חטאם אבל כאשר יתלוננו חנם ישפוך עליהם חרון אפו וגם כאן אע"פ שאמר לו בנחת קח את המטה וגו' רמז עוד לקצף גדול וחיוב מגפה שנא' וירא כבוד ה' אליהם שרומז אל הקהל הנזכר והוא מראה כבוד ה' ההוא במגפות כאשר תראה במרגלים וביום קרח וממחרת. והתימה על דברי הרב שהרי מקרא מלא הוא ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם ומונה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולות שבמדבר. והקרוב שנאמר בזה הם דברי ר"ח שכתב שחטאו במה שאמרו נוציא לכם מים וראוי הוא שיאמרו יוציא ה' לכם מים כדרך שאמרו בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וכן בכל הנסים שהודיעום שהשם עושם עמהם להפליא ואולי חשבו העם כי משה ואהרן הוציאו להם בחכמתם מים מן הסלע כי במעשה הראשון בצור בחורב אמר הנני עומד לפניך שם על הצור והיו הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והיה הנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן וזהו לא קדשתם אותי. ויתכן שעל כן אמר מעלתם בי כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעל וכן מריתם פי שהוא אמר ודברתם אל הסלע לעיניהם פי' שאתקדש לעיניהם או פי' מריתם שניתם דברי כי לא צויתי שתאמרו ככה ופי' לא האמנתם בי יוצא אל בני ישראל שגרמתם שלא האמינו בי או הוא לשון חוזק לא התחזקתם להקדישני לעיניהם כמו ואמנה על המשוררים. ועל דעת רבותינו שמזכירים הכעס יתכן שהכה בצור ויצאו טיפין במיעוט כוונתו מתוך הכעס ויתמהו על הדבר והסכימו שניהם להכות פעם שנייה בצור והנה החטא בשניהם: המה מי מריבה. ובפנחס כתיב הם מי מריבת קדש חסר ה' כי בה' דברים חטא משה אחד שהקהיל כל הקהל והקב"ה אמר לו הקהל את העדה והם הזקנים הנועדים תמיד והוא הקהיל את הקהל ועל כן לא נראה לו כבוד השם כאשר הי' בצור בחורב שנא' שם הנני עומד לפניך שם על הצור בשביל שהיה כל הקהל והיה בהם בעלי קריים ועל כן אמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים והלא אין כאן גילוי שכינה והלך משה לנסות לצד אחר של סלע. וב' שהכה בצור. וג' שקראם מורים. וד' שהכה פעמים. וה' שאמר משה המן הסלע הזה נוציא לכם מים: ויקדש בם. פירש"י שמתו משה ואהרן על ידם שכשעושה דין במקודשיו מתיירא וכו'. וכתב הרמב"ן ואינו נכון בעיני כי עדיין לא מתו משה ואהרן ואינו מפורסם לבריות שמתו בחטא זה שיתיירא הקב"ה ע"י כך כאשר הי' בנדב ובאביהוא ובפרץ עוזא. ועוד כי הכתוב אומר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם כי במריבים נתקדש. והנכון בעיני כי מעשה הצור הראשון הי' לעיני זקני ישראל בלבד אבל בכאן נאמר ויקהילו משה ואהרן את כל הקהל אל פני הסלע על כן אמר הכתוב כי המים האלה שנגזרה בהם הגזירה על משה ואהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיני כולם כענין שאמר הכתוב וקבצתי אותם מארצות אויביהם ונקדשתי בהם לעיני הגוים. ודע כי בראשונה הי' מריבה עם משה כמו שנא' וירב העם עם משה וכמו שנא' עוד מעט וסקלוני והיו מנסים את ה' היש ה' בקרבנו אם אין אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא הי' בכאן נסיון על כן אמר כי אלה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר ניסו השם ולא נתקדש רק לעיני הזקנים ובעבור שהי' ענין הסלע שני פעמים הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים: אל מלך אדום. כתב הרמב"ן לא הזכיר הכתוב שמו כי אין צורך אבל הזכיר שם סיחון ועוג בשמותם בעבור שהיו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים להודות לשם יתברך שעשה עמנו להפליא כמו שנאמר לשיחון מלך האמורי כל"ח וכן ולעוג מלך הבשן וכן מנהג הכתוב להזכיר שמות המלכים אשר ירשנו את ארצם בספר יהושע והוא הטעם כמו שכתבתי: נעברה נא בארצך. ובסיחון כתיב אעברה הכא אמר לו בלשון שאמר עשו נסעה ונלכה להזכירו שיעשה גם הוא עמנו טובה כאשר עשה עשו עם יעקב ולכך הזכיר לו ג"כ האחוה: עד אשר נעבור גבולך. כתב הרמב"ן ולא הזכירו לו אל הארץ אשר נתן ה' לאבותינו שלא יקנא בהם על הארץ לאמר כי שלהם היתה לולי שלקח אביהם בכורתו וברכתו במרמה אבל לסיחון ועוג הזכירו עד אשר אעבור הירדן אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו כמו שהזכיר משה רבינו במשנה תורה: ויאמר אליו אדום. ולא אמר מלך אדום מלמד שכולם הסכימו בעצה אחת במיאון הזה: במסלה נעלה. כתב הרמב"ן בתחלה שלח לו שהיו רוצים ליכנס לערים רק שישתמרו מלהכנס בשדה ובכרם שלא להשחית השדות והכרמים ולא יעשו כשאר מחנות ששוללים הגרנות וילכו דרך המלך שהיא דרך הרבים ואמר ולא נשתה מי באר שלא ישתו כלל המים אשר להם בבארות וכשלא רצה אז שלח לו שלא יכנסו לערים כלל אלא ילכו במסלה העולה לארץ ישראל ואם ישתו מימי הנהרות בדרכים ההם יתנו דמיהם שנהנו מהם על כן אמר: רק אין דבר. כלומר שאין לך לחוש בזה לשום דבר. וי"מ שפי' לא נשתה מי באר כי אם בדמים ואינו נכון כי למה יחזור לשלוח לו במה שלא רצה מתחלה. ור' אברהם כתב דרך המלך נלך אם הדרך שהמלך הולך בה ולא נטה כלל לצדדין. א"נ הדרך שיצוה המלך אשר נלך בה באותה נלך: ויט ישראל מעליו. קיצר הכתוב בזה כי מפי הגבורה נצטוו ונשמרתם מאד אל תתגרו בם כאשר פירש להם משה ועל פי הדבור נטו מעליו: והפשט את אהרן וגו'. פי' בגדי כהונה שנתרבה בהם כדי להלבישם לאלעזר. ועל דרך הפשט הפשט אהרן את בגדיו להלבישו תכריכי המת אשר הכין לו והפשיט אלעזר בגדי חול שעליו והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה ביום המלואים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך