וידבר ה' אל משה לאמר אמור אל אלעזר עד סוף הסדר. ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות: השאלה הא' מה ראה יתברך שיקחו מחתות קרח ועדתו וירקעום צפוי למזבח ואיך אמר עליהם כי קדשו. ואם היו המחתות מהאנשים החטאים בנפשותם איך יהיה קדושות ורש"י (שם) כתב שהיו המחתות מקודשות ואסורות בהנאה לפי שעשאום כלי שרת. ובהיותן קרבן תועבה אין ראוי שיהיו כלי שרת כי הנה הזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש כמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן זכרונו לברכה: השאלה הב' למה נצטותה המצוה הזאת לאלעזר ולא לאהרן אביו שהיה כהן גדול ובעל המחלוקת והנה התורה אמרה בסבת זה למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת ולכן בעל מחלוקת הכהונה היה ראוי שיעשה הזכרון הזה: השאלה הג' מה ראו ישראל בתלונה זאת ואיך מלאם לבם אליה בראותם כל מה שקרה אל קרח ועדתו ולדתן ולאבירם ולמה אמרו אתם המיתם את עם ה' וידם לא נגעה בם אך מתו מהם באש שיצא מאת ה' ומהם בפתיחת האדמה את פיה והם היו סבת כל זה לא משה ואהרן: השאלה הד' מה ראה יתברך לעשות על התלונה הזאת נסיון המטות מהשבטים כיון שעל זה עצמו כבר עשו קרח ואהרן נסיון הקטורת כמו שאמר קחו לכם מחתות: השאלה הה' מה ראתה התורה לזכור אחרי הספורים האלה ענין מתנות הכהונה והיה ראוי שיכתבו ביום השמיני כשהתחיל אהרן לשמש בכהונתו או בסדר בהעלתך כשזכר נתינת הלוים לאהרן ולבניו לעבוד עבודת הקדש: השאלה הו' למה זכר הכתוב נתינת הלוים לאהרן ולבניו בסדר הזה בהיות שכבר צוה עליו בסדר נשא ובסדר בהעלותך באר היטב וגם כאן צוה עליו פעמים כי הוא אמר וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתיך ונאמר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל לכם מתנה וגו': והנני מפרש הפסוקי' באופן יותרו השאלות האלה כלם: וידבר ה' אל משה אמור אל אלעזר עד סוף הסדר הזה. הנה צוה השם שמחתות האנשים ההם שנשרפו יהיו נלקחים מתוך השרפה וירקעום צפוי למזבח לא מפני היות במחתות ההן קדושה אלא כדי שישארו שמה זכרון לבני ישראל מהמעשה ההוא וזה כי הנה המעשים לא יחשבו לטובים או רעים בבחינת עצמם בלבד אלא בבחינת הכוונה אשר יעשה אותם האדם עד שאם היה המעשה ההוא טוב ומשובח כפי עצמו הנגלה ממנו אם כיון בו העושה אותו תכלית רע הוא רע בלי ספק ואינו טוב. והנה הקטורת עצמו בהיותו נקרב אל האלהים היה טוב אבל כפי כוונת המקטירים אותו שהיתה רעה על ה' ועל משיחו היה רע ומעשה בלתי הגון ובעבור שקרח ערער על כהונת אהרן ובאו המחתות והקטורת לנסות האיש אשר יבחר ה' לכהונה. לכן רצה יתברך שאותם המחתות שנעשה בהם הנסיון ההוא שהיו כלם מנחשת ישימו אותם סביב המזבח שהיה מנחושת כדי שיהיו זכרון לבני ישראל שלא יקרב איש שלא יהיה מזרע אהרן להקטיר קטורת לפני ה' פן יקרה לו כמו שקרה לקרח ועדתו בהקטירם הקטורת ההוא. ומפני שאהרן היה נושא המחלוקת ההוא. לכן לא צוה יתברך שיעשה זה אהרן בעצמו פן יחשבו הרואים שהיה עושה זה להוסיף על קלון קורח ועדתו להיותו שונאו אבל צוה למשה שיאמר לאלעזר כיון שהוא בן אהרן והוא הכהן העומד תחתיו ושיהיה כהן גדול במקומו שהוא יעשה זה רוצה לומר שירים את המחתות מבין השרפה שהיה שמה פתח אהל מועד מכל האנשים שנשרפו שמה ואת האש יזרה לרוח ונותן הסבה בזה למה יזרה האש ולא המחתות באמרו כי קדשו רוצה לומר שקרח ועדתו היו מקדשים המחתות ההן בהקריבם עליהם קטורת בפתח אהל מועד לא אמר כי קדושים הם או כי קדש הם אלא כי קדשו שהמחתות קדשום קרח ועדתו לגבוה אבל לפי האמת לא היתה בם קדושה כלל כי מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם. ובהיות כוונתם רעה ומחשבתם מזוהמת איך יהיה הפועל קדוש וצוה שלא ישארו בצורות מחתות כבראשונה אבל שירקעם ויעשה מהם רקועי נחושת ויצפה בהם מזבח העולה כי לא יזכו לגעת במזבח הזהב שמקטירים שם וגם לא היה ראוי שינתנו על מזבח העולה אלא מפני הזכרון כמו שיבאר. ולפי שכבר הקריבום לפני ה' ויקדשו אותם בפיהם האנשים החטאים ושיהיה הרקוע סביב למזבח כדי שיהיו לאות לבני ישראל וז"ש כי הקריבום לפני ה' ויקדשו שהם חשבו לקדש' ואפשר לפרש כי קדשו ויקדשו מלשון הזמנ' מלשון הקדיש קרואיו כי הזמינו אותם לאותו נסיון וזכר הכתוב שעשה כן אלעזר וזהו כאשר דבר ה' ביד משה לו שחוזר אל אלעזר הנזכר שצוהו על זה ביד משה. וחז"ל אמרו שרמוז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו והותרו במה שפרשתי השאלות הא' והב' ואמנם בני ישראל כאשר ראו שאלעזר בדבר משה לקח המחתות וצפה אותם סביב המזבח חשבו שהיו המחתות מקודשים וקורח ועדתו צדיקים וטובים ושלא מתו אלא מפני ששמו עליהם אש מחוץ כמו שקרה לנדב ואביהו שמתו בהקריבם אש זרה לפני ה' ושלהיות החטא בענין האש בלבד צוה יתברך ואת האש זרה הלאה מלשון אש זרה. ולפי שמשה אמר לקרח ועדתו ותנו בהן אש לכן היתה תלונות בני ישראל אתם המיתם את עם ה' שהוא קרח ועדתו שהיו עם ה' אבל אתם המיתם אותם במה שצויתם לתת אש זרה במחתותם. הנה התבאר סבת תלונתם עתה והותרה השאלה הג'. והאל ית' אמר למשה הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע והנה לא אמר שיפרדו מהם פן יספו בעונם כי אין מעצור לה' בהיותם סמוכים ומחוברים להמית את הרשע ולהמלט את הצדיק כמו שהיה במכת בכורות אבל היתה כוונת מאמרו שלא יתפללו עליהם ולא יטפלו בפחיתותם ובשפלות ערכם לכן אמר הרומו ולא אמר הבדלו כמו שאמר למעלה להעיר שלא יחישו לשפלות' ורשעתם אבל הם משה ואהרן ישימו' באלהים כסלם ועזבו את העם הנבז' ההוא וזהו ענין הרומו וכאשר הכיר משה כונתו יתברך בזה לא אמר להתפלל כשאר הפעמים אבל צוה לאהרן שיקח את המחתה והזהירו שלא ישים עליה אש מן ההדיוט כי אם מעל המזבח שהוא האש המקודש ושילך מהרה אל העדה כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ואמר וכפר עליהם לפי שחטאם היה במה שהיו מערערים ומגמגמים על כהונת אהרן כקרח ועדתו ולכן היה ראוי שאהרן עצמו יכפר עליהם במה שפשעו ודברו נגדו ואין ספק שמשה עצמו היה יכול לעצור המגפה אבל רצה שיהיה על ידי אהרן לכבדו ולהודיעם שכמו שהמחתה הרג את קרח ועדתו המקטירים כן המחתה בעת הזאת תצילם ממות בזכות אהרן המקטר אותה וכן היה שאהרן הלך במהירות רב אל תוך הקהל שנקהלו שמה על משה ועל אהרן ומצא שהנה החל הנגף בעם ואז שם נתן הקטורת על האש ויכפר על העם שצוה אותו משה ויעמוד בין המתים ובין החיים כאלו היה אומר למלאך המות לא תעבור בי ומיד ותעצר המגפה. וראה כמה היה חוזק המגפה ההיא כי באותו רגע קטן מתו שם ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש. ואמרו וישב אהרן אל משה והמגפה נעצרה ענינו לא זז ממקומו ושם ישב בין המתים ובין החיים ולא פחד ולא ירא לנפשו עד שהמגפה נעצרה בהחלט ולא מת ולא חלה עוד אדם ממנה שם. כי עם היותה חולי מתדבק היא נעצרה ולא נדבקה עוד ואז שב אל משה לשאול ממנו מה יעשה עוד בזה אחרי שהמגפה נעצרה. ולפי שראה יתברך שהיו ישראל מגמגמים בנס המחתות של קרח ועדתו שמתו מסבת היות האש זרה. לכן צוה לעשות בחינה אחרת במקלות שיקח י"ב מטות ואמר מטה מטה שידמו המטות יחד בכל עניניהם ושיהיו הי"ב מטות לי"ב נשיאים מי"ב השבטים ושיכתוב שם כל שבט על מטהו שיכתוב שם אהרן על מטה לוי כדי שיבחנו שם שני דברים הא' אם הבכורות ראויים לעבודה או ללויי' והב' אם אהרן ראוי לכהן גדול או לא או לוי אחר משבטו ומאשר פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים הורה ששבט לוי נבחר בכללו לעבוד במקום בכורות ישראל ועל זה אמר והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. ומאשר אמר ויצץ ציץ הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה ובמה שגמל שקדים הורה גם כן שזרעו נבחר להתמדת הכהונה על עולם מלשון כי שוקד אני על דברי לעשותו אם כן בזה ד' נסים הא' שהמטה היבש פרח. והב' שהוציא פרח בראשונה. והג' ויצץ ציץ שהוא תחלת הראות הפרי. הד' הוא ויגמול שקדים שלמים מלשון ויגדל הילד ויגמל בהפך המנהג הטבעי כי כאשר יראו השקדים נופל הפרח אבל מכח הנס היה הפרח והציץ וגם השקדים והעלים תמיד יחד במטה ההוא בקיץ ובחורף. הנה התבאר למה הוצרך ית' לעשות בחנת המקלות והותרה השאלה הרביעית. וישראל אחרי שראו בחינת המקלות הכירו וידעו שבחר השם בשבט הלוי בכלל ואהרן בפרט ובזרעו לענין הכהונה הגדולה וחשבו למפרע שקרח ועדתו מתו לפי שנתקרבו לדברים המקודשים ונגעו בהם ולכן אמר למשה הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו האם תמנו לגוע ר"ל בכמ' מינים אבדנו וגוענו במדבר הזה ולא די מה שעברו אלא לעתיד כל היום נמות כי תמיד יגע אדם בדבר מן המקדש וימות מיד ומפני זה אמר ית' לאהרן שהוא ובניו ובית אביו ישאו את עון המקדש ואמר זה על שמירת המקדש שיהיה מוטל על הלוים שהם בית אב לאהרן או אמר זה על בני קהת שישאו את עון המקדש לשמור את הכלים הקדושים לבדם והם ישאו את העון אם לא ישמרו אותם כראוי ומלבד זה אתה ובניך תשאו את עון כהונתכם אם לא תכהנו כראוי הרי שמשמרת המשכן ומשמרת המזבח היה מוטל עליו ועל בניו הכהנים ועל בני משפחתו הלוים: ולפי שלא יאמר אהרן והנה מהלוים קמו לי והיו לי לאויבים. לכן אמר לו יתברך וגם את אחיך מטה לוי הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך רוצה לומר שמפני ענין קורח לא ירחיקם מעליו כי הם אחיו ועם היות שדברו נגדו הלא אתה ילוו עליו וישרתוהו וזה כשישמרו משמרת כל האהל אך אל כל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו גם הם בעבודת הכהונה גם אתם בעבודת המקדש וכאשר ילוו עליך וישמרו משמרת אהל מועד אז כל זר לא יקרב אליהם ובהיות הלוים והכהנים שומרים משמרת המשכן המזבח כל אחד הראוי לו לא היה עוד קצף על בני ישראל. ואל תאמר שבני לוי לא ירצו לעבוד ולשמור כי אני לקחתי אותם מתוך בני ישראל ונתתי אותם לך ולבניך לעבוד את עבודת אהל מועד כלומר להקים ולהוריד ולשאת בדרכים. ואתה ובניך הכהנים תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת שהם יקריבו הקרבנות על מזבח העולה והם ישרתו בהיכל בהדלקת הנרות ובקטורת ועל זה אמר ולמבית לפרוכת רוצה לומר במזבח החיצון ובהיכל אשר שם הפרוכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואמרו עבודת מתנה אתן את כהונתכם רוצה לומר שלא יחשוב אהרן שתהיה עבודת כהונתו עמל וטרח רב אין הדבר כן כי העבודה ההיא מתנה היא לכם. רוצה לומר מתנה רבה נתתי לכם באותה העבודה שצויתי שתעשו. וגם אמר עבודת מתנה מפני מתנת הכהונה שנתן לכם. ובזה הדרך אתם תשמרו משמרתכם והזר הקרב יומת ולזאת הסבה נזכרו פה מתנות הכהונה להגיד השכר שיתנו לכהנים חלף עבודתם והותרו במה שפרשתי בזה השאלות הה' והו'. והנה מתנות הכהונה כבר ארז"ל שהם כ"ד ר"ל עשרה במקדש וד' בירושלם ועשרה בגבולים ורש"י מפרש אותם. ואמרו הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל ענינו שלא יזכה אדם בשום תרומ' אלא אתה ובניך וגם כיון במשמר' תרומותי שיאכלו התרומה בטהרה ובמקום הראוי ויעשו על זה שמירה רבה וכמו שמבאר והולך לך נתתי למשחה ולבניך לחק עולם ולמשחה ענינו לגדולה והיותר נכון לפרשו ענין משיחה כי מעת שנמשחו זכו מפני אותה משיחה הוא ובניו לחק עולם כי מכחה נמשחו כל זרעם ומכחה זכו הכהנים בכל התרומות וביאר מתנות הכהנים באמרו מן האש לכל קרבנם לכל מנחתם הנותר מן האש ומהנקרב על המזבח אם מן הקרבנות הנותר מהם ואם מהמנחות הנותר מהם וכן לכל חטאתם ואשמם ואמר אשר ישיבו לי על אשם מעילות ועל אשם גזילות שכל זה הוא קדש הקדשים ר"ל שיש בהם קדושה רבה ולכן אין ראוי לאכלו כי אם בשמירה מרובה וז"ש בקדש הקדשים תאכלנו לא שיאכל אותם לפני לפנים במקום הארון ובמקום ההוא לא היה נכנס אדם חוץ ממשה אלא הכ"ג בי"ה. אבל אמר שבשמירה ובקדושה רבה יאכלו אותו וכן פירשו הרמב"ן כי היו מעלות ומדרגות מתחלפות באכילת הקדשי' שהקדש הקדשים כל זכר יאכל אותה בחצר אהל מועד והמורם מהם חזה ושוק כיוצא בהם והיא תרומת מתנותם אלא שהמורם נאכל גם לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם וז"ש ולבנותיך אתך ולכלול אפילו עבד מקנת כסף נימול אמר כל טהור בביתך יאכל אותו כל חלב יצהר וגו' אמר זה על התרומה כי היא נקראת ראשית בכורי כל אשר בארצם הם הבכורים שיביאו כל ראשית פרי האדמה כל חרם בישראל שיחרים אדם על עצמו בנדר שלא יהנה ממנו לך יהיה חרם לה' לכהן וכן הבכורות כל פטר רחם לך יהיה אך בכור האדם מבן חדש חמשת שקלי' וכן בכור הבהמה הטמאה והוא פטר חמור תקח בפדיונו השה אך בכור בהמה טהורה הנקרבה על המזבח לא תקח פדיונו. כי קדש הם ר"ל בכלל קדשים קלים כשלמים ומעשר וזהו ענין ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין וכדי לכלול כל שאר הענינים הראוים לכהן אמר כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך לבניך כי אתה במקומו תקח כל הניתן לי. ואמר שיהיה זה ברית מלח ר"ל בריתו קיים כדבר הנמלח שעומ' כן ואינו מתעפש ואמר השם לאהרן בארצם לא תנחל כאומר והנה נתתי לך את כל המתנות האלה לפי שאתה לא תנחל עם ישראל בארצם וחלק לא יהיה לך בתוכה אפי' השלל ובזת האויבים כדי שלא תטריד מחשבותם בעבודת האדמה וכי אני חלקך ונחלתך ואין לך להשתדל כי אם בעבודתי שהיא חלקך ונחלתך והמתנות האלו יספיקו לצרכיך ההכרחיי מבלי טורח. ואחר שזכר מתנות הכהנים זכר מתנת הלוים גם כי צוה לתת חלק מהם לכהנים והרי הוא ג"כ ממתנות הכהונה. והוא שנתן ללוים כל מעשה בישראל והוא המעשר הראשון שניתן להם חלף עבודתם ג"כ וגם במקום הנחלה שהיה להם לנחול הארץ כי ערי המקלט שניתנו להם היו לצורך ישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ובהיות המעשה הראשון ללוים במקום נחלתם לכן חייב אותם שהם ירימו ממנו תרומה לה' והוא שיתנו מעשר מן המעשר ההוא לכהנים ונקרא תרומת מעשר ונחשב לכם הלוים ר"ל שיחשב ללוים התרומה הזאת אשר יתנו לכהן מן המעשר שקבלו מישראל כתרומת גורן וגו' ר"ל כמו שיחייב לישראל התרומה הגדולה שירימו מן הגורן ומן היקב כי תרומה המעשר חובה על הלוי כתרומה הגדולה לישראל ומן הגורן ומן היקב שכל זמן שלא ירימוה היא טבל ואסורה בהנאה לזרים וכשהורמו אסורה התרומה לזרים ולטמאים וחייב מיתה מחלליה. והשאר חולין ומותר לכותי לאכול מעשרותיו בטומאה ואפי' בבית הקברות. וזה נלמוד מאמרו ולא תשאו עליו חטא בהרימכם וגו'. ולפי שראוי שתהיה התרומה מהיותר יפה לכן אמר כאן בהרימכם את חלבו ממנו. והענין כלו שאחר שהלוי ירים מהמעשר אשר יתנו לו ישראל התרומה לכהן אמר ואכלתם אותו בכל מקום ר"ל שהלוים יאכלו מה שישאר להם מן המעשר בכל מקום שירצו ושלא ישאו עליו חטא לאכול אותו השאר בטומאה בכל מקום כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם אשר עבדתם באהל מועד ולכן לא תשאו עליו חטא כיון שהרימותם את חלבו והוא מעשר מן המעשר לכהן וכאשר יהיה לכהן וללוי מזונם אשר ניתן להם מהאלהים יעבדו וישמרו עבודתם כראוי והם וישראל גם כן לא יחללו את הקדשים ולא ימותו. תם סדר ויקח קרח:
