פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא. כלומר שהוא קרוב לפשוטו של מקרא ולא נצטרך לפרשו לפי פשוטו כמנהגו בשאר המקומות:
ויקח קרח לקח עצמו לצד א' להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שת"א ואתפליג כו' וכן מה יקחך לבך לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ודעת המדרש איננו כפי' הרב אבל אמרו שם אין ויקח אלא ל' פליגה שלבו לקחו כענין שנא' מה יקחך לבך ואינו לומר שלקח עצמו לצד א' וכן מה יקחך לבך אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משא' בני אדם אבל כונת המדרש בויקח קרח שלקח עצה בלבו לעשות מה שיסבר כי הלקיחה נאמרת על העצה והמחשבה וכן מה יקחך לבך מה מחשבה יקח לך לבך שתחשיב בסתר לית דין ולית דיין ולא תגלה אות' או מה ירזמון עיניך שמתוך רמיזותי ניכר שאתה כופר במשפט האלהים ולא תפרש זה אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו ואליפז אמר זה לאיוב קודם שיגלה איוב מחשבתו במאמר ברור שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים ולכך אמר לו ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוכו והוא ענין המענה ההוא למתבונן בו וכן ל' לקיחה במחשבה קחו מוסרי ואל כסף לבלתי קחת מוסר ואמרו עוד במדרש ויחלק ויקבץ וידבר ויצו קרח אינו אומר אלא ויקח קרח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו ועליו אמר הכתוב מה יקחך לבך והוא מה שפירשתי ואנקלוס שתרג' ואתפליג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומו' רבי' וכן תרגם על דבר קרח על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלעם בעצת בלעם כי הוא מזכיר הענין כתרגומו עכ"ד. ולא הבינותי דבריו כלל במה שאמר ואינו לומר שלקח את עצמו לצד א' כי אם כיון לומר שאין כונת המדרש הזה שלקח קרח את גופו מהמקום אשר נטה שם אהלו בתחל' ונטה אותו למק' אחר רחוק ממקום חניית העדה מי הגיד לו שכוונת הרב הוא זה אם מפני שאמר להיות נחלק מתוך העדה והחלוק מורה על החלוק המקומיי הנה כל התלמוד מלא מזה פעם בלשון עברי פעם בלשון ארמי פעם בל' עברי נחלקו פלוני ופלוני פעם בלשון ארמי פלוגתא דפלוני ופלוני שהוראת' היא חלוק מחשביי לא מקומיי אף כאן להיות נחלק מתוך העדה בחלוק מחשביי שכל ישר' חושבי' שכל מעשה משה היו בשליחותו של מקום וקרח לבדו היה חושב שהם מלבו כמו שהור' מאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה לא יי' שלחני ואם מפני שאמר לקח עצמו לצד א' שלקיחת עצמו מורה על לקיחת גופו ולצד א' מורה על הצד המקומיי הנה מצאנו בכמה מקומות שרז"ל נשתמשו במלת צד על הצד המחשביי באמרה לצדדין קתני ופר' איזהו נשך צד א' ברבית מותר וכן בכמה מקומות שאין שום א' מהם מורה על הצד המקומיי גם מלת עצמ' מצאנוה בכמה מקומות על נפשו ולבו לא על גופו כאמרם כל החושך עצמו מן הדין כו' ואם יש שם ראוי להוראה ומנע עצמו מן ההורא' הרי זה משובח שפירושו מנע לבו מן ההוראה אף כאן לקח עצמו לצד אחד לקחו לבו ומחשבתו לצד אחד משאר המחשבות וכן יתפרש גם לשון אנקלוס שתרגם ויקח ואתפליג חלוק מחשביי שנחלק במחשבתו ממחשבות שאר כל העדה והתימה מהרמב"ן ז"ל שהוא עצמו אמר אבל כונת המדרש בויקח קרח הוא שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר ואנקלוס שתרגם ואתפליג פתר הענין לא הלשון ופירושו שנחלק במחשבתו בעצתו לא לקיחת גופו ולמה לא יפרש גם דברי הרב כן והלא תרגומו של נחלק הוא ואתפליג וכיון שפירש ואתפליג הוא חלוק עצה יהיו גם פירש להיות נחלוק חלוק עצה לא חלוק גוף ועוד איך אפשר לומר שכונת המדרש בויקח קרח הוא שלקח עצה בלבו והלא מלשון המדרש שאמרו לבו לקחו ובמקום אחר לבו נטלו מורה שקרח הוא לקוח לא לוקח וכן הוא מבואר עוד מראיתם שהביאו מפסוק מה יקחך לבך שהלב הוא הפועל ואיוב הוא הפעול ובמקום אחר אמרו לא לקח כלום אלא לבו נטלו ועליו אמר הכתוב מה יקחך לבך אם כן הלב הוא הפועל וקרח הוא הפעול לא שהפעול הוא העצה והפועל הוא קרח וכבר הרגיש בזה והוכרח לפרש מה יקחך לבך יקח לך לבך לא יקח אותך כמו שפרש"י ז"ל לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם וכן הוא מבואר עוד ממה שאמרו ויקח קרח מה לקח לא לקח כלום אלא לבו נטלו ואם היה הפעול היא העצה מאי לא לקח כלום דקא' והלא לקח העצה שהלקיחה נאמרת עליה כמו קחו מוסרי לבלתי קחת מוסר וא"כ הראיות שהביא עליו שהלקיחה נאמרת על העצה והמחשבה אין בהם ענין כלל כי מאמר נטלו לבו ולקחו לבו מורה שקרח ולבו היא הפועל כאילו אמר ויקח את קרח הזכיר הפעול והעלי' הפועל שהוא הלב לא שהזכיר הפועל והעלי' הפעל שהיא העצה כאשר פי' הוא ז"ל אך מה שפי' ואונקלוס שתרגם ואתפליג פתר הענין ולא הלשון הוא אמת לא מאותו הצד שכיון הוא רק מצד שפירש ויקח כמו ויוקח שפתר הענין כמנהגו בכמה מקומות כי אחר שפי' ויוקח שב אל הלב וקרח הוא הפעול כמו שאמרו לבו לקחו חוייב מזה בהכרח שיהיה קרח לקוח לא לוקח ויהיה ענינו ואתפליג לא שפירוש ויקח הוא ואתפלגו:
יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקת' שנאמר בקהל' אל תחד כבודי והיכן נזכר שמו על קרח כו'. בתנחומא אמרו בן יצהר בן קהת בן לוי למה לא כת' בן יעקב או בן ישראל הוא שאמר הכתוב בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים ובקהלם אל תחד כבודי זו מחלוקתו של קרח שלא יזכר שמו על אותן הרשעים שעתידין להכעיס ואימתי יכתב שמו כשהן מתיחסין על דוכנם בן תחת בן אסיר בן אלקנה בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל ונ"ל שכך פירושו שאע"פ שדרך כל המתיחסי' בכל מקום שיכלה יחסם עד השבט ולא יותר מכל מקום כיון שמצינו בהתיחס' על הדוכן בדברי הימים שנאמר בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי כן ישראל היה לו להזכיר שמו של יעקב גם פה כמו שהוזכר שם אלא שיעקב בקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתו של קרח שנ' ובקהלם אל תחד כבודי וזהו שכתב רש"י ז"ל אחר זה והיכן נזכר שמו על קרח כלומר היכן נזכר שמו של יעקב אבינו על קרח עד שנצטרך לתת טעם פה על שלא הוזכר שמו והלא אין דרך כל המתיחסים לעלות אלא השבט בלבד אך קשה אם כן גבי מרגלים היכן נזכר שמו עליהם וכן מה שפרש"י ז"ל בפרש' ויחי גבי בסודם אל תבא נפשי זה מעשה זמרי שנ' בו זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא אמר בן יעקב היכן נזכר שמו על זמרי עד שנצטרך לתת טעם על מה שלא הוזכר שמו של יעקב על זמרי ועוד כיון שדרך כל המתיחסי' לעלות עד השבט ותו לא לא היה ראוי לתת טעם אלא על מה שהוזכר שמו בהתיחסם על הדוכן שלא כמנהג אבל בפ' בתרא דסנהדרין מייתי לה בלשון אחר בן יצהר בן שהרתיח עליו את כל העולם כלו כצהרי' בן קהת בן שהקהה שני מולידיו בן לוי בן שנעשה לויה בגיהנם ולחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם א"ר שמואל בר יצחק יעקב בקש רחמים על עצמו שנ' בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים ובקהלם אל תחד כבודי זו עדת קרח שבזה אנו צריכין לתת טעם למה לא הוזכר פה גם שמו של יעקב להודיע שעקב עצמו לגהינם כמו שהוזכר שאר השמות המודיעין רשעותו ועונשו אך במה שאמרו בפר' חלק בסודם אל תבא נפשי אלו המרגלים ואלו בפרשת ויחי פרש"י ז"ל זה מעש' זמרי צ"ע:
ודתן ואבירם בשביל שהי' שבט ראובן שרוי בחניית' תימנה שכן לקהת ובניו החוני' תימנה נשתתפו עם קרח במחלוקתו אוי לרשע אוי לשכנו. ובתנחומ' אוי לרשע אוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו דתן ואבירם לפי שהיו שכנים לקרח שהיה בדרום דכתיב משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה ודגלו של ראובן סמוך להם שנאמר דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם נשתתפו במחלוקתו של קרח אבל דגלו של יהודה היה במזרח ויששכר וזבולן עמו והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן לפיכך זכו להיות בני תורה דכתיב יהודה מחוקקי וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ומזבולן מושכים בשבט סופר דאל"כ מה ראו דתן ואבירם להשתתף עם קרח במחלוקתו זה והלא כל מחלוקתו של קרח לא היה אלא לעורר על הכהונה ודתן ואבירם אינן מכלל המעוררים על הכהונה כי הם לא היו לא מן הבכורות דהא כתיב ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם ולא מן הלוים שהיו חושבים שכשנבחרו תחת הבכורות לכל עבודת הבכורות נבחרו אף על הכהונה והיו גם כן מעוררים על הכהונה ואמר להם משה שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל כו' ובקשתם גם כהונה כי רחוק הוא שיכנסו הם בעצם המחלוקת בעבור נמואל אחיהם שהיה בכור ונמואל שהוא המעורר לא יזכר כלל:
ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל כו'. בתנחומא והכי פירושא אע"פ שקרח היה חושד את משה בכל מעשיו והיה סובר שמפני עצמו הוא עושה ולא בשליחותו של מקום מ"מ לא היה לו לקרח לחלוק על הכהונה מאחר שאהרן היה קודם ממנו להיותו בן עמרם הבכור וקרח בן יצהר השני לעמרם לפיכך אמרו שבודאי לא היה לו לקרח לחלוק עם משה על דבר הכהונה אך מפני שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שקרח היה קודם ממנו להיותו בן יצהר השני לעמרם ואליצפן בן עוזיאל הרביעי לפיכך נכנס לחלוק עם משה וכיון שנכנס עמו במחלוקת רצה לבטל כל דבריו ובקש הכהונה שהיא יותר מעולה מהנשיאו' וזה מה שכתב באחרונה הריני חולק עליו ומבטל את דבריו כלומר אף בדבר שאין לו זכות עליו ומה שבקש הכהונה ולא המלכות מפני שבכהונה היו לו עוזרים רבים שהם הבכורות וכל שבע לוי מה שאין כן במלכו':
אחי אבא ד' היו. פי' האחי' שאבא אחד מהם ארבע' היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל:
מה עשה עמד וכנס ר"ן ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן שכניו והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו כו' והלבישן טליתות שכולן תכלת כו'. אלה ר"ן ראשי סנהדראו' הם אותם שקמו על משה כענין שנ' ויקומו לפני משה ואנשי' מבני ישראל חמשים ומאתים שהם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ומסתבר' שמשבט ראובן שכניו היו כמו שאמרו בתנחומ' גבי ודתן ואבירם בשביל שהיו שכניו נשתתפו עם קרח במחלוקתו אוי לרשע אוי לשכנו ומה שאמר והם אליצור בן שדיאור וחבריו הם האנשים אשר נקבו בשמות כדילפינן לה מג"ש דקריאי קריאי כמו שמפורש בתנחומא ומפני שהאנשים אשר נקבו בשמות לא היו כי אם י"ב נשיאי השבטי' ואלה היו חמשים ומאתים איש הוכרח רש"י ז"ל לומר וכיוצא בהם שכלם היו ראשי ישראל ונשיאי עדה מהם נשיאי שבטים והם אליצור בן שדיאור וכיוצא בהם ומהם ראשי סנהדראות ואהני ג"ש ללמד שהיו מהמדרגה של שדיאור וחבריו ואהני קרא דחמשים ומאתים דלא תימא דוקא אותם אשר נקבו בשמות ולא אחרים וכיוצא בהם ומה שאמר עמד והלבישן טליתות שכולן תכלת כו' מסמיכות פרשת ציצית לפרשת קרח הוא דמפיק לה כמו שאמרו בתנחומא מה כתיב למעלה מן הענין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם על ציצית הכנף פתיל תכלת קפץ קרח ואמר למרע"ה הלא אמר הקב"ה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטור מן הציצית א"ל חייבת אמר קרח ראו מה הוא אומר טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה וד' חוטין פוטרין אותה ומה שאמר חייבת בציצית או פטורה אינו ר"ל חייבת להטיל ציצית בכנפיה או פטורה דמה ענין ציצית עם התכלת מצות ציצת מצוה בפני עצמה ומצות תכלת מצוה בפני עצמה אלא ה"פ חייבת להטיל התכלת גם בציצית שלה ואינה נפטרת עם התכלת של הטלית או לא וזה דומה למה שאמרו בתנחומא שאמר קרח למשה בית מלא ספרי' חייב במזוזה או פטור שפירושו חייב לשי' גם במזוזת הבית השתי פרשיות של מזוזה ואינו נפטר עם הרע"ה פרשיות הכתובות בס"ת שבכללן גם השתי פרשיות שהבית מחוייבת בהן או לא:
בני ראובן דתן ואבירם ואון בן פלת. י"מ שכונתו לומר שבני ראובן שב אל דתן ואבירם האמורי' למעלה בלבד לא אל און שלא מצינו לא שם פלת ולא שם און בבני ראובן כי פלת לחוד ופלוא לחוד שהרי פלוא לא הוליד רק אליאב לבדו כדכתיב ובני פלוא אליאב וכאילו אמר בני ראובן שב אל דתן ואבירם אבל און הוא בן פלת וכן מצאתי בקצת נוסחאי' שכתוב בהן ודתן ואבירם בני ראובן היו ואון בן פלת אבל הוא זר מאד להיות און בן פלת מפסיק בנתים ועוד מי גלה לו שלא היה און בן פלת מבני חנוך או מבני חצרון או מבני כרמי שהם מבני ראובן ולא נזכרו תולדותם כמו שלא נזכרו תולדות שאר משפחות השבטי' וגם אלה שנזכרו לא נזכרו רק בעבור אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וי"מ שכונתו לומר שבני ראובן שב אל כלם אל דתן ואבירם ואון שלא תאמר דוקא אל דתן ואבירם שהם מפורשים מבני ראובן ולא אל און בן פלת שלא פורש בשום מקום ואינו נכון שא"כ היה לו לומר בני ראובן דתן ואבירם ואון שלא יזכיר שם אביו כמו שלא הזכיר אבי דתן ואבירם או בני ראובן אליאב ופלת שאז יהיה פי' הכתוב דתן ואבירם הם בני אליאב ואון הוא בן פלת ואליאב ופלת הם מבני ראובן אבל אין כל אלו הטענות נופלות רק אם יהיו פלת שם אביו של און אך אם יהיה פי' פלת מענין פלא כמו שאמרו בפרק חלק בן פלת בן שנעשו בו פלאות שע"י פלאות שנעשו בו נוצל מעדתו של קרח אין מכל אלו טענה כלל כי אז יהיה פירושו כאלו אמר בני ראובן דתן ואבירם ואון:
רב לכם הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. תקן בזה כמה ענינים פירש מלת רב שהוא שם כמו הרבה מפני שאינו נופל בה תואר ומתואר רק שם גם הוסיף בו יותר מדאי מפני שבזולת זה יתכן לומר שאותו הרבוי שלקח הוא כפי מה שהיה ראוי להם גם הוסיף מלת לקחתם מפני שמלת לכם לבדה אין מובן לה בלתי שתחובר עם מלה אחרת כגון לקחתם לכם או יש לכם וכיוצא בו ופה צריך לומר לקחתם לכם ולא יש לכם מפני שהמחלוקת היתה על הלקיחה שלקחו יותר מדאי לא על מה שיש בידם גם פירש מלת לכם לעצמכם מפני שאז תתפרש מלת לכם כאילו אמ' להיות לכם כי בזלת זה יתכן שלקחו בעבור שיחלקו לזולתם גם הוסיף מלת גדולה מפני שפי' הרבה נופל על השפלות כמו על הגדולה והמעלה:
כלם קדושים כולם שמעו דברים מפי הגבורה בסיני. בתנחומא ולא ידעתי מדוע לא פירשו זה במלת קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך שכולם שוים בו אבל פירשו אותה על שמיעת הדבור מפי הגבורה שאין כלם שוים בו שמרע"ה שמע כל הדברות מפי הגבורה וישראל לא יוכלו לשמוע רק אנכי ולא יהיה:
ויפול על פניו מפני המחלוקת שכבר זה בידם סרחון רביעי חטאו בעגל ויחל משה במתאוננים ויתפלל משה במרגלים ויאמ' משה ושמעו מצרי' במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. במדבר רבה ובתנחומ' והוא סותר מה שפרש"י ז"ל בפרשת אלה הדברי' וחצרות מחלוקתו של קרח שהרי כתוב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן שמשם שולחו המרגלים אלמא מחלוקתו של קרח קדמה לשלוח המרגלים ושמא הן אגדות חלוקות והרב ז"ל הביא את שתיהן וכבר הארכתי על זה בתחלת פרשת בראשית ע"ש:
עתה עת שכרות היא לנו ולא נכון להראות לפניו. פירוש שכרות המחלוקת על דרך ושכורה ולא מיין:
את אשר לו לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה והקריב אותם אליו והתרגום מוכיח יקרב לקדמוהי יקרב לשמושיה. והכי פירושא בקר יודיע יי' מי הוא אשר לו לעבודת לויה שמלת לו נאמרת על הלוים כאמרו והיו לי הלוים ומי הוא הקדוש לעבודת כהונה שמלת קדוש נאמר' על הכהנים כאומרו ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ואיך יהיה זה שיקריב כל אותם הר"ן איש שהיו מבקשים הכהונה והביאו כל אחד איש מחתתו לפניו כאמרו והקריב אליו שפירושו לפניו ואז את אשר יבחר בו יקריב אותו השם אליו לעבודתו שהיא עבודת הקרבנות וידעו הכל שאהרן הוא הקדוש לכהונה והלויים הם הראויים לעבודת הלויה כי כאש' ישרפו כל מקריבי הקטרת ויתקבל קטורת אהרן יודע לכל שאהרן לבדו הוא הקדוש הראוי לעבודת הקרבנות ולא הר"ן איש מקריבי הקטורת אף על פי שהיו בכללם כמה בכורות גם לא הלוים לשכבר מת קרח שהיה ממקריבי הקטורת עם היותו לוי ונשארו הלוים לעבודת הלויה לבדה כי הבכורו' שהיו בעבוד' הלויה והכהונ' יחד ונטלו שתיהן מידם ונתנ' עבודת לויה ללוים ועבודת כהונה לאהרן ולבניו כשראו עכשיו שאין שום אחד ראוי לכהונה רק אהרן ידעו שגם החלק הא' שנוטל מהם ונתן ללוים שהוא בשליחתו של מקום ולא מפי משה ומפני שבזה הביאור יהיה בקר ויודע יי' את אשר לו ואת הקדוש דבור לעצמו שפירושו שיודיע מי הוא הראוי לעבודת לויה ומי הוא הראוי לעבודת כהונה וישאר והקריב אליו לבדו והוא דבור חסר אין מובן לו הוצרך להוסיף עליו מלת אותם להורות שהקריבם לפניו הם אותן הר"ן ומפני שמלת אליו שבפסוק הזה לפי הביאור הזה יחוייב שיהיה פירושה לפניו דהיינו לפני מזבח הקטורת שבו יבחן מי הוא הקדוש הראוי לכהונה ומלת אליו שבפסוק שאחריו יחוייב שיהיה לעבודת כהונה אמר והתרגום מוכיח על זה שאליו הראשו' מתורג' לקדמוהי ואליו האחרון מתורגם לשימושיה:
רב לכם דבר גדול נטלתם לעצמכם לחלוק על הקב"ה. כאן פירוש מלת רב תואר כמשפט וחסר המתואר שהוא הדבר ומלת רב הראשון פירש אותה הרבה שהוא שם מפני ששם היה קרח חולק על רבוי המעלות שלקחו לעצמם כמו שנראה ממאמר מדוע תתנשאו שפירושו אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך הכהונה לפיכך פירש אותה מענין רבו וכאן היה משה תמה על גודל העזות שנטלו לעצמם לחלוק על הקב"ה כמו שנראה ממאמר לכן אתה וכל עדתך הנועדים שפירושו נועדים אתם על יי' ולפיכך פירוש אותה מענין גודל כמו על כל רב בית והוסיף מלת נטלת' מפני שמלת לכם לבדה אין מובן לה כדפרישי' גבי רב לכם כדלעיל ושם פירשתי למה לא הוסיף מלת יש גם פירש מלת לכם פה בעצמכם ולא לעצמכם כדלעיל מפני שהדבר הגדול שנטלו לחלוק על השם שהוא גודל העזות שבנפשם היא מדה דבקה בעצמם לא מחוץ ושם היא לקוחה מחוץ:
ויקרב אותך לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר עדת ישראל הוכרח לפרש ויקרב אותך לאותו שירות וכו' ולא ויקרב אותך אליו מפני שכבר אמר להקריב אתכם אליו אבל החכם ראב"ע ז"ל פירש וחזר לאמרו פעם שנית בעבור ובקשתם גם כהונה ופירושו וכאשר הקריב אותך ואת כל אחיך בקשתם גם כהונה:
לכן בשביל כך. פי' אין הלמ"ד שורש כמו האל"ף אכן שבמלת שהיא מורכבת מאך וכן הכ"ף משרתת לכ"ף מלת אך ולכ"ף מלת כן או מורכבת מאם ומבן כדעת קצת המפרשים עם שלא יתכן זה בכל מקום כאשר כת' בעל השרשים רק הוא למ"ד השימוש כלמ"ד אמרי לי בשבילי וכלמ"ד וישאלו אנשי המקום לאשתו בשביל אשתו אף כאן לכן בשביל כן:
אתה וכל עדתך נועדים אתם על יי'. חסר הה"א ממלת הנועדים כדי שיהיה נשוא המאמר אבל לא ידעתי איך יתכן ה"א הנוסף כי לא מצאנו ה"א נוסף בשום מקום ואין לומר שהוא מושך עצמו ואחר עמו כי אין זו דרך הרב בשום מקום. אבל הרמב"ן ז"ל הביא לשו' הרב בנוסח' אחר' ואמר לכן בשביל כך אתה וכל עדתך הנועדים על יי' כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן ולא לנו היא המחלוקת הזה לשון רש"י ואמר הוא וא"כ יאמר אתה וכל עדתך אתם הנועדים על יי' לא על אהרן. ואיני מבין דבריו כלל כי מאמרו אתם הנועדים על יי' לא על אהרן משמ' שאמרו לו לא לנו הוא המחלוק' הזה כי אם על יי' ומאמרו אתה וכל עדתך אתם הנועדים על יי' משמע שאמרו לו שהנועדים על יי' הם אתה וכל עדתך ולא אחרים ועוד לפי הנוסח' שכתב הוא בשם רש"י לא תקן רש"י בביאורו זה כלום רק בשיוסף אתם אחר אתה וכל עדתך כמו שהוסיף הוא מעצמו באמרו ואם כן יאמ' אתה וכל עדתך אתם הנועדים על יי' ורש"י לא הזכיר זה בלשונו גם אינו בכח מאמרו ועוד איך יחוייב מאמרו אתה וכל עדתך אתם הנועדים על יי' בה"א מאמ' ולא על אהרן והלא לא יחוייב זה רק מנועדים בלא ה"א אבל המחוייב מהנועדים בה"א אינו רק שהנועדים על יי' הם אתה וכל עדתך:
אמרת לנו אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וגו' משם הוצאתנו ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר שאמרת לנו במדבר הזה יפלו פגריכם. הוצרך לומ' אמרת לנו וכו' אעפ"י שאין זה מחוייב מכח מאמר המעט כי העליתנו מפני שכתו' אחר זה אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ולולי שנדר להם להביאם אל ארץ זבת חלב ודבש לא היו אומרים לו זה כי לא היה מחוייב להביאם שם גם הפך המקר' ואמר תחל' לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ואח"כ מאמר להמיתנו במדבר הקוד' ממנו להורו' שהמקרא היה הפך שהיה ראוי להיות המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו להמיתנו במדבר כדי שתשתרר עלינו גם השתרר ומפני שלפי הסדר הזה אינו צרי' למלת אף השמיט אותה מלשונו אבל לפי הסדר שהקדים מאמר להמיתנו קודם מאמר לא אל ארץ ואמר ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו כי לפי סדר הכתוב שהקדים מאמר להמיתנו קודם מאמר לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו צריך למלת אף כדי לומר לא די שעשית לנו הרעה למות במדבר אלא אף הטובה שנדרת לנו לא עשית שאלו עשית היינו סובלים גם הרעה אבל עכשו שהטובה לא עשית והרעה עשית כדי שתשתרר עליו אינו דבר מועט שנוכל לסבלו:
העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך לא נעלה. אמר אפי' אתה שולח לנקר לא אפי' אם תנקר משום דאדרבה אם תנקר לא נעלה ואמר אפי' אתה שולח לנקר עינינו אם לא נעלה ולא אם אתה שולח לנקר עינינו סתם כמו שהוא כתוב ומפני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שאם אתה שולח לנקר עינינו בין אם לא נעלה בין אם נעלה א"ה לא נעלה וזה בטל דאדרבה אז יחוייב שלא יעלו ואיך יאמר אפילו אם תשלח זה לא נעלה ואמר עינינו במקום עיני האנשים ההם תנקר מפני שאין טעם לומר אם תשלח לנקר עיני האנשים ההם לא נעלה אנחנו רק כאלו אמר העינינו תנקר לא נעלה רק שאמרו עיני האנשים ההם כאדם שתולה קללתו באחרי' אבל מה שאמר שפירוש העיני אפילו העיני לא ידעתי היכן מצא ה"א כזה אבל מה שהוצרך לפרש אותו במקום אפי' הוא מפני שזולת זה יהיה פירושו העיני' שלהם תנקר אם תנקר עינינו לא נעלה:
ויחר למשה מאד נצטער עד לאחת. בתנחומא שפירושו עד מאד שתרגום ויחר למשה מאד ותקף למשה לחטא שפירושו לאחת ופירש ואמר עד לאחת הוא שלא היה קרח משיבו על דבריו וזה שאמר משל לאדם כו' ובקצת ספרים כתוב נצטער עד למאד במקו' עד לאחת:
אל תפן אל מנחתם לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריה' והם לא היו בתוך העדה הנועדים על יי' להקטיר. ונ"ל שאינה טענה כי מי הגיד לו שאל תפן אל מנחתם שב אל דתן ואבירם אם מפני שסמוך לו ויחר למשה מאד וחושב שהוא על דתן ואבירם שאמרו לו המעט כי העליתנו כו' כי תשתרר עלינו גם השתרר דילמ' אקרח וכל עדתו דלעיל מיניה קאי ולא חרה אפו רק אחר שקרא לדתן ואבירם ושלחו לו המעט כי העליתנו כו' שעדיין היה לו תקוה שעל ידם יוכל לקבל תשוב' לדבריו וכשראה שאף הם עמדו ברשעותן ולא באו לו להשיב לו דבר אז חרה אפו על קרח וכל עדתו על שהיו מעוררין על הכהונה ובקש מהשם שלא יפנה אל מנחתם של קטורת של מחר גם במדרש של במדבר רבה שאמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובל לפניך אכולהו קאי אף על קרח וכל עדתו לא על דתן ואבירם בלבד שהרי בפירו' אמרו שם הואיל ופרשו אלו מבניך אל תפן וכו':
לא חמור אחד מהם נשאתי לא חמורו של אחד מהם נטלתי כו'. יהיה חמור סמוך לאחד יהיה פירושו חמור של אחד מהם לא שיהיה האחד תאר לחמור מפני שאז יהיה פירושו לא חמור אחד מכל ישראל שעבדתי לי וקורא אל ישראל חמורים חלילה למשה עליו השלום לומר כזה ואמר נטלתי במקום נשאתי שלא תחשוב שהוא מלשון הרמה כמו אשר נשאתי את ידי:
כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם ולא נטלתי אלא משלי. בתנחומא והוצרכו לומר זה שלא יאמרו לא היה צריך לו לפיכך לא לקח אבל אלו היה צרי' לו היה לוקח:
והם עדתך. שלא נחשוב שמלת הם מורה על חוץ מהנזכרים לעיל דומיא דאהרן שאינו מהנזכרים לעיל שהרי כתוב אחריו והקרבתם לפני יי' איש מחתות חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו שהם אתה והם ואהרן הנזכרים לעיל לא זולתם:
והקרבתם איש מחתתו החמשים ומאתים איש שבכם. לא חמשים ומאתים אחרים חוץ מהנזכרים לעיל כפי המובן מהחמשים ומאתים בלא ה"א לפיכך הוסיף ה"א ואמר החמשים ומאתים איש גם הוסיף עוד שבכם כלומר לא אחרים:
ויקהל עליהם קרח בדברי ליצנות וכו' בתנחומא דאל"כ איך הקהיל כל ישראל פתח אהל מועד והלא לא היו במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם והחמשי' ומאתים איש אלא עכ"ל שלא נכללו שאר כל ישראל במחלוקת הזה רק בדברי ליצנות של הלילה ההוא בלבד שאילו היו קוד' זה במחלוקת היו נקהלים גם הם על משה ועל אהרן כמו שנקהלו עליו קרח ודתן ואבירם והר"ן איש הנזכרים לעיל:
וירא כבוד יי' בא בעמוד הענן. לא דומיא דוירא כבוד יי' אל כל העם שבפרשת שמיני שפירושו שהשרה שכינתן במעשה ידיה' שהרי כתו' אחריו מיד וידבר השם אל משה ואל אהרן הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע והעד' הזאת היא עדת כל ישר' ולכן התפללו עליהם משה ואהרן מפני שאע"פ שחטאו בהקהלם אל אהל מועד שבאו לראו' אולי יישר בעיני הש' שתשוב העבוד' לבכוריה' ונתחייבו כלייה על שהרהרו אחרי רבם שהו' כאילו הרהרו אחרי השכינה מכל מקום כיון שלא חטאו במעש' וקרח הוא שגרם להם כל זה שהיה מפתה אותם כל הלילה ההוא כדלעיל הוא הראוי למות ולא המתפתים שלא חטאו במעשה:
אל אלהי הרוחות יודע מחשבות. לא אלהי הנשמות כפי המובן מלשון אלהי הרוחו' כי מה ענין זה לכאן ומה טעם לומר אחריו מיד האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף אבל אם נפרש אלהי הרוחות יודע המחשבו' יהיה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף הבא אחריו דבק לו כי אחר שאתה יודע המחשבות תוכל לדעת מי הוא החוטא מכלם ותעניש אותו ולמה תקצוף על כל העדה ופי' האיש אחד יחטא האיש האחד הוא החוטא מפני שאין הכוונה פה רק בעד זה המחלוקת שכבר היה קרח חוטא לו על מי שיחטא מכאן ולהבא כפי המובן ממלת יחטא אבל מלת תקצוף הניח אותה כמשמעת מורה על העתיד מפני שעדיין לא קצף עליהם משה אלא שהיה רוצה לקצוף:
העלו הסתלקו מסביבות משכן קרח. פירש העלו הסתלקו כמו יצועי עלה גם פירש מסביבות משכן קרח במקו' מסביב למשכן קרח להודיע שהלמ"ד של למשכן נוסף כלמ"ד לאבנ' גם פירש מלת סביב סביבו' להורות על הסמיכות כי סביבו' לעולם סמוך ולא כן מלת סביב אלא אם היה הסמ"ך נקוד בשו"א ובחר להשתמש עם מלת סמיכו' מפני שסמיכותו מורגש מהלשון בעצמו ולא עם הנקוד:
יצאו נצבים בקומה זקופה לחרף ולגדף. ובתנתומא אמרו יצאו נצבים וכי יושבי' או נופלי' יוצאי' בני אדם אלא יוצאין כשהם מחרפין ומגדפין נאמר כאן יציאה ויציבה ונאמ' בגלית הפלשתי יציאה ויציבה ויצא איש הביני' ויגש הפלשתי השכ' והער' ויתיצב ארבעים יום מה יציבה דהתם בחירופין וגידופין אף יציבה דהכא בחירופין וגידופין:
ונשיהם ובניהם וטפם כלם נעשו כנופיא כו' עד וכמו שהיו באותו מעמד גדולים וקטנים כך נבלעו. בתנחומא ואיני יודע איך הוציא מזה המקרא שנאבדו גדולים וקטנים ואפי' יונקי שדים והלא המקרא הזה בעזותן ורשעותן קא משתעי כדכתיב יצאו נצבים ודרשו רז"ל בקומה זקופה לחרף ולגדף וכתיב בתריה ונשיהם ובניהם וטפם ומשמע שאף בני יומן נעשו כנופיא לנגדו להכעיסו כמו שדרשו ז"ל לא שנבלעו גדולים וקטנים ואפילו יונקי שדים דהכא באיבוד לא קא מיירי ושמא יש לומר דהאי קרא נמשך והולך עד ותבלע אותם ואת בתיהם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה וכך מצאתי בקצת נוסחאו' שכתוב בהן וכמו שהיו באותו מעמד גדולים ורקטני' כך נבלעו ונמשכו הדברים זה אחר זה עד ותבלע אותם:
לעשות את כל המעשים האלה שעשיתי על פי הדבור לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי. פירוש אין מלת האלה שבה אל הנזכרים לעיל שהם המלכות למשה והכהונ' לאהרן הנרמזים במלת ומדוע תתנשאו דא"כ המופת של בליעת קרח לא היה רק באותם אבל הסגנות לבני אהרן והנשיאות לאליצפן עדיין הספק במקומו עומד לפיכך פירש שמלת אלה שבה על כל המעשים שעשה על פי הדבור שאע"פ שאינם מהנזכרים לעיל הם מהמפורסמים להם וכאילו הם נזכרים ואמר שאמר הכהונה לאהרן וסגני כהונה לבניו ונשיאות הקהתי לאליצפן ולא המלכות מפני שאפי' אם היה מפי עצמו אין שום אדם מעורר עליו כי מי שהוציאם ממצרי' ועשה להם הנסים והנפלאות שראו בעיניהם הוא הראוי להיות מלך עליהם לא זלתו:
לא ה' שלחני אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי' מפני שתחלת דבריו היו כי יי' שלחני כי לא מלבי בחיוב ושלילה והיה צריך גם כן לסיים בחיוב ושלילה הוצרך לומר אלא אני עשיתי לחייב השלילה כמו שא' לא יי' שלחני לשלול החיוב ועוד שהעיקר שבו היה המחלוקת הוא מה שהיו חושבים עליו שכל מעשיו היה מלבו והכתוב מפרש המתחייב ממנו שהוא לא יי' שלחני והניח העיקר:
ואם בריאה חדשה יברא יי' להמיתם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה ומה היא הבריאה ופצתה וכו' אז וידעתם כי נאצו הם הב"ה ואני מפי הגבור' אמרתי תקן בזה כמה ענייני' שהו' פירש שאין פי' הבריאה הזאת כפי' הבריאה בכל מקום שפירושה שנברא דבר שעדיין לא נברא כמוהו כי כתו' אין כל חדש תחת השמש ועוד שלא נברא בו שום דבר חדש רק שהפועל הזה שנהי' פה להמית אדם במית' כזו שלא מת בה אדם עד הנה היא בריאה חדשה וזה הוא שהוסיף מלת חדשה להורות שהפעולה היא חדשה לא שהנברא הוא חדש ופירש עוד ומה היא הבריאה ופצתה כאילו אמר ואם בריאה יברא יי' שפצתה האדמה את פיה לא שהבריא' לחוד ופצתה לחוד כפי המובן מהל' אח"כ אמר אז וידעתם להורות שמלת וידעתם נשוא המאמר והוי"ו כוי"ו ונתתי גשמיכ' בעתם שהוי"ו בהם אינו רק להפוך העתיד עבר והעבר עתיד לא לחבור ומפני שצריך הוי"ו להפוך העבר לעתיד ואינו נוסף לגמרי כ' אז וידעתם לא אז תדעו גם הוסיף אחר כי נאצו הם הקב"ה ואני מפי הגבורה אמרתי מפני שבתחלה פתח אם כמות כל האדם ימותון אלה לא יי' שלחני ומהראוי לסיים וידעתם כי יי' שלחני לא וידעתם כי נאצו את יי' לפיכך הוכרח לומר שממאמר וידעתם כי נאצו את יי' מובן כאילו אמר וידעת' כי יי' שלחני ומפני שמאמר נאצו האנשים האלה את יי' מורה על החולקי' עליו והמתחייב ממנו שהוא כי יי' שלחני מורה על עצמו והם נושאי' מתחלפי' הוכרח להוסיף מלת ואני על המתחייב ממנו ואמ' ואני מפי הגבור' אמרתי כאילו אמר הם נאצו ואני יי' שלחני:
ורבותינו פירשו אם בריא' פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא יי'. בסנהדרין בפ' חלק ושם הקשו למאי אילימא למברייה ממש והכתיב אין כל חדש תחת השמש אלא ליקריבו פתחא דגיהנם וה"ק אם בריאה הפה של גיהנם פה מו' ימי בראשי' מוטב ואם לאו יקרב אותה יי' שיבראנ' פה:
נסו לקולם בשביל הקול היוצ' על בליעתן. שהוא הקול היוצא מתוך הבקיע' כדמות רעם שמבהיל את האנשי' לברוח לא לקול צעקת' בעת בליעת' כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה הוא מקבץ האנשי' לבא לשמוע את צעקת' בעת ההיא ולראו' הפלא ההוא שלא נהי' כמוהו מו' ימי בראשי' עד היום ההוא:
