תנ"ך על הפרק - במדבר יד - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר יד

131 / 929
היום

הפרק

תְּלוּנַת העם, תגובת ה', תְּפִלַּת משה, עונש לדור, המעפילים

וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא׃וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ׃וְלָמָ֣ה יְ֠הוָה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה׃וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה׃וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם׃וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד׃אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ יְהוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃אַ֣ךְ בַּֽיהוָה֮ אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ׃אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהוָ֑ה וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ׃וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר׃מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר׃יְהוָ֗ה אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֺ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ׃וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ׃וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה׃וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי׃אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי׃אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ׃וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה׃וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֖וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר׃בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֮ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֺנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי׃אֲנִ֣י יְהוָה֮ דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ׃וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּוילונווַיַּלִּ֤ינוּעָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד׃וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח׃אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וְלֹא־יִהְיֶ֥ה יְהוָ֖ה עִמָּכֶֽם׃וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אח"כ אמר וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל. להורות על גודל פשעם. כי שמונה מרגלים החטיאו שש מאות אלף איש. להדיחם מדרך השם ולעבור על תורתו ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. וה' אמר להם לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד. ועל זה נאמר ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם. ונאמר זבובי מות וגו'. עד שלזאת הסבה תמהו משה ואהרן ויפלו על פניהם לפני כל קהל עדת ישראל. איך כולם נהפכו כקשת רמיה כרגע. קהל ועדה וישראל שהם ד' כתות הנמנים לכל דבר שבקדושה וקרבן. ומן הראוי שאם יפולו האחד יקים את חבירו. אבל כולם ספו תמו ונתפתו לעצת נחש הנחשת וזה פלא גמור. ולזה אמר התנא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא לפי שאם לא נברא אלא במאמר אחד. כמעט ברגע אחד יחריבו העולם שאין לו אלא יסוד א'. לפיכך רצה השם לעשות עשרה. שאם יעברו על השנים לא יעברו על כולם. ופלא יהיה כשיעברו כולם. כמו המלך שרצה לעשות בעיר אחת שלשה מגדלים. אמרו לו עבדיו די באחת. אמר להם אם יפשע האחד בי לא יפשע השני. ואם יפשעו השנים לא יפשע השלישי. וזהו כדי ליתן שכר טוב לצדיקים וליפרע מן הרשעים. וכן בכאן ויפלו על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל. וכ"ש היותם בני ישראל בני איש קדוש ונורא מאד. ויהושע וכלב קרעו בגדיהם. על שמועה רעה כי באה על רוב הצבור שנהרגו. כי ראו בעיניהם מה שיהיה סוף כולם. ועל ברכת השם שכפרו ואמרו כי חזק הוא ממנו. ועברו תורות וחלפו חוק. כאומרם נתנה ראש ואין ראש אלא ע"ז כמאמרם ז"ל. ויאמרו אליהם שקר הם דוברים. באומרם ארץ אוכלת יושביה היא. כי טובה הארץ ובריאה מאד. ומה שאמרו לא נוכל לעלות. שקר הוא. אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו כמו שנשבע לאבותינו לתת להם ארץ זבת חלב ודבש. ומה שאתם יריאים מריבוי האומה ומגבוריהם. אך בה' אל תמרודו ולא תיראו מריבוי עם הארץ כי לחמנו הם אחר שהם עבדים ממשפחת חם. הם אוכלים לחמנו ולא ירימו ראש כנגד אדוניהם. כאומרו ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. וכנגד הגבורים והענקים שהם גבוהים ואנשי מדה. סר צלם מעליהם. כי אע"פ שהם גבורים. אין להם צל ויסוד. ואחר שבצלם יתהלך איש ואלו אין להם צל. אל תיראום. ולכן אמר ב' פעמים אל תיראום כנגד כלל העם וכנגד הגבורים. ויאמרו כל העדה. אחת משלשה כתות הנזכרות. לרגום אותם וכבוד ה' נראה אל כל בני ישראל הנשארים. ולזה אמר אל כל בני ישראל. הם ב' הכתות הנשארות. ואם עדה כולל לכולם. נראה השם בשביל יהושע וכלב להצילם מידם: עד אנה ינאצוני העם הזה. לפי שישראל יצאו מרעה אל רעה מיום עשיית העגל. ממתאוננים למתאוים וממתאוים למרגלים. ובכל יום קללתו מרובה משל חבירו. אמר עד אנה ינאצוני ויכעיסוני בהבליהם. כי גדול עונם מנשוא ואיני רוצה לסובלם עוד. וא"ת כי כל זה בסבת כי לא עשיתי להם נסים ונפלאות ואין מכירים ביכלתי. זה שקר כי נסים רבים עשיתי בקרבו. וא"כ למה לא יאמינו בי. עד שבזה נראה כי הם יודעים אותי ומכוונים למרוד בי. וזהו עד אנה ינאצוני. ורמז גם כן באומרו בכל האותות. כי הסבה שאין מאמינים בי הוא בסבת אותות רבות שעשיתי בקרבו. שאם לא עשיתי עמהם אלא אחד לא היו מזלזלים בי. אבל אני עשיתי ואני אשא. וזה כטעם הוקר רגלך מבית רעך. ולכן אכנו בדבר ואורישנו: ויאמר משה ושמעו מצרים כי העלית בכחך. הרצון בזה כי המצריים היו תמהים וחרדים למה עשה השם נסים גדולים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. כמאמרם ז"ל שהיו רשעים מהם ולא היו יודעים טעם לזה. ועכשיו כשיראו או ישמעו שאתה הרגתם. יבינו הדבר וידעו טעמו למפרע. וזהו ושמעו מצרים והוא כמו כי שומע יוסף. כלומר עכשיו יבינו מה שלא הבינו עד עכשיו. ויהיו תמהים ממנו מה טעם העלית את העם הזה מקרבו. אחר שלא היה ראוי להעלותם. ואמרו אל יושב הארץ. כי הסבה לא היתה אלא כדי להרגם. ואם נאמר שהסבה היתה לפי שחטאו יותר אחר כך. זה שקר כי הם שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה. מצד הפנימי ומצד החיצון ועננך עומד עליהם. והמתה את העם הזה כאיש אחד. לא יאמרו אלא מבלתי יכולת ה' ואעפ"י שאני יודע שהם חייבים מיתה. ועתה יגדל נא כח ה'. בזה העת. ואחר כך תעשה בהם מה שתרצה. והרצון שיכבשו רחמיך שנקראו גדול"ה. את כעסך שהיא כח ה' של מדת הדין. כאשר דברת ולמדת לי לאמר לפניך י"ג מדות. וזהו יגדל נא הגדול"ה על כח ה' שהיא הגבורה. כאשר דברת לאמר לאחרים ה' ארך אפים. כי כן אמרת לי הנה אנכי כורת ברית אם יעשו לפני כסדר הזה אינן חוזרות ריקן. ולא הזכיר בכאן אמת לפי שהם דברי שקר ודבה. ולא הזכיר חטאה לפי שהם חטאו במזיד. ואמר פוקד עון אבות. לרמוז שיפקוד על בניהם אחריהם בענין שלא ימותו כולם ויאמרו מבלתי יכולת ה'. וזהו סלח נא בעת הזאת. ואחר תפקוד עונם. ואע"פ שאין זה שורת המשפט. עשה זאת כגודל חסדך. ומה שאמרת שאינך יוכל לסובלם. לא נתחדש עתה דבר. כי מעולם היו רשעים. וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים תשאם עתה: ויאמר ה' סלחתי כדבריך. שאמרת סלח נא בעת ובעונה הזאת. כן אעשה לצורך השעה. ואולם חי אני וימלא כבוד ה'. כלומר חי אני ומרגיש מה שעשו לי ואני אעשה עמהם באופן שימלא כבודי את כל הארץ ולא יאמרו מבלתי יכולת ה'. או יאמר חי אני. כלומר עתה סלחתי כמו שאמרת סלח נא. אבל אחר זמן אקח נקמה מהם. אחר שאני חי לעד לעולם. ולא יכלו להשמט ממני. כי מלך בו"ד ממהר לנקום לפי שאין לו יכולת. ולפי שאולי ימות הוא או שונאו. אבל אני חי וקיים בכל זמן. ולכן יש לי היכולת בכל זמן. וזהו וימלא כבוד ה' את כל הארץ זה הגיזום. והעונש הוא כי כל האנשים הרואים את כבודי וינסו אותי ולא האמינו בי לא יראו את הארץ. וחזר לומר וכל מנאצי לא יראוה. כנגד המרגלים שהכעיסו את השם בדבריהם. ועד אנה לא יאמינו בי. כנגד כלל העם שמאמינים דברי המרגלים. אין מאמינים בי בכל האותות שעשיתי בקרבו. והאמינו לדברי המרגלים בכל אות ומופת. ולכן אמר בכאן וכל מנאצי לא יראוה כנגד המרגלים. וכל האנשים הרואים את אותותי כנגד כלל העם שלא שמעו בקולי ושמעו לקול המרגלים. והנה בכאן הענישם ב' עונשים מדה כנגד מדה. כנגד מה שאמרו והאמינו שהארץ רעה. אמר לא יראוה אחר שהיא רעה. וכנגד מה שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. בדרך אשר באו בה ישובו. מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף. וכנגד מה שאמר שהערים בצורות מאד. עבדי כלב שאמר האמת. הוא יבא אל הארץ וזרעו לבדו יורישנה בכח גדול וביד חזקה. וי"א ויאמר ה' סלחתי כדבריך. כי זה אמר בענין המרגלים. וכך א"ל הקב"ה אתה אומר לי סלח נא לעון העם הזה. ואני כבר סלחתי כדבריך עון העגל. אבל עון זה א"א כי כל האנשים וגו'. בענין שאע"פ שהפסוק נאמר בעון המרגלים. על מעשה העגל נאמר. כך פירש רבינו משולם ז"ל. ולפי שזאת הפרשה נאמרה דרך כלל בראשי פרקים חזר עתה לפרשה באורך. ואמר עד מתי לעדה הרעה. שהם המרגלים שהם מחטיאים ומלינים האחדות. וכן תלונות בני ישראל שמעתי. ואני רוצה לקיים דבריהם וכאשר דברתם כן אעשה לכם במדבר הזה יפלו פגריכם. וזהו לרמוז שכבר פרחה נשמתם מהם בעונותם ונשארו פגרים מתים. וזהו יפלו פגריכם ולא אמר ימותו. אבל יפלו ולא יכלו קום. כי אחר שאין להם נשמה וצלם. הם מעצמם יפלו ולא יקומו. זולתי כלב ויהושע וטפכם שיש להם נשמה. יבואו וידעו את הארץ ואת טובתה. ופגריכם אתם זו משנה שברון. שאם כלב ויהושע לא יבואו לא היה כ"כ רע. אבל עכשיו שיראו בעיניהם כלב ויהושע נכנסים והם נשארים חוצה. זה רע גדול. וזהו ופגריכם אתם ולא האחרים. וא"ת אם הבנים ראוים ליכנס לארץ למה איחר ביאתם כ"כ. לזה אמר ובניכם יהיו רועים ומנהיגים לכם כאומרו תחת אבותיך יהיו בניך. ונשאו את זנותיכם כמו שאמר פוקד עון אבות על בנים. וכן פי' הזמן ואמר במספר הימים וגו'. וקפץ בשבועה אני ה' דברתי כדי שלא יחזור משה להתפלל. או שחזר לומר זה לעונש אחר. כאומרו במדבר הזה יתמו ושם ימותו גוף ונפש. ולא תהיה להם פקידה: ואמר והאנשים אשר שלח משה. להורות שהתחילו מיד להתקיים דברי השם שמתו השמונה מרגלים במגפה רעה. ויהושע וכלב חיו מן האנשים ונטלו חלקם בארץ. וספר הדברים האלו לישראל והתאבלו ונתחרטו ואמרו חטאנו ולא שוה להם. וזהו למה זה אתם עוברים את פי ה'. כי לפי שאמרו הננו ועלינו אמר להם למה זה אתם עוברים את פי ה'. שכבר אמר למעלה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. והיאך אתם רוצים לעלות בלי רשות. ובזה אתם עושים רע אחר שאתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. ר"ל בעבור פי ה' לבדה שאתם עוברים לא תצלח. כ"ש שיש לכם דברים יותר רעים מחטאתכם. ולכן לא תעלו ולא תלחמו כי אין ה' בקרבכם. אחר ששבתם מאחרי ה'. ולפי שכבר היו כמתים בלי דעת ופתאים עברו ונענשו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך