תנ"ך על הפרק - במדבר יג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר יג

130 / 929
היום

הפרק

שליחת המרגלים, חזרתם ודבריהם

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
שלח לך. תניא, אמר ריש לקיש, שלח לך – מדעתך אר"ל אני איני מצוה אותך, אבל ישראל הם אומרים לך שתשלח, וכלשון הפסוק שמביא, ולכן אם דעתך נוטה אין אני מעכב על ידך, ונראה דיותר נכון לגרוס לדעתך, בלמ"ד, וכ"ה ברש"י בפסוק זה. , והיינו דכתיב (פ׳ דברים) ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, וייטב בעיני הדבר, בעיני – ולא בעיניו של הקב"ה בובגמרא מוסיף להביא טעם למה לא רצה הקב"ה בשליחות מרגלים, משום דוכי אדם בורר חלק רע לעצמו, כלומר כי אחרי שברר הוא את הארץ בודאי חקרה ותכנה כי טובה היא. .
(סוטה ל"ד ב׳) איש אחד איש אחד. על דעתיה דר׳ עקיבא דאמר לשונות רבויים הן – עשרים וארבעה היו, ועל דעתי' דר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הן – שנים עשר היו גבכ"מ דכתיב בתורה לשונות כפולים כמו הכא איש איש, וכן המל ימל, הלך הלכתה, נכסוף נכספתה, וכדומה, ס"ל לר"ע דהכפל בא לרבות איזה דבר באותו ענין, ור' ישמעאל ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם ואינו מרבה מאומה, ולכן לר"ע מרבה כאן דהוו כ"ד מרגלים, שנים מכל שבט, ומה שלא הוזכר כאן בכתוב רק י"ב י"ל דחשיב רק אלו שהיו חשובין והאחרים היו פחותין מהם, ולר' ישמעאל היו רק שנים עשר כדכתיב. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ה) סתור בן מיכאל. תניא, א"ר יצחק, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל, סתור – שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל – שעשה עצמו מך דבע"י הגירסא שעשה שונאו מך, והכונה שעשה את כח הקב"ה כביכול מך וקלוש שלא יכול לעמוד מפני תושבי המקום וכהדרשה שבסמוך בפסוק ל"א כי חזק הוא ממנו, יעו"ש. א"ר יוחנן, אף אנו נאמר, נחבי בן ופסי (פ׳ י"ד) נחבי – שהחביא דבריו של הקב"ה, ופסי – שפסע על מדותיו של הקב"ה הר"ל דילג, שלא אמרם כפי שהם שאין קצה לתקפו וגבורתו, אלא הטיל על ישראל אימת אותם הבריות. ובנחבי גורס רש"י שהחביא דבריו, כלומר דברי עצמו, מה שראה, והיא גירסא יותר נכונה, דלגירסתנו אינו מבואר איזו דברי הקב"ה החביא, אף כי יש לדחוק ולפרש. –
והנה אין ספק שאין הפירוש שבלידתם קראו להם אבותיהם בשמות אלו על שם עתידות מעשיהם זו, דזה לא יתכן, אלא הכונה ע"פ מ"ש בברכות ז' ב' דשמא גרים, דמכיון שנקראו בשמות אלו נגרם להם שיעשו מעשים אלו שעשו, וכמ"ש שם מניין דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו) לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרא שמות אלא שמות, וע"ע לקמן ר"פ קרח.
ודע דאע"פ שאמר דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, והיינו קבלה איש מפי איש, וא"כ אין הדבר צריך ראיה, בכ"ז י"ל שדבר זה מרומז בפרשה, כי ענין שמותם בא כפול בפסוק ד' ואלה שמותם ובפסוק ט"ז אלה שמות האנשים, ולשון זה בפעם השני מיותר, וגם אינו מבואר המשך הלשון אלה שמות האנשים ויקרא משה להושע בן נון יהושע, ולכן י"ל הכונה אלה שמות האנשים, ששמם גרם להם לעשות מעשיהם הרעים בהוצאת דבה וכו', ולמען הצל את הושע מתקלה זו שינה את שמו ליהושע לאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, וכפי הדרשה הבאה. .
(סוטה ל"ד ב') ויקרא משה להושע יהושע. אמר – יה יושיעך מעצת מרגלים ולכאורה הוי פשטות הכונה שהתפלל משה בלשון זה וכונתו היתה שלא יצטרף למחשבת המרגלים להביא אתם יחד דבה רעה על הארץ, אבל לפי"ז קשה בשתים, כי אם ידע משה מעצת מרגלים האיך שלחם לתקלה זו, וגם קשה למה לא התפלל גם עליהם שינצלו מעצה רעה.
ולכן נראה שבאמת לא ידע משה מעצתם ומחשבתם של המרגלים ורק על יהושע התפלל מפני שחשש כי אחרי שכל תולדה הולכת אחר עיקרה ושרשה, ויהושע בא מיוסף, ומצינו ביוסף שהביא דבת אחיו, חשש שמא נשתרשה גם בו מדה זו וכמ"ש מעשה אבות ירשו בנים, לכן התפלל עליו, ומה שהתפלל כזה עליו יותר מאשר על גדי בן סוסי שהיה למטה יוסף, אולי משום דתלמידו היה והיה חביב עליו ביותר כמש"כ לא ימיש מתוך האהל, וגם כי הוא היה נכון להביא את ישראל לארץ, וחשש ביותר לתקלתו, משא"כ על גדי לא חשש להתפלל כיון דעכ"פ רק חשש רחוק הוא.
ומ"ש שאמר יה יושיעך מעצת מרגלים נראה דאין זה מלשון משה ממש אלא הוא אמר סתם יה יושיעך מהביא דבה רעה, ורק חז"ל שמשו בלשון זה שאמר יושיעך מעצת מרגלים על שם סוף הדבר. –
ודע דמה שמצינו בכ"מ בתורה שנקרא יהושע בשמו המלא ביו"ד אע"פ שאותן הענינים היה קודם שינוי השם, צ"ל דנקרא כן על שם העתיד, ויש להעיר בכתובות י' ב' שחקרו מקור להא שכתבה תורה על שם העתיד ולא הביאו משם יהושע, וי"ל. ומה שמצינו בפ' האזינו (ל"ב מ"ד) שנקרא בשם הושע יש שם דרש מיוחד על זה כפי שיבא לפנינו שם אי"ה. –
וכתב ביש"ש פ"ד דגיטין דמי ששמו יהושע ונקרא בפי האנשים הושע או בקירוב לזה א"צ לכתוב בגט המכונה הושע, יען דהוי קיצור השם מיהושע, ולמד כן מפסוק זה, דאחרי ששינה משה את שמו הכל יודעים שעיקר השם הוא יהושע, עכ"ד, וצריך להוסיף באור, משום דהסברא נותנת שכל אב הקורא לבנו בשם זה בודאי כונתו להשם יהושע במלואו וכתקונו, וע' בשו"ת חת"ס חלק אה"ע סי' קי"ז. .
(שם שם) ויקרא משה להושע – יהושע. תנא רבי הושעיא, יו"ד שניטל מאמנו שרה עלה ונשתטח לפני הקב"ה ואמר, רבון העולמים, עקרתני מן הצדקת הזאת, אמר לו הקב"ה, צא לך, לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף תיבה, חייך שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה, הדא הוא דכתיב ויקרא משה להושע בן נון יהושע זדרשה זו בכלל היא ע"ד משל ודמיון לקיים שלמות התורה שאפילו אות אחת לא יבטל ממנה, ומביא רמז לדבר שאע"פ שהקב"ה בעצמו עקר אות אחת מהתורה, לא עקרה בהחלט רק חזרה במקום אחר ביתרון כבוד ומעלה, ובמדרשים דרשו ענין זה בארוכה. .
(ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו) היש בה עץ. אמר רבא, איוב בימי סרגלים היה, כתיב הכא (איוב א׳) איש היה בארץ עוץ וכתיב התם היש בה עץ, ואע"פ דהכא עוץ התם עץ הכי קאמר להו משה לישראל, ישנו לאותו אדם ששנותיו כעץ ומגין על דורו כעץ חנראה דכל דרשה זו נסמכת על הדרשה שבסמוך פ' ל"ב דבעת שהיו המרגלים שם מת איוב ואטרדו כולם בהספדו, יעו"ש. והמליצה ששנותיו ארוכות כעץ הוא תואר לצדיק, כי כמו העץ גם אחרי קציצת ענפיו גזעו מחליף כך הצדיק גזעו מחליף, וכמ"ש בתענית כ"ה ב' עה"פ צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, מה ארז גזעו מחליף אף צדיק גזעו מחליף, וזו כונת הכתוב בישעיה ס"ה כי כימי העץ ימי עמי. .
(ב"ב ט"ו א׳) ויעלו בנגב ויבא. ויבאו מבעי ליה, אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות והתפלל שינצל מעצת מרגלים, והיינו דכתיב (י"ד כ"ד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו טסמך אסיפא דקרא והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וכתיב ביהושע י"ד ויתן את חברון לכלב ש"מ דכלב הוא דאזיל לחברון ששם האבות קבורים לתכלית המבואר כאן. .
(סוטה ד"ד ב׳) ושם אחימן וגו׳. תניא, אחימן – מיומן שבאחים, ששי – שמשים את הארץ כשחתות, תלמי – שמשים את הארץ תלמים תלמים, דבר אחר אחימן – שבנה ענת, שש, בנה אלש, תלמי בנה תלבוש, ילידי ענק – שמעניקים את החמה בקומתם ינראה דלכן מפרש כל השמות הללו במובן איזו מלה, יען כי לא יתכן שכל אלה הם שמות העצם, משום דלאיזו נ"מ פירש הכתוב שמותיהם, ולכן מפרש שכל אלה הם כנויים לגבורתם ועזותם ואימתם של אנשי המדינה, ואע"פ כן לא הלך כלב בעצת המרגלים.
ודריש אחימן – מיומן שבאחיו, ואולי צ"ל מיומס שבאחיו והוא מלשון ראש ונשיא, וכמ"ש בבמד"ר פ"י כל שבט ושבט היה לו מיומס שלו, ואולי הכונה בזה להורות שהנהגת המדינה אצלם בסדר ובמשטר, ועם כזה קשה יותר לנצח מאשר עם פרא בשאין לו שוטר וקצין, כנודע, ואע"פ כן בטח כל בהקב"ה וכמש"כ, וע' בחולין צ"ו א' המיומן שבירך, ואפשר קצת לכוין לפי"ז גם לשון זה כאן, ואין להאריך.
ועוד דריש ששי שמשים את הארץ כשחתות, ותואר הוא על גבורתו הנמרצה עד שבפסיעותיו הוא כמו משחית את הארץ ואולי צ"ל נשחתת, ודריש כן משני שיני"ן שבששי, ורש"י כאן כתב לשון ששי לא פורש לנו, עכ"ל, ולפלא הוא שביומא י' א' פירש דהוא מלשון השאת והשבר ושין אחד לבדו שורש בתיבה, עכ"ל, ולא יפלא דאות אחד יהיה שורש בתיבה, דמצינו כהאי גונא בחולין קט"ו ב' דריש הפסוק דפ' תצא פן תקדש – פן תקד אש, והוי השי"ן דתקדש לשם שלם אש, וכן באגדה דחגיגה י"ב א' מאי שמים – אש ומים, הרי דהשי"ן הוא שם שלם אש, וכ"כ רש"י ביחזקאל ז' א' על הפסוק ולא נה בהם, ואין בתיבה רק ה' יסודי, וכ"כ רזוו"ה בכונת רש"י פ' צו (ו' י"ד), וכן יתפרש לפי"ז כל אות שי"ן שימושי שהוא בא במקום מלה שלמה – אשר, כמו אשרי העם שה', במקום אשר ה', שככה לו במקום אשר ככה לו, עד שקמתי דבורה, במקום עד אשר קמתי, והרבה כהנה, וכן אפשר לפרש ע"פ זה המלה בשגם הוא בשר ויתפרש כמו באשר גם הוא בשר.
ואולם בנוגע לשם ששי לא היה צריך רש"י לפרש משום דהשי"ן הוא שורש בתיבה, יען כי בלא"ה מצינו בשמות קיצור הברת האותיות, וכמו השם ראובן הוא קיצור מן ראה ה' בעניי, וה"נ הוא רק קיצור הברת האותיות.
ושוב דרשו, תלמי שמשים את הארץ תלמים תלמים כתלמי המחרישה מפני גבורתו, או על שם בנין הערים או ע"ש גובהן שמגיע עד לחמה, והוא ע"ד ההפרזה כמו ערים בצורות בשמים, וכל זה הוא ציור לגבורתם כמש"כ. .
(שם שם) נבנתה לפני צוען מצרים. מאי נבנתה, אילימא נבנתה ממש, וכי אפשר שיבנה אדם בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול, שנאמר (פ׳ נח) ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, אלא שהיתה בנויה על אחת שבע מצוען יאר"ל ע"כ אין לפרש שנבנתה ממש, שהרי כפי המתבאר הי' כנען קטן שבבנים ומצרים הוי שני לבניו של חם, וא"כ לא יתכן שיבנה עיר לכנען שבע שנים קודם שבנה למצרים, ולכן ע"כ בא לרמז שהיתה בנויה בכל טוב על אחת שבע, ולשון שנים יתפרש מלשון שונים וכמו שאמר וחברון בנויה בפירות ובכל טוב שבע מונים מצוען מצרים.
וגם יש לפרש הכונה נבנתה – נשתכללה וכמו ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה (בראשית) והכונה דאף שבהבנין הפשוט היתה חברון מאוחרה לצוען, אבל בשכלולה בכל טוב קדמה חברון לצוען שבע שנים, כלומר שנים הרבה נשתכללה וזהו שאמרו על אחת שבע. .
(סוטה ל"ד ב׳) וישאוהו במוט בשנים. ממשמע שנאמר במוט איני יודע שבשנים יבדמוט יש בו שני קצוות, ואף כי אפשר גם לאחד לישא אותו על כתפו, אך סתמא היכי שטעון משא נושאין אותו בשנים, והרא"מ כתב דעיקר הראי' מלשון וישאוהו, אבל אין זה מוכרח, דלשון זה כתיב אכולהו מרגלים, וגם אין לשון הגמרא מדוקדק לפי"ז, דהו"ל לומר ממשמע שנאמר וישאוהו וכו'. ומה תלמוד לומר בשנים – בשתי מוטות, א"ר יצחק, טורטני וטורטני דטורטני, הא כיצד, שמונה נשאו אשכול, אחד נשא רמון ואחד תאנה, יהושע וכלב לא נשאו כלום, או משום דחשיבי או משום שלא היו באותה עצה יגבלשון יון הוי טורטני קנה של מאזנים, וע' נדה י"ד א' הא דמטרטין ופירש"י ירך מכאן וירך מכאן. והנה רש"י ותוס' האריכו בבאור דרשה זו, ועי' במהרש"ל ובמפרשים ולי נראה לפרש בפשיטות, כי כדי שלא ימוטו הפירות מהמוט מפני כובד משאם עשו שני מוטים ארוכים ובכל מוט בשני קצותיו הניחו מוט לרחבו של מוט הגדול, ועל שני קצוות המוט הקטן היו תלוים האשכלות, וכל אשכול תמך איש אחד, כציור זה % ונמצא שבכלל היו נושאים המוטות עם האשכלות שמונה אנשים לבד אחד שנשא רמון ואחד תאנה, ויהושע וכלב לא נשאו כלום, כדמפרש. .
(שם שם) מקץ ארבעים יום. והא ארבעים נכי חד הוו, אמר אביי, תמוז דההיא שתא מליוה מליא, דכתיב (איכה א׳) קרא עלי מועד לשבור בחורי ידחשבון הל"ט יום הוא משום דכפי שיתבאר להלן ריש פרשה י"ד שלח משה את המרגלים בכ"ט בסיון וחזרו בט' באב. הרי חד דסיון וכ"ט דתמוז וט' דאב, ומשני שעשו חודש תמוז של אותה השנה מלא, משום דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, ונקטינן שחודש חסר שבא אחר חודש מלא עבדינן ב' ימים ר"ח והוי יום ראשון השלמה לר"ח שלמעלה ממנו לעשותו מלא ונמצאו ב' ימים טובים בחודש מלא, אחד בתחילתו ואחד בסופו, וה"ק, זימן עלי מועד לשבירת בחורי בט' באב, שמגלגלין חובה ליום חייב, וכמ"ש בסנהדרין ק"ב א' עת היא מזומנת לפורעניות, בט' באב שבו מרגלים, ונגזר על אותו הדור שלא יכנסו לארץ, בו נחרב הבית בראשונה ובשניה, בו נלכדה ביתר ונחרשה העיר ירושלים [ובגלותינו – גירוש ספרד בשנת רנ"ב ככתוב על הקדמת מהר"י אברבנאל לנו"ך].-
ודע שכתב הרא"ש סוף פסחים סי' מ' בענין המספר חמשים יום לספירת העומר וארבעים יכנו במלקות, כתב דדרך הכתוב כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד [כלומר אע"פ שאין מונים אלא מ"ט יום ואין לוקין אלא ל"ט], כיוצא בו, כל הנפש הבאה מצרימה שבעים, עכ"ל, וצ"ע מדרשה שלפנינו דמבואר דהמספר ארבעים הוא מצומצם, דאל"ה מאי פריך הא ארבעים נכי חד הוו, וכן צ"ע בכלל זה מקדושין ל"ח א' על הפסוק דפ' בשלח את המן אכלו ארבעים שנה, ופריך וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, ולמה שכלל הרא"ש הלא לא קשה מידי, וכן בב"ב קכ"ג א' על הפ' כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים פריך והא אינם אלא ס"ט, ולדעת הרא"ש מאי קושיא, וכן בסנהדרין ק"ז ב' פריך בסתירת הכתובים (ש"ב ה') ארבעים שנה מלך דוד, בחברון שבע שנים וששה חדשים ובירושלים שלשים ושלש שנה, כלומר והוי יתרון ששה חדשים, ולדברי הרא"ש הלא לא קשה מידי, שכן תפס מספר שלם בעשיריות, דבודאי אין חילוק בין חסרון מעט להמספר ובין יתרון מעט, ועי' בק"נ שם שהעיר מב"ב שהבאנו, אבל מסוגיא שלפנינו ומקדושין ומסנהדרין לא העיר, וההכרח לומר שאין משיבין מן האגדה, כי מכיון דמוצא הגמרא לדרוש תלו דרשתם באיזו דקדוק הלשון והענין כנודע.
ובכלל יש להעיר בכללו זה של הרא"ש נ"מ בדיני ממונות, באחד שהוציא שטר חוב על מאה מנה והלוה טוען שלא לוה רק צ"ט, ובכ"מ הרי מביאין ראי' מלשון התורה ללשון בני אדם, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' עקב בפ' מה ה' אלהיך שואל מעמך. .
(תענית כ"ט א׳) וילכו ויבאו. א"ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי ׳ וילכו ויבאו – מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה טופשוט דמדייק כאן יתור המלה וילכו, דהא כבר כתיב ויעלו ויתורו ואתיא להקישא. והנה אפילו להדרש במ"ר בר"פ זו כולם אנשים שהיו אנשים כשרים, צ"ל דקאי על שעה שנבחרו ללכת, אבל בשעת הליכתן היו בעצה רעה, וכ"כ בחא"ג, וע"ע לפנינו בפ' דברים בפסוק ויחפרו לנו את הארץ (א' כ"ב). .
(סוטה ל"ה א׳) אל מדבר פארן. תניא, אמר רבי יוסי ב"ר חנינא, הוא מדבר פארן הוא מדבר סיני, ולמה נקרא שמו מדבר פארן – שפרו ורבו ישראל עליו טזרומז למ"ש במדרשים דכל אחת מנשי ישראל נתעברה במצות שובו לכם לאהליכם (פ' ואתחנן) שצוה הקב"ה לאחר נתינת התורה, ודרשו לאהליכם שהתיר להם פו"ר שנאסרו שלשה ימים מקודם כמבואר שם ובפ' יתרו. [שנת פ"ט א׳]. וגם זבת חלב ודבש היא. א"ר יוחנן משום ר׳ מאיר, מכאן שכל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו יזר"ל לכך פתחו בשבח הארץ תחילה. ונראה דבדיוק אמר בתחילתו, משום דבאמצע המאמר או בסופו אינו מתקבל גם האמת, וכמ"ש בסנהדרין פ"ט ב' כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. –
ועיין בירושלמי סוטה פ"ט ה"ו שדריש פסוק זה בענין אחר דפלגינן דברי הפסוק הזה, והיינו דהלשון ארץ זבת חלב ודבש אמרו יהושע, והלשון אפס כי עז העם אמרו מרגלים, ושונה דרשה זו מדרשת הבבלי שלפנינו דמבואר שכל לשון הפסוק אמרו מרגלים, ובאמת כן מורה לשון הכתוב בר"פ דברים ואקח מכם שנים עשר אנשים וירגלו אותה וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ מאד, הרי מבואר שלשון זה אמרו המרגלים. וצ"ע בדרשת הירושלמי. .
(סוטה ל"ה א׳) ויהס כלב. מהו ויהס, אמר רבא, שהסיתן בדברים, דחזיי׳ ליהושע דקא משתעי, אמרי, דין ראש קטיעה ימלל יחפירש"י מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ ההוא ידבר לפנינו, עכ"ל. וכתב מהרש"א דפי' זה דחוק, דלפי שנותיו של יהושע שהיו ק"י שנה היה לו אז רק מ"ב שנה והיה עוד ראוי להוליד בנים ובני בנים, עכ"ל. ותמה אני שלא העיר על דברי רש"י מדברי עצמו במגילה י"ד סע"ב דמבואר שם דאע"פ דבנים זכרים לא היו לו ליהושע אבל בנות היו לו, וא"כ לפי"ז בודאי לא שייך לקרוא אותו ריש קטיעה על שם שאין בניו נוטלים חלק בארץ כפירש"י, שהרי גם הבנות נטלו חלק בארץ כמו בנות צלפחד, וגם מערוך הביא מהרש"א איזו פירוש וכתב גם עליו שהוא דחוק, יעו"ש.
ולי נראה דאפשר לומר הכונה בזה ע"פ מ"ש בפסחים פ"ז ב' דהמלכות ההורגת אנשים נקראת מלכותא קטיעתא, ואיתא במדרשים ואגדות דבשעה שהגיע שעתו של יהושע למלוך הוכרח משה למות אז מפני שאין מלכות נוגעת בחבירתה, וכאן רצו המרגלים להכעיס את יהושע ולגנותו בפני משה, וכונו לנבואת אלדד ומידד (ס"פ בהעלותך) משה מת ויהושע מכניס, ורצו להקניטו בזה שלא יפלא איפה אם הוא מדבר טוב על הארץ מפני שחושב עצמו לראש ופרנס המכניס את ישראל לארץ לא ניחא ליה בהירוס הענין ואבדן גדולתו, ואגב רמזו לו ולמשה שהוא ראש קטיעא שבגללו ימות משה קודם זמנו, כמבואר, וזהו ראש קטיעה. , אמר, אי משתעינא אנא אמרי בי מילתא וחסמין לי, אמר להם, וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, סברי בגנותיה קא משתעי, אשתיקו, אמר להו, הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והאכילנו את המן, ואם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע וכי לא נשמע לו, עלה נעלה וירשנו אותה יטמה שאמר בלשון בן עמרם ולא בשמו העצמי משה, נראה ע"פ מש"כ רש"י בתהלים ו' על הפסוק עד מה כבודי לכלימה, שאמר דוד, עד מתי מבזין אותי בן ישי ולא בשמי העצמי כאלו אין לי שם, עיי"ש. ומבואר מזה שמי שקורין אותו רק בשם אביו גנאי הוא לו ופחיתות לכבודו, וכאן כמבואר בדרשה זו, כונן כלב כל מטרתו להאמין את ההמון שמדבר הוא סרה במשה כדי שישתקו, וכדי לבא למטרתו זאת קרא אותו בתחלת דבריו בשם בן עמרם כדי שיאמין העם שהוא מדבר בגנותו, וכן מצינו כשחרף זמרי בן סלוא את משה ע"ד כזבי בת צור קרא אותו בן עמרם (סנהדרין פ"ב א'), ובמ"ר ר"פ פקודי איתא שהיו ליצני הדור אומרים, אפשר השכינה שורה ע"י בן עמרם, ואע"פ שיש איזו אגדות יוצאות מכלל זה אך אולי יש שם טעם אחר על זה, ועיין לפנינו בפ' שמות בפסוק ויקח את בת לוי. .
(סוטה ל"ה א׳) כי חזק הוא ממנו. תניא, א"ר חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרא ממנו אלא ממנו, כביבול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם כר"ל אל תקרא ממנו למד"ב שפירושו מאתנו, אלא ממנו לנסתר, וכונו על הקב"ה. ומ"ש דבר גדול דברו, הכונה היא שלעומת דברי כלב שסמך על הנסים שעשה משה הוכרחו לענות דבר גדול שיסתרו דבריו, וכאומרים מה יועילו גבורות משה ונסיו אם בעה"ב בעצמו אינו יכול להוציא כליו משם. .
(שם שם) ארץ אוכלת יושביה. דרש רבא, אמר הקב"ה, אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה, אני חשבתיה לטובה, דכל היכי דמטו הוי מת חשיבא דדהו כי היכי דנטרדו ולא לשאלו אבתרייהו, ואיכא דאמרי איוב נח נפשיה ואטרדו כולא עלמא בהספדיה והם חשבו לרעה שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא כאר"ל דלא ידעו שאיוב מת אז אשר מפני זה היה קיבוץ אנשים גדול וחשבו שהטרדה היא מפני שרבים מתו, וטרודים בהקבורה. וצ"ע הלשון והם חשבו לרעה, דלשון זה מורה על שגגה שבאמת חשבו כן, בעוד שמכלל הענין מבואר שהיו מזידים ומוציאי דבה במכון. ואולי מפני שמתחלת הליכתם הלכו במחשבה ועצה רעה כמבואר לעיל פ' כ"ו שוב נכשלו להאמין בשוא, כי תרו אחרי לבבם, וכמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וע"ע מענין דרשה זו בירושלמי תענית פ"ד ה"ה מבואר שם שכונת הקב"ה בזה שהיו מתים חשובי הארץ כדי להטריד אותם ובתוך כך יוכלו לתור את הארץ באין מפריע. ובענין מיתת איוב עיין מש"כ לעיל בפסוק כ'. .
(סוטה ל"ה א׳) וכן היינו בעיניהם. מנא הוי ידעי – כי הוו מברי אבילי, תותי ארזי הוו מברי, וכי חזינהו סלקו יתבי באילנא, שמעי דאמרי קחזינן אינשי דדמו לקמצי באילנא כבנסמך על הדרשה הקודמת שבכל מקום שבאו המרגלים היה מת החשוב מהאמוריים, וכשהיו האמוריים חוזרין מקבר היו מברין להאבל תחת הארזים לנחמו, וכאשר ראום המרגלים והיו יראים לעמוד לפניהם סלקי באותן האילנות ושמעו את האמוריים מדברים ביניהם שראו אנשים באילנות דדמו לחגבים, והבינו מזה איך היו בעיניהם.
והנה מקודם לזה איתא בגמרא כאן אמר רב משרשיא, מרגלי שקרי הוו, בשלמא ונהי בעינינו כחגבים ניחא, אלא וכן היינו בעיניהם מנא הוו ידעו, ועל זה אמרו בגמרא ולא היא, משום כי הוו מברו אבילי וכו' וכמבואר בדרשה שלפנינו, ולא נתבאר למה דחקה הגמרא לאוקים שלא שקרו המרגלים, והלא אדרבה ראוי לתלות הקלקלה בהם, אחרי שבכלל הענין דברו שקר ותרמית, וי"ל דקשה להגמרא, אחרי דהמרגלים היו רוצים לאמת דבריהם ודבתם, א"כ איך אפשר שיגידו דבר שאפשר שיתפסו בדאים, שהרי השומעים יכולים לשאול להם מנא ידעו, ולכן מוקי שבדבר זה לא שקרו שהיה להם אמתלא לאמת דבריהם כמבואר. [שם שם]

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך