תנ"ך על הפרק - במדבר יג - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

במדבר יג

130 / 929
היום

הפרק

שליחת המרגלים, חזרתם ודבריהם

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה׃וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי׃לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה׃לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף׃לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא׃לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי׃לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי׃אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ׃וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר׃וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים׃וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת׃וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֮ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם׃וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים׃לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אוֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ׃אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן׃וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ׃וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ׃וַיּוֹצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת׃וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים עד ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני ויש לשאול בכאן שאלות: השאלה הא' למה צוה יתברך בשליחו' המרגלים אם כדי שידעו את הדרך אשר יבואו בה ואת הערים אשר יבואו עליהן הנה עמוד הענן ההולך לפניהם לנחותם הדרך הוא ינהגם בהכנסם לארץ ויודיעם הדרכים והמקום והעיר שישכון שם הענן שמה יחנו ומה צורך היה בזה למרגלים ואם היה לדעת עניני אנשי הארץ כדי להזדרז ולהלחם באויבים הנה בחרבם לא יירשו ארץ וזרועם לא יושיע למו ובדרך ההשגחה יהיו מנצחי' לא בתחבולות בני אדם. ולמה אם כן צוה יתברך בשליחות המרגלים: השאלה הב' כי יראה מזה הספור כי הוא ית' צוה בשליחות המרגלי' אמנם במשנה תורה נאמר סותר לזה ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. והרמב"ן כתב שהשם יתברך צוה על זה מפני שהם שאלוהו ושהכתוב פעמים יקצר בספורים ואינו נכון בזה הענין כי היה ראוי לספרו אצל המעשה כדי שלא נטעה לחשוב שהש"י צוה בשליחותם מעצמו והוא היה סבה פועלת בכל הרעה הזאת ולמה אם כן העניש ישראל עליה: השאלה הג' איך המנהיג השלם מרע"ה לא נתגלה לפניו כמה מהטעות היה בשליחות המרגלים ואם ישראל שאלום למה לא הוכיחם ולא אמר להם בתחלה מה שאמר בסוף לפניהם כמו שאמר במשנה תורה לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם וגו' ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו' והכתוב מעיד בהפך שנאמר וייטב בעיני הדבר והתימה ממי שפירש בעיני ולא בעיני המקום כי איך יסכים אדון הנביאים ויחשוב שהוא טוב מה שהוא רע בעיני המקום אף כי הדבר היה מבואר מפאת עצמו: השאלה הד' באמרו כאן שלח לך אנשים כי מלת לך היא מיותרת ואין ענין לה כי אין לנו לפרש מלת לך אשר כאן להנאתך ולטובתך ואין לפרשו גם כן כפרש"י לך על דעתך אני איני מצוה אותך. כי הנה בהיות השם יתברך מצוה בדבר לא יאמר אני איני מצוה לך ולא נמצא כזה בשום צווי מהצווים שיאמר השם יתברך עשה על דעתך אם תרצה ויקשה גם כן אמרו אשר אני נותן לבני ישראל האם היתה שם ארץ אחרת אשר יצטרך לאמר שהארץ אשר יתורו היא הארץ אשר אני נותן לבני ישראל: השאלה הה' למה צוה לשלוח י"ב אנשים איש אחד מכל שבט וכלם אנשים חשובים ראשי בני ישראל המה כי המרגלי' מוטב הוא שיהיו שני אנשים כי מה שיראה מאה איש יראו שנים מהם ואנשי הארץ לא ירגישו בב' אנשים נכרים כאשר ירגישו בי"ב אנשים ויהושע כן עשה ששלח שנים אנשים מרגלים חרש. והמפרשים פירשו שהקב"ה צפה שעתידין לחטא ולכן שלח י"ב אנשים כדי שישוו כל השבטים בין לטוב בין לרע. ואיני רואה מה תועלת בזו מההשואה שהרע היותר מעט הוא היותר טוב והיה די שיהושע וכלב ילכו לבדם וגם אמרו ששלח אותם נשיאים כדי שלא ייראו ולא יחתו כפחותי הנפש וגם זה אינו נכון: השאלה הו' מה ענין שאלת משה למרגלים על הארץ אם טובה היא אם רעה האם היה מספק במה שנאמר לו פעמים רבות ונאמר לאבותיהם הקדושים כי היא טובה ורחבה. והיה זה סבה לשום ספק בלב ישראל עליו בראותם שישאל ויספק בו: השאלה הז' למה שאל משה למרגלים על עם הארץ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. האם בהיות העם עצום ורב יעזבו ישראל מפני זה ללכת לארץ ושיאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומשה צוה שישיבו אותם דבר על זה וידוע היה שיתפעלו ממנו בני ישראל. והנה הרמב"ן פעם יאמר שאם יהיה העם חזק והערים בצורות יבנו דיק וסוללות ואם לא לא. ופעם יאמר שהיתה השאלה הזאת על הנגב בלבד שאם לא יהיה שם עם חזק והערים בצורות יכנסו בדרך ואם לא ילכו בדרך אחר לא צוה אלא שיתורו אל הנגב וההר ההוא ולא יצטרכו בזה רק ג' או ד' ימים. והם רצו ללכת בכל הארץ ובזה חטאו ושזה דקדק עליהם הכתוב במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. אבל כל זה בלתי נכון מכמה פנים כי יהושע וכלב צדיקים היו ואיך הלכו עמהם בכל הארץ ומשה לא הוכיחם עליו. והכתוב מעיד שלא מתו אלא לפי שהוציאו דבת הארץ ולא ספר חטאם בדבר אחר. ועוד כי אם היה ארץ הנגב חזקה היה להם להכנס בדרך אחר והיה להם לשלוח מרגלים לרגל מצד אחר וכן בכל הדרכים לבחון להם הדרך היותר נאות כל שכן שבסוף הענין לא עשו ישראל דיק וסוללות אבל הקיפו את יריחו ותפול החומה תחתיה ומה היה אם כן ענין השאלה הזאת מהעם ומהערים: השאלה הח' מה היה חטאת המרגלים כי יראה שהם לא אמרו רק האמת באמרם שעז העם והערים בצורות. שכן אמרו מרע"ה לפניהם שמע ישראל אתה עובר היום לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק. וא"כ לא חטאו ולא כזבו המרגלים במה שאמרו והרמב"ן כתב שהיה פשעם במה שאמרו אפס שהוא נגזר מאפיסה המורה על ההעדר וכאלו החליטו המשפט שא"א שיכנסו לארץ ההיא. ואין מלת אפס מורה כן כי ענינו הוא כמו רק והוא מחובר עם עז ענינו שהם שבחו את הארץ שהיתה זבת חלב ודבש רק העם היה עז וכן הוא אפס כי לא יהיה בך אביון. אפס כי לא תהיה תפארתך האמור בברק ומה היה רשעת המרגלים ופשעם אם אמת יהגה חכם. ואם פשעו בהוצאת דבה על הארץ הנה כמו שכתב הרמב"ן לא התרעמו העם מזה אלא על מה שאמרו בתחלה שהיה העם חזק והערים בצורות בשמים. וכמו שאמר אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו לאמר עם גדול ורב ממנו וכן אמרו למשה לנפול בחרב וגו' כל שכן שחז"ל אמרו שבכל מקום שעברו היו רואים קברי מתים שהקב"ה עשה כן כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב אליהם אם כן גם בזה דברו אמת ולמה קראם הכתוב מוציאי דבת הארץ והיה ראוי שיקראם מביאי דבת הארץ כיון שהם אמת דברו: השאלה הט' באמרו ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. כי הנה על טענה זאת עלה נעלה לא הביא טענה כלל ואם חביריו אמרו כי עז העם וכלב הודה לדבריהם ולא הכחישם מנין לו שיעלו ויירשו אותה כי יוכלו לכבשה. ומ"ש רש"י על ויהס מדברי ההגדה הוא בלתי מתישב כפי הפשט: השאלה הי' בדברי המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו כי אם רצו באמרו ממנו לרמוז אל העם ואל הקב"ה כדברי חז"ל הוא מגונה מאד ומי הגיד להם כי הכנעניים היו חזקים מהשם ית' כי המרגלי' לא ראו בארץ זה והם לא העידו אלא מה שראו כל שכן שנסי מצרים ועל הים היו מוכיחים חלופו ואם כוונו באמרם כי חזק הוא ממנו אל עם ישראל הלא נצחון מצרים ועמלק לא עשו ישראל מכחם וגבורתם עד שיאמרו עתה כי עצום הוא ממנו ולא נוכל לעלות: השאלה הי"א באמרו ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. כי דבר ידוע הוא שיותר יתבזה האדם הפחות בעיני האיש הנכבד משיתבזה בעיני עצמו כי אין איש בארץ מכיר חסרונו על תכליתו וארז"ל שאין אדם רואה חובה לעצמו. ולכן אחרי שאמר ונהי בעינינו כחגבים מה צורך היה לומר עוד וכן היינו בעיניהם: השאלה הי"ב למה אחרי הדבור האחרון הזה מהמרגלים בכו כל העם ולא בכו בפעם הראשונה שאמרו אליהם כי עז העם והערים בצורות בשמים עמלק יושב וגו' וידוע שהם לא התלוננו רק ביראתם לנפול בחרב נשיהם וטפם ולמה אם כן לא התלוננו בתחלה בשמעם עקר הענין ומה ראו לבכות ולהתלונן עתה אחרי שאר הדברים: השאלה הי"ג איכה ואיככה נואלו שרי ישראל וחכמיהם שהיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה מפני יראת אנשי כנען. ואת פועל ה' לא הביטו ממה שעשה לאויביהם במצרים ועל הים ובמדבר כל אשר עשה עמהם להפליא. האם חשבו שנעשו כל הנפלאות ההמה בכחם ובגבורתם. ומה הגיע אליהם ששכחו את כל זה אשר ראו בעיניהם: השאלה הי"ד והרועה הנאמן למה לא אמר אליהם כי לא בחרב ובחנית יושיע ה' ושה' ילחם להם והם יחרישון כמו שאמר על הים ושתק ונפלו על פניהם הוא ואהרן דבק לשונם לחכם ולא הוכיחום כראוי: השאלה הט"ו למה זה קרעו בגדיהם יהושע וכלב ומה תקנו בקריעה ההיא גם בטענתם אם חפץ בנו ה' והביא אותנו שמו הדבר בספק אם חפץ וידוע שהכל ה יה בידו יתברך והיה להם לומר בודאי שהשם יביאם אל הארץ: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים עד ויאמר אליהם עלו זה בנגב. כבר חשבו אנשים כי כאשר באו ישראל קדשה והיו קרובים לגבול האמורי חשב משה שאלו היו הדור הד' שיבואו לארץ וכי כבר שלם עון האמורי. ולכך אמר להם ראה נתן ה' אלהיך בידך את הארץ עלה רש וגו' אל תירא ואל תחת וגו'. האמנם יודע הנסתרות הוא ידע שלא הגיע עדיין העת לירשה כי היה הדור ההוא דור פושע עובדי העגל וכופרים בהשגחתו כמה פעמים ולא היו ראוים לבא לרשת את הארץ אלא בניהם אשר יקומו אחריהם. ושמפני זה צוה השם למשה שלח לך אנשים כדי לעכב ביאתם לארץ ולעשות להם בחינה אם היו ראוים לירשה אם לא. כמו שעשה לגדעון בעם שהיה הולך עמו למלחמה. אבל הדעת הזה אין ראוי לקבלו. כי הנה שליחות המרגלים היה עון פלילי. וחלילה שהשם יתן לפני עור מכשול והוא ברחמיו היה חפץ להורישם את הארץ ואיך ימנע מהם. אבל אמתת הענין ה א שישראל אחרי אשר קבלו התורה בסיני היה הרצון האלהי שמיד יירשו את הארץ והם היו הדור הרביעי שזכר השם לאברהם שישובו הנה וכבר היה שלם עון האמורי לשלחם מן הארץ ולכן כאשר באו ישראל לקדש ברנע שהוא מדבר פארן אמר יתברך לישראל עלה רש אל תירא ואל תחת. והמה סכלו את ידם והסבו את לבם אחורנית כמו שיתבאר. וי"מ שכתבו שהיה שליחות המרגלים דבר נאות והגון לדעת ענין הארץ אשר יכבשוה כי כן מנהג המלכים שכאשר יכבשו ארצות ישלחו לפניהם מרגלים להודיע אנה ילכו ושע"כ צוה השם למשה שלח לך אנשים שיעשה כחקי מלכי האדמה. ולפי שזה ראוי למשה לעשותו להיותו בישורון מלך. לכן אמר לו שלח לך אנשים שהוא ישלחם ולא אחר ועל זה אמר אשר אני נותן לבני ישראל כי אחרי שאני נותן אותה עלי מוטל לשלחם. ואתה עומד במקומי. והענין ששליחות המרגלים היה על המנהג הטבעי כי השם לא יעשה נס אלא על צד ההכרח. וגם זה אינו נכון. כי אם היה הענין כן מה פשעם ומה חטאתם של ישראל שנתחייבו כלם כליה במדבר. כי מאחר שהשם צוה בשליחות המרגלים כבר נתן מקום לעם להאמין בדבריהם שאלמלא כן מה תועלת היה בשליחותם. והם העידו מה שראו והם האמינו בדבריה' והיו גם כן כלם א"כ נקיים מעון. ועוד כי הנה מרע"ה הוכיחם על שליחות המרגלים וכמו שאמר (דברים לב) במשנה תורה ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מנוחה באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם. רוצה לומר שלא היה להם צורך לשלוח המרגלים לאחד מן הדברים שזכרו בשאלתם והם שיגידו הדרך אשר יעלו בה ואת הערים אשר יבואו לירש. וזה כי הנה עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה יורו את הדרך והם ילכו אחריהם. וכן הערים אשר יחנה עליהם הענן שמה יחנו המה. הרי שלא היו צריכים לשליחות המרגלים והוא המורה שלא צוה זה יתברך כפי מנהג הטבעי. אמנם תוכן הענין כן הוא שמרע"ה כאשר נסעו ישראל מסיני וראה שהיו מסעיהם בזריזות גדול כדי לשמחם אמר להם שהרי היתה הארץ כלה כלו היתה נכבשת לפניהם וכמו שאמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא וגו' ונבא עד קדש ברנע. ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש אל תירא ואל תחת. וכראות בני ישראל שאמר להם משה עלה רש אל תירא ואל תחת חשבו שהמה בכחם ובגבורתם יירשו את הארץ ועליהם היה מוטל כבושה ומלחמתה שכיון שאמר להם עלה רש מורה שבבואם אל ארץ נושבת לא ילך הענן לפניהם ומפני זה נתיעצו בדברי המלחמות כאלו היו הם כלם מוטלות עליהם וז"ש מיד אח"ז ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו כי לא אמרו למשה שישלחם ולא גם כן בקשו שישלחם השם אלא שהם כבעלי הדבר היו רוצים לשלחם והוא אמרו לפנינו שהם ילכו אחריהם ויחפרו לנו שהוא מלשון רגול שהוא לשון חפוש וכן וישיבו אותנו כי זה מוכיח שהיה דעתם שמידם ישלחו את המרגלים. ואליהם ישיבו כל הדברים לא למשה. והנה הבורא יתברך ראה שאם ימחה בידם ויאמר אליהם שלא ישלחו מרגלים יחשבו בלבם שהארץ רעה מאד ושלכך היה מונע מהם שליחותם פן יראו חתת הארץ ויגנו עניניה. ואם יתן להם מקום לשלחם מידם כמו שאמרו הנה יהיה זה מרד בהנהגת משה ואוי לדור שכל העם פרנסיו. גם שלא יהיה עליהם מוראת שמים בחשבם שאינם תחת ידו ואין משה מנהיגם על כן צוה למשה שלח לך אנשים רוצה לומר איני רוצה שישלחו אותם כדבריהם. אבל אתה משה שלח אותם ואיש מהעם לא יהי בשליחותם באופן שהמרגלים עצמם אליך ישובו דבריהם ולא לעם וגם ממך יבושו ויפחדו ומלבד זה ידעו ויבינו שהם שלוחים על פי ה' ולא ימרו את דברו. הנה התבאר שלא היה שליחות המרגלים ענין הכרחי וצריך לישראל. כי ההשגחה העליונה היה מנהיגם ושלא צוה יתברך מעצמו על שליחותם להיות הדבר טוב וישר בעיניו. אלא מפני שישראל היו רוצים לשלחם מידם והיה בזה הפסד הנהגה וביטול מורא שמים. והתבאר למה לא מיחה הש"י שליחותם בהחלט ולא משה גם כן שהיה זה כדי שלא יחשדו רעה על הארץ כי הם בדרך רמאות בקשו שליחותם לא לדעת ענין הדרכים שילכו ולא הערים אשר יבואו אליהם אלא לדעת אמתת הארץ הטובה היא ורחבה כאשר אמר משה אליהם. ומפני הבושה תלוי הענין כלו ברגול הדרכי' והערים כמו שאמרו. והתבאר גם כן למה אמר שלח לך כי הנה מלת לך מורה שהוא לבדו יהיה השולח וכמוהו לך לך מארצך רוצה לומר שהוא מזולת אביו ומולדתו ילך. וכן קח לך סמים שמשה בעצמו יעשה זה הקטורת הראשון. האמנם מה שאמר במשנה תורה וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים. טעמו שמרע"ה מפני שהיה מדבר לבנים אשר קמו אחריהם לא רצה לומר להם שהשם צוהו שלח לך אנשים. ושהוא יתברך צוה על היותם הנשיאים שהלכו שמה פן יאמרו הבנים ההם השומעים ולמה השם הסב את לבם אחורנית. לכן תלה הטענה ההיא בעצמו ולא בש"י ואמר וייטב בעיני הדבר. והראיה על שזה הוא האמת מה שאמר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט כאלו משה עשה זה מעצמו. והתורה העידה וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'. ועל כיוצא בזה אמרו מותר לשנות מפני השלום. ואמרו ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל הוא להגיד שהש"י להיותו יודע תעלומות לב ידע שהמה בשליחות המרגלים שבקשו לא היו מכוונים אותו תכלית שאמרו וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם. אבל היתה כוונתם שיחפשו את הארץ ויתורו שהוא לשון חפוש ובקשת סתרי הדברים וטבעם. מלשון ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. והסוחרים יקראו תרים לבד מאנשי התרים והסוחרים. לפי שמחפשים העיירות לענין המקח והממכר. וכאלו יאמר שלח לך אנשים ויחפשו את ארץ כנען הטובה היא אם רעה כתאות העם הזה עם היות שאני נותן אותה לבני ישראל ומה שינתן לאדם במתנה גמורה אין ראוי לחפש עליו. אבל יהיה כן למלאת שאלתם האמנם לא תחשוב לשלוח אותם כדרך העמים השולחים מרגלים שישלחו אותם איש אחד או שנים כמו ששלח יהושע בן נון שנים אנשים מרגלים ושהיו אנשים רקים ופוחזים וגם זה היה דעת ישראל בשליחותם אבל אתה לא תעשה כן. אלא איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו ויהיו אם כן י"ב אנשים מרגלים וגם יהיו כל נשיא בהם לא אנשים רקים ופוחזים. והיה זה לפי שכיון שכל השבטים נתיחסו בשליחותם כמו שאמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. לכן היה מהראוי שיושוו כלם במה שיקרה על זה הטוב הוא אם רע. וגם כן שדעתם לא היה לבד ברגול הדרכים והערים כי אם לחפש את הארץ גם כן הטובה היא אם רעה. ואם היו הולכים משבט אחד ולא משבט אחר אולי יאמרו שהמרגל ההוא ירגל בעד שבטו לענין חלוק הארץ איזו הארץ היותר טובה וישאלוה. כי הנה שלמות הארץ וטובתה יוכר יותר בהיותה בשלותה בשובה ונחת משיוכר אחרי המלחמות ומשברי הצרות הבאות עליה וכדי להסיר גם הקטטה הזאת צוה שילך אחד מכל שבט כדי שכל השבטים יהיו שוים בידיעת סתרי הארץ ועניניה ולפי שהיה שליחות המרגלים מתיחס לכבוש הארץ נחלתה וחלוקתה לכן לא הלך נשיא משבט לוי כי אין לו חלק ונחלה בירושת הארץ. ושיהיו המרגלים נשיאים כל נשיא בהם כדי שלא ירך לבבם בראותם את העם הגדול ורב ההוא והערים בצורות בשמים כי האנשים הנכבדים לבם כלב האריה ולא יראו ולא יחתו ולא יתפעלו מהדברים המבהילים האנשים הפחותים. והותרו עם מה שפירשתי חמשת השאלות הראשונות אשר העירותי בפרשה הזאת והסתכל שלא נזכרו כאן הנשיאים כסדר הדגלי'. אלא כפי מעלתם בעצמם שלא היו הנשיאים האלה אותם שהקריבו בחנוכת המזבח כי אלו היה נשיאים אחרים אם שנאמר שהראשונים מתו גם הם בתבערה ונמצא שלא חיו אחרי חנוכת המזבח אלא כמו שלשה חדשים. או שמנו אלה להיות מרגלים בלבד נשיאים כראשונים. ולא הלכו אותם שנמנו בראשונה בחנוכת המזבח. ואמר שהיו כלם אנשים להגיד שהיו כולם גבורי כח מלשון וחזקת והיית לאיש. ראשי בני ישראל המה רוצה לומר שנמנו ראשים ונשיאים מעת שמתו הראשונים או שהיו גם אלה מגדולי השבטים. והתחיל מראובן כי הוא היה הבכור גם הוא ראש דגל. ואחריו שמעון שנולד אחריו והוא ג"כ בדגלו. ולפי שלא הלך מרגל משבט לוי זכר אחריו יהודה כפי תולדותם ושהוא ראש דגל כמלך בגדוד ואחריו הנכבד מהחונים עמו בדגלו והוא יששכר ואחריו אפרים שהוא ראש דגל ואחריו הנכבד מהחונים בדגלו והוא בנימין. ואחריו זבולון כי הוא בן לאה והיה נשאר מדגל יהודה. ואחריו מנשה שהוא הנשאר משבט אפרים. ואחר שזכר בני הגבירות זכר בני השפחות רוצה לומר אותם ג' שהיו בשבט דן. ונשאר גד באחרונה. והיה הסבה לכל זה מה שזכרתי ששמר בהם הקדימה והאיחור כפי מעלתם בעצמם וכמו שכתב הרמב"ן. והנה אמר כאן ויקרא משה להושע בן נון יהושע בהיות שתמיד קודם מרגלים היה קורא אותו כן שנאמר בענין העגל ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. הטעם בזה לדעתי הוא ששמו המפורסם והידוע ממולדתו היה הושע בן נון ומפני שכאן בזכרון שמות המרגלים נאמר למטה אפרים הושע בן נון רצתה התורה לבאר שהושע בן נון זה זהו עצמו יהושע משרת משה מבחוריו. ולכך אמר הכתוב ויקרא משה רוצה לומר כך היה שמו הושע בן נון עם היות שמשה קרא שמו יהושע כי הוא ע"ה הוסיף על שמו אות היו"ד מפני שהכיר בו שהיה ירא שמים וכאלו אמר הושע של יה לא שנקרא כן עתה אלא מפני שמעת שבא לשרתו היה קורא אותו כן. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו יה יושיעך מעצת מרגלים והוא דרך דרש. והוקשה עליו שגם קודם לכן נקרא שמו יהושע. והנה אמרו וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען זה הפסוק הוא נכפל וענינו לבדו שלחם והזהירם שאליו ישיבו הדברים ולא לכל העדה. אך הם לא עשו כן כמו שיתבאר. ולפי שמשה לא התעורר לשלחם מפני שאלתם אלא מפני מה שאמר לו יתברך לכן אמר ששלח אותם משה על פי ה'. ומפני זה לא זכרה התורה כאן שהם שאלו אותם קודם שיצוה עליו השם. כמו שיתבאר במשנה תורה כי עקר הדבר בשליחות היה מה שצוה השם: וישלח אותם משה ויאמר אליהם עלו זה בנגב עד וישובו מתור הארץ. אין ראוי לחשוב שלא שלח משה את המרגלים אלא לרגל את הנגב וההר הסמוך לקדש בלבד. כי הנה מענין צואתו אותם נראה שכל הארץ ירגלו ולא היו מספיק רגול ההר והנגב למה שירצו לדעתו והכתוב אומר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל הרי שכל ארץ כנען היתה בכלל הרגול. אבל משה צוה אותם שיכנסו בדרך הנגב כי הנגב היה קרוב לקדש ברנע ששם היו שנאמר והיה לכם פאת נגב ממדבר צין היא קדש על ידי אדום. ואמרו ועליתם את ההר הוא הר ההר. להגיד שילכו עד שיגיעו לסוף צפון והוא לבא חמת שנאמר זה יהיה לכם גבול צפון בהר ההר תתאו לבא חמת וזה היה אלכסון הארץ לארכה ולרחבה כי קדש היה במקצוע צפוני מערבי ובחזרה באו עד חברון שהוא בנגב עד נחל אשכול הקרוב לקדש כי לא יתכן שיביאו האשכול והזמורה במוט בשנים בכל ארץ ישראל אלא מנחל אשכול עד קדש שהיו קרובים זה לזה. ואמר להם כ"ז כדי שידעו שהוא ע"ה היה מורה להם את הדרך ילכו בה כי נביא אלהים הוא ולא כמו שהם אמרו שהמרגלים יגידו להם את הדרך ילכו בה. והנה צוה משה אותם על דרך כלל וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה כמו שמפרש והולך. או יהיה אמרו וראיתם את הארץ מה היא שיביטו בארץ כמה היא בכמותה ואיך היא באיכותה אם הרים וגבעות או ארץ מישור. ופרט ענין העם שיראו החזק הוא הרפה וגו' ואתה תראה ששאל משה כאן בפרט שש שאלות שתים מהן בענין העם והם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב כי הראשונה שאל על האיכות החזק הוא הרפה רוצה לומר אם המה אנשים חזקי הבנין אנשים גסים או אם הם בהפך רפים וחלושים כי זה יוכר למראית העין ועם זה לא נצטרך לפירש"י שסי' מסר להם גם כי הסימן ההוא אינו אמיתי כי אנחנו נראה הלוחמים יבחרו להם עיר מבצר למפלט. ואח"כ שאל על הכמות המעט הוא אם רב עוד שאל בענין הארץ המיושבת שתי שאלות אחרות. האחת מצד ענינה וישובה רוצה לומר אם מצב העירות והמקומות הוא מצב בריא או חולני כי זה יתחלף כפי מצב הארץ אצל ההרים אם למזרח או לאחד משאר הדרכים כמו שביאר אבן סיני בספר הקנון שלו. והשנית הוא בערים אשר הוא יושב בהנה רוצה לומר שהם יותר מיושבות או הם במקומות הגבוהים או השפלים והיותר נכון אצלי שהיו שתי השאלות השניות האלה על הערים כי שאלת ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה ענינו הארץ המיושבת הטובה היא מאויר טוב ובתים נאים ופרדסים ומעיינות מים וכן שאלת ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים רוצה לומר אם עריהם שהם מקומות חנייתם וישובם הוא בלבד כבני קדר יושבי אהלים שחונים בשדה במקום מרעה בהמתם או במבצרים שיש להם כרכים תקיפים. עוד שאל בענין הארץ הבלתי מיושבת והיא הנעבדת ע"י בני אדם שתי שאלות אחרות והוא אמרו ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ כי לא שאל זה על הארצות המיושבות ולכך לא אמר אשר הוא יושב בה ושתי השאלות האלה האחת מהן השמנה היא להוציא פירות הרבה וזה יודע מצורת העפר כי לא היה אז זמן זרע כי אם זמן קציר והב' היש בה עץ אם אין וזה לעשות פירות ולשקמים ולעצים לשרפת האש כי העצים הם מהדברים היותר הכרחיים אל החיים. והנה שאל על האילנות לפי שארץ מצרים אשר יצאו משם לא היתה בעלת אילנות וידוע שהארץ היא רבת הזרעים ומועטת האילנות כי מצרים היא לחה מאד ומוכנת לעפוש. ואמנם האילנות יגדלו מצד האויר לא מצד המים. ואמר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. לפי שהיה הרגול סכנה רבה וכ"ש לאנשים מביאים הפירות בהיותם נכריים ולזה הוצרך לומר להם שאל ירך לבבם בדרך הזה אבל יתחזקו בו ובחזרתם יקחו מפרי הארץ ויביאו אותו לשמח את העם היושבים במדבר. ונתן טעם לחזוקם באמרו והימים ימי בכורי ענבים רוצה לומר אל תפחדו להביא את הפירות כי הימים ימי בכורי ענבים ודרך בני אדם להביא בזמן הזה פירות למאכלם. הנה אם כן מששת השאלות האלה אשר צוה מרע"ה למרגלים שידעו ושישיבוהו דבר עליהם לא היה אחת מאותם ששאלו העם באמרם וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן כי משה לא צוה אותם שידעו דבר מהדרכים ולא מהערים היותר מוכנים לכבוש תחלה. וגם המרגלים בתשובתם לא השיבו על זה כלל. אבל משה בדעתו רשעת העם שהיה לדעת אם הארץ טובה ורחבה רבת המזונות ורבת הישובים באופן שיאכלו וישבעו ויתענגו מאד עליה. וצוה אותם השתי שאלות מהארץ המיושבת. והב' שאלות האחרונות מהארץ הנעבדת והנזרעת. אמנם השתי שאלות האחרונות משה חדשם מעצמו לשאול אותם מהם והיה זה כדי שידעו שאויביהם הם עם רב ועצום ועריהם בצורות בשמים ובזה יכירו וידעו כי גואלם חזק ושלא בכחם יירשו הארץ וזרועם לא יושיע למו ולכן יוסיפו להדבק לאלוה יתברך ולקרא אליו כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. הנה התבאר מזה שלא שאל משה על הארץ אם טובה היא אם רעה להיותו מספק ביעודים האלהיים חלילה אלא למלאת שאלתם בדעתו כי ע"כ בקשו לשלוח מרגלים כמו שביארתי ושלא שאל מאתם החזק הוא הרפה אם מעט הוא אם רב אלא כדי להטות לבבם לשוב אל ה' ולהתחנן לפניו כי לה' הישועה ושיאמרו לכו ונשובה אל ה' שיעשה עמנו ככל נפלאותיו וכמו שעשה על הים. והנראה אלי באמת הוא שאדונינו משה חטא בשתי השאלות הראשונות האלה אשר שאל על העם ועל הערים לפי שישראל לא שאלו אותם וגם הש"י לא צוה עליהם אבל הוא מעצמו שאל אותם ואין ספק שהיתה כוונתו טובה אבל נמשך ממנו מה שנמשך כשגגה היוצאת מלפני השליט. ומפני ששגגת למוד עולה זדון נענש על זה אדון הנביאים כמו שיתבאר בסדר זאת חקת התורה בג"ה. והותרו אם כן השאלות הו' והז'. ואמר ויעלו ויתורו את הארץ לפי שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ועולים אליה כל ההולכים בה. וספר שהלכו באותו הדרך שלמד אותם משה והוא אמרו ויעלו בנגב ויבא עד חברון רומז אל כלב שנאמר ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ואומר ויתנו לכלב את חברון. אבל אמרו ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק נראה שכלם ראו אותם. ויהיה הענין שכלב בא ראשונה אל חברון ואח"כ באו שמה חביריו כי נכנסו במדינה זה אח"ז כדרך המרגלים ומפני זה דברו כלם מאותם הענקים שהיו בחברון. וי"מ כי ילידי הענק היו בני ענר אשכול וממרא שהיו אבותיהם קדמונים מזמן אברהם כי חברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים ויש דעת אחר והוא שאלה שזכר הכתוב כאן היו בחורים ולכך קראם ילידי הענק מלשון ילדים אשר אין בהם כל מום ואמנם ענק פירשו בו לשון צואר ואמרו שהענין בזה שילידי הענק הוא שצוארם עבה מאד כי משם תוכר הגבורה וכן בלשון ישמעאל קוראים לצואר ענק ולתכשיטי הצואר קוראים ענקים כמו וענקים לגרגרותיך ומזה הענק תעניקנו לטעון על צוארו כן ילידי הענק אנשי צואר הגבורים כי על הרוב כל אדם אבריו שוים ואם הענק גס ועב גם זרועיו ושוקיו כן יהיו. והרמב"ן כתב בדרך הפשט שחברון היא קרית ארבע והוא האדם הגדול שבענקים שהיה שמו ארבע והיא נקראת על שמו והוא שנאמר ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים ושזה האיש ארבע הוליד בן וקרא שמו ענק ועל שמו נקראו בניו וזרעו ענקים. ושאמר כאן וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים להגיד שבנה אותה האיש ארבע לבנו ענק שבע שנים לפני בנות צוען מצרים שהוא עיר קדמוניות וכל זה להודיע הפלגת האנשים האלה כי כאשר היו מופלגים בקומתם כן היו ימיהם ארוכים מכל האדם כי לאביהם נבנית חברון לפני צוען מצרים שנכפלו בה כמה דורות מאז עד עתה אלה הם דברי הרב ע"כ. ובעבור שהאנשים האלה פעמים קראם הכתוב ענקים ופעמים נפילים ופעמים בני ענק כאלו היה אביהם מהענקים לא אמותיהם לכן אני אומר שהתחלת האנשים האלה קודם המבול כאשר בני האלהים לקחו להם נשים מבנות האדם מכל אשר בחרו כמו שכתוב בסוף סדר בראשית. ונאמר שם הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם בנים המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כבר ביארתי שם שבני האלהים היו אנשים ארוכי הימים כדברי הרב המורה ושהוא עצמו דעת חכמינו זכרונם לברכה כמו שביארתי שם. ובנות האדם היו משאר העם שלא היו חיים ימים ארוכים כי מפני שהיו ימי חייהם קצרים כמונו היום קראם בשם אדם. אבל מארוכי הימים להתמדת חייהם כאלו היו נצחיים קראם בני האלהים. והנה הם רוצה לומר בני האלהים ההמה לטוב מזגם ושלמות הרכבתם היו גדולים וחזקים בגופותיהם יותר משאר העם לחולשת טבעם. וכאשר בני האלהים לקחו להם את בנות האדם הקטנות והפחותות בטבעיהם היו הילדים הנולדים מהתחברותם גדולים מאד מפאת טבע האב. ולהיות אמם קטנה לא היתה יכולה לשאת את העובר בבטנה עד תשעה חדשים והיו מפני זה הילדים נפילים נופלים מבטני אמותיהם קודם זמנם לז' חדשים ולכן נקראו נפילים מלשון נפל טמון שמסבת האם שלא תוכל שאת אותם כל ימי העבור היתה מפלת אותם ועכ"ז היו גבורים וחזקים ומפלגי הקומה מצד האבות. ובעבור שיחס האב והיותו מבני האלהים הראשונים הוא היה ענק לצוארותם כי כזה יתכבדו תמיד לא למשפחת האם אלא ממשפחת האב לכן קורא אותם בני ענק בני הנכבד האלהי והנה נשארה במשפחה ההיא כח הזרע ההוא תמיד שהענקים מהם היו לוקחים נשים קטנות משאר בני העם והיו בניהם מן הנפילים כמנהג אבותיהם והיו בני ענק אביהם כי זהו כל כבודם מלידה ומבטן ומהריון וספר הכתוב כאן שמצאו בחברון ג' אנשים מהענקים ההם והיו שמותיהם מפורסמים מפני הפלגת גדלם והם אחימן ששי ותלמי ונתנה התורה טעם למה היו בחברון ולא בארץ אחרת שהיה זה מפני היות חברון מדינה נכבדת וקדומה מאד כי הנה היא מזמן הפלגה שנפוצו בני אדם ועשו ישובים מחולפים נבנתה חברון קודם צוען שהוא המקום היותר נכבד שבכל מצרים שבני ישראל ידעו ויכירו אותו ולהיות חברון רבתי בגוים שרתי במדינות היו בתוכה הענקים הנכבדי' מבני האלהים. וכבר זכר הנביא כי היו בצוען שריו מפני שכל עיר קדומה מחברתה יושביה נכבדים. וכן חברון מפני קדמותה נתישבו בה הענקים האלה. והנה בחזרת המרגלים כרתו אשכול ענבים אחד גדול מאד עד שמפני זה על אודות האשכול קראו שם המקום נחל אשכול. ומקום היה בנחל לא נחל אבל בקעה ולפי שהיה בין הגבעות ונחלי מים עוברים קראה נחל אשכול ואגודת ענבים נקראת אשכול אמנם זמורה הוא העץ שבו יצמחו האשכולות של ענבים ומפני גדלו אמר וישאוהו במוט בשנים רוצה לומר במוט אחד שהיו נושאים אותו שני אנשים ודרך חכמינו זכרונם לברכה הוא אחר: וישובו מתור הארץ עד ויוציאו דבת הארץ. ממה שהעיד הכתוב ששבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ידענו שהיתה ארץ ישראל קטנה בכמותה עד שבמ' יום ילך אדם כל הארץ ההיא לד' רוחותיה. והראיה על זה שלוחי ב"ד שהיו יוצאים מירושלים עד סוריא בשבעה ימים ושבים בשבעה ימים. וזאת היתה אורך ירושלים כי ירושלים לא היתה באמצע ארץ ישראל והארץ לא נתקווצה ולא נבלעה כי הוא מכת הנמנע. ומאמרם כי היתה ת' פרסה על ת' פרסה יש לו כוונה אחרת. כי הנה ההולכים בארץ ההיא מעידים שארכה הוא מהלך ד' ימים ולא יותר. ודרש ארץ הצבי שעורו אינו מחזיק בשרו אינו כמשמעו רק הארץ המיושבת נראית גדולה ואינו כן הארץ החרבה והשוממה. ואמר ויבואו אל משה ואל אהרן להגיד שהאנשים ההם השחיתו התעיבו עלילה. כי אם היות שמשה רע"ה שלח אותם וצוה אותם שלא ישיבו הדברים ממה שראו אלא אליו הנה המה לא עשו כן כי כאשר שבו מתור הארץ התפרסמו לעין כל ובאו אל אהל משה והקהילו שם את אהרן ואת כל העדה כדי שישמעו כלם דבריהם. וזהו טעותם הראשון שמשה צוה אותם בהצנע לכת. וכמו שצוה יהושע למרגלים אשר שלח חרש לאמר שיחרישו צאתם ובואם. אבל אלו פרסמו את סתריהם. והוא טעות גדול בין אנשי המלחמה שיתפרסם להמון הלוחמים ורכי הלבב אשר בהם התחבולות שעושים שרי הצבא. ושידעו ישראל חוזק האויבים והלוחמים וכמו שאמרו אחינו המסו את לבבנו. וכדי להסיר הטעות הזה אמרו מאמרם הראשון כנגד משה באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגומר. וזה היה הפשע הראשון אשר פשעו המרגלי'. והפשע הב' הוא אמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו ולא אמרו אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. לפי שהיה דעתם שלא יזכו במתנה ההיא ולא יירשו את הארץ ע"כ אמרו אל הארץ אשר שלחתנו כאלו לא רצו בהליכה ובראיית הארץ ההיא. והג' שעשו בדבריהם הוא שהשיבו על האחרון ראשון ועל הראשון השיבו אחרון כי הנה כמו שביארתי למעלה משה שאל מהם שתי שאלות בענין העם ושתי שאלות אחרות בענין הערים ושתי שאלות האחרונות היו בענין הארץ באמרו השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והם השיבו ראשונה על הראשונות האחרונות האלה. ואמרו הן ה' אלהים אמר לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש וכן נשבע לאבותינו האמנם אתה משה מפני ענותנותך לא שאלת אלא השמנה היא אם רזה ע"כ דע וראה שלא די שהיא שמנה כאשר דברת אבל גם זבת חלב ודבש היא כי יש בה כל כך מהמקנה כאלו כל הארץ זבת חלב. וכן למה ששאלת היש בה עץ נשיבך כי הארץ מרוב פירותיה כאילו היא זבת דבש של תמרים ותאנים ורמונים וזה פריה מעיד עליו שהוא פרי יפה מאד הרי לך תשובה שתי השאלות הארץ הנעבדת שהיא שמנה ויש בה עץ הרבה. ולפי שהיה דעתם להרחיב הדרכים בגנות הארץ זכרו ראשונה שבחה במלות קצרות כדי להרחיב אחרי כן המאמר בגנותה כאשר בלבבם. והפשע הד' שבא בדבריהם הוא אמרם אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וזאת תשובה למה ששאל משה מהם כי הוא שאלם על העם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. והם השיבו לשתיהם יחד כי עז העם ועז הוא יותר מחזק והוא כולל הרבוי בכמות והחוזק הנמרץ באיכות ולכך יכונה בו ית' עזי וזמרת יה. ה' עזי ומעוזי. ועזוז מלחמה. ועזוז נוראותיך. עזה אלהים. ה' הוא מעוזכם. והנה הכנעניים לא היו הם כל כך תקיפים ונוראים במעשיהם וגבורתם ולמה כנו אותם בעז העם אלא שבמרד ובמעל אמרו זה להניא את לב העם מפחדם. וכן אמרם והערים בצורות גדולות הוא תשובה לשאלת הערים. ואמרם שהיו בצורות וגדולות מורה שהיו טובות ויפות ומבצרות. אבל בכבוש הארץ לא תמצא הדבר כן כי יריחו לבדו היתה נשגבה כי לא ימצאו ערים גדולות שיהיו בצורות בנקיקי הסלעים כי אם בבקעה ובארץ מישור. ולא גם כן תמצא עיר מבצר שתהיה גדולי רבתי עם. והם בעצמם קבצו שני הדברים הסותרים ערים בצורות וגדולות מאד ולא היה כן אבל אמרו כל זה כדי להפחיד ולהניא לבב העם. והפשע הה' הוא אמרם אפס כי עז העם כי אם היתה כוונתם להשיב על השאלות אשר שאל מהם משה היה להם לומר עז העם ומה להם במלת אפס שהוא העדר ובטול כמו באפס עצים תכבה אש. האפס עוד איש. באפס מקום. באפס עשקו. כי אפס כסף. וכן כל לשון אפס הוא מורה על העדר ואפיסה. וכאלו אמרו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה אבל זה כלו כאלו לא היה. כי הכל אפס ותהו לפי שעז העם והערים בצורות גדולות מאד ואם כן הוא מן הנמנע שנכבוש הארץ ההיא. ואם כן מה יועילנו היותה ארץ זבת חלב ודבש וכל פירותיה אחר שלא לנו תהיה ירושתה. ובזה גלו דעתם שהביאה שמה הוא נמנע מצד העם ומצד הערים. והפשע הו' שבא בדבריהם הוא אמרם וגם ילידי הענק ראינו שם כאלו מלאה הארץ מהם. וזה היה כזב גמור כי הם לא מצאו ולא ראו לא ג' ילדים מהם אחימן ששי ותלמי שהיו בחברון ולא היו ענקים אחרי' בכל הארץ אבל הם ברשעתם להפחיד לבב העם אמרו אליהם שכבוש הארץ היה נמנע מג' צדדים. אחד מצד העם כי עז הוא. והב' מצד הערים שאם יאספו אליהם האויבים לא יוכלו לכבשם. והג' מצד הצבא אשר להם הנוראים בגבורתם והם הענקים אשר זכרו כאלו כל הארץ מלאה מהם. והפשע הז' שבא בדבריהם הוא אמרם עמלק יושב בארץ הנגב וזה כי הנה משה לא שאל מהם דבר מזה ומה ראו לדבר בו. אלא שכוונו ברשעתם לומר שמלבד שהיה כבוש הארץ נמנע אצלם. הנה גם העליה שמה מפאת הדרכים היתה נמנעת בעצמה. כי הנה לא ימלט הדבר מחלוקה. אם שירצו ישראל לעלות ולהכנס בארץ בדרך הנגב שהיה קרוב לקדש ומשם להר או יכנסו מדרך הים רוצה לומר ים פלשתים וכן יד הירדן שהוא אשר קרא ים במקום הזה. ואמרו שבדרך הנגב לא יוכלו לעלות לפי שעמלק יושב בארץ הנגב וכבר ידעו את רשעתו ואת שנאתו אותם ושיצא להלחם בם בדרך ואיך יוכלו לעבור בגבולו. ואם ירצו לעלות ההר לא יוכלו כי החתי והיבוסי והאמורי הם היושבים בהר. אם ירצו לעלות ולהכנס בדרך הירדן גם שם לא יונח להם כי הכנעני יושב על הים ועל יד הירדן הרי שכבוש הארץ וירושתה הוא נמנע והעליה אליה בדרכים הוא ג"כ נמנע. התבאר מזה כמה מן הרשעיות והפשעים באו בדברי המרגלים ותשובתם והותרה בזה השאלה הח'. ומזה תדע למה אמר משה לישראל בשנת הארבעים שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות וגו' ואיך לא פחד לבבו פן יתפעלו השומעים דברו ויפלו במה שנפלו אבותיהם עם דברי המרגלים כי הנה אמר מרע"ה כל זה אחרי מלחמת סיחון ועוג ולכידת עריהם. כי כאשר ראו בעיניהם כי יד ה' עשתה זאת אמץ לבבו לזכור להם כל זה ולומר אליהם כן יעשה ה' לכל הממלכו' אשר אתה עובר שמה. אבל המרגלים שפחד קראם ורעדה מאנשי הארץ ספרו דבריהם באופן שכל ישראל ישמעו וייראו ויכפרו באמונת השם והבטחתו וכאשר באה בלב רשעת דבריהם על ה' ועל כבודם של ישראל שנראו בזה כאנשים פחותים ורכי הלבב. וראה כלב שהיה רוצה משה לדבר אליהם ולחזקם בה' כדרך המנהיג השלם ושהם היו כל כך צועקים ומתלונני' שלא היו נוטים אזן לשמוע דבריו השתיק העם אל משה רוצה לומר שישמע דברי משה וזהו ויהס כלב את העם אל משה. והעם חשבו שכלב היה רוצה לדבר כאחד מן המרגלים והגדול שבהם כי הוא היה נשיא מטה יהודה ולכן שמעו אליו ואז אמר להם עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה רוצה לומר האנשים האלם חברי תכלית דבריהם הוא שהעליה בארץ כנען בדרכים היא נמנעת והכבוש אותה הוא יותר נמנע מצד חוזק אנשי הארץ וחולשתינו אין הדבר כן כי אנחנו חזקים מהם וא"כ אנחנו כפי העם אשר אתנו עלה נעלה בדרכים בעל כרחו של עמלק ושאר האומות שבדרכים ואחרי ההכנסה לארץ נירש ונכבוש אותה. וזהו וירשנו אותה כי יכול נוכל לה רוצה לומר בכחנו ובגבורתנו נעלה ונכבוש את הארץ ולכך השתיקם כדי שישמעו זה מפיו. והנה כלב לא רצה לזכור יכולת השם ונפלאותיו כי זה היה ראוי למשה לומר אותו. והוא כלב היה שמה להגיד ענין הארץ לא להגיד יכולת השם ונפלאותיו. ולכך הוא כאיש גבור חיל ואמיץ לבב השיב בדבריהם בשני חלקיו מהעליה בדרכים ומכבוש הארץ. אמנם המרגלים השיבו על זה לא נוכל לעלות אל העם לא מפני רבוים אלא מפני חזקם כי חזק הוא ממנו ואנחנו עם היותנו רבים כלנו חלשים ובלתי מלומדי מלחמה. וא"כ הספק הזה הוא כפי איכותם לא כפי כמותם. ואמר הכתוב והאנשים אשר עלו עמו. להגיד כי מצד שעלו עמו אמרו אנחנו ראינו בעינינו כל מה שאתה כלב ראית בעיניך מה ידעת ולא נדע. ושקר דברת לעם הזה שאין צריך לומר שלא נוכל לרשת הארץ הזאת מפני הערים שהם בצורות וגדולות בשמים. אבל גם בבחינת העם לבדו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. והנה לא זכרו מעשה השם ונפלאותיו לפי שראו שמשה אמר להם עלה רש וגו' אל תירא ואל תחת. והוציאו מזה שהיו צריכים עצה וגבורה למלחמה כדרך הלוחמים ושהשם צוה בשליחות המרגלים והוגד להם שמשה רבינו עליו השלום שאל מאתם על העם החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. וכ"ז ממה שאמת אצלם שהיו צריכים להלחם באויביהם וע"כ אמרו מה שאמרו המרגלים ונכשלו העדה במרים. אמנם נסי מצרים והמדבר לא הוצרכו לפעל אדם ואל גבורותיהם ולכך עם היות שלא שכחו מה שראו במצרים ועל הים הנה חשבו שהנפלאות ההן היו מעשה ה' ונוראותיו אבל ירושת הארץ תהיה מכחם וגבורתם ומפני זה תשש כחם כנקבה. והותרו בזה שתי השאלות הט' והי': ויוציאו דבת הארץ וגו' עד ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני. ראו שכלב ויהושע אמרו וגם משה יסכים עמהם שעלה יעלו ויירשו את הארץ והם היו אומרים ההפך. והשומעים אולי יטו אזנם לדברי יהושע וכלב לכך הוצרכו להוציא את דבת הארץ שהיתה אוכלת יושביה. והענין שלא היו הד' תקופות על יחס שמור כפי ההכרחי לשמירת הבריאות ואויר מפסיד והיה זה חזק גדול כי כל הנעתק מאיקלים לאיקלים יחלה או ימות להשתנות מזגי הארצות כי כל ארץ תאות למזגי הנולדים בה. והארץ אשר לא תאות ליושביה מפני שנוי התקופות ורוע אוירה כ"ש שתהיה רעה ומשכלת לזרים הבאים אליה ע"כ אמרו עם היות שלא היה ראוי שלא ירגיש אדם ברוע טבע הארץ כי אם בשבתו בה ימים רבים. הנה רוע הארץ הזאת הוא כל כך שעם היות שעברנו בה לתור אותה באותה העברה דרך עראי ראינו וידענו שהיא ארץ אוכלת יושביה ואם היא משכלת ליושביה ראו מה תעשה לזרים שיבואו אליה מחוץ ולא תחשבו שלהיות אנשיה שטופים במאכל ומשתה ימותו שמה כי הנה כל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות רוצה לומר מסודרים בהנהגה טובה בכל עניניהם ותאוותיהם אלא שטבע הארץ הוא משכל אותם. והיה תכלית מאמרם מה יתרון לנו להלחם עם אנשי הארץ ולכבשה כדברי כלב כי אף שיהיה כמו שאמר אין הארץ ההיא נאותה אלינו כיון שהארץ ההיא רעה מאד והיא תמית היושבים לא בזמנם. ואמנם אמרם עוד ושם ראינו את הנפילים בני ענק היה להגיד שהארץ אוירה רע וממית עם היות אנשיה אנשי מדות ואנשים חזקים בטבעם כי שם ראינו את הנפילים בני ענק שגדלם וגבהם וחזקם הוא כל כך שאנחנו היינו בעינינו כחגבים החלושים וכן היינו גם אנחנו בעיניהם רוצה לומר שבערך גבורתם לא היו חוששים אלינו אם היינו מרגלים אם לא כי לא חשבונו לאנשים להשמר ממנו. אלא כאלו היינו כחגבים ומפני זה הלכנו לפניהם לבטח והנה הדבה הזאת הם הוציאו אותה מלבם והיתה כלה שוא ודבר כזב. כי הארץ לא היתה אוכלת יושביה. ואפשר היה שראו שם מתים רבים כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה. כי הם בימי תקופת תמוז הלכו לתור את הארץ ובימים ההם מתים על הרוב בני אדם מקדחות החדות שיקרו בכל מקום. ולהיות הדבה הזאת בדיאה הוציאו ובדאו מלבם לכן לא ספרו אותה בבואם בתחלה כשאר הדברים וגם לא עצרו כח לומר זה בפני משה ולא בפני יהושע וכלב פן יכחשו אותם. אמרו זה להמון העם באהליהם וז"ש ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל רוצה לומר שאל בני ישראל אמרו הכזב והבדיאה ההיא לא למשה ולא בפני יהושע וכלב. ואפשר שמפני זה הביאו האשכול והרמונים והתאנים להודיע שהארץ שמינה ולחה בהפלגה וזה מורה על התמדת השמש בחום ולחות האויר מן המים. והארץ שהיא חמה ולחה ביותר הנה אוירה רע מרוב העפוש שימצא שם וכ"ש הנכרים הבאים לדור שמה שמיד יפלו בל יקומו. וגם הביאו מפירות הארץ להגיד שהם היו מתיחסו' אל אנשי הארץ שהיו אנשי מדות. וזה היה הפשע והרשע השמיני מהדבה הרעה שהוציאו המרגלים על הארץ ולא היה הדבר כן. ואם מתו אנשים באותו פרק היו מסבות אחרות לא מסבת הארץ. ואפשר לפרש וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות שהיו גדולי הגוף עבי הטבע ומפני זה התקיימו בה מה שלא יעשו האנשים הבינונים שוי הטבע והמזג. ובפרט היו כן הנפילים שהיו מהנפילים שנזכרו בתורה שגדלם הטיל אימה בלבנו עד שהיינו בעינינו כחגבים כלומר קטנים וכן היינו בעיניהם כי גם הם תמהו כאלו לא ראו מעולם אנשי' קטנים כמונו כי בארצם הם כלם אנשי מדות. והותרה בזה השאלה הי"א והנה ישראל אע"פ ששמעו כי עז העם והערי' גדולות ובצורות לא בכו לפי ששמעו מטוב הארץ והיו פוסחים על שתי הסעיפים אם יאהבוה בעבור רוב טובתה או ישנאוה לטורח וסכנת כבושה. אבל עתה ששמעו בדבתה והיותה אוכלת יושביה אז התחילו לצעוק ולהתלונן וגדולי העם הם העדה שזכר הכתוב. ואמנם ההמון הם אשר בכו. וזהו ויבכו העם בלילה ההוא כי בכו באהליהם ובכו שמה כמתאבלים על מת והנה לא בכו עד עתה כי היה חשק הארץ בלבותם וז"ש וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה כי הבכיה היתה כוללת לכל ישראל אבל עיני העדה וזקניו הם דברו למשה דברי התלונה והתוכחה והותרה בזה השאלה הי"ב. וסימן רע היה זה להם כי אז הוקבעה בכיה לדורותם בלילה ההוא והיא ליל תשעה באב שאז נחרב בית המקדש ראשון ובאותו לילה עצמו נחרב בית שני וכמה מהתמורות והגרושים נעשו בגלות ביום ההוא עצמו. וידמה שהמרגלים באו ערב תשעה באב ודברו מיד אל משה ואל כל העדה והלכו אחר כך באהלי האנשים החשובים והוציאו דבת הארץ ובסבת זה בכו העם בלילה ההוא ובהשכמת הבקר וילונו על משה ועל אהרן וגו' והראיה שהדבר הרעה שהוציאו ובדו מלבם על הארץ היא היתה סבת כל זה הוא מה שנאמר מיד אח"ז והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישובו וילונו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ רוצה לומר למה שהוציאו דבה על הארץ ונאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה. והיתה תלונתם של ישראל לו מתנו בארץ מצרים או במדבר רוצה לומר מה התועלת בניסים ובנפלאות שעשה הש"י ביציאת מצרים ומה התועלת בניסי המדבר כי הנה כל הדברים הולכים אחר התכלית וכיון שהתכלית הזה הוא רע שנמות ולא נירש את הארץ יותר טוב היה שמתנו במצרים בלי עמל המדבר וטרחו. או שנמות במדבר ולא נבא לסכנת כבוש הארץ. וא"ת שהקדוש ברוך הוא עשה זה להראות גבורתו בכבוש הארץ עדיין תשאר השאלה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת ר"ל האוכלת יושביה לנפול בחרב ר"ל שנפול אנחנו בחרב האויבים ונשינו וטפינו יהיו לבז כי יותר טוב היה לנו שנמות כלנו משילכו הנשים והטף שבי לפני צר ונסבול הסכנה והרעה הזאת לתכלית רע והוא שהארץ תאכל אותנו בקצור שנים ואין סכלות גדול מזה שילחם האדם ויכניס עצמו בסכנה רבה בהיות התכלית הנקנה שמה יותר רע ומזיק. ואם תאמר שמה שהיה כבר היה ושבהכרח שנלך לדרכינו אין הדבר כן כי טוב לנו גם עתה שנשובה מצרימה ולכן אמרו איש אל חברו נתנה ראש כלומר נעשה מנהיג שר ומושל ונשובה מצרימה כי לא תהיה שמה הסכנה כל כך מהדרכים וכבוש הערים ורעת הארץ המשכלת כאשר הוא בארץ הזאת לפי שעם היות שבבחינת הנשים והטף שבמצרים יהיו עבדים ובארץ כנען יהיו גם כן לבז לא היה טוב שוב מצרים מלעלות בארץ כנען הנה בערך האנשים שבארץ כנען יפלו לחרב ובארץ מצרים לא ימיתו אותם אבל יהיו למס עובד כאשר בתחלה אין ספק שטוב הוא לשוב מצרים מלכת לארץ כנען ולכן אמרו הלא טוב לנו שוב מצרים כי לא אמרו טוב שוב מצרים בהחלט אלא הלא טוב לנו רוצה לומר בערך האנשים הנזכרים טוב מצרים מכנען לא בערך הנשים והטף והנה משה נפל על פניו וכן אהרן עמו לפני כל עדת בני ישראל אם כאנשי' המתאבלים על אבדת העם ההוא מבלי תקומה או שנפלו על פניהם להתפלל על ה' יתקן ויבטל הרעה ההיא אשר אמרו לשוב למצרים. והיותר נכון הוא שנפלו על פניהם להתחנן אל העדה ולבקש מהם אל נא אחי תרעו או שמעו נא אחי ועמי ולזכור להם חסדי השם אמנם לא נתנו לו מקום לאמרם וכדומה מהדברי' והנחומי' ויורה על זה אמרו ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל כי נפלו לפניהם להתחנן ולבקש מהם שלא יחזרו למצרים ויהושע וכלב להיותם מן התרים את הארץ וראו טובה ויפיה ורשעת המוציאי' דבה עליה קרעו בגדיהם לפי שהיו שומעים את זקני העדה שהיו מגדפים את השם ומקללי' והשומע חייב לקרוע וצעקו חמס ויאמרו אל כל עדת בני ישראל רוצה לומר לזקנים עיני העדה שהם היו עושים תלונה בעד כל העם אל תתפתו אל הדבות שהאנשים האלה הוציאו ובדו מלבם על הארץ כי גם אנחנו עברנו בה ולתור אותה ולחפש סתריה הלכנו שם וראינו כל מה שראו אלו המרגלים ושקר וכזב הם מדברים מהארץ שהיא רעה ואוכלת יושביה כי טובה הארץ מאד מאד בהפלגה ולא אמרו זה על היותה זבת חלב ודבש אלא על היותה מאויר טוב ובזה תשובה לאמרם ולמה ה' מביא אותנו שהיה מביא אותם שמה להיותה ארץ טובה. ואמנם מה שאמרו מעזות העם וחוזק הערים ומענין הגוים העומדים בדרכי' יש בזה שתי תשובות האחת היא שה' ילחם לנו ולכן אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת רוצה לומר אע"פ שיש שחל בדרך ארי ברחובות וזה לענין העליה בדרכים ולענין הכבוש והוא אמרו ונתנה לנו ואמר אם חפץ בנו ה' כאומר אם ה' מצד חפצו הטוב לא שאנו ראוים אליו אם חפץ בנו לא ימנענו עמלק היושב בנגב ולא הכנעני היושב על יד הירדן כי בעל כרחם הוא יביאנו אל הארץ הזאת בדרכיה ועל כרחם של אותם הגוים יתנה לנו כי הוא ילחם את מלחמותינו אך בתנאי שבה' אל תמרודו כי בהיותכם מורדי' בו ומטיחים דברים נגדו אין ספק שיסתיר פניו ממנו ומצאנו צרות רבות ורעות זאת היא התשובה האחת מצד ההשגחה האלהית. והתשובה השנית היא מפאת כבודכם כי אתם בני ישראל עם רב ועצום שש מאות אלף רגלי ולכן אין ראוי שתיראו את עם הארץ רוצה לומר העם היושב בארץ שהם אנשים פחותים עובדי אדמה מתענגים בפירותיה וז"ש ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם ר"ל נאכלה כלחם ונקבל תועלת מהם ומממונם כמו הלחם אשר נאכל שסר צלם מעליהם שהמערכות העליונות שהם להם כצל והם שרי מעלה כמו שאמר שר מלכות יון שר מלכות פרס מורים עליהם חורבן והפסד וסר השפעתם ואנחנו בהפך זה כי ה' שהוא אלהי האלהים אתנו וע"כ אל תיראום ואפשר שרמז בזה המאמר שהם היו יראים ופוחדי' מישראל וזהו סר צלם מעליהם כי הצל יתמיד על הכח והאומץ כמו בצלו נחיה בגוים כי האדם שזיו פניו ישונה מיראה ופחד יאמר עליו כמשל הדיוט שאין לו צל וענינו שלא יעשה רושם בעיני רואיו. וכמאמר רחב הזונה וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. ולכך אמרו הלא הגוים האלה הם בעיניהם כלחמנו שנאכל אותם ומרוב פחדם ממנו סר צלם מעליהם ואנחנו בהפך כי ה' אתנו ובעבור זה אל תיראום כי הם יראים מכם ואיך תיראו אתם מהם. ושמעתי מפרשי' בזה שהם אמרו אך בה' אל תמרודו ואז אל תמרדו בו כאשר לא תיראו את עם הארץ כי המורד באדוניו מסיר ממנו הבטחתו וישימהו באדון אחר וכן אתם אומרי' נתנה ראש ונשובה מצרימה ומ"ש כי לחמנו הם סר צלם מעליהם הוא מליצה נכבדת שהיו עמי ארץ כנען כמו המן לחמם של ישראל כאשר סר הצל מעליו כי ברדת השמש וחם השמש ונמס כן יהיו יושבי הארץ כמו המן שכאשר ירד עליהם יד השם שהוא שמש ומגן אשר אתנו ויפיצו אויביו וימסו יהיו כאין כמן בבא עליו השמש ובעבור זה אל תיראום והנה זקני העדה וראשי העם פחדו שמא יתפתו וימשכו אחריהם מבני ישראל ויעשו כחות ויהיה זה סבה שיפלו בחרב האויבים וחשבו שלכבוד משה היו מדברים יהושע וכלב כ"ז ולכן אמרו ביניהם לרגום אותם באבני' ר"ל שהמון ירגמו וימיתו יהושע וכלב באבני' אלא שנמנעו מזה לפי שכבוד ה' נראה על אהל מועד והוא ענן הכבוד שנרא' על המשכן ויראו וחלו מפניו הנה התבא' מזה למה חשבו רעה בדבר הארץ ולא שתו אל לבם נסי מצרים ועל הים ומה שנעשה להם במדבר שהיה מפני שחשבו שכבוש הארץ היה מוטל עליהם בכחם ובגבורתם ממה שראו שמשה אמר אליהם עלה רש וגו' ולמה מרע"ה לא זכר להם מעשה השם ונפלאותיו שהיה מפני שהם חשדוהו שהיה מרמה אותם בדבריו ולא הניחוהו לדבר ולמה יהושע וכלב קרעו בגדיהם והותרו במה שפירשתי בזה ג' שאלות האחרונות י"ג י"ד ט"ו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך