תנ"ך על הפרק - בראשית יג - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית יג

13 / 929
היום

הפרק

הפרדות אברם מלוט, הבטחת ה' לאברם לתת לו את ארץ כנען

וַיַּעַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה׃וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב׃וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤םאהלהאָֽהֳלוֹ֙בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי׃אֶל־מְקוֹם֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה שָׁ֖ם בָּרִאשֹׁנָ֑ה וַיִּקְרָ֥א שָׁ֛ם אַבְרָ֖ם בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים׃וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו׃וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ׃וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔יךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ׃הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה׃וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י ׀ שַׁחֵ֣ת יְהוָ֗ה אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־יְהוָה֙ כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר׃וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו׃אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם׃וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַיהוָ֖ה מְאֹֽד׃וַֽיהוָ֞ה אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה׃כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃וְשַׂמְתִּ֥י אֶֽת־זַרְעֲךָ֖ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֣ר ׀ אִם־יוּכַ֣ל אִ֗ישׁ לִמְנוֹת֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ גַּֽם־זַרְעֲךָ֖ יִמָּנֶֽה׃ק֚וּם הִתְהַלֵּ֣ךְ בָּאָ֔רֶץ לְאָרְכָּ֖הּ וּלְרָחְבָּ֑הּ כִּ֥י לְךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃וַיֶּאֱהַ֣ל אַבְרָ֗ם וַיָּבֹ֛א וַיֵּ֛שֶׁב בְּאֵלֹנֵ֥י מַמְרֵ֖א אֲשֶׁ֣ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואמר וגם ללוט אעפ"י שלא היה ראוי לפי שהלך עם אברהם בזכותו היו לו צאן ובקר ואהלי'. ולפי שרמזתי לך למעלה בענין אדם ונח ענין ארבעה שנכנסו לפרדס. אגיד לך בכאן מהרשום בכתב אמת בקצרה מה שאזכור ממה שכתבתי בפירוש התורה ובפירוש מסכת אבות במשנת בן זומא. ארבע שנכנסו לפרדס החכמה לחבר את האהל להיות אחד הן בן עזאי ובן זומא רבי עקיבא ואלישע אחר. בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כמוזכר בחגיגה. ואלו הארבעה ירדו לגן לרעות בגנים וללקוט שושנים והוא מסתרי התורה. ואמר כי קצת מהם נטרפו ולא יכלו להשיג השגה שלימה. ולכן אמרו כי אחד מהם נדבקה מחשבתו למעלה ולא השיג אמתת הדבר עד שנתפרדה חבילה. ובן זומא הציץ ונפגע מצד רוח עועים ונטרף ונשתבש. עליו אומר דבש מצאת. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לו לזקן כדאי הוא להשתמש בכבודי. אלישע אחר קצץ בנטיעות לפי שנכנס ולא ידע ליזהר וטעה בייחוד והפריד הבנין והוא נרגן מפריד אלוף. ולכן תמצא שחלק בן זומא משנתו לארבעה חלקים כנגד ארבעה שנכנסו לפרדס. ולכן אמר בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם לפי שהוא הציץ ונפגע מצד חסרון החכמה ולא נתישב בדברי החכמה. לזה אמרו אם כן הוא איזהו חכם הלומד מכל אדם לפי שאני רואה שמקרה הכסיל גם לי יקרני. וכן קשרתי שם זאת המשנה עם סוף הפרק שאמר. רבי אלעזר חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הם גופי הלכות תקופות וגימטריאות וכו'. רבי אלעזר חסמא היה תלמיד רבי עקיבא כמוזכר בויקרא רבה ונקרא חסמא לפי שחסמוהו שלא ידע לברך ברכת חתנים וכיוצא בו מהדברים הקלים. ולכן אמר כי החכם אינו ראוי ליקרא חכם אם לא ידע בכל אלה. ולכן אמר כי קינים ופתחי נדה הם גופי הלכות וכן תקופות וגימטריאות אף על פי שהם דברים קלים הם פרפראות לחכמה ונותנות טעם לחכמה. והחכם לא יקרא חכם אם לא ידע כל זה כמו שקרה לי בדבר קל שחסמוני ולא ידעתי להשיב. ולכן אמר בן זומא סמך לזה. אחר שבדברים קלים כאלו יקרא החכם חכם. לכן אני אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם ואפילו ברכת חתנים או ברכת אבלים או קשר של תפילין ואין לאדם להתבייש כי דוד אמר מכל מלמדי השכלתי ולא היה לו בשת. ונתן טעם לזה כי עדותיך שיחה לי ומה שאומר לי (דעתי). הקטן שבתלמידים הוא מהתורה. כדאמרינן במדרש קהלת על פסוק דברי חכמים כדרבונות מנין שאם שמע אדם דבר תורה אפילו מהקטן שבתלמידים יהא דומה עליו כשומע מפי הסנהדרין שנאמר בעלי אסופות. ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר אספה לי שבעים איש. ולא כשומע מן הסנהדרין אלא כשומע מפי משהע"ה שנאמר כלם נתנו מרועה אחד. ולא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי יחידו של עולם שנאמר כלם נתנו מרועה אחד דכתיב ה' אחד עד כאן. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו שהשם אחד כן נתן לנו תורה אחת ולכן כשאני שומע תורה מפי הקטן אין לי בושת לפי שהתורה מדברת עמי וזהו כי עדותיך שיחה לי מדברת עמי. ולכן אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם ואמר איזהו גבור הכובש את יצרו כנגד בן עזאי הציץ ומת לפי שנכנס לפנים ממחיצתו. ולכן יש לו לאדם לכבוש יצרו ורוחו בעניין שלא יטרף ולא ימות. ועליהם אמר שלמה ע"ה למה תשומם על הטירוף. וכן למה תמות בלא עתך כמו שקרה לבן זומא ולבן עזאי וזהו שאמרו במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות. ולכן אמר דוד אביר הרועים גדול הסנהדרין במזמור השמים מספרים. אחר שספר מעלת התורה כאומרו תורת ה' תמימה. פקודי ה' ישרים יראת ה'. שבכל פסוק יש י' תיבות כמניין י' דברות וי' ספירות וי' מאמרות. ולפי שכאן כלולים כל סודות התורה והאדם נגרר אחריהם כמו אחר הדבש. אמר ומתוקים מדבש ונופת צופים. ולכן אמר דבש מצאת אכול דייך. ואין לך להמשך אחר מתיקותם אחר שהם כבשונו של עולם. וזהו גם עבדך נזהר בהם שהיה חכם וראש הסנהדרין נזהר בהם ומה יעשו האחרים. ועל זה אמר איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר השמח בחלקו. כנגד רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. לפי שהיה עשיר בתורה והיה דורש בתגי אותיות תלי תלים של הלכות והיה שמח בחלקו בהשגתו ולא היה נכנס לפנים ממחיצתו. ולכן ירד לסוף הדברים בלי ערבוב וטירוף וזכה למעלת השלום בעולם הזה ובעולם הבא וזהו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעה"ב. ומהראייה הזאת תוכל להבין הדבר על בוריו. איזהו מכובד המכבד את הבריות כנגד אלישע אחר שקיצץ בנטיעות הגן והפריד אלוף ונפק וחטא. לפי שחשב ח"ו שהיו שתי רשויות ומיעט כבוד המקום ולא חס על כבוד קונו. ולכן לקח הדבר ברמז כנגד כבוד השם לקח כבוד הבריות. ואמר איזהו מכובד משום כבוד אלהים הסתר דבר. אבל מן הראייה שהביא תוכל להבין העניין שאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. והוא מאמר השם על בני עלי שהיו מבזים את השם ואת מזבחו. וזהו כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי בוזי השם ומכבדים עצמם יקלו מעצמם. וזה נאמר על אלישע אחר: ואלו הד' הם כנגד ארבע אחרים שכתובים בתורה ברמז. והם אדם הראשון שנכנס לגן החכמה ועבר מאמר השם וקיצץ בנטיעות הגן ואכל מפרי עץ הדעת טוב ורע ונגזר עליו מות תמות בעה"ז ובעה"ב כמו שהיה באלישע אחר. לולי רחמי ה' לפי שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ואם הוא ימות העולם כולו יחרב ויבש. ולכן אמרו עץ שאכל אדם הראשון גפן היתה וי"א חטה היתה וי"א תאנה היתה והוא יין חמר מלא מסך מצד נחש הקדמוני. נח גם כן וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה אהל הראשון. כי שם הוא מקום הטעות ליודעים ונכנס לפרדס החכמה ולא עמד בעצמו ונטרפה דעתו כשכור. ויתגל שגלה הסוד ולא עמד על תכונתו מצד נחש הקדמוני. וזהו ארור כנען כמו שפירשתי למעלה. והוא כנגד בן זומא שהציץ מן החרכים ונפגע מצד הצר הצורר ונדחף לחוץ. אברהם עליו השלום נכנס לפרדס החכמה ויעבר אברם בארץ וירד לארץ מצרים כי שם כל הכשופים וחכמות חיצוניות מצד טמאה ופגע בכולם ולא הזיקוהו ועמד בעצמו. לפי שהיה שלם בכל החכמות וידע שיש יתרון לחכמה מן הסכלות ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום דכתיב ויעל אברם ממצרים. וכן ואברם כבד מאד ומיושב בדעתו בכל החכמות הנמשלות לכסף ולזהב. וילך למסעיו שעלה ממדרגה למדרגה מנגב ועד בית אל. כסדר הייחוד הרמוז בסוד הקרבנות דתנן עלה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית. וזהו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה. כי עלה למעלה וירד למטה כדרך הייחוד ממטה למעלה וממעלה למטה. והוא היה כנגד רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום כמו אברהם. בני אהרן נכנסו לפרדס החכמה ונכנסו לפנים ממחיצתם דכתיב בקרבתם לפני ה' וימותו וטעו בעץ הגן ולקחו איש מחתתו לחתות אש. מיקוד ויתנו בהם אש וישימו עליה קטורת ולא אמר וישימו עליהם. וכאן סוד עונם כי לא ידעו להזהר מאש זרה ושתו מהיין ששתה נח כאומרם שתויי יין נכנסו למקדש. והכל טעם א' בעניין שבזה מתו בלא עתם לפי שהתבוננו במה שלא הורשו. והם היו כנגד בן עזאי שקצץ ומת ועליהם נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. קצרתי ועליתי בקנצי למילין ואם הייתי מאריך יותר אולי היה הדבר מובן יותר אלא מיראת האריכות והשם יכפר בעדי: אחר כך אמר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם. לפי שהיו מוכיחין אותם על הגזל. ויאמר אברם אל תהי מריבה ביני וביניך. לפי שידוע כשיש מלחמה בארץ מצד מלך נכרי שבא על הארץ אין ראוי ללחום בני המלכות אלו עם אלו עד שיושלם מלחמת המלך הנכרי ואז ישארו הם במלכות. לכך אמר לו אברהם אתה יודע כי הכנעני והפריזי הולכים ולוחמים בארץ וזה הריב של רועי ורועיך הוא בלא זמן. וזהו ויהי ריב בין הרועים בזמן שהכנעני הולך בארץ. ולכן אמר לו אברהם אל נא תהי מריבה כי אין עתה זמנה אחר שהמלחמה לנו פנים ואחור ואם ירצו ללחום אנשים אחים אנחנו ואנו נשארים בארץ וזה דרך הלצה. ופשוטו ידוע כי הם היו לוחמים על המרעה כאומרו ולא נשא אותם הארץ ולכן היו מריבין. ואז אמר לו אברהם אל נא תהי מריבה בשעת הפרידה כי אנשים אחים אנחנו והיא בושה גדולה לנו הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי בשלום. כי יותר ראויה לך ההפרדה ויותר בנקל תעשנה משתשאר אתה בארץ ואלך אני. וכל זה סבה אלהית כדי שיתפרש מן הרשע. ולוט היה רוצה בזה גם כן כי היה נראה לו שהיה אסור בכבלי ברזל בהיותו עם אברהם לפי שהיו הפכים זה לזה ולכן קבל דבריו ושתק. כי היה לו לומר איני רוצה להפרד מאהבתך כי לא נשאר לי אב אחר אלא אתה. ולכן וישא לוט את עיניו שהלך אחר מראה עיניו ואחר שרירות לבו ואחר התאוות לפי שהארץ היתה טובה ולא זכר ברית אבות וצדקת אברהם. ויפה אמרו ויסע לוט מקדם מקדמונו של עולם. ולכן אמר ויבחר לו לוט ולא אמר ויבחר לוט כי בבחירה ורצון מאס בטוב ובחר ברע. ולכן אמר ויבחר לו לוט ולא אמר ויבחר לוט אלא ויבחר לו בבחירת עצמו בלי שום סבה אלא שלבו הרע הניעהו. וזהו ויפרדו איש מעל אחיו בלבבם. אברם ישב בארץ כנען בארץ הקדושה. ולוט ישב בארץ טמאה ובמושב לצים. וזהו ואנשי סדום רעים וחטאים של לוט. ואמר רעים וחטאים עם ה' ועם אנשים: וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. לפי שאולי היה נראה לו שהיה נשאר יחידי בלא בן ובלא קרוב ואולי היה מתחרט. אחר שראהו בשכונת סדום אנשים רעים וחטאים ואם היה עמו היה למד מדרכיו ולא היה ראוי לדחותו בשתי ידים. לזה בא השם לחזקו ואמר לו אל תקנא בעושי עולה לפי שנשא עיניו ולקח ארץ שמנה כי כל הארץ היא שלך. ולכן שא נא עיניך כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ולא תחוש לפרידתו. כי אני אתן לך בנים רבים בענין שלא תשאר יחידי. וזהו ושמתי את זרעך כעפר הארץ קום התהלך בארץ להחזיק בה ובכל מצרניה כי לך אתננה. ולפי שהשם אמר לו קום. קם ממקומו והלך בארץ ויאהל אהלו וישב באלוני ממרא שהיה איש טוב בענין שלא יהיה יחידי. ויבן שם מזבח לה' על פרידת לוט ועל בשורת הבנים. ועל דרך הנעלם כל הפרשה משלמת ענין יצר הרע שכתבנו למעלה כי אברהם רומז לנשמה ולכן לא יכלו שבת יחדו יצר הטוב ויצר הרע. ואף על פי שהם אחים מחוברים בגוף אחד הם אויבים זה לזה. ולכן ויריבו הרועים יחדיו הם כחות הגוף והנפש. והנשמה אומרת הפרד נא מעלי כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואיך ידור זאב עם כבש. אם השמאל ואימינה כי אפילו שאראה שדבריך נכוחים מצד הימין לא אעשה אותם. כי טובתם של רשעים היא רעה אצל הצדיקים. ולכן הפרד נא מעלי אצל שאר אנשים רבים שיש בעולם רשעים כמותך. וכשראה היצר שלא היה לו מקום בכאן נשא עיניו והלך לבקש אנשים רעים שהולכים אחר תאוותם בשקתות המים על מי מנוחות ונחלי עדן. וזהו ככר הירדן כי כולה משקה ושם שוכנים אנשים רעים וחטאים אנשי סדום אחיהם של לוט שנקראת חטאת דכתיב לפתח חטאת רובץ. ואז כשרואה השם שהאדם כובש יצרו ומגרשו ומשלחו. נותן לו מתנות רבות ומשליטו בכל העולם צפונה ונגבה. ואעפ"י שאם אין יצר הרע באדם אינו מתאוה לא אשה ולא בנים. לז"א ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואז ויאהל אברם ונטה אהלו עם אנשים טובים ומתחבר עמהם ומתפלל אל השם. וזהו ויבן שם מזבח לה':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך