תנ"ך על הפרק - במדבר י - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר י

127 / 929
היום

הפרק

הַחֲצֹצְרוֹת, מסע המחנות, הַפְּנִיָּה לְחֹבָב, נְסִיעָת הָאָרוֹן

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת׃וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֽוֹן׃וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן׃וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽי שַׁדָּֽי׃וְעַל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃וְנָסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם׃וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה־צֽוּר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי׃וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃וְעַל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ׃וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י ׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם׃וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה ׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ׃וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃׆

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

עשה לך. תניא, רבי יאשיה אומר, עשה לך – משלך, רבי יונתן אומר, משל צבור עשאה, ומה ת"ל עשה לך, כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם אע' פירש"י וחא"ג, וה"ק, דהעולם ומלואו שלו הוא, ולא הו"ל למכתב רק עשה חצוצרות וכתב לך, כביכול כאלו הוא אינו שלו אלא של משה, וכמ"ש שהעולם כולו לא נברא אלא בשביל משה, וזהו הפירוש בשלך אני רוצה כמו שהוא שלך. .
(יומא ג' ב׳)
עשה לך. ת"ר, כל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות, חצוצרות כשרות לו ופסולות לדורות, מאי טעמא, דאמר קרא עשה לך, לך ולא לדורות. אלא מעתה ועשית לך ארון הכי נמי לך ולא לדורות, שאני הכי דכתיב לך לך תרי זימני בעשה לך, והיו לך, ומה שברור לו בארון דהוא לדורות הוא מפני דכתיב גביה (ר"פ תרומה) וכן תעשו, ודרשינן וכן תעשו – לדורות. ומתבאר בגמרא דאפילו למ"ד בדרשה הקודמת עשה לך משלך או כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם ג"כ אפשר לדרוש דרשה שלפנינו מדכתיב שני פעמים לך כמבואר. –
והנה עכ"פ אינו מבואר עיקר הטעם מה שלא נשתמשו לדורות בחצוצרות של משה ובמה נשתנו משאר כלים, ואפשר לומר ע"פ המבואר בתנחומא דהתרועה בחצוצרות הוא דרכן של מלכים ומשה היה לו מעלת מלכים כמבואר בזבחים ק"ב א', ולכן אסרום לדורות כדי להראות כבודו של משה, וכעין מ"ש בע"ז י"א א' שורפין על המלכים מיטתן וכלי תשמישן כדי שלא ישתמש אחר בהן, יעו"ש. וה"נ כיון דכל עיקר תכונתם של חצוצרות הוי כעין כלי תשמישן של מלכים לכן אסרום לדורות, וחז"ל סמכו זה על כפול הלשון עשה לך והיו לך.
.
(מנחות כ"ח ב׳)
חצוצרות כסף. תניא, שופר של תעניות פיו מצופה כסף, ומאי שנא דראש השנה מצופה זהב, לפי שכל כנופיא דכסף הוא, דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף גר"ל כל שהוא כדי לאסוף העם מצינו שהיו של כסף כמו בחצוצרות, ורק בר"ה משום כבוד יו"ט עשאום של זהב. –
ודע שמבואר במשנה כאן, שופר של תעניות, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, וצ"ע במ"ש בתענית י"ד א' במאי מתריעין בתעניות, אמר רב יהודה – בשופרות, ולא ידעתי למה תפס הטפל והניח העיקר במה שמצות היום בו, בחצוצרות, ובאמת הרמב"ם בפ"א ה"ה מתענית פסק דבתעניות תוקעין בכל מקום בחצוצרות, ומ"ש בשופרות הוא ע"פ מ"ש בשבת ל"ו א', הני תלת מילי אשתני שמייהו משחרב ביהמ"ק, חצוצרתא – שופרא, שופרא – חצוצרתא, וא"כ היינו שופר היינו חצוצרה.
.
(ר"ה כ"ז א')
חצוצרות כסף. תניא, החצוצרות שעשאן מן הגרוטאות כשרים, עשאן משאר מיני מתכות פסולים, ומאי שנא משאר מיני מתכות פסולים הכתיב כסף והויה, הא מן הגרוטאות נמי כתיב מקשה והויה, אלא מיעט רחמנא במנורה (ח׳ ב') מקשה היא, היא ולא חצוצרות דגרוטאות הם חתיכות שבורות ומקשה משמע חתיכה אחת כמדתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת, מקשה משמע דבר המוכה ונהלם, כדכתיב (דניאל ה') וארכבותיו דא לדא נקשן, וע' לפנינו בפ' תרומה. .
(מנחות כ"ח א׳)
ותקעתם תרועה. תניא, תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא, כשהוא אומר (פ׳ ז׳) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, הוי אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה הר"ל שלא תימא דהפי' ותקעתם תרועה שיתקעו תרועה, והפירוש ותקעתם כמו והרעותם, אלא הכונה שיתקעו תקיעה ואח"כ יריעו תרועה, ונראה דלכן א"א לומר דהפי' ותקעתם תרועה כמו והרעותם תרועה, דהא אמר תתקעו ולא תריעו, הרי דלשון תתקעו מיוחד לתקיעה, ובסוכה נ"ג ב' ובערכין י' א' מפרש עוד אי ס"ד תקיעה ותרועה חדא היא, אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה. פי' בתמיה, ר"ל איך אמרה התורה תתקעו ולא תריעו. .
(ר"ה ל"ד א׳)
ותקעתם תרועה. תניא, מניין שתוקעין תקיעה פשוטה לפני תרועה, ת"ל ותקעתם תרועה, ומניין שתקיעה פשוטה לאחריה, ת"ל (פ׳ ו') תרועה יתקעו ור"ל מדסמיך הפעל תקע פעם קודם תרועה ופעם אחר תרועה, ואינו אומר והרעותם תרועה, ולכאורה לפי הדרשה הקודמת כבר ילפינן דצריך לתקוע תקיעה ותרועה, אך י"ל דמשם לא ילפינן דסמוך לתרועה צריך להיות תקיעה. ובסוגיא כאן יליף מכאן לענין תקיעות דר"ה דצריך תקיעה לפניה ולאחריה, ונראה מכאן ראיה למש"כ התוס' בחגיגה ו' א' דהא דקיי"ל ילפינן דורות מדורות ולא דורות משעה היינו היכי דאפשר ללמוד מדורות, אבל היכי דא"א ללמוד מדורות ילפינן גם משעה, יעו"ש. והכא הלא ילפינן דורות משעה, והיינו טעמא משום דא"א ללמוד מדורות לענין פשוטה לפניה ולאחריה, וע"ע בסוגיא ומש"כ בענין זה בפ' אמור. .
(שם שם)
ותקעתם תרועה שנית. תניא, ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר, מה ת"ל שנית, זה בנה אב, כל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה זכונת השאלה מה ת"ל שנית אחרי שכבר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני, וכי הדר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני פשיטא דשנית היא, ומשני דבא ללמד על כל תרועה תהא תקיעה שניה לה, וה"ק, ותקעתם תקיעה – שנית לתרועה. .
(שם שם)
וביום שמחתכם וגו׳. תניא, וביום שמחתכם – אלו שבתות, ובמועדיכם – אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם – כמשמעו חדאחרי דמועדים כתיב ביחוד נשאר לפרש ביום שמחתכם על שבת דלא איקרי מועד. והנה משמע מכאן דשבת נקרא יום שמחה, וכ"מ בירושלמי מגילה פ"א ה"ד בענין פורים שחל בשבת, והארכנו לבאר ענין זה בפ' בראשית בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי. ועיין בבאורי הגר"א לספרי כאן שהרבה להגיה בדרשה זו. [ספרי]. ובראשי חדשכם. תניא, יכול כשם שתוקעין על שבת בפני עצמו ועל ר"ח בפני עצמו כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף, ת"ל ובראשי חדשיכם, הוקשו כל החדשים זה לזה טר"ל יכול כשם שתוקעין על מוסף של ר"ח בפ"ע כשחל בחול ועל מוסף שבת בפ"ע כשהיא לבדה, כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף כשחלו להיות ביחד, ת"ל ובראשי חדשכם דמדכתיב חדשכם חסר י', מורה על תקיעות של כל החדשים שיהיו שוין. ובגמרא כאן איתא עוד תירוץ לפשיטות זו והעתקנו את זו להיותה פשוטה יותר, יעו"ש. .
(סוכה נ"ה א׳)
על עלותיכם וגו׳. על עלותיכם ועל זבחי שלמיכם, הקיש זבחי שלמי צבור לעולה, מה עולה שחיטתה בצפון אף זבחי שלמי צבור שחיטתן בצפון יוכאן בהכרח בשלמי צבור איירי דהיינו כבשי עצרת, שהרי כאן איירי בשיר ואין אומרים שירה אלא על קרבן צבור, ועיין בדרשה הבאה, והא דעולה שחיטתה בצפון מפורש בפסוק ר"פ ויקרא. .
(זבחים נ"ה א׳)
על עלותיכם וגו'. על עלותיכם ועל זבחי שלמיכם, מקיש שלמים לעולה ועולה לשלמים לגבי שיר, מה עולה קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים, ומה שלמים קבוע להם זמן, אף עולה שקבוע לה זמן, מכאן לעולת נדבת צבור שאינה טעונה שירה יאר"ל מה עולה קדשי קדשים שאין לך עולה קדשים קלים, אף שלמים אינם טעונים שיר רק אם הם קדשי קדשים, ואין לך בשלמים קדשי קדשים רק כבשי עצרת בלבד דשלמי צבור הן, ומה שלמים האמורים כאן לענין שיר קבוע להם זמן, שהרי אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן, לאפוקי נדבת צבור שאין קבוע לה זמן [כגון קיץ המזבח הבא מן השופרות שנותנין בהן מעות מותר חטאת ומותר אשם שקלים פ"ד מ"ד] אינה טעונה נסכים. .
(ערכין י"א ב׳)
והיו לכם לזכרון. תניא. מניין שאומרים מלכיות בראש השנה, אמר ר׳ יוסי ב"ר יהודה, דכתיב והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה׳ אלהיכם, מה ת"ל אני ה׳ אלהיכם, זה בנה אב, כל מקום שנאמר זכרונות יהיו מלכיות עמהן יבוזכרונות בודאי צ"ל בר"ה משום דכתיב זכרון תרועה, והוי הלשון אני ה' אלהיכם פירושו אני אדון לכם דהיינו מלכיות. ובספרי יליף מפסוק זה שצ"ל מלכיות זכרונות ושופרות, והובא בפירש"י בפסוק זה ומבואר לפנינו בפ' אמור, יעו"ש. .
(ר"ה ל"ב א׳)
ונסעו הקהתים נושאי המקדש. ונסעו הקהתים – תרי, נושאי המקדש – תרי, מלמד שבארבעה הוו דרי להו לבדים עם הארון יגמדייק מיתור הלשון נושאי המקדש, דהא ידוע דהקהתים היו נושאי הארון כמבואר בפ' במדבר ובפ' נשא, ומפרש והקימו הלוים את המשכן כשהיו רוצים לחנות עד בואם אלו נושאי הארון. .
(מנחות צ"ד ב׳)
ונסעו הקהתים נושאי המקדש. תניא, מי היה מכוין להם את הרוחות במדבר ידלרבע רבועו של עולם כדי לידע סדר ההליכה. , אמר רב אחא, הארון היה מכוין להם טושצד מערבו של ארון מעמיד עצמו למערבו של עולם מכוון, ובתנייתן היו יודעים לכוין ממנו את הרוחות ומתוך כך היו יודעין גם בנסיעתם. , הדא הוא דכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש, זה הארון, והקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת שעליהם היה הארון נתון טזמשום דכתיב ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם, משמע שבני קהת הקימו המשכן וזה ודאי אינו, דא"כ מאי עד בואם דמשמע עד שיבאו הגרשונים והמררים והם היו קודמים לקהתים במסעם. ואם קאי על בני מררי שהעמידו המשכן, אין כאן מקומו כלל, דהא בענינא דנסיעה איירי, לכך מפרש לקרא הכי, שבני גרשון הקימו עם בני מררי את המשכן ולא נעשה בו דבר עד ביאת בני קהת עם הארון כדי שידעו איך יעמידו את המשכן לאיזה צד, וע"ע בפירש"י בפסוק זה. .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א)
מאסף לכל המחנות. ולמה היה שבטו של דן מאסף לכל המחנות, לפי שהיה מרובה באוכלסין, לפיכך היה נוסע באחרונה, שאם היה מי מאבד דבר היה מחזירו לו יזדמפני שהיה מרובה באוכלוסין היה מתפשט והולך אחורי כל המחנות כדי שיהיה מרובע ברבוע שלם, והיינו דכתיב מאסף לכל המחנות אע"פ שהלכו לצבאותם, ועיין מש"כ לעיל ריש פ' במדבר (ב' י"ז) בפסוק כאשר יחנו כן יסעו השייך לדרשה זו. .
(ירושלמי עירובין פ"ה ה"א)
לחובב בן רעואל. וכי חובב שמו והלא רעואל שמו, דכתיב (פ׳ שמות) ותבאנה אל רעואל אביהן, אלא מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא יחהנה לכאורה מצינו גם בלשון התורה כן, וכמו שאמר יעקב (ר"פ וישלח) אלהי אבי אברהם, וכן משמע ע"פ הדרשה ביומא ס"ו ב' על הפ' דפ' ברכה האומר לאביו לא ראיתיו דאביו היינו אבי אמו מישראל, אך צ"ל דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, ובאנשים אין רגילין לקרוא לאבי האב אב סתם רק תינוקות ולא גדולים, וכ"מ ביבמות כ"א ב' וגזרו על אשת אבי אמו משום אשת אבי אביו, וטעמא מאי, כולהו דבי אבא רבה קרי להו, מבואר דלאבי האב קורין בני אדם אבא רבה ולא אבי סתם. –
והנה יש להעיר בזה מה שנוגע מזה לדינא במה שראיתי כתוב בשם תשובת הרשב"א סי' אלף קנ"ט בשטר שהיה כתוב בו אני בן בן שמעון מעיד על עצמי שאני נותן הבית שהיה לאבי וכו', וכתב הרשב"א, אין לומר שכיון לאביו זקנו דלא קרו אינשי לאבי אבא אבא סתם אלא אבא פלוני, וגוף התשובה אין כעת ת"י.
[ספרי].
אותו אתן לכם. לכם ואין לגרים חלק בו, ומה אני מקיים והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מ"ז), אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה – שנתנה לגרים קבורה בארץ ישראל יטר"ל מקום לקבורה, והיינו ד' אמות. והנה כתב הרמב"ם בפ"ג ה"ז משלוחין לענין מה שכותבין הרשאה לשליח לגבות חוב או פקדון, וז"ל, ועוד תקנו הגאונים שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו בעד חבירו או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה לו למקנה קרקע מקנה לו' ד' אמות מחלקו שבא"י ומקנה לו המעות על גבן, אבל דברים אלו קלים הן שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י, עכ"ל. וביאר הה"מ את דבריו, וז"ל, ומה שאמר שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י, כלומר שמא הוא מזרע גרים, עכ"ל, וכונתו מפני שאין לגרים חלק בארץ, והנה לפי המבואר לפנינו דגם לגרים יש חלק ד"א בא"י לקבורה, יתיישבו דברי הגאונים.
וגם לבד זה י"ל ע"פ מ"ד במ"ר קהלת על הפ' כל הנחלים הולכים אל הים, דלעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך כל ישראל, וטעם הדבר משום דלא דמו הגרים שנתגיירו בעת יציאת ישראל ממצרים לאלה שנתגיירו בעת שישראל בגלות, דהראשונים לא היתה כונתם כל כך לשם שמים, אלא רק מפני שהיו ישראל אז ברום המעלות משא"כ האחרונים, ולפי"ז אפשר להקנות מעות ע"ג חלק זה שיש להם לנחול לעתיד.
וע"פ זה אפשר לבאר מה שקשה לכאורה בהא דקיי"ל לענין הבאת בכורים דהגר מביא וקורא פ' בכורים ואע"פ שצ"ל אשר נשבעת לאבותינו אך אברהם היה אב לכל העולם כמבואר לפנינו בפ' לך ובפ' תבא, וע' בדרשה הבאה, וקשה הא עכ"פ אינו יכול לומר הארץ וגו' לתת לנו, אחרי דאין לגר חלק בארץ, אבל לפי המבואר יתיישב היטב, דגם לגרים יש להם מקום ד"א בא"י או משום הנחלה דלעתיד.
[ספרי].
לכה אתנו והטבנו לך. תניא, בני קיני חותן משה, מביאין בכורים וקורין, דכתיב ויאמר משה לחובב בן רעואל לכה אתנו והטבנו לך כעיין מש"כ בסוף אות הקודם, וזה קאי אליבא דמ"ד שהגר מביא בכורים ואינו קורא הפרשה משום דאינו יכול לומר את האדמה אשר נתתה לאבותינו שאינו מזרע ישראל, ולא ס"ל הדרשה דאב המון גוים שזכרנו בסוף אות הקודם, יעו"ש, ואמר בזה דאפ"ה בני קיני חותן משה מביאין וקורין, משום דאע"פ שגם הם אינם יכולין לומר אשר נתת לאבותינו, אך הם בעצמם נטלו חלק בארץ, ונסמך על מ"ד בספרי כאן שנתנו ליתרו ולבניו דושנה של יריחו. אמנם לדינא קיי"ל שגם כל הגרים מביאים וקורין מכמה טעמים שזכרנו באות הקודם. .
(ירושלמי בכורים פ"א ה"ד)
ויסעו מהר ה'. מאי מהר ה', א"ר חמא ב"ר חנינא, שסרו מאחרי ה' כאבתוך שלשה ימים למסען התאוה האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב"ה. וכתב בחא"ג הטעם דדריש כן, משום שלא מצינו שנקרא הר ה' רק מקום בית המקדש שנתקדש לעולם, אבל מקום שנתנה בו התורה לא נקרא רק הר האלהים או הר חורב והר סיני, ולכן דרשו שנסעו מאחרי ה', וכמ"ש בתנחומא שנסעו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר לבטל מד"ת, עכ"ל. .
(שבת קט"ז א׳)
ויהי בנסוע הארון. ת"ר, פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין מלמעלה ומלמטה, מאי טעמא, אמר רבי, מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא כבהסימנין מלמעלה ומלמטה הם הנוני"ן ההפוכין. ונראה דר"ל שמפני יקרת תוכן הענין כדאי לעשותה לפרשה זו ספר בפני עצמו. ומפרש בגמרא כמאן אזלא הא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן חצבה עמודיה שבעה (משלי ט') אלו שבעה ספרי תורה, כמאן – כרבי, ור"ל דפרשה זו הוי כספר לעצמו, נמצא של מעלה ספר לעצמו ושל מטה ספר לעצמו, ונמצא ספר במדבר נחלק לג' ספרים, ויש בגמרא עוד דרשה בטעם סימנים אלו וקיי"ל כרבי, ועיין בדרשה הבאה דסתם משנה אתיא כרבי, ולכן העתקנו כדעתו. .
(שם שם)
ויהי בנסוע הארון. תנן, מגילה שכתוב בה שמונים וחמש אותיות בפרשת ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים כגהאי מגילה ענינה יריעה של ס"ת, וענין טומאת הידים בנגיעה בכתבי הקודש הוא מפני כי בזמן מן הזמנים נהגו העם להצניע אוכלין דתרומה אצל כתבי הקודש, בחשבם שזה קודש וזה קודש יקרבו זה אל זה, ויצאו מכשולים מזה, כי בהיות העכברים מצויין אצל אוכלין נגעו גם בכתבי הקודש והפסידו אותם, ולכן גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין, וכה קיי"ל שכל ספר מן התורה או מן כתבי הקודש מטמאין את הידים, וכאן מוסיף שגם יריעה מן פ"ה אותיות מטמאה.
הנה כך הבינו מפרשי המשנה כאן דענין טומאת ידים בכתבי הקודש הוא סניף והמשך לגזירת טומאת קדשים הנוגעים בכתבי הקודש, ובאמנה לא ידעתי מה טעם ושייכות לגזירת טומאת ידים בספרים עם גזירת נגיעת אוכלים בס"ת, אחרי אשר כפי הטעם המבואר אין הגזירה שייכה רק באוכלין וס"ת כדי שלא יניחום אצל ס"ת, כמבואר.
אבל אני תמה מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש, וצ"ע רב בזה.
.
(מס' ידים פ"ג מ"ה)
ויאמר משה קומה ה׳. וישראל מה אמרו, א"ר יצחק, רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקה ברקמי זהב, המהוללה בדביר ארמון, המפוארה בעדי עדיים כדרומז להארון שהיה מצופה זהב טהור מבית ומחוץ, ולשון המחושקה הוא מלשון וחשוקיהם כסף, ומהוללה בדביר ארמון, שס"ת בתוכו, וארון מהולל ומפואר במה שבתוכו, ומפוארה בעדי עדיים, שאין לך עדי גדול מזה, והכונה בזה שענו ישראל בשבח וכבוד התורה והארון.
אך בכלל לא נתבאר לי עיקר השאלה וישראל מאי אמרו, כי מנ"ל בכלל דגם ישראל אמרו דבר בזה, ודילמא רק משה לבד אמר, ונראה דפסיקא ליה דישראל אמרו, משום דמדרך השירה במקהלה שאחד ישיר ואחרים יענו לעומתו, וכמש"כ בשירת הים (פ' בשלח) משה אמר אשירה לה' וישראל ענו כי גאה גאה וכו', וגם הכא מה שאמר משה קומה ה', הוא מעין שיר והלל, ולכן פריך וישראל מה אמרו, ר"ל מה ענו לעומתו, והנה רש"י כאן פירש בלשון השאלה וישראל מה אמרו – מה ישראל עונין אחריו, ויתכן דכיון למה שכתבנו.
.
(ע"ז כ"ד ב׳)
רבבות אלפי ישראל. ת"ר, ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה שלא עסק בפריה ורביה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל כהטעם למספר זה כתבו בעלי אגדה ע"פ הפסוק דתהלים פ"א אלהים נצב בעדת אל, ודרשוהו על עדה של סנהדרין שהיתה מכ"ב אנשים [לבד אחד מכריע], וכתיב אדם אחד מאלף מצאתי, נמצא דבתוך כ"ב אלפים אנשים יש עשרים ושנים צדיקים אשר במספר כזה אלהים נצב, והיינו שכינה שורה, וכל דרשה זו דברי מוסר למי שאינו עוסק בפו"ר, ועיין מש"כ בענין זה בפ' נח ובפ' לך. .
(יבמות ס"ד א׳)
רבבות אלפי ישראל. דריש רבי דוסתאי, ובנחה יאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, מכאן אמרו, לא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות כועיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן. ואיירי בכלב רע המזיק לאנשים, וכתבו התוס' על הא דאמר שאין השכינה שורה על פחות מכ"ב אלפים, וז"ל, לא שייך כאן הא דאמרינן בסנהדרין ל"ט א' כל בי עשרה שכינתא שריא, דהכא אנביאים ואמשכן קאמר, עכ"ל. ולדעתי דוחק לומר כן, דהא הלכה זו היא הלכה לדורות בארץ ובגולה, וא"כ גם הטעם מוסב על כל זמן, אבל באמת י"ל פשוט דהא דסנהדרין ענין אחר הוא, ור"ל דכשמתקבצין עשרה בני אדם ומתפללין או עוסקים בתורה דוקא אז השכינה שורה בתוכם, וכמ"ש בברכות ו' א' מניין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם וכו', אבל הכא איירי בהשראת השכינה בתמידות אף שלא בשעת תפלה ותורה, וזה הוא רק במספר המבואר כאן. .
(ב"ק פ"ג ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך