תנ"ך על הפרק - במדבר ו - גור אריה

תנ"ך על הפרק

במדבר ו

123 / 929
היום

הפרק

תורת הנזיר, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֽה׃מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל׃כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַיהוָה֙ קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ׃כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַיהוָ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא׃לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ׃כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽיהוָֽה׃וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃וְהִזִּ֤יר לַֽיהוָה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ׃וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַיהוָ֡ה כֶּבֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים׃וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם׃וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹלָתֽוֹ׃וְאֶת־הָאַ֜יִל יַעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ׃וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים׃וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֮ מִן־הָאַיִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ׃וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן ׀ תְּנוּפָה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן׃זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֮ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהוָה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם׃יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ׃יָאֵ֨ר יְהוָ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ׃יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

למה נסמכה כו'. ואם תאמר, אלא באיזה מקום תהא כתובה פרשה זאת, שמא כאן מקומה. ואם נשאל טעם למה סדר הפרשה בכאן, אם כן היה ליתן טעם בכל פרשה ופרשה. ויראה, משום דכאן היה שלא כסדר לגמרי, דסוטה הפך הקדוש, דהרי לא נקרא קדוש אלא שהוא פרוש מן עריות, כדלעיל בפרשת קדושים (רש"י ויקרא יט, ב) , ואם כן הסוטה הפך הקדוש, ודבר זה שלא כסדר לגמרי, ולכך מקשה למה נסמכה. אי נמי, דהוי למכתב 'כי ידור נדר נזיר להפליא', שכיון שהנזירות הוא נדר, הוי ליה להתחיל ולומר 'כי ידור נדר להפליא', למה מתחיל בלשון הפלאה, אלא הפלאה היא לשון הפרשה, וסמך אותו לפרשה שלפניה, ש'כל הרואה סוטה בקלקולה יפרוש עצמו מן היין':קדוש יהיה השער שלו. פירוש, כי "קדוש יהיה" שהוא קדוש לענין זה - דשערו קדוש, ומכיון דשערו קדוש נאמר עליו "קדוש יהיה". ודרשו בספרי או אינו אלא קדושת הגוף, כשאומר "קדוש הוא" (פסוק ח) הרי קדושת הגוף אמור, ומה אני מקיים "קדוש יהיה", על כרחך לענין השער שלו, שהוא קדוש. ואין לומר איפכא, ד"קדוש הוא" - קדושת הגוף משמע, שכן משמע לשון "הוא", ו"קדוש יהיה" קדושת שער. ועוד, דכתיב אחריו "גדל פרע שער ראשו", ועל כרחך צריך לפרש לגדל פרע שער ראשו, דאם לא כן, הוי למכתב 'יגדל פרע שער ראשו', ולפיכך צריך לומר "קדוש יהיה" השער שלו, וקאי על זה לגדל פרע שער ראשו:ואין קרוי פרע כו'. מדכתיב (ויקרא כא, י) "את ראשו לא יפרע" גבי כהן גדול, והיינו שלא יגדל פרע על אבל (רש"י שם), ועל כרחך למדנו כי שלשים יום נקרא 'פרע', שאין תלמוד לומר יותר משלשים יום, דהא לא הוי לתספורת לענין אבילות יותר משלשים יום, ואם כן למה לא יגדל פרע עד שלשים יום, ועל כרחך צריך לומר שאם יניח שלשים יום הוי פרע, ולפיכך ציוה שלא יגדל פרע על אבל. ואין לומר דאף ז' ימים נמי הן פרע, דהא מנא לן, דכיון דאין לך ללמוד זה רק שלשים יום, אם כן אין לנו לרבות יותר:דבר אחד הוא מקרה של פתאום. פירוש, שהמיתה קרה פתאום, ולא חשב עליו שימות. והא דלא כתב 'וכי ימות מת פתאום', שאם כן הייתי מפרש 'וכי ימות מת פתאום', כלומר שכך קרה שמת המת, ולא היה משמע שמת המת פתאום ולא היה יכול להיות נשמר מן הטומאה, ולכך כתב "בפתע פתאום", שפירושו מקרה של פתאום, ועל כרחך שקרה פתאום המיתה, ולא היה יכול להיות נשמר:ומנחתם ונסכיהם של עולה ושל שלמים. לא של חטאת, לפי שאין לחטאת נסכים (מנחות צא ע"ב). ומפני שקשה דאחר שלא בא הכתוב רק ללמוד על עולה ושלמים, אם כן כבר ידענו שיש לעולה ולשלמים נסכים, בשלמא אי לחטאת קאמר, הוצרך למכתב, אף על גב שבכל התורה אין לחטאת נסכים - הכא השוה אותה לעולה ולשלמים, אלא השתא קשה למה הוצרך, ותירץ וכו'. ואם תאמר, מנא ליה לומר [כך], ודילמא לכך כתב בקרא לומר דחטאת יטעון נסכים. כבר למדנו בפרק שתי מדות (שם) דאי אפשר לומר כן, דכתיב בתריה (ר' פסוק יז) "ואת האיל יעשה זבח ואת מנחתו ואת נסכו", ולא הוי צריך למכתב "ואת מנחתו ואת נסכו", שכבר כתיב, אלא ללמדך מה איל שבא בנדר מביא נסכים, שהרי הוא שלמים, אף כל שבא בנדר מביא נסכים, לאפוקי חטאת שלא בא בנדר, אינו מביא נסכים:עשר מכל מין. דילפינן בפרק ואלו מנחות (מנחות עו. ) מלחמי תודה. והתם (מנחות עז ע"ב) גמרינן מדכתיב (ר' ויקרא ז, יד) "והקריב אחד תרומה לה'", וילפינן מתרומת מעשר (להלן יח, כו), מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה. ואין לומר שיהיו חמשה, ויקחו חציו של לחם תרומה, דהוי נמי אחד מעשר, דגמרינן מדכתיב "אחד" שלא יקח פרוסה. ואם תאמר, מנא לן למילף מלחמי תודה, נילף מלחם הפנים שהם י"ב (ויקרא כד, ה), יותר מסתבר למילף מלחמי תודה שהוא מיחיד, לאפוקי לחם הפנים שאין זה ליחיד, כך מפורש בפרק אלו מנחות (מנחות עו. ) :על מנת לקדש הלחם. כלומר, שאין פירושו שישחוט אותן על סל המצות כמשמעו, דאם כן הוי ליה למכתב 'ואת האיל ישחוט על סל המצות', ללמוד שיהיה שוחט את זבח השלמים על הסל, אבל השתא דכתיב "ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות", פירושו שישחוט את השלמים כמו שדרך לשחוט את השלמים, רק בשעת שחיטתן ישחוט על מנת לקדש הלחם, וזה נקרא "ועשה זבח שלמים", כי בשעת שחיטה כוונתו לשם זבח שלמים, ואמר שהוא שוחט על מנת לקדש הלחם:של איל. שאין פירושו "את מנחתו ואת נסכו" של נזירות, דלא יתכן לומר "ואת מנחתו ונסכו" של נזיר, דהא לא היה מביא המנחה והנסכים בפני עצמו שיאמר 'ומנחתו ונסכו של נזיר', שהמנחה והנסכים טפלים אל האיל, אלא פירושו של האיל. אף על גב דלא זכר כלל המנחה והנסכים של עולה, לא הוצרך להזכיר, והם בכלל "ועשה את עולתו" (ר' פסוק טז), שכל עולה יש לה מנחה ונסכים (מנחות צ ע"ב), ולא הזכיר הכתוב המנחה והנסכים של איל אלא ללמד שלא יהיו נסכים לחטאת (מנחות צא ע"ב), כמו שנתבאר (אות ה):הרי זה דרך בזיון. והתורה אמרה (שמות כ, כג) "לא תעלה במעלות על מזבחי", שלא לנהוג בזיון בזה (רש"י שם), אף על גב שדרך הוא לילך כך, כל שכן שלא לגלח שם, שהוא דרך בזיון:תחת הדוד. פירוש, אחר שהבשר הוא לבעלים, אם כן למה הקפיד הכתוב ליתן אותן תחת הדוד אשר יבשל בו זבח השלמים, דמאי שנא מאש אחר, דאש של בעלים אין בו קדושה, ותירץ דהבעלים היו מבשלין בעזרה, ומכיון דבעזרה היו מבשלים, הקפידה התורה שישרוף [שער ראשו] בעזרה:לאחר שנתבשלה. פירוש, כי מה שאמר הכתוב "ולקח הכהן הזרוע בשלה", אין הפירוש שיקח הזרוע בבשול שלה אף קודם שנתבשלה כל צרכה, וכך משמע, מדלא כתיב 'הזרוע מבושלת', דזה אין סברא לומר, דמה מועיל שהתחילה בבישול, אלא הכתוב רוצה לומר 'לאחר שנתבשלה'. והא דכתיב "בשלה" ולא 'מבושלת', דרשו בספרי אין "בשלה" אלא שלימה. ונראה לי פירושו, שדרך כל דבר בבשול מתחלק ומתפרד, ולפיכך אילו כתיב 'מבושלת', דמשמע אחר שנתבשלה, היה אפשר שהיה מבשלה עד שתתפרד, ולכך קרא כתב "בשלה", שלא ימתין עד שתתפרד לחלקים:החלה והרקיק והזרוע תרומה הן לכהן. כלומר, שאין פירושו שינהג בהם כהן קדושה, דאם כן לכתוב 'קודש הוא', "לכהן" למה לי. ומה שאמר 'חלה והרקיק והזרוע', לומר לך שלא תאמר כי "הוא" לשון יחיד, ולא משמע רק על אחד, לכך אמר דעל כולם קאי, ולשון "הוא" רצה לומר על כל מה שהוא מניף, כלומר מה שהוא מניף - קודש הוא (כ"ה ברא"ם):מלבד חזה התנופה הראוים לו מכל שלמים. כלומר, שאין פירושו מלבד חזה התנופה ושוק התרומה מן הקרבן הזה, דלשון 'מלבד חזה התנופה ושוק התרומה' משמע שכבר כתב במקום אחר, שכן משמע 'מלבד', כלומר שיתן לו הזרוע לבד מה שמחויב שנתבאר במקום אחר, דהיינו חזה התנופה ושוק התרומה (ויקרא ז, לד). ומפני שהוקשה לו, אם כן דבכל שלמים יש חזה התנופה ושוק התרומה, אם כן למה כתב כאן, פשיטא שהם בכלל שאר שלמים, ותירץ וכו':על מאה עולות ועל מאה שלמים. והא דלא נקט מאה חטאת, משום דבחטאת אינו קורא בו "כפי אשר תשיג", דדוקא דבר שהוא תולה בהשגת יד, דהיינו עולה ושלמים, שיכול להביא כל זמן שירצה עולות ושלמים, רק שישיג ידו, יכול להוסיף, אבל חטאת, דאינו תולה בהשגת יד, שאינו יכול לנדב כשירצה, אינו יכול להוסיף. כך מפורש בספרי:כן יעשה מוסף על תורת נזרו. פירוש, דלא הוי למכתב "כן יעשה", רק הוי למכתב 'כפי נדרו אשר ידור יעשה', מאי "כן יעשה", אלא "כן יעשה" הוא מחובר למה שלאחריו, "כן יעשה על תורת נזרו", כלומר מוסף על תורת נזרו יעשה, ולא פחות:אמור להם כמו זכור ושמור. פירוש, כי "זכור" (שמות כ, ח) וכן "שמור" (דברים ה, יב) מקור שבא במקום צווי, אף כאן בא המקור במקום צווי. והרא"ם פירש כי הרב סובר כי הוא הוה, המורה על התמדת הפעולה. ואין דבריו נכונים, כי בודאי הוא מקור, ומה שהביאו לזה, מפני כי אצל "זכור" כתב הרב (רש"י שמות כ, ח) 'תנו לב לזכור תמיד את השבת', וחשב שהוא (רש"י) סובר שהוא הוה המורה על התמדת הפעולה, ואינו, כי אינו רק מקור. ולא בא הרב (שם) רק לתרץ למה כתב לשון זה, ופירש כי לשון זה הוא מורה על התמדת הפעולה, כי המקור הוא מורה תמיד על התמדה, כמו "יצוא ושוב" (בראשית ח, ז), "הלוך ובכה" (ש"ב ג, טז), "הכה ופצוע" (מ"א כ, לז) . והטעם הוא, כי מפני שאין זמן למקור, ולא כן הבינוני שהוא לזמן הבינוני, והוא זמן אחד, ולפיכך יבא הלשון על פעולה התמידית יותר, וזה דעת הרב. וכאן לא פירש רש"י שום טעם, כי כאן אין ציווי גמור, דהא לאו מצוה הוא, שהרי המצוה נכתב כבר בלשון "כה תברכו", לכך פירש כמשמעו, ולא הוצרך לפרש כאן טעם. אבל אצל "זכור" הוצרך לפרש טעם, כי היה ראוי להיות ציווי, אחר שהוא מצוה, לכך הוצרך לתקן הלשון:שיהיו כולם שומעים. פירוש, מה שאמר הכתוב "אמור להם", והוה ליה לומר 'תברך להם', ואמר בלשון אמירה, אלא לומר דהוי כמו אמירה, שיהיו שומעים הברכה, ולא כמו ברכה - אף על גב שהמתברך אינו יודע כלל מן הברכה, אלא כאן יהיו שומעים הברכה, כאילו היה אומר להם דבר, שמי שנאמר אליו - שומע:דבר אחר וכו'. והוצרך לפירוש זה לומר "ואני אברכם" 'לכהנים', אף על גב דנוכל לומר כפשוטו 'ואני אברך לישראל' כמשמעו, משום דלא הוי למכתב רק 'ואברכם', ולמה כתב "ואני אברכם", אלא שרצה לומר כי הכהנים מברכים לישראל, ואני אברך בעצמי לכהנים. ומכל מקום פירוש הראשון לפי פשוטו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך