תנ"ך על הפרק - במדבר ה - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר ה

122 / 929
היום

הפרק

שִׁלּוּחַ טמאים מהמחנה, גוזל ונשבע, תרומה, קדשים, סוטה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו׃וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל׃וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֮ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה׃וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה׃וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֺֽן׃וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם׃וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֮ לִפְנֵ֣י יְהוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים׃וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֮ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה׃וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן׃וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים׃וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים׃וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם׃וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֮ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ׃וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע׃זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה׃א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֺ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

צו את בני ישראל. משום שהוא דבר קשה לשלח חוץ ממחנה ישראל. מש״ה בעי זרוז. וכמש״כ ריש פ׳ צו: כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. במסכת פסחים דס״ז דרשינן כל זב לרבות בע״ק. כל טמא לנפש לרבות מגע שרץ. והא דכתיב כל צרוע. מיישב הגמ׳ איידי דכתיב כל זב וכו׳. ונראה דפרשה זו של שלוח טמאים אף על גב שנאמרה מיד ולדורות. מכ״מ משונה היה המעשה של אותה שעה מהדינים שלדורות. היינו במצורע לא הוזהרו לדורות אלא אותו מצורע שהוא טמא. כדכתיב בפ׳ מצורע וטמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו. הא צרוע טהור אין מושבו חוץ למחנה. והמצורעים של אותו דור היה אפי׳ שנצטרעו לפני מ״ת וא״כ היו טהורים כדתנן במס׳ נגעים רפ״ז אלו נגעים טהורות שהיו קודם מ״ת. ומכ״מ אי׳ בנדרים ד״ז דע״כ הא דכתיב בדתן ואבירם כי מתו כל האנשים וגו׳ לא היו מצורעים וכ׳ הר״ן דאי משמעות מתו שנצטרעו א״כ היאך היו במחנה אח״כ. וכבר תמה ע״ז בעל ש״ש סי׳ פ״ח אות צ״ב שהרי היו טהורים. אבל הישוב הנכון ע״ז דודאי באותו דור נצטוו על שלוח כל צרוע. וכן הא דקיי״ל דזב משתלח חוץ למחנה לויה וטמא מת רק ממחנה שכינה. כ״ז אינו אלא לדורות אבל באותו דור ע״כ אזהרה לישראל שישלחו טמאי מת אינו ממחנה שכינה. שהרי לוים היו שומרים סביב וישראל היו חונים מנגד. אלא היו מוזהרים לשלחם ממחנה ישראל ולא כמו לדורות. תדע שבמלחמת מדין הזהיר משה לשבי מלחמה שיחנו מחוץ למחנה כל הרג נפש וכל נוגע בחלל וע״ע בסמוך מקרא ד׳. ולהלן ל״א י״ט מש״כ עוד בזה. ומעתה משמעות כל צרוע מתיישב שפיר לאותה שעה. אלא בשביל לדורות צ״ל איידי כו׳ וכיב״ז נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ שחוטי חוץ יע״ש. וכיב״ז ביאר הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי מקרא ובא אהרן אל א״מ. במה שהעלו חז״ל שאינו כסדר היום ע״ש: עד נקבה. אע״ג שלא חלק הכתוב בין איש לאשה בכל אזהרות. מכ״מ בשביל מצורע דכתיב בפריעה ופרימה והצרוע אשר בו הנגע וגו׳ והדרש מצורע חייב בפו״פ ואין מצורעת בפופ״ר והייתי אומר דכמו כן נדרש בסיפיה דקרא מחוץ למחנה מושבו. מש״ה כתיב עד נקבה: אל מחוץ למחנה. האי אל מיותר ללמדנו שלא נימא הרחק מן המחנה כדי שלא יזיק וכדאיתא בכתובות ס״פ המדיר דאויר המצורע מזיק. ומש״ה כתיב ריש פ׳ מצורע והובא אל הכהן. משום דדרך המצורע לשבת הרחק הלאה מאדם העיר. והכהן יצא אל מחוץ למחנה היינו סמוך ופי׳ הכתוב כאן שלא הוזהרו לצאת אלא סמוך חוץ למחנה. ורק ולא יטמאו וגו׳. ולא משום היזק: וישלחו אותם אל מחוץ למחנה. ולא נתייראו מאוירו. אלא סמוך למחנה: כאשר דבר ה׳ אל משה וגו׳. מלבד שהוא מיותר. עוד משונה הלשון כאן מכל המקומות דכתיב כאשר צוה ה׳ את משה. והיינו משום שבכ״מ בא הכתוב ללמדנו שעשו כפי הקבלה שהיה למשה לבד הדבור שבכתב. וכמש״כ בספר ויקרא ח׳ ה׳ שע״ז כתיב זה הדבר אשר צוה ה׳ לעשות יע״ש. אבל פרשה זו אע״ג שבאו הרבה קבלות בתורה שבע״פ. אבל כ״ז היה לדורות. משא״כ באותה שעה עשו כאשר דבר ה׳ אל משה. היינו שטחיות הפרשה בתורה שבכתב דמש״ה כתב כאשר דבר ה׳ אל משה כמש״כ בכ״מ ולהלן במקרא אחרון בסדרה זו דמשמעו זה הלשון בדבור שבכתב [וכמו כן נתבאר בספר ויקרא י׳ מקרא ה׳] וכפי המשמעות נשתוו דין מצורע וזב ומ״מ הכל חוץ למחנה ישראל. וכל צרוע אפי׳ טהור. וכמש״כ לעיל ב׳ [ואל תדיחני מדאי׳ בירושלמי מכות פ״ב ה״ו בכ״מ שנאמר דבור חידוש מקרא שם. דשם אין הפי׳ חידוש הלכה אלא חידוש מקרא. היינו פ׳ מד״ת מפי ה׳]: מכל חטאת האדם. מחטאות שהאדם עלול לחטוא בהם. היינו כחש בדבר שבממון וכדאי׳ בב״ב דקס״ה רוב בגזל: למעול מעל בה׳. והוא יוסיף לזה החטא שישבע שבזה נקרא מעילה משום דשבועה קונה עכ״פ שחייב באונסין כדאיתא ב״ק דף ק״ו. ועתה ימעול בה׳. במה שנשבע בה׳: ואשמה. תכיר שהוא אשם בדבר. וכפרש״י ויקרא ה׳ כ״ג עה״מ והיה כי יחטא ואשם: והתודו את חטאתם וגו׳. לא את המעל בלבד שמביא הקרבן ע״ז. אלא גם עיקר החטא הקודם. וכמש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ קרבן עולה ויורד. ומש״ה כתיב מצות ודוי בשתי פרשיות אלו אע״ג שה״ה בחטאת: ואם אין לאיש גואל. יותר היה ראוי לכתוב קרוב או יורש. אלא בא ללמדנו דדין גאולה תלוי בירושה דאע״ג דבשניהם מבואר לשון משפחה. וידענו דדוקא משפחת אב קרוי׳ משפחה ולא משפחת אם. מכל מקום עדיין לא ידענו אלא להקדים משפחת אב למשפחת אם. אבל לעקור משפחת אם לגמרי פליגי בב״ב דף קי״ד ב׳. ומבואר שם קראי למר ולמר. והכל בירושה. ולמדנו מהאי קרא דגאולה שוה לירושה למר ולמר: לה׳ לכהן. פירש רש״י קנאו השם ונתנו לכהן והנ״מ בזה שאין הכהנים יכולין לומר הרינו כאלו נתקבלנו כ״ז שלא ניתן לה׳. ולא כמו שהבינו התוס׳ בדעת רש״י דלאו ממון בעלים הן והדברים עתיקין: מלבד איל הכפורים וגו׳. ללמדנו דכמו איל הכפורים לכהן שבמשמר. כך האשם המושב אע״ג שהוא חולין. וע׳ בסמוך: וכל תרומה וגו׳. לפי הפשט ענין שני הכתובים הללו. ומה שהגיעו לכאן. הוא באשר דקדשי המקדש ניתנו לכהני המשמר שעובדים בקרבן. משא״כ קדשי הגבול שאין לכהנים עסק בהם ה״ז לבעלים ליתן לכל כהן שירצה. זולת גזל הגר והנלמד ממנו היינו שדה החרם כדאי׳ בערכין דכ״ח מש״ה פי׳ כאן הכתוב דזולת גזל הגר כך הדין. דכל תרומה וגו׳ אשר יקריבו לכהן. היינו שמוכרחים להביא אליו לעשות בו מעשה. אזי לו יהיה. מי שעושה או ראוי לעשות. אבל: ואיש את קדשיו. שאין בהם מעשה הכהנים כלל אלא הוא עצמו גומר קדושתו: לו יהיו. שלו המה ופירש הכתוב שאין הכונה לו ממש אלא איש אשר יתן לכהן. שירצה. לו יהיה. אבל בלי נתינת כהן כלל אינו שלו . ועדיין אין לשון המקרא מרווח. והכי מיבעי ואיש את קדשיו לו יהיו לכהן אשר יתן לו יהי׳. אלא בא ללמד עוד על פי׳ ת״א וגבר ית מעשר קודשיה כו׳ פי׳ מעשר בהמה שהן קודש ולבעלים ומכ״מ איש אשר יתן לכהן. שיהא רצונו בכך לו יהי׳ שלא נימא דמעשר בהמה הוא כשאר שלמים ופסח דמצוה לבעלים לאכול. והרי מברכין אקב״ו לאכול את הזבח. וא״כ אסור ליתן לכהן. אבל לא כן מעשר בהמה אם ירצה נותן לכהן. והוא מקרא מפורש בדה״י ב׳ ל״א ו׳ ובני ישראל ויהודה היושבים בערי יהודה גם הם מעשר בקר וצאן וגו׳ הרי הביאו לבהמ״ק לכהנים. וכיב״ז ביארנו להלן ט״ו כ״ה בשעירי ע״ז ע״ש. ובפ׳ קרח י״ח י״ט במה שהרבו לתרום ע״ש: כי תשטה אשתו. שתעשה דברים מכוערים. והוא שטוי מבעלה ואח״כ. ומעלה בו מעל. ידוע דמעילה הוא יציאה מרשות לגמרי. שתאסר לגמרי עליו. ולא נימא דבסטוי לחוד נאסרה לגמרי עליו באין עצה. מש״ה מפרש הכתוב עוד ושכב וגו׳ שלא נאסרה אלא אם שכב וגו׳: ושכב איש אותה ש״ז ונעלם מעיני אישה וגו׳. לפי הפשט אין המקרא מסודר שהרי אחר ששכב ודאי היאך אמר שהוא ספק. אלא ושכב קאי על הקרא דלקמי׳ היאך ומעלה בו מעל שתצא מרשותו. היינו אם ושכב וגו׳. ואמר הפסוק דבמה ששטית בדברי כיעור תגיע גם לידי מעילה ע״י ושכב וגו׳. וע׳ בסמוך. והנה ראוי הי׳ לכתוב ושכב איש עמה. דמשמע דוקא ברצון ולא באונס כמש״כ ס״פ מצורע ולא הי׳ נצרך לכתוב והיא לא נתפשה. אלא בא לדרוש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. כדאי׳ יבמות דצ״ה: ונעלם וגו׳. כמו אם נעלם מעיני אישה אם שכב איש או לא. וגם ונסתרה והיא נטמאה. במה שנסתרה נטמאה ונאסרה על בעלה. ומפרש שני תנאים לזה הספק. ועד אין בה. דאם יש עד יצא מגדר ספק. והיא לא נתפשה. דאם באונס נסתרה לא נאסרה. וקאי זה התנאי גם על ושכב איש וגו׳. ומש״ה כתיב ושכב וגו׳ בזה המקרא ושלא בסדר. כדי שיהא זה התנאי גם על ונסתרה גם על ושכב: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. פרש״י וקנא הוא התראה שלא נאסרה בסתירה אם לא שהתרה בה שלא תסתרי. אכן לפי זה אין לשון המקרא מבואר וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וגו׳ והי׳ צריך לכתוב וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה. או כ״ז מיותר שהרי כבר כתיב ונעלם מעיני אישה. אלא עיקר פי׳ וקנא הוא כמו אל קנא וכמו המקנא אתה לי. ויקנא ה׳ לארצו. שמשונה משמעות אל קנא. ממשמעות המקנא אתה לי ויקנא ה׳ לארצו. דאל קנא משמעו מקנא לכבודו וכועס על המורדים. המקנא אתה לי בשביל כבודי. ויקנא ה׳ לארצו שחושש לטובת ארצו ומרחם עליה. וכאן משמעות וקנא את אשתו. הראשון הוא כמו ויקנא ה׳ לארצו. שחושש לה מה שנאסרה עליו ע״י דברים מכוערים והיינו. והיא נטמאה. ולשיטת הירושל׳ מס׳ סוטה נאסרה ממש בדברים מכוערים. ולשיטת ש״ס דילן דשיטת רוב פוסקים שמותרת לבעלה מכ״מ לכ״ע היא מגונית בעיניו שהרי ראוי ומצוה להקפיד וא״כ רוצה באהבתו אותה להכשירה לו ע״י ידיעתו בברור שלא נבעלה. או להיפך. עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. ומשמעות זה הקנוי כמו אל קנא שכעס עלי׳ אע״ג והיא לא נטמאה. שלא עשתה דברים מכוערים שהיא חייבת בדבר. אלא הוא כעס עלי׳. זהו פי׳ המקרא לפי פשוטו. ומכ״מ ממילא למדנו דבכלל וקנא הוא התראה. שאין לפרש ונסתרה והיא נטמאה בלא התראה. א״כ הרי לא גרם הוא כלל שתאסר עליו. ולמאי כתיב וקנא את אשתו. ולא שייך שני אופנים הללו. אלא ודאי אינה נאסרת אלא ע״י התראה וגם זה נכלל בפי׳ וקנא. ומעתה פי׳ המקרא דבשני אופנים נאסרה בסתירה והותרה ע״י תורת הפרשה. בין שעשתה דברים מכוערים והוא קנא כדין. בין שלא עשתה כלל והוא קנא שלא כדין וכראוי וע״ע להלן כ״ט ל׳: כי מנחת קנאת הוא. אם טהורה היא ובחנם הקפיד הבעל. מש״ה אין רצון ה׳ לקבל ממנו מנחה מהודרה. משום שלא ראוי לקנא בחנם. ואם נטמאה בדברים מכוערים וגרמה לזה שיקנא הבעל בצדק. מכ״מ. מנחת זכרון מזכרת עון הוא. ואין שום קרבן בא לרעה כי אם לטובה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי כו׳: והעמידה לפני ה׳. להגיד לה מוסר ותוכחה אולי תודה ואם לא תודה אזי ונתן אל המים. לא כתיב מי המרים המאררים. דבעסק הכהן לעצמו אין צריך לפרש תכונת המים: את מנחת הזכרון. כאן הקדים הכתוב טעם הזכרון. דמש״ה יעמיס עלי׳ המשא כדי שתזכור שהיא מזכרת עונה ותודה. וכאן פי׳. מנחת קנאות היא. קנאת המקום שלא חסה על שמו שנמחק: וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. מבואר ברבה וברמב״ם הל׳ סוטה שאוחז בכל זה העת שהמנחה על כפיה המים נגד פני׳ ומודיע לה תכונת המים שהמה מרים המאררים: אם לא שכב איש אותך. לא קאמר עמך אלא אותך דמשמעו אפי׳ בע״כ דאפי׳ אם בעלה בע״כ ומותרת לבעל. מכ״מ היא ראוי׳ לעונש. שהרי היא גרמה לדבר שהלכה עמו למקום סתירה: ואם לא שטית וגו׳. שלא הי׳ אפי׳ דברים מכוערים. ובחנם גרם הבעל לדברים אלו. אזי הנקי. עצתי שתשתה כדי לנקות א״ע. ולא לחוש למחיקת השם. שכך הוא רצונו וכבודו ית׳. ומכלל ברכה זו אתה שומע קללה היינו באם היו דברים מכוערים שהביאה לידי כך. או נסתרה ברצון ושכב הבועל אותה באונס. בזה האופן אין הכהן מיעצה לשתות. ומכ״מ אין מאררה בקללה הסמוכה בפירוש. אלא תענש לפי ערך החטא. וה׳ צדיק שופט צדק : ואת כי שטית וגו׳. שהיו דברים מכוערים. וגם ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. היינו שנבעלת ברצון כמו שכיבת אישך. אז והשביע וגו׳: ומחה אל מי המרים. כאן דמיירי במעשה הכהן לעצמו. הרי מיותר להודיע תכונת המים. והרי משום זה לא פירש הכתוב שהם מים המאררים. וא״כ למאי כתיב מי המרים. אלא מכאן למדו בסוטה ד״כ דצריך שיתן דבר מר במים. וכן הוא ברבה זה הדרש בדיוק ע״ז הכתוב. ובחנם נתקשה בזה הרמב״ן ז״ל: והשקה את האשה וגו׳. אמר שכבר מחק את השם. יראה הכהן שתשתה אחר שיקריב את המנחה ולא יטיל ספיקות ופתוים שלא תשתה. אלא בודאי תשתה. וגם ובאו בה. ולא יחוס עליה. זהו לפי הפשט. אמנם רבו הדעות בסדר מעשה זו ובפי׳ הפסוקים: והיתה אם נטמאה. בדברי כעור המביא לטומאה. וגם ותמעל מעל באישה. בביאה: ואם לא נטמאה האשה. בדברי כעור: וטהורה היא. שלא נבעלה: ונקתה. הא אם היו דברי כעור אלא שלא נבעלה. תקבל עונשה לפי החטא. וה׳ שופט צדק: אשר תשטה אשה וגו׳. בדברי כעור. ואסורה לבעל בלי סתירה ובדיקה לדעת הירו׳ הוא מעיקר הדין ולתלמוד דילן לרוב הפוסקים הוא מצד דעת יפה להקפיד ולחקור ע״ז. ובזה הבדיקה מתברר יפה: או איש אשר תעבור וגו׳. להיפך שהיא כשרה לגמרי אלא שהבעל קנא ואסרה עליו בסתירה זו עד שהעמיד וגו׳: ונקה האיש מעון. לכל אופנים. אם באמת נטמאה בביאה והמים לא בדקו מאיזה סיבה אין לו לחוש. ואם היא כשרה לגמרי והוא אסרה עליו והביא לידי כך מכ״מ מנוקה הוא מעון מחיקת השם: והאשה ההיא וגו׳. באופן הראשון כמשמעו עון טומאה ולא דמי לפסולי כהונה דנשים מוזהרות על האנשים. הא כ״ז שאין האנשים מוזהרים אין איסור גם לנשים כמש״כ התוס׳ בשם רא״מ שלהי מס׳ נדרים. אבל כאן אם היא באמת טמאה תשא את עונה. ובאופן השני תשא את עונה שנסתרה אחר הקנוי והיא גרמה לידי זה. והכי אי׳ בספרי שמעון ב״ע א׳ בטהורה הכ״מ הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו כו׳:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך