תנ"ך על הפרק - במדבר ד - מזרחי

תנ"ך על הפרק

במדבר ד

121 / 929
היום

הפרק

פקודת הַלְוִיִּם לפי משפחות: קהת, גרשון ומררי

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃נָשֹׂ֗א אֶת־רֹאשׁ֙ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵי־קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃וּבָ֨א אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָעֵדֻֽת׃וְנָתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ ע֣וֹר תַּ֔חַשׁ וּפָרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד־כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו׃וְעַ֣ל ׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֮ בֶּ֣גֶד תְּכֵלֶת֒ וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָיו אֶת־הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִהְיֶֽה׃וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃וְלָקְח֣וּ ׀ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת־מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְאֶת־מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל־כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָׁרְתוּ־לָ֖הּ בָּהֶֽם׃וְנָתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֔יהָ אֶל־מִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט׃וְעַ֣ל ׀ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו׃וְלָקְחוּ֩ אֶת־כָּל־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל־בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט׃וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן׃וְנָתְנ֣וּ עָ֠לָיו אֶֽת־כָּל־כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת־הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת־הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת־הַיָּעִ֣ים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו׃וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָיו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֣י הַקֹּדֶשׁ֮ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר ׀ בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם׃וְזֹ֣את ׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ׃וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּרְשֻׁנִּ֑י לַעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא׃וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת־יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר־עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת־מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת־מָסַ֣ךְ ׀ פֶּ֣תַח ׀ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת־כָּל־כְּלֵ֖י עֲבֹדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ׃עַל־פִּי֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּהְיֶ֗ה כָּל־עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּרְשֻׁנִּ֔י לְכָל־מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל־מַשָּׂאָֽם׃זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית־אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו׃וְעַמּוּדֵי֩ הֶחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָל־כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת־כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם׃זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל־עֲבֹדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה אֶת־בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵרְשׁ֔וֹן כָּל־הָעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֥וּ פְקֻדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃כָּֽל־הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם׃מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּ֗א לַעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וַיִּהְי֖וּ פְּקֻדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים׃עַל־פִּ֨י יְהוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְעַל־מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

נשא את ראש מנה מהם הראויין לעבוד' משא והם מבן ל' עד בן נ' שהפחות מבן שלשי' לא נתמל' כחו מכאן אמרו' בן ל' לכח והיתר מבן חמשי' מכחיש כחו מעתה. מה שפי' כאן נשא את ראש מנה מהם לא מנה הסך כמנהגו בכ"מ שבאו המלות הללו היא מפני שאין כונתו לפרש פה פי' מלות נשא את ראש אלא לפ' טע' המנין הזה שנשתנה מכל המניינים ששאר המניינים הם אם מבן חדש ומעלה כדי לדעת מספר אותן שיצאו מכלל ספק נפלים ואם מבן כ' ומעלה כדי לדעת מספר כל היוצאים בצבא ואם מבן י"ג ומעלה כדי לדע' מספר כל אותן שהגיעו לכלל איש אבל המנין הזה אינו דומה לשום אחד מהם לפיכך הוכרח לומ' מנה מהם כל הראויין לעבודת משא שהם מבן ל' עד בן נ' מפני שהפחות מבן ל' עדיין לא נתמלא כחו והיתר מבן נ' מכחיש כחו מעתה מפני שהוא סמוך לבן ששי' שאמרו עליו בן ששים לזקנה: בנסוע המחנה כשהענן מסתלק הם יודעי' שיסעו. פי' אל יקשה בעיניך לומר היאך יודעין השעה שנוסע המחנה קודם נסיעתו עד שיתחילו אהרן ובניו לפרק את המשכן ויכניסו כל כלי וכלי לנרתקו דאין סברא לומר שאחר שיסע דגל מחנה יהודה הנוסע בתחלה יתחילו אהרן ובניו לפרק את הפרכת שיכסו בו את הארון כי אין זה כבוד לארון: נרותיה לוצי"רנא בלע"ז שנותנין בהן השמן והפתילות. לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים נשמת אדם כי אתה תאיר נרי כי מלת נר משרתת לשני ענינים פעם על הפתילה הדולקת פעם על הכלי שדולקת בו הפתילה לפיכך פי' פה שהיא מורה על הכלי הדולקת בו הפתילה: אל מכסה עור תחש כמין מרצוף. שהוא שק גדול שנותנין בו פלפלין וסחורות בעלי הספינות כדתנן במסכ' כלים הכרים והכסתות והשקין והמרצופין והוצרך לפרש כמין מרצוף שלא תחשו' שהוא מכסה התחש אשר על המשכן מלמעלה כי התחש ההוא בני גרשון נושאין אותו כדכתי' ונשאו את יריעו' המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ועוד שאין ראוי שיעשו מכסה המשכן שק שישימו בו כלי השלחן ועוד שמכס' התחש אשר על המשכן הוא א' ומכסי התחש שכסו בהן כלי השלחן וכלי המנורה ומזבח הזהב וכלי השרת ומזבח הנחשת וכל כליו הם רבים: ודשנו את המזבח מזבח הנחשת. כי מזבח הזהב כבר נכתב למעלה ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכסו אותו במכס' עור תחש: ודשנו יטלו את הדשן מעליו. לא שישימו בו הדשן כמל' עקרו שור שפירושו הוציאו העקר: ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשע' המסעו' ואינה שורפתן שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת. כדתניא בשלהי פ"ק דיומא ה' דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן ופרש"י רבוצה כארי גחלת שנפלה מן השמים והיתה על המזבח הית' דומה לארי רובץ פי' תמונת הגחלת ההיא הית' כתמונת ארי רובץ והקשו בגמרא והא תניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב ותרצו לא קשיא הא במקדש ראשון הא במקדש שני ומה שאמר בשעת המסעות דמשמע דוקא בשעת המסעות היתה רבוצה כארי ולא שלא בשעת המסעות שמא י"ל מפני שלא בשעת המסעות היתה מעורב' עם אש עצי המערכה ולא היתה נכרת צורתה אבל בשעת המסעות שהסירו כל הגחלים והאפר מן המזבח ולא השאירו בו רק הגחלת שירדה מן השמים כדכתיב ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן אז היתה נכרת צורתה והיתה במקדש ראשון כארי רובץ ובמקדש שני ככלב רובץ ולא היתה שורפת הבגד הפרוש על המזבח בשעת המסעות מפני שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת: ומתו שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים. פי' מלת ומתו אינה דבק' עם שתי מלות ולא יגעו כ"א לא יגעו היאך ימותו רק היא דבקה עם מלת יגעו לבדה כאילו אמ' לא יגעו שימותו שפירוש לא יגעו שתגרו' להם נגיעתם זו שימותו וכמוהו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו שמלת ומתו אינה דבקה עם ולא יבאו לראות רק עם יבאו לראו' ואמר בידי שמים אף על פי שסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק מפני שהיא אמורה בקדש ומקדש שכן מיתתן בידי שמים שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש כמו שכתב הסמ"ג במצו' ש"ט וכבר הארכתי על זה בפרשת אמור עיין שם: ופקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם שמן וקטורת ושמן המשחה ומנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן. פי' פקוד אלעזר שהוא מונה עליה' לשאת אותם בעצמו במסען הם הכתובים אחריו שמן המאור וקטורת הסמים ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן אבל המרב"ן ז"ל חשב שדע' הרב הוא שגם מנחת התמיד מכלל הנשואי' עליו הוא שהיה נושא אות' כמו שהיה נושא את שמן המאור ואת שמן המשחה והקטר' ולפיכך כתב ועל דעת הירושלמי בפי' רש"י ז"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שס"ה מנים ומרע"ה לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלמה רב מאד קפ"ג לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. ולא ידעתי איך יפרש דברי הרב במה שאמר עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן שמורה שאינו נושא אותם רק שמוטל עליו לצוות לאחרים ולזרז אותם בלבד וסותר דבריו הראשונים שאמר שהוא ממונה עליה נשאת אותם ולכן על כרחנו לפרש שמאמר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם דבק עם השמן והקטר' ושמן המשחה בלבד ומאמר עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ודבק עם מנחת התמיד בלבד מפני שרש"י ז"ל סובר שהסולת שממנה עושין מנחת התמיד אינה נקראת בשם מנחת התמיד אלא אחר שהפרישו ממנה העשרון לכבש שאז היא עומדת להקרבה וזה אינו אלא בחנייתן כשמקריבין את התמיד לא בנסיעתן ואם כן אי אפשר לומר על מנחת התמיד שאלעזר נושא אותה בעת הנסיעה ולפיכך פירש על מנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן לא שהוא ממונה עליה לשאת אותה כמו שהוא ממונה על השמן והקטורת: פקודת כל המשכן ועוד היה ממונה על משא בני קהת לצוות איש על עבודתו ועל משאו. לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאו' והקטורת ושמן המשחה כי כבר כתוב למעלה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ומפני שפקודת כל המשכן וכל אשר בו יצדק גם אל משא בני גרשון ומררי הוכרח לומר שמה שפירשנו אותו על משא בני קהת לבד הוא מפני שמשא בני גרשון ומררי על פי איתמר היה ולכן על כרחנו לפרש קרא דפקודת כל המשכן על משא בני קהת בלבד: גם הם כמו שציויתך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה. אמר כמו שצויתיך ולא כמו שנשאת מפני שהוא סובר שלא נשא ראש הקהתים עד אחר שצוה לישא כל שלשתם כי אחר כלם ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העד' את בני הקהתי משמע שלא פקד אותם רק אחר שצוה לפקוד כל שלשתן ואמר כמו שצויתיך לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבוד' ולא אמר כמו שצויתיך על בני קהת לפקוד אותם מפני שכונתו בזה שאין מלת גם דבקה עם מלת נשא רק עם לבית אבותם למשפחותם מבן שלשים שנה ומעלה הבא אחריו כאלו אמר נשא את ראש בני גרשון וגם הם יפקדו לבית אבותם למשפחותם מבן שלשים שנה ומעלה עד בן נ' שנה כל הבא לצבא צבא לעבוד עבוד' באהל מועד ומפני שהאריך בדבור חזר ואמר תפקוד אותם כל הבא לצבא צבא לעבוד עבוד' באהל מועד ולא רצה לומ' שמלת גם דבקה עם מלת נשא מפני שאם כן גם אותם מבעי ליה ועוד היה לו להקדים מלת גם קודם ראש בני גרשון לומ' נשא גם את ראש בני גרשון כי אחר מאמר נשא את ראש בני גרשון אינו נופל לומר גם אותם אבל ראב"ע פי' בעבור שנשא את ראש הקהתים ונראה שהוא סובר שמלת גם דבקה עם מלת נשא ובאה מלת הם במקום אותם כמו ולשם יולד גם הוא שהוא במקום לו אבל עם כל זה לא תקן הקדימה והאיחור של מלת גם: את יריעות המשכן עשר התחתונות. כי אחריו ואת אהל מועד שהם הי"א יריעות עזים הנקראים אהל כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעו': מכסה עורות אלים מאדמים. הנקראו' מכסה לאהל כדכתי' ועשית מכסה לאהל עורות אלים מאדמים וכאילו אמר ומכסהו וחסר וי"ו וכמוהו רבים אבל ראב"ע אמ' מכסהו התחש אשר עליו אחז הכתו' דרך קצרה שלא להזכיר מכסה עורות אלים ונראה שהוא סובר שמלת מכסה דבקה עם אהל מועד ופירושו ואת אהל מועד שהוא מכסהו ולא מצאנו שנקראו יריעות עזים מכסה בשום מקום: מסך פתח וילון המזרחי. כבר פירשתי שהוילון בכל מקום מורה על המחיצה המבדלת והמסך נופל על הסכך אשר מלמעלה ועל המחיצה המבדלת לפיכך פירש שהמסך הזה הוא וילון ומה שאמר המזרחי איננו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מהמזרחי רק הוא תוספת ביאור: אשר על המשכן כלומ' הקלעי' והמסך של חצר הסוככים ומגינים על המשכן ועל מזבח הנחשת סביב. מפני שלא תפול מלת על רק בדברים הפרושים מלמעלה לא בדברי' הפרושים מן הצד הוכרח להוסיף בהם מלת המגינים כדי שתפול בהם מלת על כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליהם כאילו אמר אשר הם מגינים על המשכן ועל המזבח סביב ואגב אורחיה קמ"ל שהמזבח הזה הוא מזבח הנחשת שהקלעים והמסך של החצר מגינים עליו לא מזבח הזהב כי הוא כותלי המשכן מגינים עליו לא קלעי החצר: ואת כל אשר יעשה להם כתרגומו ית כל דיתמסר להון לבני גרשון. תרגם העשייה מלשון מסירה ומלת להם כנוי לבני גרשון הנזכרים בראש הפרשה לא את כלי עבודתם הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים גם לא תפול על כלי עבודתם לא עשייה ולא מסירה אבל המסירה נופלת על בני גרשון שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם. אבל הרמב"ן ז"ל אמר שכנוי להם שב למשכן ולמזבח א"כ היה ראוי להיות אשר על המשכן ועל המזבח סביב ואת כל אשר יעשו להם ועבדו ואח"כ ואת מיתריהם ואת כל כלי עבודתם והמתרגם שתרגם מלת יעשה דיתמסר אינו מפירוש המלה רק טעמה כי כל מיני הפעולות שם עשייה כוללת בם שגם המסירה עשייה היא לא שפירוש מעשה מורה על מה שיעשה בהם כמו שחשב הרמב"ן ז"ל הוצרך להביא לו חבר ממעשהו בכרמל: ע"פ אהרן ובניו ואי זה מהבנים ממונה עליהם ביד איתמר בן אהרן הכהן. פי' מה שכתוב בסוף הפרשה ומשמרתם ביד איתמר הוא פירוש ובניו האמור למעלה כי מלת בניו נופלת על כל בניו או על אחד מבניו כמו ובני דן חושים ובני פלוא אליאב וכשאמר באחרונה ביד איתמר פי' שהאחד מבניו הוא איתמר. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון כי למה יזכיר אהרן. ולא הבינותי דבריו כי מי גילה לו שאין אהרן מכלל הממונים אם בעבור שכתוב ומשמרתם ביד איתמר ולא שתף גם אהרן עמו י"ל שהכתוב לא הוצרך לפרש רק אי זה מהבנים ממונה עליהם מפני שמלת בניו סתמי וצריך ביאור אבל אהרן שאין צורך בו לביאור למה יצטרך לכתבו שנית: ויתדתם ומיתריהם של עמודי' שהרי יתדות ומיתרי הקלעים במשא בני גרשון היו יתדות ומיתרי' היו ליריעו' ולקלעים מלמט' שלא תגביהם הרוח ויתדות ומיתרים היו לעמודי' סביב לתלות בהם הקלעי' לשפתם העליונה בקלונסו' וקונדסין כמו ששנויה במלאכת המשכן. פירוש יתדות ומיתרי' היו לעמודים והיו מחוברין עמהן שהיה עושה כמין קונדסין שקורי' פלו"ש שהן יתדות ארכן ששה טפחי' ורחבן שלשה וטבעת נחשת קבוע בו באמצעו וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וי"ו ראשו אחד זקוף למעלה וראשו אחד תקוע בעמוד כמו שפירש בפרשת תרומה ולפיכך היו אלה במשא בני גרשון יחד עם העמודי' שהיו במשאם אבל היתדות ומיתרי' היו ליריעות ולקלעים שהיו מחוברין עמהן במשא בני מררי היו יחד עם משא היריעות והקלעים שהיו במשאם. והרמב"ם ז"ל טען ואמר ואיני יודע מה יעשו יתדות בעמודים ועוד מה נשתנו יתדות של עמודים משאר היתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי. ואין מכל זה טענה כלל כי כבר ביאר הרב כל זה בפ' תרומה והוא מה שהבאתי פה שממה שאומר שאין יתדות ומיתרים לעמודי' שהיו מחוברין יחד עם העמודים והיו תלויין בטבעותיהן באונקלין שלהן הותר' טענתו שטען מה נשתנו יתדות של עמודים משאר יתדות שאלו לבני גרשון ואלו לבני מררי כי בני גרשון שהיו היריעות והקלעי' במשאם נשאו גם היתדות והמיתרים המחוברים עמהם ובני מררי שהיו העמודי' במשאם נשאו גם היתדות והמיתרים המחוברים עמהם וממה שאמר שהיה עושה כמין קונדסין שקורין פלו"ש שרוצה לומ' יתדות ומבע' נחשת קבוע בו באמצעו וכורך שפת הקלע סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ועמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וי"ו ראשו אחד זקוף למעלה וראש אחר תקוע בעמוד הותרה טענתו האחרת שטען ואמר ואיני יודע מה יעשו היתדות לעמודי': עבודת עבודה היא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת. פי' השיר שהלוי' משוררים בעת ההקרבה היא עבודה אחת והקרבת הקרבנות שהכהנים מקריבין אותם היא עבודה אחרת ומפני שהשיר הוא בעבור עבודת הקרבנות נקרא השיר עבודה של עבודה אבל אין לשון ועבודת משא סובל זה שאם כן יצטרך לפרש ועבודת משא עבודה למשא ואי אפשר לפרש כן כי אין למשא עבודה אחרת ויחוייב לפרש שהעבודה היא סוג כולל עבוד' המשא ושאר העבודות בהקמת המשכן ועשיית הלחם ושחיטת הקרבנות וכיוצא בהן ופירוש עבודת משא סוג והבדל שפירושו ואי זו עבודה עבודה של משא לא של שאר עבודות ויחוייב מזה שיהיה גם כן פי' עבודת עבודה כמוהו שפירושו עבודה של עבודה העבודה הראשונה היא העבודה הכוללת כל העבודות והשנית היא הנאמרת בייחוד על שאר העבודות חוץ מעבודו' המשא כדכתיב לעבוד ולמשא שפירוש לעבוד מורה בייחוד על שאר העבודות שאינם של משא ולמשא מורה על העבודה בכתף: ופקודיו אשר צוה יי' את משה ואותן הפקודי' היו במצוה מבן שלשים ועד בן נ'. כאלו אמר ומן פקודיו הם אשר צוה יי' את משה שכבר צוה למעלה שיהיו מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים בבני קהת ובבני גרשון ובבני מררי וכנוי ופקודיו שב על משה אותם שפקד משה ונכתב אשר צוה יי' את משה במקום אשר צוה יי' אליו וכמוהו ואל משה אמר עלה אל יי' במקום עלה אלי ובקצת נוסחאות של רש"י ז"ל כתוב ופקודיו אשר צוה יי' מסורת ד' כתיבין אשר וסבירין כאשר כאילו אמר כאשר צוה יי' את משה ולא ידעתי מי הכריחו לבעל המסורת לומר שהוא חסר כ"ף ולא יהיה פירושו כמשמעו ופקודיו הם אשר צוה יי' את משה שמלת הם היא בכח המאמ' וכמוהו למעלה מזה כל הפקודים אשרו פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים למשפחותם לבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה שהוא כאלו אמר כל הפקודים וגו' היו מבן שלשי' שנה ומעלה ועד בן חמשי' שנה כו' או היו למשפחותם ולבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה ולמעלה ממנו ופקודי בני גרשון למשפחותם ולבית אבותם מבן שלשים שנה ומעלה וגו' שיחסר הם או היו קודם מבן שלשים שנה או קודם למשפחות והכתוב לא יחוש בו מפני שהוא בכח המאמר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך