תנ"ך על הפרק - בראשית יב - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית יב

12 / 929
היום

הפרק

יציאת אברם מחרן לארץ כנען, ירידת אברם מצרימה

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃וַיְנַגַּ֨ע יְהוָ֧ה ׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

מארצך וממולדתך ומבית אביך. כל הליכה תנועה והתרחקות ממה שממנו למה שאליו, בין תנועה גשמית ממקום שבו למקום שאליו כמו ללכת ארצה כנען, בין תנועה רוחנית ר"ל התרחקות מחשבי מעסק אשר בו אל התעסקות ועיון מחשב' אל מה שלפניו או שלמעלה, כענין ונתתי לך מהלכים בין העומדים, ואופני התרחקות האלה הפוכים המה בעניניהם, כי התרחקות מקומי הולכת ממדרגה שלפניו למאוחר ממנו, אם יחזיק עד"מ בדרך יתרחק תחלה מאנשי ביתו שהיה מתגורר עמהם בבית ובחדר אחד ותתגדל ההרחקה מעט מעט להפרד גם מאנשי משפחתו המתגוררים בעירו או הקרובים אלי' עד שלבסוף יעזוב כל ארצו וילך לו אל ארץ אחרת, אמנם התרחקות המחשבית הולכת מאחור לפנים מן הרחוקים על הקרובים יותר אליו, כי המתגורר במדינה אחרת עדן ביתו ומשפחתו ירחפו לנגד עיניו ובמזמותיו אף שלא יעלה על מחשבתו עוד עניני ארצו, וברוב הימים גם משפחתו כנכרי' תחשב לו, אמנם אנשי ביתו עדן ימצאו משכן ברעיוניו, הנה אחר שהזכיר כאן תחלה התרחקות הארץ שני' לו מולדתו, וביתו באחרונה, יורה לנו שאינו מדבר מהתרחקות מקומי דאם כן הי' ראוי לומר בהפך מבית אביך ממולדתך ומארצך, ובאמת כבר הי' מרוחק מארצו ובא עד חרן (כמ"ש רש"י), אמנם המקרא מדבר מהתרחקות המחשבי, והכונה במאמר זה על עזיבת ההרהור בעניני התנהגות אנשי ארצו הרעים ועל הסרת זכרונו בדרכי משפחתו המגונים, וגם עניני בית אביו יהיו מרוחקים ממנו לבלי העלותם על דעתו, כי כולם היו שוים בגנות המעשים ובפחיתות הדעות, ועל כונה זו פתח ר' יצחק פ' זו (ב"ר) שכחי עמך ובית אביך ע"ש. כי בשכחה והוא התרחקות המחשבי העם מוקדם לבית אביו: ואעשך לגוי גדול. זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, יכול יהא חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בהם (רש"י מרבותינו בפ' ערבי פסחים), ונ"ל בכונתם כי מציאות אלהות אחדותו השגחתו ויכלתו נודעת לנו אם מצד הידיעה והשכלה המחקרית, אם מצד האמונה, ושתיהן כאחת טובות, כי הידיעה לבדה איננה מספקת בכל עת וזמן, כי הדעת ושכל האדם ישתנה לפי המקרים, ובעתים רעים אין דעתו צלולה עליו ובנקל יוכל לפול ברשת הספק באמתיות אלה, וגם האמונה לבדה איננה מעלת נכבדת, כי מצד שאלות המינים אפשר להתרפות באמונה לבדה, ולזה האמונה היא עזר הידיעה והידיעה משענת האמונה וכל אחת צריכה לחברתה, לא ירף מלחקור בדעתו על אמתת אמונתו, אמנם גם מה שנעדר ממנו הידיעה וההשכלה יתלה החסרון בדעתו ויחזיק באמונתו (ועל שתים אלה ר"ל הידיעה והאמונה תיקנו אנשי כנה"ג אמת ואמונה בברכה שלאחר קבלת מלכות שמים ואחדותו ועול מצותיו ית', אמת על ידיעת אמתות אלה לאנשי חקרי לב, ואמונה על ידיעת אמתותה מצד קבלת אבותינו שבידינו), והנה אברהם אבינו הראשון הכיר את בוראו מצד החקירה, להיות שידיעת אמתות אלה שמצד הידיעה וההשכלה תועלתה לכל באי עולם, כי זה כל אדם אף שאינו מזרע אברהם כולם ישתעשעו בהשגת אמתות הנכבדות האלה, לכן אמרו ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, כי כל גויי הארץ וכל איש מאנשי העולם אשר יעלה בדעתו השגת האמתות האלה יאמר אלוה זה שהשגתיהו בשכלי ודעתי הוא האלהים שאמתתו ואחדותו נתברר לאברהם ואשר השתדל מאד לפרסם אמתתו לכל באי עולם ובזה יזכר שם אברהם לעולם לאב ראשון בענין נעלה כזה; ולהיות שהידיעה לבדה איננה מספקת בכל עת כמבואר במה שקדם הוסיף הוא ית' לאברהם להבטיחו בברכה כי גם זרעו אחריו ימלאו מקומו ויחזיקו בידיעת אמתותם ויתחזקו לו ג"כ באמונה, עז"א ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק, שכל באי עולם אשר יאמינו באמתות האלה יאמרו הוא האלהים אשר אמתותו התחזקה ליצחק עד שבא אצלו בגדר האמונה בל תמוט; והוסיף עוד בברכתו אותו לאמר ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, שגם זרעו השלישי יחזיק במעוז האמונה הזאת והחוט המשולש לא במהרה ינתק; והוסיף בברכתו אליו שגם דורות העתידים לעמוד מבניו יחזיקו באמתות אלה משני פנים מצד האמונה גם מצד הידיעה, וכמו שקרה לאבותינו בהיותם תחת רועה הנאמן שאמר להם "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" וגם בימים הבאים נבטחנו מן הנביאים "ומלאה הארץ דעה את ה'" וזהו אמרם יכול בהם חותמין ר"ל שבניהם אחריהם יחתומו ויסיימו באמונה לבדה בהעדר הידיעה השלמה, ת"ל והיה ברכה בך חותמין ר"ל חתימת וסיום ימי העולם יהיה כפי ערך מדרגתם, וסוף זרעם בימים הבאים יהיו מן יודעי אלהים באמת: והיה ברכה. י"מ טעמו והיה איש ברכה, וי"מ ברכתך תהיה כ"כ גדולה עד שתהיה ברכה לאחרים, ויותר יתכן פי' הרע"ס היה לי ברכה, וזה יהיה במה שתתבונן ותקנה שלמות ותלמד דעת את העם, כי ברכת ה' היא שישמח ה' במעשיו, כאמרם ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהר"מ שיגולו חסדיך על מדותיך ע"כ. ולפי זה א"צ לתוספת או להיפך, וכזה הבינוהו רבותינו באמרם (ברבה) בדרך מליצה: והיה ברכה קרי ביה בריכה מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב את רחוקים ומטהרם לאביהם שבשמים ע"כ. ואין כונת אמרם קרי ביה שנוי הקריאה כי אם שנוי המובן, כי ברכה ברי"ש קמו"צה ענינה גם כן כמו ברי"ש צרוי', תנה לי ברכה (שופטים א') פירשוהו מענין בריכת מים, והם חריצים שיש בהם מים מכונסים (ע"ש ר"ש ב"מ), ונראה שהונח על מקום מקוה מים שם ברכה ע"ש שכונת הדגים בתוכה שהוא מין שתחול בו ברכת הרבוי יותר מכל מיני ברואים כי ברכה הוא מקוה מים שעושים לדגים (פישטייך) כמ"ש רש"י ישעיה זיי"ן, וקהלת ב'. והכתובים יכנו ברכת הרבוי בשם דגים כמ"ש וידגו לרוב. וז"ש במכדרשב"י (בלק ק"ץ) מאי ברכו משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאין נפקין עד דיתעבדון בריכה ומגו סגיאו דמיין מההיא בריכה יפשון מיין נונין סגיאין לכמה זינין: והיה ברכה. ושני המתרגמים אונקלוס ויב"ע תרגמו והיה ברכה ותהי מברך, כונתם כמו שבכמה מקומות משמש בשם המקרה במקום תאר כמו ואני תפלה. בהיותו במערה תפלה, ועולתה קפצה פיה, שלהמדרשים הם חסרים, איש תפלה. איש עולתה, ובאמת א"צ לזה. שהמקרה המתדבקת ומתעצמת עם עצם נושאה עד שלא תפרד ממנו בשום פעם אז גוברת עליו בענין גם בשם, וטעם אני תפלה. כ"כ אני דבוק בתפלה עד שכל הקנאים הפוגעים בי אינם מזיזים אותי ממקומי ומעניני לבלי התפלל. ומצד זה ההתעצמות תאר א"ע בשם תפלה במקום תאר מתפלל, לתדירות תפלתו, ועל כוונה זו אמרו רבותינו הקב"ה נקרא משפט לא שופט (עמ"ש בעיון תפלה, המלך המשפט, ובראשית ד' ז' חטאת רובץ) כן אמר כאן ברכה במקום מברך. להורות שהברכה תתדבק ותתעצם בך עד שלא תפרד ממך בשום פעם: ונברכו בך. לא מצאנו לשון ברכה בכל המקרא כ"א בבנין הכבד הדגוש ובהתפעל שגם הוא דגוש ולא מצאנוהו במשקל קל לעולם כ"א בתיבת ונברכו, לכן אמר רוו"ה שהוא מלשון מבריך ומרכיב כלומר בך יתערבו משפחות שרי הארץ ולא תחשב כנכרי וגר ביניהם, לפיכך כתיב משפחת האדמה וכפי' הרשב"ם לקמן (כ"ח י"ד). וכ"ד רבותינו (יבמות ס"ג) שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך רות המואבי' ונעמה העמונית: וילך אתו לוט. דאתחבר עמי' בגין למילף מעובדוי, ועם כל דא לא אוליף כולי האי (מכדרשב"י ע"ח ב') יסוד דבריהם מדלא אמר עמו כ"א אתו, כמש"כ באחרי הפרד לוט (י"ג י"ד): ויעבר אברם בארץ. נכנס לתוכה כפירש"י, כי יש הפרש בין לשון עברה שאחריו שימוש מלת את ובין אשר אחריו שימוש הבי"ת, כי עם מלת את ענינו העברה מקצה לקצה כמו ויעבור את מעבר יבק, ויעבור את הנהר, אבל עם שימוש הבי"ת ענינו הכניסה לארץ גם ההתהלכות בארץ דוגמת ויעבור בכל ארץ מצרים, ולפי שאמר בפסוק הסמוך שכבר באו עד גבול ארץ כנען לכן פירש"י ויעבור נכנס לתוכה (רוו"ה): עד מקום שכם. בעבור שמ"ם מקום בשו"א סמוך אל שכם, לכן ברור כי שכם הוא שם איש לא שם מקום, וטעמו מקומו של שכם, ולא מצאנו בכל המקרא שיאמר מקום ירושלים מקום ציון וכדומה, כמו שלא תאמר עיר ירושלים עיר ציון כמ"ש הרשב"ם לקמן (ל"ג י"ח), לכן פי' הראב"ע שמשה קראו כן בשם הנודע בימיו כי בימי אברהם עדיין לא נולד שכם (הנ"ל): ויבן שם מזבח. אין ספק שלא בנה ברשות שאינו שלו בלתי נתינת רשות בעליו לבנותו. וגם עד שלא היה לו חשש שבעזבו את המקום הזה ישמשו אנשי המקום את המקודש להש"י לתשמישי עצביהם, וזה לא היה אפשר לו רק אחר לימדו את העם דעת השם והכירו דעותיהם המשובשות ונתנו לב לעזוב אותם ולהאמין בבורא עולם, ודבר גדול השמיענו הכתוב בבנין המזבח להודיענו שכבר השתדל עם תושבי העיר להודיעם דרך האמת ויסורו מדרכיהם הנשחתות ויטו שכם אחד להודות ביחידו של עולם: והעי מקדם. בכל המקרא כתיב העי בה"א הידיעה שלא כמנהג שם עצם פרטי, כי לא יתכן לומר האברהם הירושלים, ואמר הרד"ק נראה כי עיר אחרת היתה ששמה עי אבל היתה גדולה מאחרת וידועה לפיכך נזכרת בכל מקום עם ה"א הידיעה, ובערי בני עמון היתה עיר ששמה עי כמו שאמר (בירמיה מ"ט ג') שודדה עי עכ"ד, אמנם מה יענה על זבח וצלמנה בקרקר (שופטים ח') אשר פתחות הבי"ת תורה על ה"א הידיעה. ולא מצאנו בכל המקרא שיהיה שם קרקר אחר עד שהוצרך להודעה, לכן יותר נראה כי עי גם קרקר אינם שמות עצמים כ"א שמות תוארים, ונקראו כן ע"ש מקריהם, וידענו כי עי לשון חרבה ושממה הוא, ובנו שם בחרבה עיר וקראו לעיר בשם החרבה, וכן קרקר לשון הריסה הוא, ועל שמות מקומות כאלה ודאי נופל עליהם ה"א הידיעה, ואולם על עיר הנקראת על שם הבונה לא יפול ה"א ידיעה (הנ"ל): ויקרא. ת"א וצלי, וי"מ לשון הכרזה, כמו ויקראו לפניו אברך (בראשית מ"א) שהיה מכריז ומפרסם אלהותו ית', ולסבה זו נטה אהלו בין שתי עירות גדולות בית אל ועי למען ירבו הבאים לשמוע בקראו בשם ה', ובב"ר תרי לשני, ויקרא צלי, ד"א התחיל מגייר: הנה נא ידעתי. הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את (רש"י) לדבריו מלת ידעתי נפרד מן הנה נא ומחובר עם כי אשה, וזה אינו לפי הטעם דמלת ידעתי מוטעם בז"ק, גם לא ידעתי לכוין ענין הדאגה בלשון הנה נא, לכן נ"ל כי מלת ידעתי הוא מענין ידע תדע פני צאנך (משלי כ"ז) שטעמו נתינת הדעת על הדבר ושימת כוונה ומחשבה להשגיח עליו היטב (בעדאֶכטיג, בעזאָרגט, אויפמערקזאם). כלשון התלמוד יהב דעתיה ומדכר, וטעם הנה נא ידעתי, עתה הגיע השעה שאני מוכרח לתת דעתי ומחשבתי איך אתנהג (איך מוסס נון בעדאָכטיג זיין. בעזאָרגט, אויפמערקזאם) ומבאר סיבת דבר זה ואמר, כי אשה וגו'. והרגו וגו', כלומר יען שיפת מראה את בנקל יסובב מזה בין שטופי זמה והרגו אותי, מלת כי כמלת יען על הסבה, כמו כי עשית זאת ארור אתה, כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה, העשי' והשמיעה הם סבות הגורמות עונש הארור לכן הקדים לפניהם מלת כי, כן כאן היופי היא סבה להריגה הקדים לפני' מלת כי: אחתי את. ירצה הסכם בדעתך הסכמה אמתית לבלי היותך לי עוד לאשה רק כאחותי ופנויה ובזה לא תהיה מצדך ביאת איסור כלל, ואציל את נפשי ממות. כי אין לדמות ענין האישות שהיה נוהג קודם מ"ת למה שאחריו, כי קודם מ"ת היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא להנשא מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו ובין עצמו ותהיה לו לאשה (כמו שכתוב הרמב"ם ריש הלכות אישות), גם אז לא היה נוהג הגירושין בשטר כריתות, רק משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כ"ז שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין (כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים ה"ח), והוא מב"ר פי"ח שאין להם לבני נח גרושין או ששניהם מגרשין זא"ז אשתו מגרשתו וכ"ה בירושלמי, הנה בזה עצת אברהם היא נכונה מאד, כי לא היה דרך אחרת לפניו להציל את נפשו ממות ולהצילה גם היא מעשות בה המזימתה, כי גם אם הערה למות נפשו בזה לא היה מצילה מלהתעולל בה, לכן התיעץ עם שרה אשתו שבהלקחה בע"כ לאחד הנבלים, יתרצו שניהם להתיר קשור האישות והנשואין שביניהן ולא תהיה רק פנויה המותרת לכל העולם: ואף שבכל התורה שמר את התורה כתקונה, בחר בזה להתנהג כדין בני נח, כי לא היה מצווה במצות התורה וכמו שנשא יעקב שתי אחיות ועמרם נשא דודתו, לפי שראו בעין חכמתם התועליות הגדולות שיתילדו מזה (כמ"ש בס' נפש החיים למר"ח וולאזין בשער א' פכ"א), ככה שינה אברהם בזה להתנהג כדין מצות בני נח להצלת נפשו. ועוד שלא היה לו מקום קבוע לישב בו, כי כל פעם היה נוסע ממקום למקום, לא היה אפשר לו להתנהג בכל פעם עפ"י ד"ת לפוטרה בגט ולהחזירה, לכן עשה עכ"פ מה שמחויב בו מדין ב"נ, וכמ"ש (וירא כ' י"ג) ואמר לה וגו' אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא, ובאמת כשלא היה לו סבות המונעות כאשר בא עליו הצווי לשמוע בקול שרה, ולגרש את הגר התנהג כד"ת, ככתוב (וירא כ"א י"ד) וישלחה שתרגם בו יב"ע ופטרה בגיטא, ולפי שלא היתה שרה מגורשת רק מדין ב"נ לא מד"ת, לכן הותפס אבימלך לאמר לו, והיא בעולת בעל: ולשון אמרי נא אין במכוון בו אמירה בעלמא הפך האמת, שתשקר אישיות שבה ותאמר אחותו פנויה אני לבד. אבל מכוונו אמירה אמתית, שאין לה לאברהם שום התקרבות אחרת רק שהיא אחותו והיינו בהפרדה באמת ממנו ואינה רוצה להיות עוד לו לאשה, כי בכמה מקומות ישמש לשון אמירה על הוית הדבר והשתנותו ממעמד זה למעמד אחר לא על אמירה ריקנית, כמו קדוש יאמר לו (ישעיה ד') כלומר קדוש יהיה (הייליג גענאננט ווערדען, הייליג זיין), עיר ההרס יאמר לאחת (שם י"ט) רצה לומר עתידה להיות הרוסה וחרבה, משרתי אלהינו יאמר לכם (שם ס"א) פירש יהיו משרתי, לא יאמר לך עוד עזובה לא יאמר עוד שממה (שם ס"ב) רצה לומר לא תהיה עזובה ושממה, יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני (הושע ב') פירש לא תהיה בתואר לא עמי, כל לשונות אלה של אמירה יורו על הויתם והשתנותם ממעמד זה למעמד אחר. וטעם הנחת שם אמר גם על השתנות הדבר ממעמד למעמד הוא, כי עיקר שרש אמר שתי אותיות מר לשון תמורה, כמו ולא ימיר אותו כמ"ש רש"פ, שבאמירה יש בה המרת מעמדות, ממעמד הדומי' למעמד הדבור, כי בדומי' ישאר האדם במעמד אחד פשוט, וכל שיעתק אל הדבור הנה הוא ממיר את מעמד השתיקה במעמד הדבור, והונח שם אמר ביחוד אל הדבור השכלי, מפאת שיש בו תמורות בציורים וענינים שכלים (ועוד שבדבור ואמירה יוצא האדם ממעמד בע"ח מחוסרי הדבור ויבא למעמד בע"ח מדבר, כי בזה לבד האדם מובדל מכל בע"ח וזהו מעלתו העיקרית להיותו נפש חי רוח ממללא), וכן נקרא הענף המחליף באילן היוצא במקום ענף הנכרת אמיר, כמו שלשה גרגרים בראש אמיר, כעזובת החורש והאמיר (ישעיה), והוא ממלאכת הגנים כשרואין איזה ענף שכמעט אבד כחו אז כורתין אותו כדי לתת מקום להצמיח משם או סמוך לו ענף חדש והוא הנקרא אמיר, והוא ג"כ מלשון תמורה וחליפין, כטעם אם יכרת ועוד יחליף, והפעל מן אמיר יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד) דהיינו שיעלו אמירים חדשים, שיצמיח מעלתם אחר שהיו דכאים ושפלים, (או יתאמרו, ימירו ויחליפו ממעמד רשעה זו אל מעמד רשעה אחרת ע"ד היום אומר לו כך ומחר אומר לו כך עד שילך ויעבוד לזר, ובזה דומה לרישא דקרא ידברו עתק, כלומר ידברו תמיד להעתיק ולעקור עצמם (פאָרטריקקען) ממה שעומדים בו מן המדות הטובות והמעשים הנכוחים יתרחקו להתנועע מהם, וכן ילכו הלוך ופחות עד שנשארים ערום מכל מדה נכונה). וכמוהו את ה' האמרת היום, וה' האמירך. וממה שמצאנו לשון אמירה בלא אל"ף ולעמשא תמרו (ש"ב י"ט) ימרוך למזימה (תהלים קל"ט) יש סמך לדברים אלו שעיקר שרש אמירה הוא מר, וכן כאן אמרי נא כולל ג"כ השתנותה ותמורתה ממעמד האישות אל מעמד פנוי', שאיננה קרובה אליו רק מצד האחיות (נעננע דיך עהעענטזאגענד), ולמה שפירש"י את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש לכלול במאמר אמרי נא גם ענין ההפרשה והבדלה מן קשר האישות, ועמ"ש ריש ויקרא במלת לאמר: למען ייטב לי בעבורך. ר"ל ישיגני טובה בענין הנוגע אל עצמך וגופך (אין בעטרעפף דיינער), דוגמא לזה ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג') שפירושו האדמה תהיה ארורה כדי שיגיע לך צער ונזק ממנה, וכן כאן באמרך אחותי את תהיה הכנה וסבה גורמת אל השגת טובה גדולה, והטובה הגדולה היא בעבורך ר"ל בענין הנוגע בך, כי אף אם תבעלי לאחד מהם לא תהיה מצדך נבלה וטומאה, כי פנויה תהיה כאשר נסתלק ממך איסור האישות והרי את מותרת להם, אבל אם נפרש ייטיב לי בעבורך, שבסבתך ייטיבו עמדי, ואת תהי' סבה להשיגי מהם מוהר ומתן, תהיה התמיה הגדולה על אברהם אבינו אהוב ה' איך יסכים שאשתו הצדקת עם ערלים תשכב, עם התוחלת לקבל מתנות כשיבואו עליה ויחללוה והיא בעולת בעל והוא משבע מצות בני נח, ורמב"ן אמר שבאמת חטא חטאה גדולה בזה עד שנגזר על בניו גירות ד' מאות שנה, ואין נראה כן מדעת רבותינו שמנו (אבות דר"נ פל"ג) ענין זה בכלל י' נסיונות שנסה בו הקב"ה את א"א והוא עמד בכולם, ואם היה בו עון אשר חטא איך יחשבוהו לו לזכות, וכן ממה שאמרו במדרש ע"פ ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט, מהו זכירתו של אברהם על לוט, ששמע לוט שאמר אברהם במצרים על שרה אחותו היא ולא גילה הדבר לפיכך חס הקב"ה עליו, מבואר מזה דעתם שלא חטא אברהם בזה מאומה, ועוד דגזירות גירות ארבע מאות שנה שבברית בין הבתרים היה מוקדם לזמן ירידתו למצרים חמשה שנים, כי פרשת ברית בין הבתרים היא מוקדמת לפרשת לך לך לדעת רבותינו, כמו שיבא לפנינו. גם ממה שאמרו בשכר ששתק לוט על אומרו אחותי היא נעשה כבנו וירש ארץ עמון ומואב (ערש"י דברים ב' ה'), הנה אין חטא באמירת אברם. גם מלת בעבורך מתנגד לפירוש זה, כי מדרך הכתובים להשתמש במלת בעבור עם המושג המתאחר, כמ"ש (בפ' בא, בעבור זה עשה ה' לי), ולדבריהם יהיה מלת בעבור כאן על הסבה הגורמת, וזה הפך הוראתו. ועוד לפירושם איך יקדים אברהם הרווחת מוהר ומתן שהוא הטפל ויאחר בהצלת נפשו מן הסכנה שהוא העיקר. ומלבד זה יש לעורר עמ"ש רש"י ייטב לי יתנו לי מתנות, ממה שפירש (בפ' שמות א' כ') כשהיו"ד מנוקד בציר"י הוא לשון הפעיל, וכשהיו"ד בחירי"ק הוא לשון יפעל כגון וייטב בעיניו לשון הוטב, ע"ש. דעתו מבוארת שם כי ייטב ביו"ד חרוקה היא פעולה בלתי יוצאת לזולתה אבל עומדת בעצמה, וטעם ייטב לי יהיה טוב לי (עיין בדברי רוו"ה בכי תשא ל' ל"ב על לא ייסך - וכן מ"ש רש"י ולאברם היטיב בעבורה, היטיב פרעה, אינו מוכרח, כי מצאנוהו גם עומד, התיטבי מנא אמון (נחום ג') דתרגומו האת טבא, וכן כי ייטיב אל אבי (ש"א כ') פי' יהיה טוב אל אבי (ע"ש רשב"ם) כן נמי לאברם היטיב פי' לאברם היה טוב (וואר וואָהל): ויהי לו צאן. אם פרעה נתן לו הצאן והעבדים היה ראוי לומר ויתן לו כמו שנאמר באבימלך, גם לא יתכן לקרוא טובת הנאה אם נתן לו מתנה גדולה כזו עבדים שפחות צאן בקר וגמלים, והנה במלך סדום שהיה נותן לו את הרכוש לא רצה לקבל ואיך יקבלם מפרעה, אבל פירוש ויהי לו צאן כלומר נשאר לו, כענין יהי לך אשר לך, ר"ל שלא לקח ממנו את אשר היה לו, ולכוונה זו אמר אח"כ וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו לומר שלא לקחו משלו דבר (רב"ח ורא"ש) וכתיב"ע והוו לי' מדילי':

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך