תנ"ך על הפרק - ויקרא כד - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

ויקרא כד

114 / 929
היום

הפרק

ציווי העלאת נר תמיד, לחם הפנים, הַמְקַלֵּל, מכה נפש ובהמה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְנָתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָיְתָ֤ה לַלֶּ֙חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃וְהָֽיְתָה֙ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

צו את בני ישראל. פירש"י זו פרשת מצות הנרות (ופרשת) ואתה תצוה את בני ישראל לא נאמרה אלא על פרשת המשכן וכו'. וכתב הרמב"ן ואינו נכון בעיני שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה. ועוד כבר נאמר ויעל את הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה הנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר אלא צורך הפרשה זו לשני דברים ששם צוה ויקחו אליך תרומה מאת בני ישראל כלומר שיביאו שמן זית ומאור כשאר תרומת המשכן וכן עשו כדכתי' והנשיאי' הביאו את הבשם ואת השמן ואע"פ שנאמר שם חוקת עולם לדורותיכם הוא על ההדלקה ועכשיו כלה השמן שהביאו הנשיאים לנדבה וצוה שיקחו ישראל משל ציבור לדורותם שמן זית למאור כשמן הראשון. ועוד שם לא נאמר אלא יערוך אותו אהרן ובניו ויהיה על המנורה או אפי' בלא מנורה אם תשבר או תאבד בשובם מן הגולה וכאן פירש דוקא על המנורה הטהורה. (ורבותינו דרשו. כצ"ל) על טהרה של מנורה שלא יסמכה בקיסמים ובנסרות: יערוך את הנרות לפני ה'. שלא יתקן בחוץ ויכניסם לפנים: תמיד. אפי' בשבת ובטומאה. בפרשת ואתה תצוה לא כתוב בה תמיד לפי שלא הזכיר בה אלא לשון יחידי יערוך אותו דהיינו נר מערבי והוא לא היה דולק תמיד כי הי' כבה כשישראל היו חוטאים אבל כאן דכתיב יערוך את הנרות כתיב תמיד ששאר הנרות היו לעולם דולקין כמשפטם עד אור הבקר: והיתה לאהרן ולבניו. פירש"י והיתה קאי על המנחה. והרמב"ן כתב ויתכן כי והיתה חוזר על כל אחת מן המערכות: ויצא בן אשה ישראלית. כתב זה כאן לדעת האומר מפרשה של מעלה יצא שחטא בשפתיו על (אשה) ה' והוכיחו איש מישראל וינצו שניהם ויחר אפו ויקלל. ופי' ויצא פי' הרמב"ן שיצא ממקומו שהיה שם או מאהלו ובא בתוך העם וינצו שם. ופי' במחנה כי היה המסיבה במחנה ושמעו אותו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האהלה. ופי' בן הישראלי' ואיש הישראלי להורות כי גוי הבא על בת ישראל הוולד כשר ומכל מקום פגום הוא לכהונה כ"ש שאינו ישראלי בשמו לענין היחס בדגלים ובנחלת הארץ כי לשמות מטות אבותם ינחלו. ומה שדורש בת"כ מלמד שנתגייר לא היה צריך לגירות אלא כמו כל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים אלא נתכוונו לומר שהלך אחר אמו ונראה כישראל וזהו בתוך בני ישראל שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחר אביו להיות במצרים: ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה. כתב הרמב"ן דורש בת"כ כאשר צוה אף לסמיכה ולדחייה ולתלייה וללא תלין. ור' אברהם כתב שעשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה. ואינו נכון שיהא הכתוב על העתיד. ופשוטו וירגמו אותו אבן כי עשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה כי כן דרך לכפול בכל השומרים מצות השם כמו שכתוב בפרשת פסח ובפרשת הפקודים ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. והנכון בעיני מפני שפרט תחלה בסקילה ואחרי כן חזר לומר ובני ישראל עשו שפירש הכתוב לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד המקלל ורגמו אותו ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר צוה ה' את משה לא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי אלא לבער הפגום מתוכם: משפחת גר. פירש"י זה הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה. וכתב הרמב"ן וא"כ פי' הפסוק או לעקר ומשפח' גר וקורא ע"ז עקר לפי שחייבין לשרש אחריה ולעוקר'. ואנקלוס תרגם לארמאי והוא הנכון ופי' עקר לשון שורש פי' שנאחז ונשרש בישראל. ואמר משפחת גר שהגר ותושב שהשיגה ידו עמנו הוא גרם למה שמך עמו שימכר לעקר משפחתו וצוה הכתוב שתהיה לו גאולה והיא מצות עשה לכל ישראל שיגאול אותו ואחר כך צוה בקרובים שהם קודמים. וטעם המצוה ברור כדי שלא ילמד ממעשיהם כי בשאר הנמכרים הגאולה בקרובים רשות. ולכך אמר כאן כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם לומר אע"פ שאין הגר תושב והעקר חייבין במצות היובל לא יקנו את עבדי להם לעבדים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך