תנ"ך על הפרק - ויקרא כג - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא כג

113 / 929
היום

הפרק

פָּרָשַׁת המועדות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיהוָ֖ה רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין׃וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ׃וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַיהֹוָֽה׃בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָה֙ עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַיהוָ֗ה עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת יְּהוָ֑ה וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַיהוָֽה׃אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־יְהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן׃וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽיהוָ֔ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ׃בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת׃לְמַעַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י יְהוָ֑ה אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אלה הם מועדי. לפי הפשט אריכות לשון הוא. אבל הענין דכמו דימי מועדות המה מקראי קודש לנו כאשר יבואר בסמוך משמעות מקרא קודש. כך המה מקראי קודש להקב״ה כ״י לענין הליכות עולם שהוא עשה ימים אלו לר״ה לענינים פרטים. וכדתנן ריש מס׳ ר״ה ארבעה ראשי שנים הם. בפסח על התבואה. ובעצרת על פירות האילן. ובחג על המים כו׳. וא״כ משמעות זה המקרא כך מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש. מה ששייך לנו אלה הם מועדי אלה ולא זולתם. וא״כ אין משמעות האי אלה כמשמעות אלה מועדי ה׳ דבסמוך. דשם משמעו שמונה והולך המועדים וכאן משמעו אלה דיקא קבעתי אותם להליכות עולם ולצרכי ב״א. והנה משמעות מקראי קדש השייך לנו בהרבה אופנים הוא. א׳ כבוד היום באכילה ושתיה ומלבושים. ב׳ קיבוץ עם לשם ה׳ כהרמב״ן גם שנקרא אותם יום קודש כך פי׳ הת״כ. והוא שצוה להתפלל אז כפרש״י שבועות די״ד ב׳ בד״ה לא קראו מ״ק והכי ת״י ישעיה א׳ עה״פ כי תבואו לראות פני חדש ושבת קרא מקרא יע״ש. ועיין מש״כ בספר שמות י״ב ט״ז. ולפי דברינו יבואר מקרא ד׳ אלה מועדי ה׳ מקראי קדש. שהקב״ה קרא אותם מקראי קודש ליום הדין אשר תקראו אותם במועדם. שאז תקראו גם אתם. מש״ה שינה הכתוב שם והקדים מקרא קודש לתקראו אותם ולא כמקרא הזה ולהלן ל״ז דכתיב אשר תקראו אותם מקראי קודש: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו׳. כבר הקשו חז״ל בת״כ מה ענין שבתות אצל מועדים כו׳. ולפי הפשט כתב הרמב״ן ז״ל שבא ללמד כי גם בבוא אחד מן המועדים בשבת לא תדחה מצות שמחת יו״ט את השבת. ולא נימא דהוא כמו מוספי יו״ט שדוחה שבת ואפילו לר״א בפסחים דס״ח דס״ל שמחת יו״ט רשות מודה בשלמי שמחה שהוא מצוה. ומכ״מ אינו דוחה שבת. שבת שבתון. שבתון משמעו בכ״מ להקטין השביתה. מש״ה כתיב ביו״ט שבתון משום דמלאכת אוכל נפש מותר. אבל בשבת בראשית כתיב בכ״מ שבת. ובמקום דכתיב שבת שבתון אין משמעו להקטין השביתה שהרי כתיב שבת. אלא להצעיר זמן השביתה היינו שאין בו תוספת. והיינו דאיתא במס׳ מו״ק ד״ג נאמר שבת שבתון בשבת בראשית [הכי עיקר הנוס׳ כמו שהובא בתוס׳ ר״ה ד״ט א׳ וכ״ה הנוס׳ בשאלתות כת״י כמש״כ בהע״ש סי׳ קי״ב בס״ד]. ונאמר שבת שבתון בשביעית מה שבת שבתון בש״ב לפניו ולאחריו מותר כו׳. אבל מכ״מ אינו סותר הדרש מתשבתו שבתכם דתוספת שבת ויו״ט אסור במלאכה [לדעת רוב הפוסקים] אלא לא כתיב שבת שבתון בש״ב רק במקום מצוה. היינו כמו בפ׳ תשא ויקהל גבי מלאכת המשכן. וכן כאן בשבת שחל בו יו״ט מותר לבשל וכדומה לצורך יו״ט משום מצוה דשמחת יו״ט : מקרא קדש. כל אופני משמעות מקרא קודש דיו״ט כשבא בחול כמש״כ לעיל יש ג״כ כשבא בשבת. רק כל מלאכה לא תעשו. כמו שבת דכל השנה: בכל מושבותיכם. לפי הפשט הוא טעם על מה דשמחת יו״ט אינה דוחה שבת כמו כמה מצות שזמנן קבוע ודוחות אה״ש. או משום שנאמרו לפני הדבור כדאיתא ביבמות ד״ח ה״נ יו״ט כתיב בפ׳ בא הוא לבדו יעשה לכם. ופירש הכתוב הטעם משום דשבת שוה בכ״מ ביום השביעי. ויו״ט דתליא בקביעות החודש אינו ידוע במרחקים ממקום הקביעות וע״כ עושין שני ימים. וא״א לדחות שבת הקבוע בכל מושבותיכם. וזה הטעם איתא במסכת סוכה רפ״ד לענין גזרה דרבה דמשום דלא בקיאין בקביע דירחא גזרו על לולב ושופר שלא תדחה שבת. אלא דשם מיירי בדבר שאינו מלאכה מה״ת והפסוק נתן זה הטעם עצמו באיסור מלאכה מה״ת . ועי׳ להלן מקרא כ״ט מש״כ שם ועוד להלן כ״ה ט׳: אשר תקראו אותם במועדם. לא מועיל קריאת ב״ד למטה אלא במועדם למעלה. ואינו מועיל קביעת ב״ד אלא בקביעות החודש או העיבור. ובזה האל גומר על ידם. אבל עצם המועד אינו תלוי בב״ד לקרא ביום אחר או בחדש אחר כמו שעשה ירבעם: פסח לה׳. גם זה העת נקרא יום מועד שהרי בזמן הבאת קרבן אסור במלאכה והוא מקרא קודש להלל שבשעת פסח. ומש״ה כתיב כאן בין הערבים שלא נקרא מועד אלא אחר חצות זמן פסח כדאיתא בירו׳ ר״פ מקום שנהגו. ועי׳ מש״כ בפ׳ פינחס: חג המצות לה׳ שבעת ימים וגו׳. זה השם הוא בשביל מצות ה׳ לאכול בו מצות. וכן להלן חג הסכות שבעת ימים לה׳. כך משמעו. משא״כ שם חג הקציר חג האסיף אינו אלא ע״ש שבא באותו עת. ושינה הכתוב הלשון דכאן כתיב שבעת ימים אחר לה׳. ושם כתיב חג הסכות שבעת ימים לה׳. היינו כמש״כ בפ׳ בא דחג המצות בלשון תורה אינו אלא יום הראשון ולא כחג הסכות שבלשון המקרא הוא שבעת ימים מש״ה כאן משמעו ובחמשה עשר יום וגו׳ חג המצות אותו יום הוא חג והמצוה בו שאז שבעת ימים וגו׳ אבל בחג הסכות חג הסכות הוא שבעת ימים: והקרבתם אשה לה׳. לא ביאר הכתוב כמה ומזה דרשו אם אין פרים הביא כבשים. דא״א לומר דבמדבר לא הביאו כל המוספין עד שנאמר פ׳ מוספין בערבות מואב. שהרי שעיר ר״ח קרב בשמיני לדעת חז״ל שהנשרף היה שעיר ר״ח והיה להם הכרח ע״ז כמש״כ לעיל במקומו. אמנם לפי הפשט אע״ג שנזהרו להקריב במדבר במועדים מכ״מ לא נזהרו להקריב אותו הסך שבא״י אלא איזה אשה. ומש״ה בעצרת שכבר הקריבו שתה״ל לא כתיב מוספין כלל. ואע״ג דעומר ושתה״ל לא קרב במדבר כדתנן במנחות פ״ג שכל האמור בת״כ לא קרב במדבר. היינו שלא היו מוזהרין להשיג עומר ושתה״ל מתבואת הארץ. אבל אם היה מזדמן במשך ארבעים שנה עומר ושתה״ל מנחה חדשה הביאו גם במדבר ועי׳ מש״כ לעיל ב׳ י״ד. ודוגמא לזה איתא בבכורות ד״ה ר״ל אמר לא קדשו בכורות במדבר ואי׳ שם דאי הקדישו קדשו אלא שהוצרכו לקדש משום שלא נצטוו ע״ז. ומעתה אם הזדמן להביא שתה״ל לא נצטוו להקריב מוספין עוד שהרי הוא אשה. אבל מכל מקום היו מקריבין במוספין בשלימות מצד הידיעה למשה מהר סיני שכך יהיה הצווי. ומש״ה הקריבו שעיר ר״ח גם כן: והבאתם את עומר ראשית וגו׳. לשון את עומר אינו מדויק דמשמע עומר הידוע. אלא מכאן מוכח דאפילו לא נקצר בשביל הקרבה אלא עומר ראשית קצירכם בשביל עצמכם ג״כ כשר. וכדתנן שלהי פר״י מצותו לקצור מן הקמה לא מצא יביא מן העומרים. פי׳ אפילו נקצר שלא לשמה. ובגמ׳ הביא מדכתיב תקריב היינו משום שבא לרבות עוד כמה דברים מזה היתור תקריב מכ״מ. אבל זה הדין היה אפשר ללמוד מזה הלשון: לרצונכם. משמעו בכ״מ שיהא להפקת רצונכם והיינו דאיתא במנחות ובסוכה פ״ד דתנופת העומר בא לעצור רוחות רעות וטללים רעים. ולא כתנופה דשלמי יחיד שלא בא לזה התכלית ועי׳ מש״כ לעיל כ״ב כ״ט בהר״ד בבאור המדרש עה״מ גשם נדבות תניף אלהים: ממחרת השבת. היינו יו״ט. והא דנקרא כאן שבת היינו משום דבקרבנות בהמ״ק איירי ואין נ״מ בין שבת ליו״ט דקרבנות חובה וקבוע זמן מקריבין גם בשבת ונו״נ אסור גם ביו״ט. משא״כ במדינה נקרא יו״ט שבתון להקטין השביתה דאוכל נפש שרי: בן שנתו. שנה שלו ולא של מנין עולם. אבל בתו״מ כתיב סתם בן שנה דא״א לטעות בבן שנה של מ״ע דא״כ בר״ה ליכא תמידין ומוספין. וכבר כתבנו לעיל פ׳ תזריע: עד עצם היום הזה. בכ״מ דכתיב עצם משמעו יום ולא לילה. אם לא שמוכרח לפרש בא״א כמו ביוה״כ ולהלן במקרא כ״א אבל כאן משמעו כמו בכ״מ. ומכאן למדנו דעד ולא עד בכלל. ולא כמשמעות המקרא בכ״מ דקיי״ל עד ועד בכלל. אבל כאן א״א לפרש הכי דא״כ דכל היום אסור למאי כתיב עד עצם לכתוב עד היום הזה אלא ע״כ עד ולא עד בכלל. ואותו היום מותר ומש״ה פי׳ הכתוב עד עצם ללמדנו דרק האיר היום מתיר וכדתנן בפ׳ העומר. [ור׳ יהודה דס״ל יום הנף אסור ומפרש עד בכלל כמו בכ״מ מפרשי בגמ׳ דמפרש עד עצם עד עיצומו של יום פי׳ לאפוקי תוספת כמו משמעות זה הלשון ביומא דפ״א על עיצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על תוספת. וה״נ בא למעט תוספת לאחריו. ובזה מתיישב יפה לשון הגמ׳ הנ״ל שהובא בג׳ מקומות שם ובר״ה וסוכה ומבואר בהע״ש סי׳ קס״ז אות ב׳]: וספרתם לכם. סתם ספירה משמעו בלב כמו ספירה דזב וזבה. ולשון תמימות הוא כמשמעו שלא נימא דאם חל יו״ט של פסח באמצע השבוע מיקרי בכלות השמע שבוע אחד. מש״ה פירש הכתוב שהיו שבועות תמימות מיום ליום. זהו עיקר הפשט אלא משום דא״כ מיותר הא דכתיב תספרו חמשים יום שהרי כבר למדנו מדכתיב שבע שבתות תמימות מש״ה דריש ריב״ז במנחות שבא לאפוקי מדעת הצדוקים. ורבא דחי דאפשר שבא ללמד ספירה בפה: תביאו לחם תנופה. משמע שיביאו לבהמ״ק לחם אפוי במושבותיכם. ובאמת אינו כן כדתנן בפ׳ שתה״ל דאפיתן בפנים ואין מביאין אלא סלת אלא מש״ה הדגיש האל״ף של תביאו כדי לפרש תביאו על הקרבה. והבאה חזקה הוא. כמש״כ בס׳ בראשית מ״ג כ״ו. אבל הבאה לבהמ״ק לא היה לחם. והיה ראוי לכתוב תקריבו לחם אלא משום שאין הלחם קרב כלל. והא דכתיב והקרבתם מנחה חדשה. הוא בדרך כלל המנחה והמצורף לה כאשר מבאר והולך היאך קרב מנחה חדשה היינו שיביאו למזבח לחם ומצורף לה שבעה כבשים וגו׳ וכ״ז נקרא מנחה חדשה בשביל שבא לתכלית הלחם אבל הלחם בעצמו אינו קרב מש״ה כתיב תביאו. [והנה בשבת דקל״א א׳ אי׳ לר״א תביאו רבויא הוא. עי׳ פרש״י ונראה לי שהוא משום הדגש והוי כמו כפול]: שבעת כבשים וגו׳ יהיו עולה לה׳. שינה הכתוב כאן שהקדים כבשים לפר ואילים משא״כ בכה״ת. הן איתא במנחות דמ״ה ב׳ דמדשינה הכתוב כאן סדרן מסדר הכתוב במוספין ש״מ דלא האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים אבל מכ״מ לא משום זה שינה הכתוב כדי שלא נטעה אלא ה״ק בגמ׳ דמדשינה הכתוב למדנו שכך הוא. אבל עדיין יש להבין למאי שינה הכתוב בשתה״ל. וגם לשון יהיו עולה אינו מדויק לשון יהיו. ובמנחות דמ״ו דרשו מכאן שמעכבין זא״ז. אבל לפי הפשט מרומז כאן תכלית קרבנות הללו שלא כתכלית הכבשים תכלית הפר והאילים. דעיקר שתה״ל בא לרצות ולהביא ברכה בקציר כמו שביארנו בענין תנופה דכתיב לרצונכם. והקב״ה קבע מין כבש לתכלית שפע פרנסה כמו כבשי התמיד שבא לכך באה״ק כדכתיב את קרבני לחמי לאשי וגו׳ כמו שיבואר שם מש״ה בעומר בא כבש. וכן בשתה״ל הכבשים לעולה הוא לזה התכלית אבל הפר והאילים באין לדורון בשעת הבאת הכבשים והלחם. וכיב״ז יש בשלמי יחיד כמש״כ לעיל כ״ב י״ח ובס׳ דברים י״ב ו׳. ומש״ה הקדים הכבשים. וסיים המקרא דפר והאילים יהיו לעולה לה׳ היינו לדורון. ומש״ה כתיב תמימים אחר כבשים אע״ג דגם פר ואילים המה תמימים מכ״מ ייחד הכתוב בפירוש אצל הכבשים שהן עיקר המרצים אז. וכבר ידוע דבכל שמפורש בו האזהרה אזהרתו חזקה ממקום שאינו מפורש: על לחם הבכורים וגו׳ על שני כבשים. משמעות על בכאן הוא בשביל. תכלית התנופה הוא בשביל זה ובשביל זה. ומסיים המקרא יהיו לה׳ היינו הכבשים פי׳ האימורין: לכהן. הוא הלחם ובשר השלמים. וכמו תנופת החלבים עם חו״ש הניפום יחד כדי לקדש החלבים שהן חלק גבוה יחד עם חו״ש חלק הכהנים. כך תנופת הכבשים עם הלחם לחברם יחד ומשניהם ירימו חלק גבוה וחלק הכהנים. זהו פירוש הכתוב לפי פשוטו והדרשות ידוע. והנה היה בעצרת שלמים ולחם חמץ בשביל לעצור רוחות רעות וטללים רעים לקציר השנה. כמו שהיה בסכות כל יחיד מביא תודה שהוא שלמים עם לחם חמץ כמו שביארנו לעיל שהיה מנהגם כך לפני הגשם. אלא דשם היה כל יחיד מביא בפ״ע משום שהגשם היה בא לכל אחד לפי זכותו כדאיתא בתענית ד״ט דגשם בשביל יחיד. אבל רוחות וטללים היה בשביל צבור מש״ה היה קרבן צבור: וקראתם בעצם היום הזה. כבר ביארנו דעצם בא לדייק או יום ולא לילה. או במקום שא״א לפרש כן ע״כ בא לדייק למעוטי תוספת. וכן בזה המקרא א״א לפרש ולא לילה שהרי חג של עצרת קדוש מבערב כמו כל מועדי ה׳. אלא בא ללמדנו שלא לעשות מקרא קודש אלא בלילה ולא מבע״י. ומכאן נהנו ישראל שלא להתפלל בעצרת מבע״י. ולא כמש״כ המג״א הטעם משום דכתיב תמימות דאם כן בכל לילה שבין פסח לעצרת נמי ותו דתמימות בשבועות כתיב ואין עונין שעות אלא לימים. אלא העיקר הוא כמש״כ דמעצם הוא דנ״ל הכי : ובקצרכם וגו׳. לעיל בפ׳ קדושים כתיבי אזהרות הללו בחקי ה׳ המביאים לידי שלום כמו שביארנו במקומו וכאן סדר הכתוב אזהרות הללו במקום שהזהיר הכתוב על מצות שמביא שפע ברכה. ה״נ עזיבת לשו״פ ומתנות עניים מביא לידי ברכה כמו דתנן במס׳ אבות דגזל מ״ע מביא לידי בצורת ר״ל: יהיה לכם שבתון. מכאן למדו חז״ל בשבת דכ״ד ובכ״מ דיו״ט עשה אע״ג דבגמ׳ הביאו שבתון עשה מכ״מ עיקר ההוכחה מדכתיב בר״ה יהיה לכם שבתון בלשון צווי. ומכאן למדנו בכל מועדי ה׳ דכתיב שבתון. [ונראה דאע״ג דרב אשי הוא שאמר דיו״ט הוי עשה ול״ת ואמוראי קמאי פליגי ע״ז מכל מקום בר״ה הכל מודים. כי סתמא דגמרא הוא במסכת ראש השנה דף ל״ב ב׳ ובזה מיושב קו׳ הטורי אבן על שיטת ר״ת יע״ש] זהו דרשת חז״ל. ועוד לאלוה מלין אמאי פירש הכתוב אזהרת עשה זו ביחוד בר״ה. עוד יש להבין הא דכתיב כאן זכרון תרועה ובאמת המצוה להריע בפועל כמו שכתוב בפ׳ מוספין יום תרועה. וא״כ מהו זכרון. עוד יש להבין מה זה פי׳ הכתוב תרועה והלא אין תרועה בלי תקיעה. אלא כ״ז רמז על ענין קדושת היום ומוראו. והנה בפ׳ בהעלתך כתיב וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם וגו׳ וכי תבאו מלחמה וגו׳ והרעתם וגו׳ והקבלה ידועה שאין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה לפניה ולאחריה. אלא המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה. דביום שמחה התכלית הוא התקיעה שהוא לשמחה. והתרועה בא לצרוף ובא להזכיר ולהתעורר לשמור עצמו שלא יהא אחרית שמחה תוגה כדאי׳ שלהי קידושין סקבא דשתא ריגלא. משא״כ ביום רעה של המלחמה וכדומה עיקרו התרועה והתקיעה באה עמו לצירוף שלא יתייאש מן התקוה והגאולה. ומעתה דכתיב בר״ה יום תרועה למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין ולא תרועה בלבד אלא זכרון תרועה שיהא נזכר שהוא יום תרועה ולא לחנם הוא זה. והיינו דאי׳ בר״ה דכ״ח בהא דאמר רבא התוקע לשיר יצא מ״ד התם אכול מצה א״ר והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא. [ונוס׳ זו אינו כפרש״י לחלק בין מצה לשופר משום דמצה נהנה באכילתו משא״כ שופר אין בתקיעתו הנאה. ולא היה לפני פרש״י נוס׳ זו אלא כמו שהובא הנוס׳ בר״ן אבל הכא מתעסק בעלמא הוא] והכונה דלשון זכרון תרועה משמעו שיהא נזכר ענין התרועה ולא תוקע לשיר וקמ״ל שאינו לעיכובא. הא מיהא המצוה הוא שיהא נזכר תכלית המצוה באותו יום. וע״ז הקדים הכתוב יהיה לכם שבתון. ולפי משמעות הלשון הכונה תקחו לכם איזה שעה שבתון מכל מלאכה וענין רק לחשוב בענין היום שהוא זכרון תרועה. וזהו הבדל הלשון דבכל יו״ט כתיב שבתון דמשמעו כל היום הוא שבתון ממלאכת עבודה. אבל בר״ה כתיב יהיה לכם שבתון משמעו לקחת איזה שעה על שבתון מכל ענין : אך בעשור וגו׳. לפי דכתיב בראש מועדי ה׳ ששת ימים תעשה מלאכה. וביארנו אם חל יו״ט בחול מצוה לעשות מלאכת א״נ. אך בעשור וגו׳: השביעי הזה. מיותר. ולא דמי להא דכתיב לעיל בפסח ובחמשה עשר יום לחודש הזה. דהתם לא כתיב הראשון הזה. אבל כאן כתיב השביעי ומה בא לסיים הזה. אלא קאי על הפ׳ הקודמת שנזכרתם בר״ה וכדאיתא במס׳ ר״ה ט״ז דכל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה. והיינו משום שאין יוה״כ מכפר כ״כ. וע״ע להלן בר״פ דסכות: בעצם. כבר נתבאר דעיקר משמעות עצם הוא יום ולא לילה מש״ה כאן דכתיב עצם אי׳ ביומא דפ״א דחמש קראי כתיב חד לאזהרה דיממא וחד לאזהרה דלילי. ועצם בא למעט תוספת יוה״כ מעונש ואזהרות לאו: כי יום כפורים וגו׳. זה טעם על ועניתם את נפשותיכם משום דיום כפורים הוא ותענית סגולה לכפרה. כמש״כ הר״מ הל׳ תענית: כי כל הנפש וגו׳. הוא טעם על איסור מלאכת א״נ משום שאסור לאכול. מבואר הא אי היה מצוה לאכול ביוה״כ כמו בשאר מועדות היו רשאין אע״ג שעונש מלאכה בכרת. וכמש״כ לעיל ג׳ דראוי היה שידחה מצוה די״ט את איסור שבת דבכרת לולי דשבת קביעא ויו״ט אינו קבוע יומו כ״כ בכל ישראל: והאבדתי וגו׳. בת״כ תניא לפי שה״א כרת בכ״מ ואיני יודע מהו כשה״א והאבדתי וגו׳ לימד על הכרת שהוא אבדן הנפש. פי׳ מכאן למדנו בכל כרת. ובספרי פ׳ חקת תניא שהכרת היא המיתה ולמד ג״כ ממק״א. ושניהם אמת. מיהו פי׳ הכתוב אבדן הנפש במלאכה. ובכ״מ שמפורש הוא חמור יותר כמש״כ כ״פ. והיינו כמש״כ הספורנו שהעושה מלאכה ביוה״כ ה״ז להכעיס או אינו מאמין בקדושת היום. משא״כ האוכל ה״ז לתיאבון: כל מלאכה לא תעשו. מיותר לגמרי. כדי להסמיך למקרא שבת שבתון. דאע״ג דעיקרו בא לשארי עינוים דסמיך להא דועניתם וגו׳. מכ״מ קאי ג״כ על מלאכה או לעשה או לענין קניבת ירק והיינו דתניא בשבת דקי״ד ב׳ מניין ליוה״כ שחל בשבת שאסור בקניבת ירק ת״ל שבתון שבות וכל הסוגיא ומסיק לעשה. והיינו מקרא זה ולא כפרש״י שם. ובהע״ש שאי׳ קס״ז א׳ נתבאר היטב ואכ״מ: שבת שבתון. ביומא דע״ד למדו מזה חמש עינוין. וכתיב בהו שבתון להקטין האיסור שאינו בכרת אלא בעשה. ושיטת גאוני קדמאי והרמב״ם ז״ל שהוא מה״ת וכבר יישבנו בהע״ש סי׳ קס״ז כל הקושיות שהקשו התוס׳ והרא״ש ע״ז. והא שלא פירשו חז״ל האי שבת שבתון כמו בשבת בראשית דכתיב כ״פ שבת שבתון ובא למעט מתוספת כמו שביארנו היינו משום דביוה״כ כתיב מפורש בזה המקרא מערב עד ערב דמשמעו תוספת. וע״כ בא לרבות שארי עינוין דבעשה. והא דבשבת בראשית לא מתפרש על איסור שבותין. משום דבשבת למדנו זה הדין מדכתיב למען ינוח עבדך וגו׳ כמש״כ הרמב״ם הל׳ שבת פכ״ד הל״ב. וע״כ בא למעט תוספת שבת. אבל ביוה״כ משמעו בא״א. וכיוב״ז בפי׳ בעצם. בכ״מ בא למעט בלילה וביוה״כ בא למעט תוספת מכרת ולאו כמש״כ לעיל: תשבתו שבתכם. הוא מיותר. וידוע דרשת חז״ל שבא לרבות תוספת בשבת ויו״ט. וכבר נתבאר כ״פ דמכ״מ במקום מצוה אין בו תוספת. ומש״ה כתיב במקום מצוה שבת שבתון. וכמש״כ לעיל מקרא ג׳ מקור הענין במו״ק ד״ג. והוכחות ע״ז ממשניות בשבת פ״א ופ״ב. ובזה אינו דומה לתוספת יוה״כ שאסור לאכול אפי׳ תרומה וקדשים בזמן תוספת : לחדש השביעי הזה. דייק הכתוב הזה. משא״כ בפ׳ מוספין דפינחס לא כתיב בחה״ס הזה. והוא דמשום דבזו הפ׳ כתיב הבאת קרבנות יחיד בחג וכן לקיחת ד׳ מינים שהוא מועיל לגשמים. וכ״ז תליא בשופר דר״ה שקודם לו. כפשטא דקרא תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. ומשמעות חגנו אינו אלא סכות שהוא סתם חג. משא״כ ר״ה לא מיקרי בל״ת חג כלל. והא שדרשו חז״ל ע״ז המקרא איזה חודש שהחג מתכסה בו הוי אומר זה ר״ה אינו אלא מדיוק לשון בכסה בה״א דמשמע לשון כסוי והכי מבואר בזוה״ק. אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שר״ה והשופר הכנה ליום החג ש״ס ופי׳ בכסה לשון הכנה כמו ליום הכסא יבוא ביתו. ופי׳ שמשפט זה היום הוא הכנה לחג הסכות שאז נידונין על המים שבזה תלוי פרנסת כל השנה. וזה דבר הנביא (הושע ט׳) לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומה תעשו ליום מועד וליום חג ה׳. פי׳ אחר שהקרבנות אינם באים לרצון מה תעשו ליום מועד זה ר״ה. וליום חג. זה סוכות. שבאלו הימים תלוי פרנסת ישראל. מעתה מובן הא דכתיב בפ׳ זו הזה ללמדנו דתכלית חה״ס נגרר אחר הנעשה בר״ה שתקעו בשופר ונזכרו לטוב. אבל מוספי החג דשבעים פרים עולה לשבעים אוה״ע כדאי׳ בסוכה דנ״ה ב׳ וברבה איכה פ״א ובכ״מ . מש״ה לא כתיב בפ׳ מוספין הזה. באשר שאין הצלחת אוה״ע שייך בהנהגת ישראל בר״ה הקודם: חג הסכות שבעת ימים לה׳. שם חה״ס נקרא בשביל מצות ה׳ לעשות סוכה משא״כ חג האסיף הוא בשביל שאז מאספים התבואה. והשמחה בא בטבע האדם כמש״כ בפ׳ משפטים: עצרת היא. תכלית המועדים מה שרצה הקב״ה שיתאספו ישראל לירושלים וליראות בעזרה הוא כדי ללמוד חכמה ומוסר מן הכהנים. שהרי בירושלים הוא מקור לכל דבר ה׳ ומשם למדו איך להתנהג בשובם אחר החג לביתם. והנה בימים הראשונים של החג היו כל ישראל טרודים בראיה ובחגיגה ובשלמי נדר ונדבה הבא בחוה״מ מכל השנה. ורק ביום אחרון של חג שוב לא היה קרבנות ראיה וחגיגה אלא מי שעבר ולא הביא בראשון וזה אינו כדין כמש״כ הרמב״ם הל׳ חגיגה פ״א. ומש״ה לא היה מצוי. ונו״נ אינו בא ביו״ט ורק שלמי שמחה היו מביאין והיו כל ישראל פנוים אז לקבל מוסר ותוכחה. ומש״ה נקרא יום השמיני עצרת: עולה ומנחה זבח ונסכים. האי זבח אינו שלמים. כמו בכ״מ דכתיב סתם זבח שהרי בק״צ אנו עסוקים וצבור אין להם שלמים זולת בעצרת. אלא פי׳ זבח כאן היא ג״כ עולה. ונקרא ג״כ זבח בשם הכולל לכל קרבן בהמה. והא דכפל הכתוב עולה וזבח. היינו משום דשני דברים יש בעולה ההקטרה כליל על המזבח. וזה נקרא עולה. ושחיטה וזריקת דם נקרא זבח. והיינו שסמך הכתוב מנחה לעולה ונסכים לזבח דעולה ומנחה שניהם נקטרים על המזבח. וכן סמך נסכים לזבח דשניהם באופן א׳ זריקה המשתברת וכן להבדיל בחיוב ע״ז חייבין על זריקה המשתברת ופרש״י סנהדרין דס״ב ב׳ ד״ה שבר מקל. דדמי לשחיטה כו׳. והתוס׳ בע״ז דכ״ט ב׳ כתבו דמניסוך גמרי לה. הרי דשחיטה וניסוך דמי ענינה להדדי. ומה שהקדים הכתוב עולה שהוא הקטרה לזבח שהוא שחיטה וזריקה הקודמת. היינו משום דבקרבן עולה העיקר הוא ההקטרה. ומש״ה הקטרת עולה קודם לחטאת משא״כ בחטאת העיקר הוא הדם. ומש״ה דם חטאת קודם לדם עולה: ומלבד מתנותיכם. המחויבים ליתן לה׳ כמו בכור ומעשר וכדומה חייבי קרבנות שבכל השנה ואין עולין לירושלים להביאם עד בוא המועד. וכ״ז חוץ מנדרים ונדבות שבכל השנה וברגל: אך בחמשה וגו׳. לפי הדרש קאי האי אך רק על השלמה דשמיני ועל הסמוך לה לקיחת ד׳ מינים. אבל חגיגה כל שבעה היה גם בפסח. אכן כבר ביארנו כ״פ דבמקום שהמצוה מפורש בתורה היא עיקר יותר מהלמד משם. וכן דוקא באספכם את תבואת הארץ. ודרך האדם להיות שמח וטוב לב. המצוה לחוג כל שבעה ברבוי נו״נ. ותהיה השמחה בלולה בשמחת שלמים. וכמש״כ עוד בפ׳ ראה עה״פ חג הסכות וגו׳ כי יברכך. משא״כ בפסח אין בו חגיגה כל שבעה אלא להשלמה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ג ט״ו: שבעת ימים. לפי הפשט הוא כמש״כ דבכל שבעה היו מקריבים ראיה וחגיגה ונו״נ. משא״כ בשמיני לא היה אלא שלמי שמחה. ורק השלמה למי שלא עשה כדין ולא הביא בראשון: ושמחתם לפני ה׳. לפי הדרש קאי על ד׳ מינים ולפי הפשט הוא הוספת שמחה בבהמ״ק. והכי אי׳ בירושל׳ סוכה פ״ג הי״א כתיב ושמחתם וגו׳ אית תנוי תני בשמחת לולב הכ״מ אית תנוי תני בשמחת שלמים הכ״מ. וע׳ בס׳ דברים ט״ז ט״ו: בחדש השביעי. לפי שתלה הכתוב באספכם את תבואת הארץ. והיה ס״ד שאם נתאחר האסיף עד חודש השמיני יש לחוג בשמיני וכמו שדחה אותו ירבעם לשמיני מש״ה הזהיר הכתוב דוקא בחודש השביעי: כל האזרח וגו׳. כפל המקרא להזהיר כל האזרח על ישיבת הסוכה. משום דתכלית המצוה לפי הפשט לצאת מישיבת קבע לדירת עראי כדי שישימו בעלי האסיף אל לב שמכ״מ אינם כתושבים בארץ אלא כגרים. וכמו שאמר דוד כי גרים אנחנו תושבים ככל אבותינו. ולפ״ז הייתי אומר דמצות סוכה לא ניתן אלא לבעלי קרקע בא״י ויש לו אסיף ולבו רחב עליו אבל עני הנודד א״צ למצות סוכה מש״ה חזר והזהיר כל האזרח וגו׳ ופירש הטעם ע״ז במקרא הסמוך: למען ידעו וגו׳. כדי שלא יהיו מתיאשים מן החיים הטובים אפילו אין להם אחוזת נחלה ושמחה טבעית מכ״מ ידעו ממצות סוכה כי ניתן לזכור ישיבתם בסכות בהוציאו אותם וגו׳ והרי היה אז מכ״מ שמחת עולם על ראשם. והרי אני ה׳ אלהיכם. מנהיג ומשגיח עליכם לעולם ואין מעצור ממנו ית׳ להשפיע טובה וברכה גם בלי אחוזת נחלה. ועדיין יש להתבונן על לשון האזרח דמשמעו תושב ישראל ולא גר אלא שנתרבה מכל האזרח אפילו גרים כדאי׳ בסוכה דכ״ח. ומכ״מ הרי מבואר דעיקר המצוה שייך בישראל תושב. אלא יש עוד לאלוה מלין במה דסמך המקרא מצות ישיבת סוכה ללקיחת ד׳ מינים. והרי לפי סדר הפ׳ היה להקדים מצות ישיבת סוכה לבאר מהו חג הסכות ואח״כ הוספה של ד׳ מינים. אלא בא ללמדנו דמענין וכונה אחת המה באים. וכדאי׳ ברבה עה״פ נעימות בימינך נצח. שלקיחת ד׳ מינים באים להורות לנו שאנו כמו שבים מן המלחמה ונצחנו והיה המנהג לצאת בלולבין. והיינו מנענעים דכתיב בהולכת הארון בימי דוד לשמחה. וכדאי׳ בבמ״ר פ״ד. וכבר נתבאר לעיל ט״ז כ״ט שמרומז במקרא דיוה״כ שעת מלחמה של כלל האומה עם שרי מעלה. ובסוכות אנו דומים לעם נברא יהלל יה. בהלל על הצלה זו. והנה דרך שבי מלחמה בשמחה הולכים באוהלים כמו בעת שהולכי׳ למלחמה ועומדי׳ בשדה ורצה הקב״ה להעירנו על ידיעה זו וצונו לישב בסוכה כמו שהיינו בצאת ישראל ממצרים שהיינו כהולכי חיל חמושים ומזוינים למלחמה. כך עלינו לעשות לעולם אחר יוה״כ שהיינו נלחמים ונצחנו ומש״ה עיקר מצות לולב וסוכה שייך לאזרחי ישראל כמש״כ בפרשת אחרי שם . וממוצא דברינו בא ענין סוכה לשתי תכליות. לכל יחיד מישראל בפ״ע בא לחזק בטחון ואמונה בצרכי ב״א. ומש״ה צוה הקדוש ב״ה לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי ז׳ ימים. שנית בא לכלל ישראל לזכור ענין הגנת הקב״ה על ישראל במלחמתם כמו שהיה במדבר הניצוח. ונראה דהא דפליגי תנאי בסוכה די״א אם סוכות ממש היו או ענני כבוד. תרווייהו אמת. דכל א׳ מישראל ישב עם בני ביתו בסוכת אהלים וחנו בזה האופן ארבעים שנה. אבל הקיבוץ מישראל בעניני תורה ותפלה במדבר היה של ענני כבוד. וכמו אנשי חיל שרוים באהלי מחנה. וע״ע בספר במדבר י׳ ל״ד שביארנו באופן אחר: וידבר משה וגו׳. לא הוצרך הכתוב להודיע שדבר משה פרשה זו יותר מכל הפרשיות. אלא בא ללמדנו שלבד שדבר משה בעת שנצטוה דבר עוד בכל מועדי ה׳ כמו ששמע מפי הקב״ה והיינו דתנן במגילה פ״ד ללמוד מכאן לקרות הפרשה של כל מועד בזמנו: אל בני ישראל. גם זה מיותר. ואלא למאן דבר. אלא בא ללמד עוד דמלבד שקרא הפ׳ כמו דבר ה׳. הסביר בכל מועד לבני ישראל ענין המועד במועדו. לחכמים הלכות החג ולהמון עם ה׳ אגדות השייכות לכל מועד כדתניא בת״כ ובמגילה דל״ג רשב״א א׳ משה תיקן לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח כו׳. [וע׳ שאלתות דחנוכה ומשכ״ש]:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך