תנ"ך על הפרק - ויקרא כב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא כב

112 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת נוֹסָפוֹת הקשורות לכהנים ולקרבנות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֙וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּכָל־טְמֵא־נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר־תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָֽרַע׃אוֹ־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִגַּ֔ע בְּכָל־שֶׁ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֑וֹ א֤וֹ בְאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר יִטְמָא־ל֔וֹ לְכֹ֖ל טֻמְאָתֽוֹ׃נֶ֚פֶשׁ אֲשֶׁ֣ר תִּגַּע־בּ֔וֹ וְטָמְאָ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וְלֹ֤א יֹאכַל֙ מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֛י אִם־רָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּֽיִם׃וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר וְאַחַר֙ יֹאכַ֣ל מִן־הַקֳּדָשִׁ֔ים כִּ֥י לַחְמ֖וֹ הֽוּא׃נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֣אכַל קֹ֑דֶשׁ תּוֹשַׁ֥ב כֹּהֵ֛ן וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל קֹֽדֶשׁ׃וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ וִילִ֣יד בֵּית֔וֹ הֵ֖ם יֹאכְל֥וּ בְלַחְמֽוֹ׃וּבַת־כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃וּבַת־כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶרַע֮ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית אָבִ֙יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ מִלֶּ֥חֶם אָבִ֖יהָ תֹּאכֵ֑ל וְכָל־זָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ׃וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַיהוָֽה׃וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֺ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙ לְכָל־נִדְרֵיהֶם֙ וּלְכָל־נִדְבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַיהוָ֖ה לְעֹלָֽה׃לִֽרְצֹנְכֶ֑ם תָּמִ֣ים זָכָ֔ר בַּבָּקָ֕ר בַּכְּשָׂבִ֖ים וּבָֽעִזִּֽים׃כֹּ֛ל אֲשֶׁר־בּ֥וֹ מ֖וּם לֹ֣א תַקְרִ֑יבוּ כִּי־לֹ֥א לְרָצ֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְאִ֗ישׁ כִּֽי־יַקְרִ֤יב זֶֽבַח־שְׁלָמִים֙ לַיהוָ֔ה לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ לִנְדָבָ֔ה בַּבָּקָ֖ר א֣וֹ בַצֹּ֑אן תָּמִ֤ים יִֽהְיֶה֙ לְרָצ֔וֹן כָּל־מ֖וּם לֹ֥א יִהְיֶה־בּֽוֹ׃עַוֶּרֶת֩ א֨וֹ שָׁב֜וּר אוֹ־חָר֣וּץ אֽוֹ־יַבֶּ֗לֶת א֤וֹ גָרָב֙ א֣וֹ יַלֶּ֔פֶת לֹא־תַקְרִ֥יבוּ אֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְאִשֶּׁ֗ה לֹא־תִתְּנ֥וּ מֵהֶ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לַיהוָֽה׃וְשׁ֥וֹר וָשֶׂ֖ה שָׂר֣וּעַ וְקָל֑וּט נְדָבָה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֔וֹ וּלְנֵ֖דֶר לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת לֹ֥א תַקְרִ֖יבוּ לַֽיהוָ֑ה וּֽבְאַרְצְכֶ֖ם לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃וּמִיַּ֣ד בֶּן־נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֵיכֶ֖ם מִכָּל־אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵרָצ֖וּ לָכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃שׁ֣וֹר אוֹ־כֶ֤שֶׂב אוֹ־עֵז֙ כִּ֣י יִוָּלֵ֔ד וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ וּמִיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ וָהָ֔לְאָה יֵרָצֶ֕ה לְקָרְבַּ֥ן אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃וְכִֽי־תִזְבְּח֥וּ זֶֽבַח־תּוֹדָ֖ה לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ׃בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֺתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
וינזרו. אין נזירה אלא הפרשה, וכן הוא אומר (יחזקאל י"ד) וינזר מאחרי, ואומר (ישעיה א') נזרו אחור אפירש"י בפסוק זה, יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם, עכ"ל. ונראה באור הענין בכונת הדרשה אין נזירה אלא הפרשה אע"פ דפשוע הוא כן, אך הכונה שמלבד בימי טומאתם עוד יהיו נזהרים תמיד בקדושתם ואל יהא הקדשים כחולין בעיניהם, אלא צריכין להיות מופרשים מהם, ובכל עת יתבוננו אל נפשם אם לא נטמאו בדבר מה, וכעין הדרשות דוהזרתם את בנ"י דסוף פ' מצורע לענין פרישה מאשה סמוך לוסתה, ולענין ציון קברות, והכל משום סייג, וכן הכא נמי. .
(תו"כ) וינזרו מקדשי בני ישראל. לימד על זר שעבד עבודתו מחוללת בכפי המתבאר בגמ' פלגינן דבורא של פסוק זה ושדינן המלות בני ישראל אסיפא דקרא, וינזרו מקדשי – מכל הקדשים, בני ישראל ולא יחללו. אמנם לא נתבאר מה קשה להגמ' בהמשך לשון הפסוק עד שראו להפסיק אותו בסכינא חריפא כזה. ואולי י"ל דקשה להו דבעלמא רגיל הכתוב לכנות קדשי שמים בשם קדשי ה' או סתם קדשים, וכאן תיאר את הקדשים בשם קדשי בני ישראל, וזה לשון שאינו רגיל, ולכן דרשוהו. .
(זבחים ט"ו ב') מקדשי בני ישראל. קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום טומאה, דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל גנסמך על המבואר לקמן בפרשה (פ' י"ח) דגם עובדי כוכבים רשאין להביא קרבנות, יעוי"ש. .
(שם מ"ה א') מקדשי בני ישראל. אין לי אלא קדשי בני ישראל קדשי עצמן מניין, ת"ל אשר הם מקדישים לי אני ה' – לרבות את כולם דמדייק משום דהול"ל וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ומדכתב הפסוק הלשון אשר הם מקדישים לי בלשון מיוחד, בא לרמז גם קדשי כהנים עצמן. ואולי זהו כונת רש"י בפסוק זה במש"כ שהפסוק מסורס הוא ודרשהו אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן, והשתי נקודות אשר בין ודרשהו לאשר הם מקדישים לי מיותרים, וט"ס הוא, ולפי מש"כ דבריו מבוארים, והמפרשים נתקשו מאד בדבריו, עיין בש"ח. .
(תו"כ) ולא יחללו. תניא, מניין לטמא ששימש בקודש שהוא במיתה, דכתיב ולא יחללו את שם קדשי, ויליף חילול חילול מתרומה, מה חילול דתרומה במיתה אף חילול שבכאן במיתה הבתרומה כתיב לקמן פסוק ט' ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, וכפי שיתבאר שם. וחיוב מיתה זו היא מיתה בידי שמים, ולא בידי אדם. .
(סנהדרין פ"ג ב') ולא יחללו. תניא, מניין שאף בפסול נותר הכתוב מדבר, ת"ל ולא יחללו, בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה ור"ל מדלא כתיב ולא יחל, וברש"י כאן ט"ס וצ"ל מדלא כתיב לא יחל. ואמנם ע"כ צ"ל דרק בפסול נותר איירי ולא בשארי פסולים כגון פגול וכדומה, משום דכמו כאן כתיב לשון חילול כן בנותר כתיב חילול (פ' קדושים) ויליף חילול חילול בגז"ש. .
(זבחים מ"ה ב') אשר הם מקדישים. ת"ר, יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, ת"ל אשר הם מקדישים לי זדבר המתיר לאדם ולמזבח הוא כגון חטאת ואשם ושלמים שדמן מתיר אימוריהם למזבח ובשר לכהנים, וכן עולת בהמה ועולת העוף ופרים ושעירים הנשרפין דמן מתירן למזבח, ושתי הלחם דם הכבשים שעמהם מתירן לכהנים, ולחם הפנים הקטרת הבזיכין מתירן לכהנים, ובכל המנחות, השירים, הקומץ מתירם לכהנים כמבואר בפ' ויקרא, וקמ"ל דהלשון אשר הם מקדישים לי מורה גם קדשים כאלה שאין להם מתירין, מפני שהן עצמן מתירין הן, כגון הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים [היינו מנחה שבאה עם הקרבן], דכל אלה כולן כליל למזבח ואין בהם שיריים לכהנים והן עצמן מתירים הן ואין דבר אחר מתירן. , יכול מיד, ת"ל(פ' ג') אשר יקרב חר"ל דבכל הני שיש להם מתירין יהיו חייבים עליהם משום טומאה מיד קודם שיקרבו עתירין, ואותן שאין להם מתירין יהיו חייבים עליהם משום טומאה קודם שינתנו בכלי, ת"ל בפסוק הסמוך יקרב, והאי יקרב משמע נגיעה דבנגיעה לחוד חייב, דכי יגע מתרגמינן ארי יקרב (פ' שמיני), ואחרי דזה ודאי שאין חייבים כרת על נגיעה, שהרי הכתוב אומר מפורש (פ' ד') איש איש מזרע אהרן והוא טמא וגו' לא יאכל, וא"כ למה נאמר אשר יקרב דמשמע נגיעה, ע"כ צ"ל דהאי יקרב אין פירושו נגיעה, רק כתב בלשון יקרב להורות דאינו חייב עליו משום טומאה עד שיכשר ליקרב, והיינו בדבר שיש לו מתירין – עד שיקרבו מתיריו, ובדבר שאין לו מתירין – עד שיקדשו בכלי, וכמש"כ. .
(זבחים מ"ה ב') אמר אלהם לדרתיכם. אמר אליהם – לאותן העומדים על הר סיני, לדרתיכם – אלו דורות הבאים טר"ל אמור אליהם לדור הזה, לדורותיכם שינהג לדורות, ואי הוי כתיב סתם. הוי מוקמינן באבות, מדלא כתיב כי תבאו כמו דכתיב בשאר מצות האמורות לבנים, ומכאן נלמוד לכל המצות הכתובות סתם שנוהגות בין בבנים בין באבות עד שיפרט הכתוב, כגון היכי דכתיב כי תבאו אל הארץ ונדע שהיא בבנים, או דכתיב זה הדבר ונדע שאינו נוהג רק באבות, ועיין בספר התוה"מ כאן. .
(ב"ב ק"כ א') כל איש. כל איש – לרבות כל ישראל, מכל זרעכם – לרבות אשה ידהמלה כל מיותר, אחרי דכתיב מכל זרעכם, ובא לרבות שגם זר הוזהר על הטומאה. אך קשה לי לכוין ענין זה, דהא קי"ל דזר אינו מצווה על הטומאה בקדשים, כמש"כ התוס' ביבמות ל"ב ב' ורמב"ם פ"ט הי"א מביאת מקדש, מפני שאינו ראוי לקדשים בטהרה, יעוי"ש. ואולי י"ל כונת התו"כ שגם על קדשים טמאים הוזהרו זרים מחמת קדשים, דהו"א כיון דהוזהרו רק על קדשים ולא על טומאה, לכן אם נטמאו הקדשים שוב לא הוזהרו זרים על קדשים אלה כיון שנתבטלה קדושתם הראויה להם, קמ"ל דאעפ"כ מצווים הזרים. וטעם הדבר נראה משום דזר אסור לעולם בתרומה אפי' בטהורה ג"כ, א"כ גם כשנטמאה נשארה לגביה באיסור קדושתה, ולא כמו גבי כהן דמותר בטהורה, וסברא כזו כתב הלח"מ בפי"ט ה"ב מסנהדרין, יעוי"ש. ואמנם בתו"כ משמע דהאי קרא באכילה מיירי, ולפי"ז בלא"ה אתי שפיר. .
(תו"כ) אשר יקרב. אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב, אלא למה נאמר אשר יקרב – עד שיכשר ליקרב יאכבר נתבאר תוכן דרשה זו לעיל בדרשה אשר הם מקדישים אות ח', יעוי"ש. .
(זבחים מ"ה ב') מלפני אני ה'. יכול מצד זה לצד זה, ת"ל מלפני אני ה', בכל מקום אני ה' יבעיין בפירש"י בפסוק זה שפירש יכול יכרת ממקומו ויתישב במקום אחר, עכ"ל. ואולי הו"א כן עפ"י מ"ד בר"ה ט"ז ב' לחד מ"ד דשנוי מקום קורע גזר דינו של אדם קמ"ל דלא כן הוא בחייבי כריתות. וי"ל עוד דמפני דרשה זו ס"ל לחד מ"ד שם דשנוי מקום אין קורע גזר דינו של אדם, דאחרי דחזינן דבחייבי כריתות כן, הוא הדין בכל חייבי עונשין. .
(תו"כ) איש איש. לרבות את הערל שאסור בתרומה יגכלומר ערל ישראל, והוא כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה, ולכן לא נמול הוא, והוי דינו לתרומה כמו טמא, אבל ערל עובד כוכבים מותר ליגע בקדשים, וזו דרשת ר' עקיבא בגמ', ור' אליעזר יליף זה בגז"ש מתושב ושכיר כפי שיבא לקמן בפסוק י'. ורמב"ם בפ"ו ה"י מתרומות הביא בענין זה הדרשה דר"א, ולא ידעתי למה, כי הלא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו, וגם מתבאר מכ"מ בגמ' בפ' הערל דסתמא דגמ' והרבה אמוראים קבלו דרשת ר"ע, וגם הרבוי בכלל מלשון איש איש היא דרשה מצויה ורגילה בש"ס, וצ"ע. [יבמת ע' א']. איש איש. אין לי אלא איש, אשה מניין ת"ל (פ' ג') מכל זרעכם ידומבואר בכ"מ בגמ' דשם זרע כולל גם נקבות. .
(תו"כ) איש איש. עיין מש"כ בפרשה הקודמת בפ' כ"א בבאור הדרשה מזרע אהרן סוף אות קנ"ד, מזרע אהרן. אין לי אלא זרע אהרן, אהרן עצמו מניין, ת"ל והוא צרוע או זב טודמלת והוא אינו דבוק כ"כ, ויותר פשוט הול"ל אשר הוא צרוע, ודריש ע"ד רמז דוהוא מוסב על אהרן דסליק מיניה, ועיין מש"כ בפרשה הקודמת ריש פסוק י"ח בדרשה כי כל איש. .
(תו"כ) בקדשים לא יאכל. באיזו קדשים אמרה תורה – בתרומה, מנה"מ, אמר ר' יוחנן, דאמר קרא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, איזה הוא דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה טזר"ל איזה הוא דבר ששוה בזכרים ובנקבות הוי אומר זו תרומה, אבל קדשי קדשים הנתנים לכהנים אין נאכלין אלא לזכרי כהונה, ואע"פ דגם חזה ושוק של שלמים הנתנים לכהנים אוכלין גם נשותיהם כדכתיב (פ' שמיני) תאכלו וגו' אתה ובניך ובנותיך, וא"כ אפשר לאוקמי האי קרא בחזה ושוק, ורק בהו אסר רחמנא לטמאים משום דקדשים נינהו אבל תרומה לא, אך באמת א"א לומר כן, אחרי דמבואר בסמוך (פ' י"ג) בהמשך על דין פסוק זה דבת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה חוזרת לבית אביה לאכול ממה שהוא אוכל וקי"ל דאינה חוזרת לחזה ושוק, כפי שיתבאר שם, וא"כ ע"כ לא איירי פסוק זה בחזה ושוק, דא"כ היתה חוזרת באלמנותה גם לחזה ושוק כיון דדין שיבת אלמנה וגרושה מוסב ונמשך לפסוק זה כמבוא, וע"כ איירי רק בתרומה. .
(יבמות ע"ד א') והנוגע בכל טמא נפש. מלמד שאין טמא נפש אלא במגע יזמפרש בזה טעם המשך לשון הפסוק, דלשון זה היה ראוי לכתוב בפסוק הסמוך אחר או באדם אשר יטמא לו שמדבר מטומאת מת, ולכן מפרש דלכן קבע לשון זה כאן מפני שמתחלה מסדר טומאת מגע, היינו טמא נפש שאינו מטמא אלא במגע, וכן ש"ז ושרץ, ואח"כ מדבר מנבילה ומת שמטמאין גם במשא, וזהו שאמר אין טמא נפש אלא במגע. .
(תו"כ) או איש. מניין לרבות נוגע בש"ז, ת"ל או איש יחכונת הדרשה היא דאו איש אשר יגע דשרץ נמשך גם למעלה [לפ' הקודם], ושעורו או איש אשר תצא ממנו ש"ז או איש אשר יגע כלומר, אשר יגע בש"ז האמור מקודם. .
(נדה מ"ג ב') בכל שרץ וגו'. בכל שרץ – לרבות את הנבילה, אשר יטמא לו – לרבות את השיעורים יטדלאו דוקא לשרץ שלם או למת שלם, אלא אפי' בשיעורים כמו לשרץ בכעדשה ולמת בכזית, ויליף זה מיתור לשון לו, דדי היה לכתוב אשר יטמא. ועוד באו בתו"כ כאן דרשות לרבות בועל נדה ובולע נבילות עוף טהור, וכבר נתבארו לפנינו במקומם בספר זה. .
(תו"כ) נפש אשר תגע בו. אשר תגע – ולא המסיט ככל לשון זה מיותר, דהא כבר כתיב בפסוק הקודם או איש אשר יגע, וא"כ הו"ל להתחיל פסוק זה מן וטמאה עד הערב, ולכן דריש מכפל הלשון שבא להוציא המסיט [היינו שע"י תנועת גופו במקצת החפץ הטמא מתנועע כל החפץ], וכמו בזב (ס"פ מצורע) דכתיב ג"כ הלשון נגיעה קי"ל דאפי' המסיט חייב קמ"ל הכא ע"י כפילת הלשון אשר יגע דדוקא נגיעת גוף בגוף טמא ולא המסיט. .
(שם) כי אם רחץ בשרו. תניא, נאמר כאן כי אם רחץ בשרו במים ונאמר להלן (פ' ז') ובא השמש וטהר, הא כיצד, כאן למעשר כאן לתרומה כאמעשר קול מתרומה, שהאוכל מעשר בטומאה הוא בלאו והאוכל תרומה בטומאה הוי במיתה, ולכן הא דמבואר דדי לאכילת קדשים רק רחיצה לבד, איירי במעשר, והא דבעינן גם ביאת שמש מיירי בתרומה. וע"ע מענין זה לפנינו לעיל ר"פ תזריע בפסוק ח' בדרשה וטהרה. .
(יבמות ע"ד ב') רחץ בשרו במים. יכול יהא מרחיץ אבר אבר, ת"ל ובא השמש וטהר (פ' ז'), מה ביאת שמשו כולו כאחת, אף רחיצה במים כולו כאחד כבביאת השמש בעת שמתכסה נקודת אורה האחרון תתכסה כולו בפעם אחד, ואף כאן שלא ירחיץ אבר אבר אלא יהיה מים שכל גופו עולה בהן כאחד, וגם ממילא מבואר שאם טבל ועלה ונמצא בו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה ולא סגי שיטבול אותו האבר לעצמו. וטעם הדיוק והדמיון לביאת השמש י"ל פשוט מדלא כתיב וטמא עד הערב כמו בעלמא. והנה תוכן דרשה זו הבאנו לעיל בס"פ מצורע בפסוק ורחץ במים את כל בשרו (ט"ו ט"ז) ושם בארנוה. .
(תו"כ) ובא השמש וטהר. תניא, ובא השמש וטהר, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כגר"ל אם הוא מאלה הטמאים שמחוסרים כפרה היינו שצריכים להביא קרבן לטהרתן, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, מותרין בכל זאת לאכול בתרומה אחר הערב שמש ואין צריכין להמתין עד למחר בבקר אחר הבאת הקרבן, וקרבן מעכב רק אכילת קדשים ולא תרומה, ועיין בדרשה הבאה. ושיעור הערב שמש הוא כשיוצאים שלשה כוכבים בינונים, וזהו עת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, ועיין באו"ח סי' רל"ה. .
(ברכות ב' א') ובא השמש וטהר. מאי ובא השמש וטהר – ובא השמש – ביאת השמש, וטהר – טהר יומא, ודילמא ובא השמש ביאת אורו, וטהר – טהר גברא, אמר רבה בר רב שילא, אם כן, לימא קרא ויטהר כדנסמך על הדרשה הקודמת דטמא שהוא מחוסר כפורים מותר לאכול בתרומה מיד אחר הערב שמש, וא"צ להמתין עד למחר בבקר אחר הבאת הקרבן, ובזה הוא מבאר הכרח דין זה, דע"כ הפירוש ובא השמש – ביאת השמש, וטהר – טהור יומא, ר"ל שבעבור היום נעשה טהור ממילא, וא"צ עוד פעולה לטהרתו, [והב' השמוש רגיל להיות חסר אף במקרא, כמו ויחלק עליהם לילה – במקום בלילה, היש בית אביך מקום ללון – במקום בבית אביך, בוקר וידע ה' במקום בבוקר, והרבה כהנה רבו מלספור], ולא ובא השמש ביאת אורו וטהר – טהור גברא, ור"ל שיאור השמש ביום השמיני זמן הטהרה לזב וזבה ויולדת ומצורע] ויעשה עוד פעולה לטהרתו, והיינו שיטהר עצמו בהבאת קרבנותיו, משום דא"כ הול"ל ויטהר ולא וטהר, ופירש"י דהול"ל ויטהר שהוא לשון צווי. ולו"ד י"ל הכונה דהול"ל ויטהר שהוא לשון עתיד, אבל וטהר משמע שכיון שעבר זמן הנגבל נעשה ממילא טהור.
ודע דלענין תרומת חו"ל וחלה בזה"ז [דנקרא ג"כ תרומה] דהוו מדרבנן, כתבו איזו פוסקים דג"כ צריך הערב שמש, עיין ברמב"ן ור"ן פ"ג דפסחים, והתוס' בכורות כ"ז ב' ושארי פוסקים כתבו דבזה"ז א"צ הערב שמש, רק מכיון שטבל לקריו שרי באכילתן, ולפי"ז צ"ע במה שסתם הרמ"א באו"ח סי' תנ"ז ס"ב, הלש עיסה ביו"ט של פסח שאם יש כהן שטבל לקריו מותר לאפות בשבילו, ר"ל בשביל החלה השייך לו, מפני שראוי לאכול בו ביום, ולפי דעת הפוסקים דצריך הערב שמש הלא לא חזי להכהן לאכול בו ביום, וצ"ע. .
(שם שם ב') ובא השמש וטהר. ולמעלה (פ' ו') נאמר כי אם רחץ בשרו במים, לא קשיא, כאן לתרומה וכאן למעשר כהנתבאר בפסוק הקודם אות כ"א יעו"ש. .
(יבמות ע"ד ב') מן הקדשים. [מן הקדשים ולא כל הקדשים], פרט לעירובין ולפחות ממאה כור"ל אם הוא מאלה הטמאים שצריכים להביא קרבן כפרה [ע"ל אות כ"ג] ונתערבה קודש בתרומה ויש פחות משיעור מאה סאין של תרומה לא יאכל מפני ששם קודש עלה, והוי כדין כל מחוסרי כפרה שאין אוכלין בקדשים, משא"כ תרומה שאין כפרתו מעכבתו מלאכלה, כמבואר לעיל. ומדייק זה מלשון מן הקדשים דמשמע מן הקדשים ולא כל הקדשים כאשר כן רגילין חז"ל לדרוש כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא בפ' מן הבהמה. וכהאי גונא דריש בתו"כ בפסוק דלעיל ולא יאכל מן הקדשים, יעו"ש. [ירושל' ערלה פ"ב ה"א]. מן הקדשים. ריבה אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה כזקאי אדרשה הקודמת דבתערובות קדשים בתרומה לא יאכל מחמת הקדשים, וקמ"ל דלא נימא רק תערובות קדשים בתרומה לא יאכל בפחות ממאה, אבל תרומה בחולין יאכל בפחות ממאה קמ"ל מטעם רבוי הלשון כאן מן הקדשים דמיותר הוא, דאחרי דבפסוק הקודם כתיב מן הקדשים לא יאכל, ובפסוק זה בא להתיר האכילה, א"כ הול"ל רק ואחר יאכל. .
(שם שם) מן הקדשים. טהור שאכל תרומה טמאה – בעשה, דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים, מן הטהורים ולא מן הטמאים, וכל ל"ת הבאה מכח עשה – עשה כחדהוי משמעות הכתוב מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר, אבל דבר עמא לא יאכל אע"פ שיטהר, והוי לאו הבא מכלל עשה, ולכן אינו אלא באיסור עשה, ולא באיסור מיתה ביד"ש ולא באיסור לאו ומלקות. ובגמרא שלנו יבמות ע"ג ב' הביאו סמך אחר לזה מפסוק דגבי מעשר בשעריך תאכלנו (פ' ראה) לזה ולא לאחר, ר"ל ולא לתרומה, וכן הוא דעת חד מ"ד בירושלמי כאן. והרמב"ם פ"ז ה"ג מתרומות הביא הדרשה שלפנינו מירושלמי, ואין תימא מה שבחר בדרשת הירושלמי נגד הבבלית, משום דכבר כתבנו כ"פ בחבורנו דדרך הרמב"ם להסמיך דרשה היותר פשוטה ומפרשה דאיירי באותו ענין, אף כי לא קיימא כן בגמרא, היכי שאין נ"מ לדינא, וכיון דדרשה שלפנינו היא במקום דין תרומה והדרשה דבשעריך תאכלנו היא גבי מעשר ואינה במקום פרשה זו, לכן הביא זו שלפנינו. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"א) כי לחמו הוא. מלמד שהוא מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה כטלשון זה מיותר, ודריש דנעשה לו כלחם ביתו שאוכלו בכל אופן שרוצה. וצ"ע קצת מחולין קל"ב ב' דדריש שם מפסוק למשחה (פ' קרח) דמתנות כהונה נאכלות בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, והיינו במאכלים טובים, הרי שאסור לו לאכלם כמו לחם ביתו, ועיין מש"כ בפ' קרח שם בבאור עכין זה. .
(תו"כ) כי לחמו הוא. תניא, יכול תהא קניבת ירק חול, ת"ל כי לחמו הוא, הרי הוא בקדושתו לר"ל שכל דבר מן התרומה ואפי' קניבת ירק היא קודש ואסור לו לאבד אותה, ועיין במס' תרומות פי"א. .
(תו"כ) נבלה וטרפה. תניא, יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה, ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא זו שאיסורה משום בל תאכל טמאה לאבאור הענין, כי נבילת עוף טהור מטמא מן התורה ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא תוך הפה רק כשהיא בבית הבליעה משום שנאמר (פ' אחרי) וכל נפש אשר תאכל וגו' אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש היינו שהנפש נהנה, כמבואר לפנינו שם, וקבלו חז"ל שהפסוק ההוא אינו מדבר אלא באוכל נבילת עוף טהור בלבד, שהוא אסור רק משום נבילה וטריפה, אבל נבילת עוף טמא מאחר שקדם איסור טמאה לאיסור נבילה לכן לא איירי בה הפסוק ההוא ואינה מטמאה בגדים בבית הבליעה. .
(חולין ק' ב') ושמרו את משמרתי. שמרו לי משמרת ולהזהיר ב"ד על כך לבשיעשו סייגים וגדרים לשמירת הטהרה בתרומה וקדשים. וע"ל ס"פ אחרי באה דרשה כזו ושם נתבארה. .
(תו"כ) ולא ישאו עליו חטא. אמר שמואל, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים, שנאמר ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא לגאסיפא דקרא סמיך ומתו בו. ובפירש"י בפסוק זה כתב, ומתו בו למדנו שהוא במיתה בידי שמים. והרא"מ האריך לתמוה הלא כל מיתה האמורה בתורה סתם איננה אלא חנק, יעו"ש. ונראה ע"פ מ"ש בתו"כ ס"פ זו (כ"ד ט"ו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, נאמר כאן נשיאת חטא ונאמר להלן נשיאת חטא (פ' בהעלותך, חטאו ישא), מה התם בכרת אף הכא בכרת, ע"כ. הרי מבואר דכ"מ שנאמר נשיאת חטא הוי עונש ביד"ש, רק שיש מהם עונש כרת היכי דכתיב מפורש כרת כמו בפסח או סתם כמו מקלל ויש מהם עונש מיתה כמו כאן, וזוהי כונת הגמרא כאן מניין וכו' שהוא במיתה ביד"ש שנאמר ולא ישאו עליו חטא, והכונה לרמז לדרשת התו"כ הנ"ל בגז"ש חטא חטא, וזוהי גם כונת רש"י. –
וענין מיתה ביד"ש וחילוקו מעונש כרת הוא בג' דברים, דבכרת מת בפחות מששים שנה [וע"ל ס"פ במדבר] וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם [וע' תוס' ריש יבמות ב' א'] ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, וזהו מ"ש בכ"מ הכרת תכרת, הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב, אבל בעונש מיתה בידי שמים הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, ועיין במו"ק כ"ק א', והתוס' בשבת כ"ה א' כתבו דבמיתה ביד"ש מת בקוצר שנים ואין זמן קצוב למיתתו, וצ"ל דמפרשי מ"ש במי"ק שם בן ששים – עד ששים, וצ"ע. והכ"מ פ"ד ה"ד מביאת המקדש כתב דהמחייב מיתה ביד"ש עולה מות בחלונותיו ובעלי חיים שלו מתים, פרתו רועה באפר והיא מתה, תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה, עכ"ל, ולא הביא המקור והוא במ"ר קהלת ז' כ"ז על הפסוק אחת לאחת למצוא חשבון.
ונחזור לענין הדרשה שלפנינו, הנה לכאורה לא יצוייר כלל דין טמא שאכל תרומה טהורה, דהלא כיון דנגע בה טמאה, ושוב הוי כאוכל טמא, ובתוס' הרגישו בזה וכתבו דמשכחת לה כגון שתחב לו חבירו מרצונו לבית הבליעה או בתרומה שלא הוכשרה לקבל טומאה או שנלושה במי פירות שאין מכשירין [ע"ל ס"פ שמיני]. אמנם י"ל פשוט דמשכחת לה כגון שאכל רק כזית דמשום אכילה חייב ומשום טומאה ליכא לפי דעת הפוסקים דאוכלין פחות מכביצה אין מקבלין טומאה וכזית הוא פחות מכביצה. .
(סנהדרין פ"ג א') ומתו בו. בו ולא במעשר, בו ולא בראשית הגז לדשאין חייבים מיתה על האוכלם בטומאת הגוף, וגם זר האוכל מעשר בשגגה אין חייב עליו חומש. והרבותא בזה אע"פ דגם הם נקראים תרומה כדכתיב בפ' קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה לה'. ובאמת לענין כמה דברים ילפינן מעשר וראשית הגז מתרומה כמבואר בסוגיא ולפנינו בפ' קרח שם, שאני הכא דמיעט הכתוב בו. ואמנם כל דרשה זו היא אליבא דר' מאיר דס"ל מעשר ראשון אסור לזרים ואתא לאשמעינן דאע"פ כן אין בו איסור מיתה וחומש, אבל לרבנן דר"מ א"צ לכל זה, דאינהו ס"ל דמעשר ראשון מותר לזרים ולטמאים, כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' קרח שם. .
(יבמות פ"ו ב' חולין קל"ו א') ומתו בו. אמר ר' יוחנן, כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ גורם לו מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו להר"ל שאינו יודע ליזהר ויאכלנה בטומאה ויוגרם לו עונש מיתה ביד"ש,
וע"ע לקמן ריש פסוק ט"ז הנוגע לדין פרשה זו.
ועיין בחולין ק"ל ב' א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר (דה"י ב' ל"א) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת וכל שאינו מחזיק אין לו מנת. וכתבו התוס' דוקא אם יש חבר, אבל אם אין חבר יתנו לכהן ע"ה, וראיה ממשנה ט' פ"ד דחלה, אלו נתנין לכל כהן שירצה, החרמים והבכורות ופדיון הבן ופטר חמור והזרוע וכו', עכ"ל. והנה לפי הדרשה שלפנינו נראה פשוט דאע"פ שכל מתנות כהונה נתנין לכהן ע"ה היכי דליכא חבר אבל תרומה אין נתנת לעולם לע"ה אחרי דאפשר שתגרום לו מיתה ואיך נכשילהו בידים, ולפי"ז קשה המשך דברי התוס' שכתבו דע"כ מ"ש במשנה נתנין לכל כהן שירצה, היינו בין לת"ח בין לע"ה, דאין לפרש בין לכהני המשמר בין לשארי כהנים, דהא בירושלמי אמרו יש מהן נתנין לכהני המשמר ויש מהן נתנין לכל כהן, עכ"ל. וקשה ל"ל להביא ראיה מירושלמי, בעוד שמהמשנה גופה מוכח דהפי' הוא בין לת"ח בין לע"ה, מדחשיב כל המתנות כהונה ולא חשיב תרומה, וזה הוא משום דתרומה בודאי לעולם אין נתנת לכהן ע"ה, ואפילו היכא דליכא חבר, אבל אם היה הפירוש בין לכהני המשמר בין לכהנים אחרים, קשה למה השמיטה המשנה לחשב גם תרומה, ודו"ק.
ומן המבואר בזה צ"ל דלפני התוס' היתה הגירסא בדברי רשב"נ מניין שאין נותנין מתנות, ולא תרומה, דלולי זאת לא הוו מחלקי בין איכא חבר לליכא חבר. .
(סנהדרין צ' ב') כי יחללוהו. אמר שמואל משום ר' אלעזר, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת לולאו דוקא רק שאינו במיתה אלא גם ממלקות פטור מפני שאינו קדוש, ורמב"ם פ"ז ה"א מתרומות כתב דאעפ"כ איסור לאו יש בזה, ומדייק הכ"מ מלשון הגמרא שאינו במיתה משמע הא איסורא איכא, וי"ל טעם בזה מפני שאסור לאפושי איסורא. אך צ"ע בכלל לחלק ענין זה ממ"ד בזבחים ק"ו א' טמא שאכל את הקודש בין קודש טהור בין קודש טמא חייב, ועיי"ש ק"ח א', ופסק כן הרמב"ם בפי"ח ה"ג מפסוהמ"ק, ואולי י"ל דשאני הכא מחמת המעוט בו, כמבואר.
אבל התוס' כאן חלקו באמת דהא דאינו במיתה הוא דוקא אם טומאת התרומה קדמה לטומאת הגוף, אבל אם טומאת הגוף קדמה חייב מיתה, אפילו באוכל תרומה טמאה משום דטומאת הגוף חמיר וחל עליו איסור תרומה טמאה, וכן הוא דעת רש"י בגיטין נ"ד א'. ובזה תתיישב הערת הגרע"א בגיטין שם ובבכורות י"ב ב' שתמה על רש"י ותוס' בכ"מ שכתבו דהאוכל תרומה טמאה במיתה ובסוגיא דסנהדרין [שלפנינו] מבואר דאינו אלא בעשה, ולפי מש"כ ניחא דאיירי באופן כזה שטומאת הגוף קדים, ועיין ברש"י יבמות צ' א' וצ"ע, וגם מהרש"א בשבת י"ד א' כתב בפשיטות דהאוכל תרומה טמאה הוי במיתה, ותימא שלא ביאר פרטי הענין. .
(שם פ"ג א') כי יחללוהו. תניא, כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש לזר"ל משתפשף בו, ואינו חושש משום הנאת תרומה. , שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, כיון דחללי' הא איתחיל לחר"ל כיון דנתחללה בהיתר כבר בטלה. וע' במס' מעש"ש פ"ב מ"ב בתוי"ט בשם הרמב"ם [והוא מהירושלמי] דהוא הדין דמותר לישראל לסוך בידיו את הכהן בשמן של תרומה ואין קפידא אם מתדבק השמן ביד הישראל מפני שמשיחת יד דבר מועט הוא ואין מקפידין בזה, והרמב"ם בחבורו השמיט זה, ועיין משכ"ל בפ' ט"ו. .
(כריתות ז' א') כי יחללוהו. פרט לטהור שאכל מן הטמא לטשאינו במיתה וגם אין לוקין מפני שמחוללת היא, ואע"פ שהוא מתטמא, אך זה הוי רק איסור עשה, כמבואר לעיל פסוק ז' בדרשה מן הקדשים, וע' מש"כ שם. .
(תו"כ) אני ה'. בנוהג שבעולם, מלך גוזר גזירה רצה מקיימה הוא רצה אחרים מקיימין אותה, אבל הקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מאי טעמא, ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחילה מומפרש בירושלמי למשל שקיים הקב"ה מצות מפני שיבה תקום כדאיתא במדרשים פ' וירא והובא לפנינו בפ' קדושים בפסוק מפני שיבה תקום. .
(ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) וכל זר. התרומה מותרת לאונן, דאמר קרא וכל זר לא יאכל קודש, זרות אמרתי לך ולא אנינות מאהרבותא בזה דאע"פ שלכמה דברים שוה תרומה לבכורים כמבואר ר"פ ב' דביכורים, ובכורים אסור לאכול באנינות כדכתיב בפ' תבא במעש"ש לא אכלתי באוני ממנו, קמ"ל דבתרומה אינו כן, וטעם הדבר, דשאני בכורים דמצותן לאכול בשמחה כדכתיב ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאכול בשמחה ולא באנינות, משא"כ בתרומה. .
(יבמות ע' ב') וכל זר. זר שאכל תרומה חייב מיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קודש מבוהנה לפי היקש זה היה מן הדין להשוות זר לכהן טמא דכמו כהן טמא אינו חייב מיתה רק אם אכל תרומה טהורה ולא תרומה טמאה משום דמחוללת ועומדת וכמבואר לעיל בפסוק ט', כך זר אינו חייב רק על תרומה טהורה, אבל הרמב"ם בפ"ו ה"ו מתרומות ופי"ט ה"ב דסנהדרין פסק דזר חייב מיתה ביד"ש אפילו אם אכל תרומה טמאה, וכבר נתעורר בזה הלח"מ בה' סנהדרין שם, ואם כי יש לחלק קצת ולומר דלגבי כהן עיקר תרומה הותרה, משא"כ גבי זר לעולם נקראת קודש אף בטומאתה, בכ"ז אין זה מקור נאמן לפסק הלכה ע"פ סברא חיצונית.
אמנם אפשר להביא ראיה מכרחת לזה דבזר חייב גם על תרומה טמאה מהא דקיי"ל בפ"ז מ"א דתרומות זר שאכל תרומה טמאה בשוגג חייב חומש, והנה ענין תשלום החומש מבואר בשבת ס"ט ב' דהוא במקום קרבן, ודבר ידוע הוא בכ"מ בש"ס דאין חייבין קרבן על השוגג אלא אם המזיד הוא במיתה או בכרת, ולא אם הוא בלאו, והשתא אי ס"ד דזר אינו חייב מיתה על תרומה טמאה במזיד, א"כ לא משכחת לה שישלם חומש על השוגג בתרומה טמאה, ובמשנה שם הלא מפורש שחייב חומש גם על הטמאה, אלא ע"כ דבמזיד חייב מיתה גם בטמאה, וכפסק הרמב"ם, ודו"ק.
ודע דנ"ל לפי מש"כ התוס' ביבמות ל"ב ב' דזר שעבד בטומאה אינו חייב משום טומאה רק משום זרות משום דעל עבודה בטומאה לא הוזהרו רק כהנים כמבואר בפרשה, וכ"פ הרמב"ם בפ"ט הי"א מבמ"ק, א"כ כיון דגם בתרומה לא הוזהרו על אכילה בטומאה רק כהנים כדכתיב איש איש מזרע אהרן וגו' והוא טמא וגו', א"כ זר שאכל תרומה בטומאה אינו חייב רק משום תרומה בלבד, ולא גם משום טומאה, ולא מצאתי דין זה מפורש ברמב"ם וסמ"ג, וצ"ע. .
(סנהדרין פ"ג ב') וכל זר. יכול זר – ממזר, ת"ל וכל זר, אפילו לוי ואפילו ישראל מגהכונה שלא נפרש זר – זרות משפחה האסור לבא בקהל, וכמ"ש ביבמות ע"ו ב' מאי ממזר מום זר, אלא שכולל כל מיני זרות שבערך מתנות כהונה גם הלוי וישראל הכשרים נקראים זרים, ומסמיך זה על רבוי הלשון וכל זר. [תו"כ]. לא יאכל. אין אכילה פחות מכזית מדעיין מש"כ לקמן פסוק י"ד בדרשה ואיש כי יאכל קודש. .
(שם) לא יאכל קודש. נאמר כאן קודש ונאמר להלן בערתי הקודש (פ' תבא), מה קודש האמור להלן בקדשי הגבול איירי אף קודש האמור כאן בקדשי הגבול איירי מהשם איירי בקדשי הגבול דהיינו בתרומות ומעשרות שנאכלים גם בגבולים ולא בקדשי מזבח שנאכלים רק בירושלים, ואף הכא איירי כן, לאפוקי שלא נימא דקודש דאיירי כאן בזר איירי בקדשי מזבח. .
(שם) תושב ושכיר. איזהו תושב ואיזהו שכיר, תושב זה קנוי קנין עולם, שכיר זה קנוי קנין שנים מוקאי על זר שאסור לאכול בתרומה אפילו אם היה תושב כהן או שכירו, ומפרש מהו תושב ושכיר, דתושב הוא קנוי קנין עולם היינו עבד נרצע דעובד עד היובל וקרי לזה קנין עולם על שם הכתוב (פ' משפטים) ועבדו לעולם דהיינו עד היובל, ושכיר הוא קנוי קנין שנים, והיינו עבד עברי היוצא בשש שנים, ואין כאן הפי' תושב ושכיר כמו גבי פסח (פ' בא), דהתם הפי' גר ותושב עובד כוכבים, כמש"כ שם, ואיצטריך למכתב תושב ושכיר אע"פ דהיה די לכתוב תושב והיינו יודעין שכיר מכל שכן, מפרש בגמ' דאלו הוי כתב תושב הו"א תושב זה קנוי קנין שנים, וע"ע בסוגיא כאן ומש"כ בסמוך אות נ'. .
(יבמות ע' א') תושב ושכיר. תניא, א"ר אלעזר, מניין לערל שאינו אוכל בתרומה, נאמר כאן תושב ושכיר ונאמר בפסח תושב ושכיר (פ' בא), מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו מזאיירי בערל ישראל, היינו זה שמתו אחיו מחמת מילה, ולכן לא נימול הוא, ולעיל בפ' ד' בדרשה איש איש הבאנו דרשה זו, יעוי"ש. .
(יבמות ע' א') וכהן כי יקנה. תניא, מניין לכהן שקנה עבד ויש לישראל בו שותפות אפילו אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה, ת"ל וכהן כי יקנה מחמשמע ליה שיהיה כל הקנין שלו. ונראה דמכאן מקור למ"ש ביבמות ס"ז א' בת ישראל הניסת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר, ומפרש בגמ' אליבא דחד מ"ד דהטעם הוא מפני דעובר במעי אמו זרה זר הוא, ומבואר שם דאפי' יש לה כמה בנים באופן שהיא בעצמה אוכלת בשבילם, ואינו מבואר לפי זה למה לא יאכלו העבדים בשביל רבוי הבנים האוכלים, ולפי המבואר כאן דעבד של שותפות אינו אוכל, ואפי' אם חלק אחד ממאה שייך לישראל לכן כיון דס"ל דיש לעובר זכיה וא"כ יש לו חלק בעבדי אביו, וכיון דעובר במעי זרה זר הוא, ע"כ אף דיש הרבה בנים האוכלים מ"מ יש גם חלק להעובר הנחשב כזר, ולכן מעכב, וע"ע לקמן פסוק י"ג. .
(ירושלמי תרומות פי"א ה"ה) כי יקנה נפש. תניא, מניין לכהן פצוע דכה שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה, שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו מטהרבותא בזה, משום דכהן פצוע דכה שנשא בת ישראל אינו מאכילה בתרומה בשביל כהונתו, משום דכיון דאסור לבא בקהל הרי שוויה חללה, אבל בת גרים כיון דמותרת לו משום דקי"ל קהל גרים לא אקרי קהל, לכן מאכילה בתרומה, ויליף זה מלשון כי יקנה נפש, דכיון שמותרת היא לו נקראת קנינו, אע"פ דאם לא היה פצוע דכא היה אסור בה. .
(יבמות נ"ז ב') קנין כספו. תניא, מניין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה, שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו נענין קניית עבדים פשוט הוא דיליף מקנין כספו, ונשואי אשה יליף משום כי שם קנין יונח על כל דבר הבא לו לאדם בזכות, לא רק במכירה בתשלום כסף, וכמו קונה שמים וארץ, אשת המת קנית (רות ד') והוי בכלל זה גם קנין אשה. אבל אין לומר דאשה הוי קנין כספו ממש כמו העבד, שהרי בעבד הדין מה שקנה הוא קנה רבו קנין מוחלט, ובנכסי אשתו אינו קונה כי אם לפירות, וגם קנין פירות אינו מדאורייתא רק מתקנת חכמים.
ועיין בתו"כ איתא עוד לענין קנית עבדים, יכול אפי' קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף, יצא עבד עברי שאין כסף, ר"ל שאינו כספו, שהרי יוצא בשש. וכבר כלול ענין זה אצלנו לעיל בפסוק הקודם בדרשה תושב ושכיר, יעוי"ש. .
(שם ס"ו ב') קנין כספו. תניא, מניין לאשת כהן שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים שיאכלו בתרומה, שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, קנינו שקנה קנין אוכל נאיתכן דמדייק מדלא כתיב מקנת כספו כמו דכתיב בפ' לך המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, ולכן דריש קרן כספו מה שקנינו קונה כמבואר. .
(שם שם) קנין כספו. בת ישראל הניסת לכהן חרש אינה אוכלת בתרומה, מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו בר קנין הוא נבואם בת כהן היא והחרש הוא ישראל פוסלה, משום דרבנן תקינו קידושין לחרש כמבואר ביבמות קי"ב ב', וא"כ אע"פ קנאה מדרבנן. .
(שם ס"ח א') קנין כספו. אמר עולא, דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו הוא נגומפרש בגמ' ומה טעם אמרו בגמ' אינה אוכלת בתרומה גזירה שמא ימזוג לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה. .
(כתובות נ"ז ב') קנין כספו. תניא, שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה, מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא נדר"ל דכל זמן שלא יבמה נקרא קנין כספו דאחיו, וזהו טעם אם בת ישראל היא והיבם כהן, ואם היא בת כהן והיבם ישראל פוסלה מלאכול בתרומה משום דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה כנעוריה משום דאגידא ביבם, וכפי שיתבאר להלן פסוק י"ג. .
(שם נ"ח א') קנין כספו. המעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא נהכגון המקדיש או המפקיר עבדו או מי שחציו עבד חציו בן חורין דכופין את רבו ליתן לו גט שיחרור, כל אלה אין לרבם עליהם עוד כל שעבוד ונקראים מחוסר גט שיחרור, ועי' בכ"מ פי"ט ה"ה מתרומות השייך לדין זה. .
(גיטין מ"ב ב') קנין כספו. וסמיך ליה יליד ביתו, מקיש קנין כספו ליליד ביתו, מה יליד ביתו אע"פ שאינו שוה כלום אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום נור"ל מה יליד ביתו כל הילוד, אע"פ שאינו שוה מאומה, כגון מוכה שחין, כך קנין כספו אע"פ שאינו ראוי לכל מלאכה כגון שנעשה אח"כ מוכה שחין. .
(שם מ"ג א') קנין כספו. תניא, האומר לאשתו הרי זה גיטך חוץ מתרומתיך, מי אמרינן בנשואין הא לא שייר, או דילמא קנין כספו כתיב, תיקו נזבאור הענין, כי הפוטר את אשתו בגט צריך לפוטרה עד שלא ישאר לו עמה כל קשר ויחס ואגידה, ומיבעי בזה בכהן האומר לאשתו הרי את פטורה מחבלי האישות עמי לכל דבר חוץ מפרט זה שלא תאסר באכילת תרומה כמו בעת היותך אשתי, מהו, מי אמרי' בנשואין הא לא שייר, והיינו שאפשר לה להנשא לאחר, או דילמא כיון דתאכל בתרומה נקראת קנין כספו שזה הפרט המיחס לאכילת התרומה, הרי נקרא שיור באישות, שיש לה עמו עוד יחס ואגידה, ועלה בתיקו, והוי ספק מגורשת, ואין לה תקנה רק בגט אחר. .
(שם פ"ה א') ויליד ביתו. העובר אינו מאכיל בתרומה, דכתיב ויליד ביתו, ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל נחאם בת ישראל מעוברת מכהן שמת אינה אוכלת בשביל שהיא מעוברת מכהן דגזירת הכתוב היא ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, ואמנם כנגד זה, אם בת כהן מעוברת מישראל שמת אינה חוזרת לתרומת בית אביה כפי שיתבאר לקמן בפסוק י"ג בדרשה כנעוריה. .
(יבמות ס"ז א') ויליד ביתו. מה ת"ל נטדיליד בית הוא בן שפחתו, וא"כ כש"כ הוא ממקנת כסף. , לפי שנאמר קנין כסף, הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אף יליד ביתו שיש בו שוה כסף אוכל ושאין בו שוה כסף אינו אוכל ת"ל ויליד ביתו מ"מ סכגון מנוול ומוכה שחין שאינו שוה מאומה, ובדרשה דלעיל ילפינן שוב קנין כספו מיליד ביתו אע"פ שאינו שוה כלום, כגון שנעשה אח"כ מוכה שחין שאינו ראוי עוד למלאכה. .
(גיטין מ"ג א') הם יאכלו. הם יאכלו ולא הבהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינין ת"ל נפש סאמלת הם מיותר, ודריש שאין הבהמה אוכלת בלחמו דהיינו מאכל אדם משום הפסד תרומה, וכנגד זה השם נפש כולל גם בהמה, כדכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וכדי להשות הענינים, מוקי המעוט הם למאכלים חשובים שאין הבהמה אוכלת בהם, והרבוי נפש לכרשינין שהם מין תבואה החייבות בתרומה, דע"י הדחק חזו לאדם, ואותם אוכלת גם הבהמה. .
(תו"כ) הם יאכלו בלחמו. תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה, דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, קרי ביה יאכילו סבבת ישראל שניסת לכהן ומת ונולד לו בן לאחר מיתתו אוכלת האם בשבילו בו ביום שנולד. וצ"ל דלאו דוקא היא בעצמה אוכלת, דהא אסורה אז בתרומה משום טומאת לידה, אך נ"מ לענין עבדים שלה שאוכלין בשבילה, וכן נ"מ אם אכלה בטומאה פטורה מקרן וחומש, כיון דמצד איסור תרומה מותרת כמבואר בפ"ז דתרומות ולפנינו בסמוך.
וטעם הדרשה קרי ביה יאכילו י"ל פשוט משום דכיון דגבי מקנת כסף כתיב הוא יאכל בו, א"כ הול"ל גם ביליד בית הוא יאכל, ולמה כתיב הם יאכלו, בלשון רבים, ולכן דריש קרי ביה יאכילו. –
ועיין ברמב"ם פ"ו הי"ב מתרומות שכתב סמך דבן כהן מאכיל לאמו הישראלית מדכתיב בסמוך ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה וגו', משמע הא אם יש לה זרע אינה אוכלת וה"ה להיפך, ואע"פ דכאן דריש הגמ' כן מלשון יאכילו, אך כבר כתבנו כ"פ דדרך הרמב"ם לכתוב סמך פשוט אף שלא נאמר בגמ' [ע"ל פ' שמיני י' ו' וס"פ אחרי]. .
(נדה מ"ד א') בלחמו. יצא המת שאין לו לחם סגבלחמו מורה שיש גם לו לחם והם משתתפים באכילתו, וזה שייך בחי, כי המתים אין להם מאומה. .
(תו"כ) ובת כהן. אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן, נפקא לן מן ובת דקרא יתירא הוא סדר"ל אשכחן לכהנת דמיפסלא לתרומה בביאת פסול, ומנין ללויה וישראלית שנבעלו לפסולי קדושין אסורות בתרומה לעולם לכשנשאו אח"כ לכהן משום דנעשות זונה נפקא לן מן ובת כהן דקרא יתירא הוא. ונראה דמרמז על ובת כהן דבפסוק הסמוך דשם מיותר הוא, כיון דשם סמיך הענין על ובת כהן דבפסוק שלפנינו היה די לכתוב וכי תהיה אלמנה וגרושה וגו', ולכן דריש דכיון דכפל הכתוב ענין קדושת האשה, א"כ בודאי אין נ"מ באיזו אופן נתחלל קדושתה אם מחמת כהנת לישראל או לויה וישראלית לגר לנתין ולממזר, כמש"כ בדרשה הבאה. .
(יבמות ס"ח ב') כי תהיה. כל שנבעלה לפסול לה פסלה סהאף שלא בתורת קדושין, ובאור הענין, כי בלאו זה כלולים שני ענינים, שאם תבעל לאסור לה כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ולויה וישראלית לגר לנתין ולממזר ונעשית ע"י זונה או חללה כמבואר ריש פרשה זו, הרי היא אסורה לאכול בתרומת בית אביה הכהן כדין חלל, וזה מדויק בלשון לאיש זר, מפני שהחלל הוא כזר לכל דבריו. ועוד כלול בלאו זה ענין נשואין שאם נישאת לישראל ג"כ אסורה בתרומה, רק בזה חלוק דין ביאה אסורה לנשואי זר, שבביאה אסורה אסורה היא בתרומה לעולם אע"פ שמת הבועל, אבל בנשואין לזר כיון שמת בלא בנים חוזרת לתרומת בית אביה, כפי שיתבאר בסמוך, וכן נ"מ שבביאה אסורה אסורה בתרומה אע"פ שיש לה זרע מכהן משא"כ בנשואין. ובגמ' מפרש דל"ל דכולה קרא בנשואי בת כהן לזר איירי ולא בביאות אסורות בלא קדושין, משום דעל זה לבד לא איצטריך קרא מיוחד, דזה ידעינן מדכתיב בסמוך ובת כהן כי תהיה אלמנה וגו' ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל, ש"מ דמעיקרא לא אכלה, אלא ע"כ יש עוד חידוש דין בקרא זה, והוא כמש"כ. , ואימא כל שנבעלה לפסול לה – לחייבי כריתות, כי תהיה אמר רחמנא, הנך דאית בהו הויה, חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו סושאין קדושין תופסין לו בהם, כמבואר בפ' אחרי וקדושים. ור"ל דאחרי דא"א לפרש כי תהיה על ענין הקדושין בחייבי כריתות, כך בביאות אסורות בלא קדושין ג"כ א"א לפרש שאם נבעלה לחייבי כריתות אסורה במרומה אלא רק לחייבי לאוין וכמש"כ. –
והנה כפי המתבאר מזה, לכאורה הוי הדין דאם נבעלה לחייבי כריתות אינה נפסלת בתרומה כיון דהפסוק אינו מתוקם רק בחייבי לאוין כמש"כ משום דתפסי בהו קדושין, אבל באמת דבר זה לא יתכן, דהלא אין סברא לומר דחייבי כריתות יהיה קילי מחייבי לאוין לענין זה, ויציבא בארעא וכו'. ואמנם התוס' כתבו דנבעלה לחייבי כריתות פסולה מצד הסברא דחמירי מחייבי לאוין, אך לדעתי אין זה מבואר, דהא הגמ' מוקים מפורש הפסוק אך ורק לחייבי לאוין מטעם הלשון כי תהיה, ומוציא מפורש חייבי כריתות משום דלאו בני הויה נינהו.
ולכן נראה ע"פ המבואר בסוגיא כאן דפריך לפי אוקימתא זו דהפסוק איירי בחייבי לאוין, אי הכי עובד כוכבים ועבד לא לפסלי [מטעם שאין בהו הויה], ומשני הנך פסלי מדר"י, דאמר מניין לעובד כוכבים ועבד שבאו על הכהנת וכו' שפסלוה שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה [אני קורא בה ושבה אל בית אביה] יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגירושין, והיינו משום דלאו בני קדושין הם, ולפי"ז י"ל דגם חייבי כריתות ממעטינן מפסוק זה ע"פ אותה דרשה מי שיש לו וכו', דגם בהם לא שייך אלמנות וגירושין, כיון דהקדושין אין תופסין כלל, ודו"ק.
אך לפי"ז יתחדש דין חדש דהנבעלת לחייבי כריתות וכן לעובד כוכבים ועבד ואכלה בתרומה אינה לוקה כיון דאין בהו לאו מפורש רק לאו הבא מכלל עשה כמבואר מי שיש לו וכו' וזהו לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו, וצ"ע .
(שם שם א' וב') כי תהיה. אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה סזר"ל בתרומת בית אביה אם הוא כהן, דפסוק זה איירי גם בפסולי כל הפסולין ולא רק בזר לבד כפשטות הלשון לאיש זר וכמש"כ בדרשה הקודמת, עיי"ש , מאי טעמא, נאמר כאן הויה ונאמר להלן (פ' תצא) כי יהיה נערה בתולה מאורשה, מה הויה שנאמר להלן אירוסין אף הויה שנאמר כאן אירוסין סחוהרבותא בזה אף כי עדיין לא נבעלה ולא נעשית חללה, בכ"ז אסורה, ובבבלי יבמות נ"ו ב' יליף זה מצד הסברא. .
(ירושלמי יבמות פ"ו ה"ג) לאיש זר. ואפילו ללוי ולישראל, דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה, מכלל דכי איתא גביה לא אכלה סטהרבותא בזה, דהו"א דרק אז נפסלה מתרומת בית אביה היכי דמחוללת עולמית כגון אם נשאת לנתין ולממזר שהם מחוללין עד עולם, אבל ללוי וישראל דמחללין רק לזמן חייהם הו"א דלא פסלי בתרומה קמ"ל, ועיין מש"כ לעיל בפ' י' בדרשה וכל זר אות מ"ג. .
(סנהדרין נ"א א') לאיש זר. מניין אפילו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ת"ל לאיש – לאיש המאכיל עעיין משכ"ל אות ס"ה ויתבאר לך דרשה זו. .
(תו"כ) היא וגו'. היא אינה אוכלת, אבל אמה אוכלת עאאיירי בבת כהן יתומה מאב, ור"ל דאע"פ שבת כהן הנשאת לזר פסולה מלאכול בתרומה, מ"מ אמה [בת ישראל] אוכלת בשבילה, מפני דלה הלא יש זרע מכהן, ואצטריך הכתוב לאשמעינן זה משום דהו"א כיון דהאם אוכלת בשביל הבת, דאלו לא היה זרע מבעלה הכהן לא הוי אכלה, וא"כ כיון דהבת גופה אינה אוכלת ע"י נשואיה לישראל, לא תאכל גם האם, קמ"ל, משום דלגבי האם עכ"פ יש לה זרע מכהן, כמבואר. .
(שם) בתרומת הקדשים. במורם מן הקדשים לא תאכל, ומאי ניהו – חזה ושוק עבמדייק יתור הלשון בתרומת, דדי היה לכתוב היא בקדשים לא תאכל, והוי ידעינן דקאי על תרומה, כמבואר לעיל בפסוק ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, דזה הוא רק בתרומה, דאלו שארי קדשים לא הותרו אכילתן בהערב שמש רק בהבאת כפרתן, כמבואר שם, ולכן דריש הדין המבואר בסמוך בפסוק ושבה אל בית אביה, דכשבת כהן נעשית אלמנה חוזרת לאכול בתרומת בית אביה, ומפרש כאן דרק בתרומה שבה היא לאכול ולא בחזה ושוק, וזה יליף כמש"כ מיתור הלשון בתרומת. ומפרש במורם מן הקדשים לא תאכל, היינו דבר שיש בו הרמה ותנופה וגם נקראת קדשים, ואין זה אלא חזה ושוק. ומפרש לפי"ז היא בתרומת הקדשים לא תאכל לעולם אפי' כשנעשית אלמנה, משא"כ תרומה אוכלת, ועי' בפסוק הסמוך באה עוד דרשה על ענין זה. .
(יבמות ס"ח ב') אלמנה וגרושה. תניא, מניין לעובד כוכבים ועבד הבא על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה, ת"ל ובת איש כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו', מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו עובד כוכבים ועבד שאין להם אלמנות וגירושין בה עגנסמך על הדרשה שבפסוק הקודם כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן התרומה, ומבואר שם דמדאפקיה רחמנא בלשון הויה, כי תהיה, דרשינן מי שיש לו הויה שקדושין תופסין בהם, והם חייבי לאוין כגון ממזר חלל ונתין וממזר, אבל עובד כוכבים ועבד כיון דאין קדושין תופסין בהם כדכתיב לא תתחתן בם, ועבד אין לו חייס, והו"א דאם באו על הכהנת וכו' לא פסלוה מלאכול בתרומה, וז"ש מנין לעובד כוכבים וכו', דאין לומר דבאמת לא פסלוה, משום דאין סברא לומר כן, דהשתא חייבי לאוין פוסלין עובד כוכבים ועבד מבעי.
וטעם הדרשה מי שיש לו אלמנות וגירושין בה וכו', ר"ל מי שיש לו דיני אלמנות וגירושין הוא דכי אין לה זרע ממנו ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל דלא פסלה בביאתו, יצא נכרי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין לא תפסו בה קדושין וכשמת אין שם אלמנות עליה אינה שבה אל בית אביה, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בפסוק הקודם אות ס"ו. .
(שם שם) וזרע אין לה. ת"ר, וזרע אין לה, אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מניין, ת"ל וזרע אין לה מכל מקום עדמדייק מדלא כתיב ובנים אין לה, דבזה חלוק שם זרע משם בנים, דשם זרע כולל השתלשלות הרבה דורות משא"כ שם בנים, וכמ"ש בסנהדרין ס"ד ב' עה"פ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מניין, ת"ל כי מזרעו נתן למולך.
והנה בגמרא כאן דחו דרשא זו ואמרו דזרע זרעה א"צ קרא דסברא הוא דבני בנים הרי הם כבנים, ועיקר הדרשא בא לזרע פסול [בדרשא הבאה] ובכ"ז העתקנוה מפני כי כפי הנראה מפשטות לשון הגמרא הוי זה מ"ש א"צ קרא דחויא בעלמא, ובאמת דרוש ללמוד זה מפסוק זה כס"ד דגמרא, וגם מצינו בגמרא דשאלו מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הם כבנים [ע' יבמות ס"ב ב' וברש"י שם] אלמא דאין הסברא פשוטה כל כך, וכ"מ מלשון הרמב"ם בפ"ו הי"ב מתרומות שכתב בענין זה אפילו זרע זרעה עד סוף העולם שנאמר וזרע אין לה, עכ"ל, הרי דס"ל דאליבא דאמת קיימא דרשא זו אדין זה. .
(יבמות ע' א') וזרע אין לה. אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מניין, ת"ל וזרע אין לה – עיין עליה עהר"ל מניין דאפילו אם יש לה רק זרע זרעה פסול מכהן אוכלת בגינו תרומה, כגון בת ישראל שניסת לכהן וילדה ממנו בת ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה והוליד ממנה בן או שנשאת לממזר והוליד ממנה בן ומתה הבת והרי הממזר קיים, והוא הדין שהממזר פוסל ג"כ כגון בת כהן לישראל ובאופן הנזכר.
והנה מבארי הלשון האריכו לפרש כונת הגמרא בדרשא זו – עיין עליה, ולי נראה לבאר עפ"י הנהוג בכונת לשונות בני האדם, כי כשאומרים למשל ראובן הוא חכם, אין מכונין בלשון זה להוציא כי שמעון ולוי וכו' אינם חכמים, אלא רק תואר לראובן שהוא חכם, משא"כ כשאומרים חכם – הוא ראובן, אז מכונין להוציא שזולת ראובן אין חכם, ולפי"ז בערך הדמיון לכאן אם הי' אומר הכתוב ואין לה זרע הי' אפשר לומר שבא לכוין רק זרע כשר, כנהוג, משא"כ כשאומר וזרע – אין לה, משמע שבא להוציא כל מין זרע שהוא, ואפילו זרע פסול.
ועל פי דרך זה אפשר לבאר דרשת הירושלמי בסוטה (פ"ו ה"ב) ועד אין בה, אין לי אלא עד כשר, מניין אפילו עבד אפילו שפחה ת"ל ועד אין בה, וזה ג"כ טעם הדיוק מדלא כתיב ואין בה עד, וכן מ"ש בבבלי סוטה ו' א' ועד אין בה אפילו אם יש עד במדינת הים ג"כ אינה שותה, יעו"ש. .
(שם שם) וזרע אין לה. אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא, ונעשה מתים כחיים לענין תרומה מק"ו, ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום עשה מתים כחיים, מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה אינו דין שנעשה מתים כחיים, ת"ל וזרע אין לה והרי אין לה עונסמך על הדין המבואר בסמוך דבת כהן הנשאת לישראל ומת ולה הימנו בן ומת חוזרת לאכול בתרומת בית אביה, ועל זה פריך למה לא יהיה הדין שאעפ"י שמת הולד תהיה אסורה לאכול בתרומה כמו אם הוא בחיים, מק"ו מיבמה, דאעפ"י שיש לה ולד מבעל ראשון אך מכיון שאין לה ולד מזה המת זקוקה ליבום, ואעפ"י כן אם בשעת מיתת בעלה הי' לה בן ממנו ואח"כ מת פטורה מיבום, כיון דבשעת מיתת בעלה הי' חי, א"כ כש"כ במקום דאעפ"י שאם נשאת לכהן אחר ומת בכ"ז הולד מן בעלה הישראל פוסלה, אינו דין שאם מת הולד מישראל ג"כ לא תאכל בתרומה, ת"ל וזרע אין לה, והרי אין לה, כלומר גזה"כ הוא דאזלינן בתר המצב שהוא.
והנה אע"פ דגבי יבום כתיב ג"כ ובן אין לו בכ"ז אם מת הולד אח"כ אינה חוזרת לזקוקת יבום, מפרש בגמ' שאני התם, דאם תאמר שבכהאי גוגא חוזרת לזקיקתה, הרי היא מתגנה על בעלה, וגם לא יאבו לקחתה כלל דלמא תזקק עוד לחליצה, ובתורה כתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. .
(שם פ"ז ב') וזרע אין לה. תינוק בן יום אחד פוסל מן התרומה, מאי טעמא, וזרע אין לה אמר רחמנא והא אית לה עזאינו איירי כאן בבת כהן אלמנת ישראל שיש לה תינוק מישראל דפשיטא הוא, אחרי דגם מעוברת פסולה כמבואר בסמוך מכש"כ ילוד, אלא איירי בכהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ונתבאר לעיל פ' י"א דעבדים שנפלו להם בירושה אוכלין בתרומה בשבילן, אבל אם יש לו בן יום אחד מן הגרושה שהוא חלל יש לו חלק בעבדים ופוסל את כולן מן התרומה, משום דאין ברירה לדעת מי מהם מגיע לחלקו, וזה דוקא בילוד, אבל בעובר כהאי גונא אוכלין דאין זכיה לעובר, ועיין לעיל בפ' י"א. .
(נדה מ"ד א') ושבה אל בית אביה. בת כהן הנשאת לישראל ומת, ולה הימנו בן ומת, חוזרת לבית אביה ועל זה נאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה עחואע"פ שהיה לה הימנו בן, ועיין משכ"ל אות ע"ו. .
(יבמות פ"ז א') אל בית אביה כנעוריה. ת"ר, ושבה אל בית אביה – פרט לשומרת יבם עטבת כהן הזקוקה ליבם ישראל אסורה דהרי אגידא ביה, וכהאי גונא מבואר לעיל בפסוק י"א בענין בת ישראל הזקוקה ליבם כהן, יעוי"ש. , כנעוריה – פרט למעוברת פכגון בת כהן המעוברת מישראל שמת אינה חוזרת לתרומת בית אביה, דכך משמע הלשון כנעוריה בזמן שהיא ריקנית כעין ימי נעוריה, ועיין לעיל פ' י"א בדרשה ויליד ביתו, דכנגד זה בת ישראל המעוברת מכהן שמת אינה אוכלת בתרומה בשביל העובר, משום דקי"ל ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל.
והנה אע"פ דאחרי שממעט עובר, שוב לא איצטריך לכאורה המיעוט וזרע אין לה, דממילא משמע, אך הו"א דמעוברת גרוע יותר שהולד במעיה, וכנגד זה אי הוי כתב רק וזרע אין לה הו"א שאני זרע דמעיקרא חד גופא והשתא תרי גופי, אבל במעוברת דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא אימא תאכל, צריכי שניהם. .
(שם שם) מלחם אביה תאכל. ת"ר, כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק, מאי טעמא, מלחם ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק פאנתבאר לעיל בפסוק הקודם בדרשה בתרומת הקדשים. יעוי"ש. .
(שם שם) וכל זר. תניא, מניין לבת כהן שנשאת לישראל ואח"כ אכלה בתרומה, וכן כהן שאכל תרומת חבירו שאין חייבין בחומש ת"ל וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קודש ויסף חמשיתו. פרט לאלו שאין זרים לה פבדין זה הובא [שלא בסמיכות דרשה זו] במשנה ב' פ"ז דתרומות ובכריתות ז' א'. וטעם הדבר משום דאף דעתה זרה היא, אבל לא נקראת זרה עד שתהא זרה מתחלתה ועד סופה, וזו הואיל והיתה ראויה לאכול בתרומה לא נקראת זרה לענין תשלום חומש. .
(תו"כ) ואיש. פרט לקטן פגידוע דכ"מ שנאמר איש מוציא את הקטן, מפני שאינו בר עונשין, ומכיון שאין בו עונש מיתה במזיד אינו חייב חומש על השוגג. .
(שם) כי יאכל. סתם אכילה בכזית פדדעל פחות מכזית לא יונח לשון אכילה רק טעימה או הנאה, וזה הוא רק לענין החומש, אבל קרן חייב לשלם אף אם אכל פחות מכזית והוא שיהיה בו שוה פרוטה, משום דשיעור השבה הוא בכדי שוה פרוטה כמבואר לפנינו ס"פ ויקרא. ועי' ברמב"ם פ"י הכ"ד מתרומות בגנב תרומה של הקדש משלם קרן ושני חומשים, חומש אחד משום אוכל תרומה וחומש אחד משום שנהנה מן ההקדש, ואם היה כזית ואין בו שו"פ משלם לכהנים ובשו"פ משלם להקדש, עכ"ד. ודבריו נובעין מירושלמי תרומות פ"ו שמסמיך זה על פסוק שלפנינו, אך מפני שהדברים באו שמה משובשים מאד והענין אינו מבואר עפ"י גירסות שונות כמ"ש הכ"מ שם לכן לא העתקנו הדברים כאן.
ודע דנראה לומר דלא בכל דבר לא נחשב אכילה בפחות מכזית, אלא דהיכי דהאכילה מצוה היא אז אם אין יוצאין בפחות מכזית אבל מצוה יש גם בזה, וראיה מיומא ל"ט א' דבימי שמעון הצדיק היה נשלח ברכה בעומר ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכל ושבע ויש אוכל ומותיר, ואי ס"ד דמצות אכילת קדשים הוא דוקא בכזית, א"כ האיך הותיר זה שמגיעו כזית, והרי מבטל מצוה דאכילת קדשים, ואף די"ל כיון דהיה בזה ברכת ה' שישבע בכל שהוא, אך קשה לומר שתחול ברכת ה' באופן שתבטל מ"ע.
ועפי"ז יש לפשוט ספק אחד, בשנים שיש להם רק כזית אחד מצה בליל פסח איך יתנהגו, אם יאכל אחד כולו ואחד לא יאכל כלל או יאכלו כל אחד חצי זית – ומתבאר דראוי שיאכלו שניהם כ"א חצי זית, דבאכילת מצוה יש ערך מצוה גם בפחות מכזית, וגם יש להביא סמוכין לזה מיומא ל"ט א' דבזמן שאחר שמעון הצדיק שהיה נשלח מארה בלחם הפנים היה מגיע לכל כהן חלק כפול, אלמא דגם בשיעור כזה יש מצוה. ואע"פ שאמרו שם והצנועין היו מושכין ידיהם משמע דלא היו חושבין זה למצוה, אך י"ל דלא היו רוצין להשתתף במצוה שבאה שלא בנמוס ודרך ארץ ע"פ חטיפה, ודברי רש"י שם צ"ע. ויש עוד להאריך בזה וכאן די בזה. .
(פסחים ל"ב ב') כי יאכל. פרט למזיק פהכגון אם אכל אכילה גסה שמזיק לו, אינו משלם חומש, ולכאורה נראה פשוט דהוא הדין באוכל תרומה במזיד ג"כ פטור באכילה כזו, אבל ברמב"ם לא מצאתי דין זה רק לענין שוגג [פ"י מתרומות] ולא לענין מזיד [פ"ו דתרומות], ואע"פ דזה כתיב בשוגג אך הסברא נותנת דגם במזיד הדין כן, וצ"ע.
ונראה דענין אכילה כזו שונה היא מאכילה שלא כדרך הנאתן, דהתם עכ"פ אינה מזקת לו. ונ"מ בזה לענין אכילה ביוהכ"פ דאינו חייב כרת על אכילה גסה, וכן נ"מ אם נשבע שיאכל דבר זה ואכלו באכילה גסה לא יצא חובת שבועתו, ואם נשבע שלא יאכל ואכל אכילה גסה לא עבר על שבועתו, ותכונת אכילה גסה נראה מדברי התוס' פסחים ק"ז א' שהיא אכילה על השובע.
גם הוי בכלל הדרשה פרט למזיק אם האביד והפסיד תרומה בידים, אינו משלם רק קרן לבד ולא חומש, כ"מ בפסחים ל"ב ב' ובמעילה י"ט א', ועיין מש"כ בסמוך פ' ט"ז בדרשת התו"כ פרט לזורע ולמטמא. .
(יומא פ' ב') כי יאכל. אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך פוע' בתחלת פסוק הבא יבא רבוי לסיכה, ושתיה הוי בכלל אכילה כמבואר לפנינו בפ' אחרי (י"ז י"ב). .
(ב"מ נ"ד ב') כי יאכל קודש. [כל קודש שהוא] בין תרומה טהורה בין תרומה טמאה פזדאין הטומאה מוציא מידי קדושה, וכמו פסולי המוקדשין בקרבנות. .
(שם שם) בשגגה. תניא, הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל קודש, יצא ואיש כי יאכל קודש בשגגה לשלם ממון פחקאי אליבא דמ"ד בכ"מ בגמרא דכל חייבי מלקיות אפילו שוגגין פטורין מן התשלומין, וז"ש הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל קודש, בין שוגג בין מזיד, ובכל זאת לא קשה עליו מהא דקיי"ל דהאוכל תרומה בשוגג חייב בתשלומין, יען כי מפורש הוציא הכתוב אוכל תרומה בשוגג שחייב לשלם כמבואר בפסוק זה, והוי זה הענין כיוצא מן הכלל. .
(ירושלמי תרומות פ"ז ה"א) בשעה. פרט למזיד פטלכאורה פשוט הוא בכתוב וא"צ לפרש, ונראה דאצטריך ליה לענין חיוב תשלומין דקרן דחייב אפילו אם אכל במזיד בלא התראה, דאילו בהתראה לוקה ואינו משלם אבל חומש פטור מלשלם, מפני שהמזיד גדול עונו מנשוא וחייב מיתה ביד"ש ולא יתכפר בתשלומין, וכמש"כ כעין סברא כזו לעיל ס"פ אחרי בפסוק ומזרעך לא תתן להעביר למולך.
וענין תכונת השוגג בזה כפי המתבאר מסוגיא דשבת ס"ט א' אליבא דר' יוחנן דקיי"ל כותיה דהזיד בלאו ושגג בכרת הרי זו שגגה, והנה בתרומה אפילו מזיד ליכא כרת רק מיתה בידי שמים וס"ל לרבא שם דמיתה במקום כרת עומדת, ולכן לענין תרומה אע"פ שיודע שהיא תרומה ושהוא מוזהר עליה אבל לא ידע אם חייב עליה מיתה אם לא הרי זו שגגה. .
(תו"כ) ויסף חמשיתו. שיהא הוא וחומשו חמשה צהיינו חומש מלבר שהוא רביע מלגיו, דבאכל ד' משלם ה', כגון אם אכל תרומה ששוה דינר משלם דינר ורביע שהם בס"ה חמשה רבעיות דינר, נמצא הקרן עם חומשו חמשה וכל חומשים האמורים בתורה כך הם. .
(ב"מ נ"ד א') ויסף חמשיתו. [מלמד שמשלם חמשיות הרבה] צאשאם אכל תרומה ושילם קרן וחומש וחזר ואכל את החומש חייב ג"כ בחמשית החומש, ובגמרא מפרש טעם דרשה זו מדכתיב ויסף אי שקלת לו' דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו, ור"ל דהוי כמו דכתיב וחמשיותיו כמו גבי גזל ס"פ ויקרא. .
(שם שם ב') ויסף חמשיתו עליו. עליו – לרבות חומשו כמותו, מה הוא אינו משתלם אלא מן החולין אף החומש אינו משתלם אלא מן החולין צבהא דקרן אינו משתלם אלא מן החולין יתבאר בסמוך. .
(שם שם א') ויסף חמשיתו עליו. עליו ולא על מעשר, עליו ולא על ראשית הגז צגשאם אכל מעשר או לבש ראשית הגז אין משלם חומש, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל בפסוק ט' בדרשה ומתו בו. .
(יבמות פ"ו א', חולין קל"ו א') ונתן לכהן. מלמד שנתינתו מקדשתו לחייב עליו קרבן וחומש ואין הפרשתו מחייבתו לחייב קרן וחומש צדזה קאי על הדין המבואר בדרשה הסמוכה דצריך לשלם קרן וחומש מן החולין ולא מן הקודש, עיי"ש. ועל זה אמר, דאף כשהפריש חולין עדיין לא נקרא קודש לענין זה שלא יהא רשאי ליהנות ממנו ורק אם נתנו לכהן אז נקרא קודש, ומדייק זה מדלא כתיב ונתן את הקודש לכהן, מבואר שלא נקרא קודש עד שעת הנתינה, ובירושלמי יש דעה חולקת על זה, ועיין במל"מ פ"י ה"א מתרומות. .
(ירושלמי תרומות פ"ו ה"א) ונתן לכהן את הקדש. מכאן אמר ר' עקיבא, אין משלמין אלא ממין על מינו, שנאמר ונתן לכהן את הקדש – קודש שאכל צהר"ל כקודש שאכל, ואפילו מן היפה על הרע, ולפיכך אם אכל קישואין של תרומה ערב שביעית ואין קישואים של אותה שנה מצויים עוד שכבר נתקשו ולא חזו לאכילה ומין אחר אינו יכול לשלם צריך להמתין למוצאי שביעית וישלם מקישואים של מוצאי שביעית, דמשל שביעית אסור לפרוע חובו, דדמי לסחורה. –
וערך שוי התשלומין מבואר בפסחים ל"ב א' דלעולם משלם לפי ערך הדמים כמו שהיה שוה בשעת האכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה, וכ"פ הרמב"ם בפ"י הכ"ו מתרומות, והראב"ד השיג עליו וז"ל, ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת הגזילה ומה גרע מגזלן, עכ"ל. וכפי הנראה חשיב זמן גזילה וזמן אכילה לשני זמנים, והכ"מ תירץ דהכא לא בגזלן עסקינן, שהרי בשוגג אכלה לתרומה והוי שעת אכילה כשעת גזילה, עכ"ל. ור"ל ששעת אכילה היא היא שעת גזילה, ובס' מראה הפנים לירושלמי ספ"ו דתרומות כתב על דברי הכ"מ שדבריו אינם מובנים, דהא בהדיא קאמר בגמרא דלא גרע מגזלן, וזו היא קושיית הראב"ד, עכ"ל. וכונתו למ"ש בפסחים שם היכי דמעיקרא שויא ארבע זוזי ולבסוף שויא זוזא משלם כדמעיקרא דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה.
ואיני יודע מה חוסר הבנה יש כאן בדברי הכ"מ, דהלא מ"ש בגמרא דלא גרע מגזלן הכונה לעיקר הדין דמשלם כשעת הגזילה, אבל מה הוא שעת הגזילה בודאי כל דבר לפי ענינו, דבסתם גזלן הוי שעת הגזילה בשעה שגזל ממש, וכאן דאיירי שאכל בשוגג הוי אצלו שעת הגזילה בשעה שאכל, וזוהי כונת הכ"מ, וכ"כ רש"י כאן וז"ל, היכי דמעיקרא שויא ד' זוזי, מעיקרא בשעת אכילה, והענין נכון ומבואר מאוד. [תרומות פ"ו מ"ו]. ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קודש, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ומדמי עצים צור"ל אפילו דמי עצים שראוי להסיק בהם, מפני שחמץ בפסח אסור בהנאה ואינן ראוין אף לזה, ואפילו אכל בשוגג פטור כיון דאין להם דמים, וכש"כ במזיד דקם ליה בדרבה מיניה. .
(פסחים ל"ב א') ונתן לכהן את הקדש. דבר הראוי להיות קודש, מלמד שאין התרומה משתלמת אלא מן החולין צזמשא"כ תרומה כבר היא קודש, ודייק כן מדלא כתיב ונתן לכהן קודש, ועיין בתרומות פ"ו השייך לענין זה, וכן הדין לענין תשלומי חומש כמש"כ לעיל. וטעם הדבר נראה מפני שהתרומה שייך בלא"ה לכהן, וא"כ לכשישלם בתרומה הרי הוא אינו פורע חובו משלו. ונראה דזהו טעם הרמב"ם פ"ו הי"ח מתרומות שכתב כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין, והמל"מ הרבה לתמוה עליו על מש"כ דגם במזיד הדין כן, ולפי מש"כ טעמו מבואר. –
וכן כלול בדרשה זו שלא ישלם בדמים אלא בפירות והמה יהיו תרומה, והיינו דבר הראוי להיות בעצמו קודש, ומטעם זה קיי"ל בירושלמי ותוספתא פ"ו דתרומות שאם אכל תרומת ע"ה משלם לחבר ונוטל דמיה ממנו ונותן לע"ה שאכל תרומתו, מפני שאין מוסרין טהרות לע"ה, יעו"ש. אבל אי אפשר שישלם לכתחלה דמי שויה לע"ה, מפני שמדינא צריך לשלם בתבואה או בפירות עצמן כמבואר הכא לפנינו. .
(ב"מ נ"ד א') ולא יחללו. לרבות את הסך כשותה צחנראה דמדייק משום דבאזהרה כתב בלשון אכילה, וכל זר לא יאכל קודש (פ' י'), לכן בא כאן בסוף הענין בלשון חלול להוסיף אזהרה על חילול בשום דבר, וממילא אפילו הסך, כגון סיכה בשמן של תרומה, אבל שתיה א"צ לרבות, דשתיה בכלל אכילה, כמבואר לפנינו בפ' אחרי (י"ז י"ב). –
והנה התוס' כאן כתבו דדרשה זו אסמכתא היא, וסיכה אסור רק מדרבנן, וטעמם משום דפסוק זה אצטריך לאוכל טבל שהוא במיתה [היא הדרשה שבסמוך], אך לפי מש"כ דעיקר טעם הדיוק כאן מדכתיב ולא יחללו שהוא כולל חילול בכל ענין, א"כ אין שייכות להדרשה דאכילת טבל, דשם יליף מלשון אשר ירימו, ולפי אותה הדרשה היה אפשר לכתוב כאן בלשון אכילה.
גם מש"כ דאצטריך פסוק זה לדרשה [שבסמוך] קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים, לדעתי י"ל דאין הפסוק איצטריך לאותה דרשה ממש, שהרי הפסוק לא איירי כלל בענין אותה דרשה, אלא ר"ל דמלשון זה ממילא משתמע דרק קדשים מחללין קדשים וכו', וא"כ אין הכרח לדחות מחמת זה הדין דסיכה.
וביומא ע"ז א' הוסיפו התוס' להביא ראיה דסיכה הוי רק מדרבנן מכריתות ז' א', כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש כיון דכבר איתחלל, ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין, עכ"ל. ותמוה הדבר בעיני, שהרי מפורש מסיק הגמרא הטעם כיון דכבר איתחלל בהיתר ע"י סיכת הכהן, לכן הותר עוד.
ולבד זה הנה ממקום שבאו להכריח דהוי מדרבנן משם גופא מבואר ומוכרח דהוי דאורייתא, דפריך התם על הא דתניא כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, מאי שנא מהא דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו וכו', ואי ס"ד דסיכה דתרומה הוי מדרבנן, מאי קושיא לשמן המשחה דבודאי הנאתו אסור מן התורה, וצ"ע. .
(נדה ל"ב א') ולא יחללו וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה, אמר ר' אלעזר, מאי טעמא דרב, דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים צטנראה דדריש כן ע"ד אסמכתא, משום דענין חילול לא מצינו מצוה לזרים רק בכהנים, וכפירש"י כאן ולא יחללו להאכילם לזרים, ובזרים מצינו רק עונשם, והיינו משום דכאן שהכהנים קודש שייך בהו לצוות על חילול הקודש, ואמנם ענין הכשרות כאן הוא רק שאינה פסולה אבל לא עלתה לבעלים לשם חובה. .
(זבחים מ"ו ב') ולא יחללו וגו'. הכהנים והלוים המסייעים בבית הגרנות אין להם לא תרומה ולא מעשר, ואם נתן להם הרי זה חילל, דאמר קרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל והם מחללין אותם קעיין בבבלי בכורות כ"ו ב' הובא דין זה בסמך לפסוק אחר, וכפי המתבאר שם הוי זה צווי על הבעלים שלא יניחו להכהנים שיסייעום, אבל על הכהנים עצמן יש אזהרה מדברי קבלה (מלאכי ב') שחתם ברית הלוי, וכ"מ ברמב"ם פי"ב ה"ח מתרומות, וע' ביו"ד סי' ש"ה ס"ח. .
(ירושלמי דמאי פ"ו ה"ב) את אשר ירימו. תניא, מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ויליף חילול חילול מתרומה, מה להלן במיתה אף כאן במיתה קאהא דאיירי הכתוב בעתידים לתרום יליף מדכתיב אשר ירימו בלשון עתיד, ויליף מתרומה דכתיב בה לעיל פ' ט' ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, ויהיה שיעור הכתוב כאן ולא יחללו וגו' שלא ינהגו מנהג חולין במה שעתידים לתרום לה'. וע' ברמב"ם פ"י הי"ט ממאכ"א שכתב סמך לעונש מיתה לאוכל את הטבל מדכתיב ולא יחללו וגו' והשיאו אותם עון אשמה, ואמת שכן יליף בתו"כ, אבל תמה אני שהניח דרשת הגמרא, ואולי נראה לו דרשת התו"כ קצת פשוטה יותר, וכדרכו בכ"מ לתפוס דרשה פשוטה יותר כמש"כ כמה פעמים. –
ועיין בזבחים י"א ב' באה דרשה על פסוק זה לדין שלא קיי"ל כמותו, ולכן השמטנוה. .
(סנהדרין פ"ג א) את אשר ירימו. תניא, מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים שפטורים מן התשלומין, ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך קבואע"פ דבדרשה הקודמת דריש את אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר, א"כ לא איירי הפסוק לאחר הרמה, אך מדייק מדסמיך ירימו ללה', לומר לך שאין לגבוה בהן אלא משעת הרמה, אי נמי משום דקאי אקרא דסמיך ליה ואיש כי יאכל קודש דאיירי לאחר הרמה. .
(חולין ק"ל ב') והשיאו אותם עון אשמה. תנא דבי ר' אלעזר בן יעקב, כל הנותן תרומה לכהן ע"ה משיאו עון אשמה, שנאמר והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם קגענין האשמה הוא מפני שאין יודעים לשמור התרומה בטהרה ואפשר שיכשלו לאכלה בטומאה, ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפסוק ט' בדרשה ומתו בו. ונראה דעל סמך טעם זה אמרו בירושלמי ותוספתא פ"ו דתרומות דאם אכל תרומת חבר משלם לחבר עצמו, ואם אכל תרומת ע"ה משלם לחבר ונוטל דמיה ונותנם לע"ה שאכל תרומתו, מפני שאין מוסרין טהרות לע"ה, אבל אין לשלם לכתחלה דמי שויה לע"ה משום דע"פ הדין צריך לשלם בתבואה גופה כמשכ"ל בפ' י"ד. .
(סנהדרין צ' ב') באכלם את קדשיהם. פרט לזורע ולמטמא קדהא דמטמא פטור י"ל טעם פשוט ע"פ הדרשה דלעיל פ' י"ד ואיש כי יאכל פרט למזיק, היינו שמפסיד ומאבד תרומה בידים וכשמטמא מפסידם, אבל מ"ש פרט לזורע לא נתבאר לי ענינו. ואולי ט"ס הוא וצ"ל פרט לזורה, ר"ל שזורה לרוח דהוי מפסיד, ומפני כי בתו"כ לא באה הדרשה שבגמרא כי יאכל פרט למזיק, לכן דריש זה מלשון באכלם, ותפס שני פרטי הפסד, הפסד גמור דהיינו זורה לרוח והפסד שאינו גמור דהיינו תרומה טמאה דחזי להדלקה, וצ"ע. .
(תו"כ) איש איש וגו'. איש איש – לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, אשר יקריבו לה' לעולה – אין לי אלא עולה בלבד קהר"ל כל מין קרבן שמקריבין עובדי כוכבים מקריבין אותו רק עולה, וטעם הדרשה מלשון איש איש יתכן דמדייק מדהוסיף לכתוב מבית ישראל, ולכן דריש איש בעלמא ואיש מבית ישראל. וטעם הדבר שמביאין רק עולה הוא מפני שכשמביא עובד כוכבים קרבן כונתו שיהיה כולו כליל לה', וקרבן כזה הוא רק עולה, ואע"פ דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם ס"ל דהכל מוסב על לעולה, והיינו שאת הכל יקריבו עולה, ומדייק כן מדכתיב בסמוך תמים זכר שזה אינו רק עולה, ובגמרא מבואר דזו דעת ר' עקיבא, וריה"ג ס"ל דמקבלין מהם כל מיני קרבנות להקריבן כמו שמביאים, וצ"ל דס"ל דמה דכתיב תמים זכר ע"כ אינו בא להורות כמ"ש ר"ע כמש"כ, וראיה לזה, שהרי מרבינן כאן גם גרים ונשים כבסמוך, ומהם בודאי מקבלים כל מיני קרבנות. .
(מנחות ע"ג ב') ומן הגר בישראל. הגר – לרבות נשי הגרים, בישראל – לרבות נשים ועבדים קואולי דריש כן מלשון בישראל, משום דלשון בישראל הוי כמו בתוך ישראל, והנשים ועבדים אינם יסודי האומה כי אם כטפלים לגבי הגברים ובני חורין [וע"ד שאמרו משפחת אם אינה קרויה משפחה], ואשר על כן נקרא הזכר בשם בן על שם שהוא בונה את העולם, ועיין מש"כ ר"פ במדבר. –
והנה מיסוד דרשה זו קייי"ל דנשים ועבדים חייבים בכל הקרבנות כמו אנשים, וכ"כ רמב"ם בפ"ג ה"ב מקרבנות וז"ל, אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים מביאין כל הקרבנות, עכ"ל. והכ"מ כתב על זה כמקור לדברי רמב"ם וז"ל, זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה, וכבר אמרו שנשים אין סומכות, ושנינו הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים משמע שמביאות קרבן, וכל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב, עכ"ל. ומאד יצר לי על אריכות דברים אלה שתכליתם למצוא מקור לדברי הרמב"ם ע"פ איזו משמעות, בעוד שהמקור מבואר ומפורש באר היטב לפנינו כאן בתו"כ, והו"ל לרשום בקצור תו"כ פ' אמור ותו לא, כדרכו בכל מקום. .
(תו"כ) לכל נדריהם וגו'. לכל נדריהם ולכל נדבותם, מכאן אמרו מותר נדר יהא נדבה קזהמפריש סכום מעות לקרבן ונשאר חלק מהם יפלו לנדבה, דהיינו לתיבות שבעזרה שקונים מהם עולות נדבה, וטעם הדרשה מדכיילינהו קרא כאחד משמע דחדא קדושה להם, וע"ע בסוגיא כאן ומש"כ בפ' ויקרא בפסוק אשם הוא (ה' י"ט). .
(נזיר כ"ה א') לכל נדריהם וגו'. איזה הוא נדר, האומר הרי עלי עולה, ואיזו היא נדבה, האומר הרי זו עולה, ומה בין זה לזה, שהנדרים אם מתו או נגנבו חייב באחריותן והנדבות אין חייב באחריותך קחטעם הדבר פשוט, דבנדרים חייב את גופו, ולכן כל זמן שלא קיים הדבר עדיין מוטלת עליו החובה לקיים דבריו, אבל נדבה כיון שהקדיש רק את זו, ומכיון שאינה, נפטר מחיובו, ולכן אפילו אם אמר הרי זו עלי עולה ג"כ פטור מאחריות, ומה שאמר עלי – כונתו עלי להביאה. [קנים פ"א מ"א]. אשר יקריבו. מלמד שהכל באים בשותפות קטר"ל כל קרבנות נדבה מביאים שנים בשותפות, אבל בקרבנות חובה לא שייך שותפות, דכל אחד צריך כפרה שלמה. וע"ע מענין זה לעיל בפ' ויקרא (ב' א'). .
(מנחות ק"ד ב') לה' לעולה. מלמד שכל מה שנודרים ומתנדבים דברים הנקרבים יהיו לעולה, יכול גם לעולת העוף ת"ל (פ' י"ט) בבקר בכשבים ובעזים, הא אינו מקריב אלא עולת בהמה בלבד קיטעם הדבר משום דעופות אינם בני פדיון [וכן הסולת והיין והשמן], דכתיב בפדיון והעמיד את הבהמה, ואלו אינם בכלל העמדה, ולכן אין מקריבין בדמי הדברים הנקדשים עולת העוף, וכן אם הקדיש עוף ג"כ אין נקרב עולה, וע' במשנה ח' פ"ד דשקלים וברע"ב שם. .
(ירושלמי שקלים פ"ד ה"ח) לרצונכם. מלמד שאין כופין את הצבור על כרחו קיאשאם נתחייב הצבור קרבן ולא הביאו אין כופין אותם, ולאפוקי מדין היחיד דכופין אותו, כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא בפסוק יקריב אותו לרצונו. ועיין בירושלמי קדושין פ"א ה"ה באה דרשה לרצונכם פרט למתעסק, וכבר באה לפנינו דרשה זו ר"פ קדושים בפסוק לרצונכם תזבחוהו. .
(תו"כ) תמים זכר בבקר וגו'. מכאן שתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות קיבהאי בבקר ובכשבים מיותר, כיון דכתיב יקריבנו לעולה, וידוע שעולה באה ממינים אלו כמבואר ר"פ ויקרא, ולכן בא להוציא שבעופות אין מומין פוסלין כל זמן שאין מחוסרין אבר כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא בפסוק ואם מן העוף קרבנו. וי"ל הטעם שאין מומין פוסלין בעופות, מפני שהעוף מפני קלות גופו אינו מרגיש בכחותיו במום בעלמא כל זמן שאינו מחוסר אבר. וכן מותר להקריב עולת העוף בין זכר בין נקבה, דלא נאמר זכר תמים אלא בבקר ובצאן, ומהאי טעמא מבואר בתו"כ פ' ויקרא בפסוק ואם מן העוף קרבנו, דבעופות כשרים טומטום ואנדרוגינוס כמבואר לפנינו שם, והיינו משום דכיון דפסול טומטום ואנדרוגינוס בעלמא הוא מפני שהם ספק זכר ספק נקבה, אבל מכיון דבעופות לא נפרט המין ביחוד וכשרים זכר ונקבה ממילא כשרים טומטום ואנדרוגינוס ג"כ. –
ואם נולדה בעוף אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה פסק הרמב"ם ריש פ"ג מאיסורי מזבח שפסולה לקרבן. ולכאורה צ"ע פסק זה, דהא הטעם דממעטינן הכא תמות וזכרות בעופות הוא מדכתיב בבקר ובצאן, וא"כ כיון דעיקר החידוש דטריפות פוסלת בקרבן ילפינן במנחות ה' ב' מדכתיב בפ' ויקרא ואם מן הבקר דמן הבקר מיותר, כמבואר ר"פ ויקרא, וא"כ כמו הכא ממעטינן עופות מדכתיב בבקר, כך נמעט עופות מטריפות מדכתיב מן הבקר.
אך הנה הרמב"ם בפ"ב ה"י מאסמ"ז כתב הטעם דטריפות פסולה לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א), ולפי"ז ניחא, כיון דטעם זה יתכן גם בעוף, אך אינו מבואר מאין הוציא הרמב"ם טעם זה לענין טריפות, ואף כי מבואר אצלנו כ"פ שדרך הרמב"ם להוסיף טעם וסמך מסתבר מדנפשיה על דין מוסכם בגמרא [ע"ל פ' שמיני י' ו'], אבל כל זה רק היכי שאין נ"מ לדינא, משא"כ בנדון שלפנינו יש נ"מ לענין עופות, כמש"כ. וי"ל ע"פ מסקנת הגמרא במנחות ו' א' דפסול טריפות בקרבן ילפינן עוד מפסוקים שונים שבהם אין נ"מ בין בהמה לעוף, וא"כ כיון שאין נ"מ כתב הרמב"ם טעם פשוט ומסתבר כמבואר, ודו"ק. .
(קדושין כ"ד ב') כל אשר בו מום. לרבות בעל מום עובר קיגמפרש הלשון כל אשר בו מום, כמו כל מום אשר בו, והיינו אפילו מום עובר, ואין חילוק בין מום קבוע למום עובר לענין הקדש והקרבה אע"ג דבפרטים אחרים יש חילוק כמבואר בחולין ק"ל א' ובכ"מ. .
(תו"כ) לא תקריבו. ת"ר, מה ת"ל קידמפרש למה נאמר בפרשה זו דאיירי בענין אחד במומים שלש פעמים לא תקריבו כאן ובפסוק כ"ב ובפסוק כ"ד, כי היה אפשר לכלול עניני שלשת הפסוקים בצווי לא תקריבו פעם אחת. , אם בלא תשחטו הרי כבר אמור למטה (פ' כ"ב), אלא מה הוא לא תקריבו – לא תקדישו קטוומה דכתיב בפסוק כ"ד לא תקריבו מוקים לה לזריקת דמים, ונראה דניחא ליה לאוקים הג' פעמים לא תקריבו בסדר זה, הראשון על ההקדש, השני על השחיטה, והשלישי על זריקת דמים, מפני שכן הוא סדר הפעולות ההוים, מתחלה מקדישים ואח"כ שוחטים ואח"כ זורקים את הדם. מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין למזבח עובר משום חמשה שמות, משום בל תקדישו, בל תשחטו, בל תזרקו, בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו קטז לקמן פסוק כ"ב ילפינן לאו להקטרת חלבי בע"מ מדכתיב ואשה לא תתנו, ועל הקטרה מקצת מדכתיב לא תתנו מהם כפי שיתבאר שם, ולדעת חד מ"ד בגמרא עוברין בלאו גם על קבלת הדם ויליף זה מדכתיב בפסוק כ"ה ומיד בן נכר לא תקריבו, אבל לא קיי"ל כן, ואותו תקריבו אצטריך לדרשה אחרת כפי שיתבאר שם. .
(תמורה ו' ב') כי לא לרצון. כתיב כי לא לרצון וכתיב (פ' כ"ג) לא ירצה, [לומר דאפילו הציץ אינו מרצה] קיזר"ל מדכפל ענין העדר הריצוי משמע שהקפיד לומר שבכל אופן לא ירצה, ואפילו הציץ לא ירצה. וע' לפנינו בפ' תצוה בפסוק ונשא אהרן את עון הקדשים. .
(מנחות כ"ה א') זבח שלמים. אין לי אלא שלמים מניין לרבות עולה, ת"ל נדר קיחדעולה באה בחיוב שהוא ענין נדר. , תודה מניין ת"ל נדבה קיטדענין התודה שבאה בנדבת לב, וכמש"כ בתהלים נ' ד' בנדבה אזבחה לך אודה שמך וגו' כי מכל צרה הצילני. , יולדת ונזירות מניין, ת"ל לפלא קכדבנזיר כתיב כי יפליא, וקרבן יולדת איתקש לקרבן נזיר שבא להכשיר ולא לכפר, כמבואר בכריתות ח' ב'. , חטאת ואשם מניין, ת"ל זבח קכאדמלת זבח מיותר לענינו, דדי היה לכתוב שלמים לבד, וכמש"כ כ"פ בפ' ויקרא דכ"מ שנאמר זבח שלמים בא לדרשה. , מעשר מניין, ת"ל בבקר קכבדמיותר הוא. דהא כבר כתיב בפסוק י"ט בבקר בכשבים וגו'. , ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות, ת"ל או בצאן קכגדהיה יכול לכתוב בבקר ובצאן. .
(תו"כ) תמים יהיה. תמים אין – חסרון לא קכדר"ל אם נשחט ונמצא אחד מאברים הפנימים חסר ואפי' באופן שאינה טרפה, כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול דכשרה באכילה מכל מקום אסור באכילה, ולא מפני בע"מ, יען דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון כמבואר לפנינו לעיל בפסוק שבר יד, אלא בכ"ז אסור מגזה"כ דכתיב תמים יהיה ולא חסרון, ואפי' חסרון מבפנים. ועיין מש"כ עוד השייך לענין זה לעיל בפ' ויקרא בפסוק ואת שתי הכליות. .
(בכורות ל"ט א') תמים יהיה לרצון. תניא, המטיל מום בבעל מום פטור, דכתיב תמים יהיה לרצון קכהר"ל רק אז אסור לעשות בו מום כשראוי לעשות לרצון על המזבח, והיינו כשהוא תמים, ובא בזה לאפוקי מדרשת ר"מ דס"ל כל מום לא יהיה בו, שעל כל מום ומום שהטיל בו עובר על לאו זה, ולכן ס"ל דהמטיל מום בבע"מ ג"כ חייב, וגם בדרשה זו כמו בדלעיל נסמך על המבואר למטה דהפי' לא יהיה בו מום שלא לעשות בו מום, וכפי שנתבאר למטה אות קכ"ט. וס"ל לחכמים דהלשון כל מום לא יהיה בו בא להורות רק שאסור לגרום מום וכדלקמן, אבל לא לענין מלקות. .
(מנחות נ"ו ב') לא יהיה בו. תניא, וכל מום לא יהיה בו, אין לי אלא שלא יתן בו מום קכונסמך על הדרשה הבאה מתורת כהנים דהלשון וכל מום לא יהיה בו פירושו לא תעשה בו מום, כפי שיתבאר. מניין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר, שלא יתן דבילה ובצק על האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו קכזויקטע אזנו עמה. ת"ל וכל מום, אחד מום ואחד כל מום קכחר"ל כל אופן הגורם למום. .
(בכורות ל"ג ב') לא יהיה בו. תניא, וכל מום לא יהיה בו, מהו לא יהיה בו – אל תתן בו מום קכטהוכרח לפרש כן ולא שלא ימצא בו מום, והיינו שבע"מ יפסל להקרבה, משום דזה כתיב כבר כל אשר בו מום לא תקריבו, ולכן יתפרש לא יהיה מלשון הויה, והיינו שאחר שנעשה הקדש אין להוות ולעשות בו מום. ומוסיף עוד לפרש יכול אם נפל מן הגג ונשתבר יהא עובר עליו, ת"ל וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, ור"ל אי ס"ד דהפירוש הוא שלא ימצא בו מום גם במקרה ועובר עליו, וכמו שאור לא ימצא בבתיכם, הול"ל לא ימצא בו מום, ומדכתיב לא יהיה ע"כ הפירוש לא תתן בו מום. .
(תו"כ) עורת. בין סומא בשתי עיניו בין סומא בעינו אחת קלכל הפרשה כאן איירי בלשון זכר, חרוץ, שבור, ועוד, וא"כ היה לו לומר כאן עור, ומדכתיב עורת בלשון נקבה דייק שהוא שם תואר להעין שהיא לשון נקבה, ור"ל עין עורת, ולא על הזבח, וממילא מבואר שגם עורת עין אחת הוי מום, ועיין משכ"ל במומי אדם בפסוק איש עור. .
(תו"כ) או שבור. לפי שנאמר (כ"א י"ט) שבר יד או שבר רגל, יכול אין לי אלא שנשברה ידו או רגלו, מניין לרבות שבר זנב, ת"ל או שבור קלאדאי קאי רק על שבר יד או רגל הול"ל או שבורה. ומש"כ עוד בתו"כ כאן לענין מום שבגלוי נתבאר לעיל במומי אדם בפ' שבר רגל. .
(שם) או חרוץ. [מהו חרוץ] הריס של עין שנקב, שנפגם ושנסדק, וכן חוטמו שנקב שנפגם ושנסדק, וכן שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה קלבר"ל כל אלה הם פירושי מלת חרוץ, וכולן שיעורן בכל שהוא. .
(בכורות ל"ח א', ל"ט א') או חרוץ. [סמך חרוץ לשבור], דומיא דשבור, מה שבור במקום עצם אף חרוץ במקום עצם קלגכבר נתבאר שחרוץ הוא נקב או פגם או סדק, ומפרש דדוקא אם זה במקום עצם ולא במקום בשר. ונ"מ בזה לענין אנדרוגינוס בכור דנימא שממ"נ יהיה מותר לשחטו, דאם נקבה היא פשיטא, ואם זכר הוא יחשב הנקבות שבו חריץ דהוי מום, אבל אם חרוץ הוי דוקא במקום עצם שוב לא הוי כזה מום. .
(שם מ"א א') או יבלת. זה בעל יבלת קלדר"ל מי שיש לו יבלת, והוא שם דבר, ולא תואר לאבר שיש בו מום כשאר באורי המלות שבפרשה זו בזה הענין, וכן תרגם אונקלוס או יבלן. ובס' התוה"מ כתב דזה דוקא אם היבלת בעין אבל יבלת בגוף בודאי לא הוי מום, כי זה דבר המצוי מאד. אבל לא נראה לי כן, אחרי דסתמא כתיב, אלא נראה עפ"י מש"כ רש"י כאן יבלת וורוא"ה בלע"ז, וכן פי' בעירובין ק"ג א', והוא הנקרא בלשון לטינ"י וצרפת וועריאכס, שתכונתו כעין יבלת גדולה וקשה, וביבמות ק"כ א' פירש"י על שומא ג"כ וורוא"ה בלע"ז, וכפי הנראה שונים הן מיני וורוא"ה, יש מהן מחלה [והוא יבלת] ויש מהן שומא בעלמא [וואור"ץ], והמלה וורוא"ה הוא שם כולל לשניהן. .
(תו"כ) לא תקריבו. מה ת"ל, אם בל תקדישו הרי כבר אמור למעלה, אלא מהו בל תקריבו – בל תשחטו קלה עיין מש"כ לעיל בפסוק כ' בדרשה לא תקריבו, וצרף לכאן. .
(תמורה ו' ב') לא תקריבו אלה לה'. אלה אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבודה קלוהרבותא בזה דלא נילף בק"ו מעגלה ערופה שאין מום פוסל בה כפי שיתבאר ס"פ שופטים ובכ"ז עבודה פוסלת בה כדכתיב שם אשר לא עובד בה, א"כ כש"כ שאר קדשים שמום פוסל בהן תפסל בהן עבודה, קמ"ל. ועי' משכ"ל פ' כ"ה, וברמב"ם לא מצאתי דין זה לענין קדשים, ועיין בחבורו פ"א ה"ז מפרה. .
(סוטה מ"ו א') ואשה לא תתנו וגו'. ואשה לא תתנו – אלו החלבים קלזהיינו הקטרות, ור"ל שאם מקטירים אברי וחלבי בע"מ עוברים בלאו זה, ועיין לעיל פסוק כ' אות קט"ז. , ואין לי אלא כולן, מקצתן מניין, ת"ל מהם. לה' – לרבות שעיר המשתלח קלחשאף הוא צריך להיות תמים ולא בע"מ, מפני שגם בו כתיב לה' (פ' אחרי) – ובגמ' איתא עוד דרשה מדכתיב על המזבח זו זריקת דמים, והיינו שהזורק דם בע"מ עובר בלאו. אמנם כפי המתבאר מסוגיא דתמורה ז' א' אין לדייק זה מלשון על המזבח, יען דאורחא דקרא לכתוב כן, ר"ל אצל ואשה לא תתנו אורחא דקרא לכתוב על המזבח, ולאו דזריקה ילפינן מדכתיב בסמוך פ' כ"ד לא תקריבו דמיותר הוא שם, כמש"כ שם ולעיל בפ' כ' בדרשה לא תקריבו, יעוי"ש. .
(יומא ס"ג ב') ושור ושה. תניא, מניין לכל הפסולין שבשור ושה שהם בלא ירצה, ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו'. ולנדר לא ירצה, לימד על הפסולין שבשור ושה שהם בלא ירצה קלטנראה הבאור דכיון דכתיב כאן לא ירצה גבי שרוע וקלוט, א"כ אפשר לומר דרק שרוע וקלוט הם בלא ירצו, אבל בעלי מומים אחרים אף כי אסורים לכתחלה מ"מ אם הביאם הרי הם כשרים ורצוים, על זה נאמר דיליף מיתור לשון ושור ושה דמיותרין הן כאן, דהול"ל ושרוע וקלוט, אלא בא לרבות דכל הפסולין החשובין בשור ושה הם בלא ירצו. ועיין משכ"ל בפ' כ"ז ומיום השמיני והלאה ירצה ובר"פ ויקרא בפ' זכר תמים. .
(חולין פ' ב') שרוע וקלוט. שרוע – זה שנשתרבב לו ירכו, קלוט – זה שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס קמואינה סדוקה כשאר פרסות רגלים. .
(בכורות מ' א') נדבה תעשה אותו. תניא, המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, שנאמר נדבה תעשה אותו, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, ולאו הבא מכלל עשה – עשה קמאובגמ' איתא דעת ר' יהודה דגם בלאו עוברין משום דכתיב בריש פרשה זו וידבר ה' אל משה לאמר, ולאמר פירושו [ע"ד נוטריקון] לאו אמור, אבל בתו"כ מבואר דחכמים פליגי עליו דלא ס"ל הדרשה לאמר לאו אמור, ופשוט דזה טעם הרמב"ם בפ"ה ה"ו מערכין שפסק דאין בזה רק עשה ולא לאו, והכ"מ תמה דבסוגיא מבואר דגם לאו יש בזה, ודבר פלא הוא, שהרי כפי המבואר פליגי חכמים על ר"י בזה, וגם בגמ' איתא הלשון דברי ר' יהודה, משמע דלאו כו"ע ס"ל כן. והיותר פלא עליו, שהרי הוא גופיה בפ"ח ה"ה מקרבן פסח כתב דהרמב"ם לא ס"ל הך כללא דר"י, וצע"ג. .
(תמורה ז' ב') נדבה תעשה אותו וגו'. נדבה תעשה אותו – זה קדשי בדק הבית קמבר"ל דבעלי מומין מותר לנדב לצרכי בדק הבית, ופירוש זה מוכרח, דהא ע"כ אי אפשר לפרש נדבה תעשה אותו לקרבן נדבה, דהא כתיב לעיל בפ' י"ח בהקדמה לאיסורי מומין לכל נדריהם ולכל נדבותם, הרי דגם לקרבן נדבה אסור בע"מ. ואין לי אלא נדבה, נדר מניין, ת"ל ולנדר, יכול אפילו לקדשי מזבח, ת"ל ולנדר לא ירצה – זה קדשי מזבח קמגדכל קדשי מזבח שייך בהו רצוי. , ואין לי אלא נדר, נדבה מניין, ת"ל נדבה קמדר"ל אין לי אלא רק שאסור לנדר בהמה כדי למכרה וליקח בדמיה יין לנסכים על המזבח, ומנין שאסור גם לנדב בהמה בע"מ לתכלית כזו ת"ל נדבה. .
(תמורה ז' ב') ולנדר לא ירצה. תניא, המקדיש בעל מום למזבח מה שעשה עשוי, דאסר קרא ולנדר לא ירצה, רצויי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי קמהומבואר דינו בסוף תמורה ל"ב ב' שתפדה ע"י ערך הכהן ותצא לחולין יביא בדמיה קרבן, ויתבאר אי"ה לפנינו בפ' בחקתי בפסוק ואם כל בהמה טמאה. .
(שם ה' ב') ומעוך וכתות ונתוק וכרות. תניא, וכולן בגיד ובביצים קמווכתב הרמב"ם בפ"ז ה"ח מביאת מקדש דאפי' רק בביצה אחת הדין כן, וטעם הדבר צ"ל משום דגם באופן כזה אינו ראוי להוליד. .
(קדושין כ"ה ב') ונתוק וכרות. תניא, המסרס אחר מסרס חייב, דכתיב ונתוק וכרות, אם על נתוק חייב על כרות לא כש"כ, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב קמזדכרות שלא נכרתו לגמרי ממקום חבורן אלא עדיין מעורין קצת ונתקן לגמרי, או שאחד כרת את הגיד ובא אחד וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים כולם חייבים, ואע"פ שהאחרונים סרסו את המסורס. וצ"ל הטעם בזה, דכל זמן שלא נפסק לגמרי אפשר להחזירו לבריאותו ע"י סממנין או להחזירו לכח ההולדה, וכמו דאמרי' בגמ' סברא כזו לענין זקן, דאע"פ שפסק להוליד בכ"ז אסור לעשות בו כן משום דאפשר לו לחזור ולהוליד ע"י סממנים, וצ"ע שהשמיטו הפוסקים איסור זה בזקן. .
(שבת קי"א א') לא תקריבו. מה ת"ל, מבעי ליה לזריקת דמים קמחעיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק כ' בדרשה לא תקריבו. .
(תמורה ז' א') ובארצכם לא תעשו. תניא, מניין לסירוס באדם שהוא אסור, ת"ל ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם – לא תעשו קמטר"ל כל ילידי ארצכם, ואפי' אדם, וכן דריש לקמן לענין מינים טמאים וחיה ועוף ובעל מום. והרבותא בזה אע"פ דענין זה כתיב בפרשת קרבנות דאינם אלא בבהמות טהורות ותמימות קמ"ל דגם באדם וגם במינים טמאים וגם בבעלי מומין שייך איסור זה. והטעם פשוט משום דכל אלה צריכים לקיום וישוב העולם, וכשמחבלים תולדתן הרי ממעטין ערך קיום וישוב העולם. והנה אע"פ דבעלמא דרשינן מלשון בארצכם – ארץ ישראל, וממעטינן חו"ל, אך הכא לא שייך לדרוש כן, דהא מצוה זו חובת הגוף היא וכל מצות חובת הגוף נוהגת בין בארץ כין בחו"ל. .
(שבת ק"י ב') ובארצכם לא תעשו. שאלו לבן זומא, מהו לסרוסי כלבא, אמר להו, כתיב ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם – לא תעשו קנעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. ומה ששאלו לענין כלב ולא סתם לענין מינים טמאים, פירשו רש"י ותוס' משום דכלב גם חליפיו אסורין משום מחיר כלב, ולכן הו"א דאפשר מותר לסרסו, עכ"ל. ולו"ד אפשר לומר פשוט דכך מעשה היה ששאלוהו לענין כלב הלכה למעשה שהיתה דרושה להשואלים אז. .
(חגיגה י"ד ב') ובארצכם לא תעשו. אין לי אלא בארצכם, בחוץ לארץ מניין, ת"ל לא תעשו קנאנראה טעם הענין עפ"י מש"כ לעיל אות קמ"ט, דכיון דחובת הגוף היא נוהגת גם בחו"ל, ובכ"ז מדכתיב בארצכם צריך רבוי מיוחד, ומסמיך זה על הלשון לא תעשו, ר"ל דכיון דענינו הוא עשיה בגוף, א"כ הוי זה חובת הגוף, וממילא אסור גם בחו"ל כדין כל מצות חובות הגוף. .
(תו"כ) ובארצכם לא תעשו. אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מניין, ת"ל ובארצכם לא תעשו [כל שבארצכם – לא תעשו] קנבעיין מש"כ בבאור ענין זה לעיל אות קמ"ט וצרף לכאן, ואע"פ שבתו"כ לא סיימו כאן כל שבארצכם לא תעשו, בכ"ז הוספנו כן במוסגר, יען כי כנראה כן היא כונת התו"כ, והוא מעין דרשות הקודמות. .
(שם) לא תעשו. אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מניין, ת"ל לא תעשו קנגלא נתבאר טעם הדרשה בזה מלשון לא תעשו. ונראה דקצור לשון הוא, וצ"ל ובארצכם לא תעשו, והכונה לדרוש כמו בדרשות הקודמות כל שבארצכם לא תעשו, וגם בעלי מומין בכלל, ועפ"י הבאור שכתבנו לעיל אות קמ"ט, יעוי"ש וצרף לכאן. –
והנה ראיתי כאן להעיר מה שבכלל הדבר תמוה בעיני שאסרה התורה ענין סירוס בכל החיות והלא עינינו רואות כי אי אפשר כלל להשתמש בכמה בעלי חיים הבלתי מסורסים, כמו הסוסים והשורים אשר לולא נסתרסו היו פוגעים ומזיקים בכל הקרב אליהם, ולתכלית קיום המין משתמר אחד ממאה או עוד פחות מזה, תחת שמירה מעולה ביותר שלא יזיקו, ויותר מזה מצינו שאין צורך כלל חיות ובהמות זכרים לפי ערך הנקבות כמבואר בפ' וישלח כששלח יעקב מנחה לעשו שלח מספר זכרים מועט מאד לפי מספר הנקבות, וטעם הדבר פשוט, מפני כי בהמות וחיות מכיון שמתעברות שוב אין מקבלות זכר, ולפי זה יפלא מאד, כי אחרי שתורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם, איך תצוה להרבות בגדולי בע"ח הנוחים לחבל ולהזיק, לכן אני אומר כי בודאי דין זה אך כללי, וככל כלל יוצאין ממנו פרטי חוץ, וצ"ע ותלמוד רב. .
(שם) ומיד בן נכר וגו'. מה ת"ל קנדר"ל מהיכי תיתא לומר שנקבל מהם בעלי מומין אחרי שגם מישראל אין מקבלין כאלה. , שיכול הואיל ולא נצטוו בני נח [על בעלי מומין] אלא על מחוסר אברים, לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן, קמ"ל קנהעיין מענין זה לפנינו בפ' נח בפסוק מכל החי. .
(תמורה ז' א') את לחם אלהיכם. תניא, מניין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים קנוהיינו לקרבנות צבור שבאים משקלים. ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, ואין לי אלא תמידים שנקראים לחם (פ' פינחס) שאר קרבנות הצביר מניין, ת"ל מכל אלה קנזמפרש מכל אלה דחוזר על כל ענין הפרשה דכתיב למעלה בבקר בכשבים ובעזים וכו' שכולם אין מקבלים ואפי' תמימים, וכבר נתבאר לעיל פסוק י"ח דרק עולות מקבלים, וא"כ פסוק זה בא לאסור הקבלה בכלל ופסוק י"ח בא להתיר פרט אחד עולת נדבה. .
(תו"כ) מכל אלה. מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבודה קנחהרבותא בזה דלא נילף ק"ו מעגלה ערופה שאין מום פוסל בה ובכ"ז עבודה פסלה בה, א"כ כש"כ בקרבנות שמום פוסל בהם. והנה לעיל בפסוק כ"ב כבר באה דרשה כזו, ומפרש בגמ' דאיצטריכא גם דרשה זו דלא נימא דדוקא אם עבד בהו כשהן חולין אז לא נפסלו, אבל אם עבד בהן כשהן קדשים נפסלו משום בזיון קדשים קמ"ל. וע"ע בפ' שופטים בענין עגלה ערופה בא עוד מעוט שלא נפסלו קדשים אם עבדו בהן, ויתבאר שם אי"ה דאיצטריך אפי' אם עבדו בהם עבודת איסור כגון בשבת או כלאים בשור וחמור. .
(סוטה מ"ו א') מכל אלה. מכל אלה אי אתה מקריב, אבל אתה לוקח תמימים מהם ומקריב קנטהחדוש בזה דלא חיישינן לרביעה אולי רבען העובד כוכבים ונרבע פסול לקרבן, משום דבסתם אין לחוש לרביעה, ולאפוקי מדעת ר' אלעזר דס"ל דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דחיישינן לרביעה, ומפרש דמה שהתירה התורה ליקח מהם קרבנות היינו ליקח מהם מעות ולקנות בהם קרבן, ולא קי"ל כותיה כמבואר בע"ז כ"ד א'. .
(ירושלמי ע"ז פ"ב ה"א) כי משחתם בהם. תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, דבר ערוה דכתיב(פ' נח) כי השחית כל בשר את דרכו, עבודת כוכבים דכתיב (פ' ואתחנן) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל, וכתיב כאן כי משחתם בהם מום בם, מלמד שבל שהמום פוסל בהם – דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בהם קסכגון רובע ונרבע ומוקצה ונעבד, ור"ל כיון שקרא הכתוב כאן לאלה מום לכן גם באלה הקרבנות דכתיב בהו רק סתם איסור מום, ולא נתפרש בהו הפסולים רובע ונרבע ומוקצה ונעבד הוי כאלו מפורשים, יען כי חסרונות אלו נקראות מום, וכמו בפרה אדומה דמום פוסל בה כדכתיב אשר אין בה מום פסולים גם נרבע ונעבד וכו', וע"ל ר"פ ויקרא באה דרשה לפסול את אלו ושם מבואר. .
(תמורה כ"ח ב') כי משחתם בהם. תניא, ר' יהודה אומר, כי משחתם בהם – מלמד שאין הנקבות בסירוס קסאעיין בשבת קי"א א' מבואר דלר' יוחנן בן ברוקה דס"ל דגם נשים מצוות על פו"ר אסור בהו גם סירוס, משא"כ לחכמים דקי"ל כוותייהו, כמבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק וכבשוה. אך כלל הענין לא נתבאר לי, דאם תלוי איסור סירוס במצות פו"ר, א"כ למה אנו מצווין על הסירוס בבהמות וחיות ועופות כמבואר בפסוק הקודם, האם אנו מצווים על פו"ר שלהם, אלא ודאי הענין הוא שלא לאבד כחות הבריאה הקבועים, וא"כ מאי נ"מ בנשים, ומי גרעי בזו משאר בע"ח זכרים דאסור לאבד כחות תולדותיהם.
וגם נראה דאיסור סירוס לא תלי בחיוב פו"ר עפ"י מש"כ תוס' ובעה"מ בר"ה ו' ב' דאע"פ דקי"ל שאין הנשים מחויבות בשמחת יו"ט, בכ"ז חייבות בזה משום בעלן שא"א לו לשמוח בלעדה, וכעין סברא זו כתב בס' חרדים דישראלים מצווים לקבל ברכת הכהנים, וטעם הדבר הסביר בהפלאה לכתובות כ"ד ב' דהיכי שהתורה הטילה המצוה על שנים בהכרח שיתחייבו שניהם, ואם לא יתחייבו הישראלים לקבל הברכה הלא לא יוכלו הכהנים לקיים מצותם לברך, יעוי"ש. וא"כ כש"כ כאן שא"א לגברים לקיים מצות פו"ר בלעדן הלא בהכרח שתהיינה אסורות באיסור סירוס, ובאמת כתב הר"ן ריש פ"ב דקדושין דאף דאין האשה מחויבת בפו"ר מ"מ יש לה מצוה שמסייעת לבעלה לקיים מצות עשה, וא"כ כש"כ באיסור סירוס.
ולכן נראה לי דכל עיקר הענין שאמרו אין סירוס באשה הוא רק לענין פטור מלקות, אבל איסור יש בה ממש כמו בגברים, וכ"מ ברמב"ם פט"ז הי"א מאסורי ביאה שכתב והמסרס את הנקבה פטור, משמע רק ממלקות פטור, אבל לענין איסור אין נ"מ באשה מבאיש, ועיין שם במ"מ, ואין להאריך עוד. .
(תו"כ) מום בם. כשמום בם הוא דלא ירצו, הא עבר המום – ירצו קסבהרבותא בזה, דלא נימא כיון דנדחה שוב אינו נראה. ומכאן יסוד למאי דקיי"ל בעלי חיים אין נדחים, כגון בהמת השותפים שהקדיש אחד חציו שלו וחזר ולקח חציה האחר והקדישו הרי זו קדושה וקריבה, אע"פ שמתחלתה כשהקדיש חציה היתה דחויה, וכן לענין כמה דברים ובמקום אחר הארכנו בענין זה. ובסוגיא כאן יש עוד דרשה בפסוק זה ולא קיי"ל כמותה, לכן השמטנוה. .
(יומא ס"ד א') שור או כשב או עז. שור או כשב – פרט לכלאים, או עז – פרט לנדמה קסגנדמה היינו רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין כבש שאינם כלאים, אך מפני שהוא דומה למין אחר פסול. וטעם הדיוק משום דהוי מצי למכתב שור וכשב ועז ולא היינו טועין לומר דדוקא שלשתן כאחד, כמשכ"ל בפ' קדושים בפסוק ומקלל אביו ואמו, אך אי הוי כתב כן היה אפשר לטעות דבא לרבות כלאים הבא מכבש ועז ונדמה לעגל וכבש, לכך כתב או להוציא כלאים ונדמה. .
(חולין ל"ח ב') כי יולד. אמר רבא, שור או כשב או עז כי יולד, מכאן דשור בן יומו קרוי שור קסדכיון דביום הולדו קרוי שור, ונ"מ בזה שאם גנב עגל ונעשה שור לא קנה בשנוי השם לענין שיפטר מד' וה', משום דביום גניבתו היה קרוי ג"כ שור, ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל ר"פ שמיני בפסוק עגל בן בקר. ודע כי מדברי התוס' ב"ק מ"א א' ד"ה איני יודע מבואר דגם כשהוא בעיבור ג"כ נקרא שור, והרשב"א פליג על זה, ונראה ראיה לדעת התוס' מהא דקיי"ל בחולין ע"ה א' הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה אסור, ואי ס"ד דכל זמן שלא נולד אינו נקרא שור, א"כ אמאי אסור חלב כזה, הא כל חלב שור כתיב. .
(ב"ק ס"ה ב') כי יולד. פרט ליוצא דופן קסהשהיתה אמו מקשה לילד דרך הרחם וחתכו דופנה והוציאו הולד, ואין זה נקרא כי יולד, וכהאי גונא מבואר ריש פרשה תזריע בפסוק וילדה זכר, ועיין מש"כ שם בענין יוצא דופן. .
(חולין ל"ח ב') והיה שבעת ימים. רבי אפטוריקי רמי – כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו, הא ליל שמיני חזי, וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, הא ליל שמיני לא חזי, הא כיצד, לילה לקדושה ויום להרצאה קסור"ל בליל שמיני מותר להקדישו אבל להקריבו אסור עד יום שמיני, שאין מקריבין רק ביום כמבואר בס"פ צו בפסוק ביום צותו, אך הו"א דאם עלו על המזבח קודם זמנם לא ירדו כדין כל פסולי המוקדשין קמ"ל כיון דאין ראויין כלל למזבח, ולכן גם אם עלו ירדו. .
(זבחים י"ב א') שבעת ימים. פרט למחוסר זמן קסזקודם שבעת ימים וכבדרשה הקודמת. .
(חולין ל"ח ב') יהיה תחת אמו. פרט ליתום קסחעיין מש"כ בסמוך אות קע"א השייך לדין זה. .
(שם שם) תחת אמו. נאמר כאן תחת ונאמר במעשר תחת השבט (פ' בחקותי), מה להלן פרט לטריפה, אף כאן פרט לטריפה קסטשם במעשר כיון דטריפה אין לה חיות שלמה אינה חשובה עוברת, ולכן גם אינו מעבירה תחת השבט, וה"נ פסולה לקרבן, וע' מנחות ו' א' באו עוד דרשות למעט טריפה ונתבארו לפנינו ר"פ ויקרא ועיין משכ"ל פסוק י"ט בדרשה תמים זכר. .
(בכורות נ"ז ב') תחת אמו. ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין, מ"ט יליף אמו אמו מבכור קעבבכור כתיב (פ' משפטים) שבעת ימים יהיה עם אמו וכאן כתיב תחת אמו, מה בכור שהוא זכר מועלין בכולו אף מוקדשין נמי מועלין בכולן, ר"ל ואסור להנות מכולן, ולכן אסורים הולדות לינק מאמותיהן אם לא שמתחלה התנה המקדיש שהחלב יהיה חולין, ובמשנה כאן איתא ואחרים מתנדבים כן, ר"ל מתנים לכתחלה שיינקו הולדות מאמותיהן, ופירש"י לכך קראן התנא בלשון אחרים משום דקאי על אנשים שאין מחמירין כל כך, עכ"ל. ויש ללמוד מזה שאין ראוי להקדיש דבר להקדש או לצדקה עם תנאי שיהנו מהם גם הנאת חולין, וצ"ל דהטעם בזה משום דאין ברירה ואפשר שטועים בשיעור ובערך ההנאה ונהנים גם מצד ההקדש, וגם אין זה כבוד שמים שישתתף עמו חול וע"ד שאמרו (סנהדרין ס"ג א') שאסור לשתף שם שמים ודבר אחר. .
(מעילה י"ג א') תחת אמו. יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה, ת"ל (פ' משפטים) שבעת ימים יהיה עם אמו, אי עם אמו יכול עד שיהיה עם אמו כל שבעה, ת"ל תחת אמו, הא כיצד, אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת קעאבאור הענין דקיי"ל בדרשה דלעיל יתום פסול לקרבן, ויתום נקרא שמתה אמו ואח"כ ילדתו דלא הוו שניהם בעולם, ולשון עם מורה שיהיו שניהם בעולם אחד, והיינו שיהיו שניהם קיימין, ולשון תחת מורה שתי כונות שיהיה הולד בחיי האם וגם שיהיה חלף האם שמתה והוא נשאר במקומה, דהנולדים עומדים תחת מולידיהם בקיום המין, וע"ד הכתוב בתהלים מ"ה תחת אבותיך יהיו בניך, ולפי מובן זה כשר גם יתום לקרבן ובאמת אין הדין כן, וזהו שדרש יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה, ר"ל יכול דעיקר הפירוש תחת אמו שיהיה רק תחתה בקיום המין, וא"כ די אפילו אם יצא ממנה כשהיא מתה, ת"ל (פ' משפטים) שבעת ימים יהיה עם אמו, וכמו דהלשון עם מורה שיהיו שניהם בעולם אחד והיינו שיהיו שניהם חיים כך הפירוש תחת אמו שיהיה הולד בחיי האם. אמנם מדשינה כאן לכתוב תחת אמו ולא עם אמו כמו בפ' משפטים ילפינן שדי שיהיה שעה אחת בעולם עם אמו ולא בעינן שתחיה כל שבעת הימים, וע' ברש"י חולין ל"ח ב', והענין מבואר. .
(תו"כ) ומיום השמיני. תניא, רבי שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן קעבטעם הדבר הוא פשוט משום ספק נפל, דעד שמונת ימים אפשר להיות שנפל הוא, ולכן קיי"ל דגם לחולין צריך להמתין שיעור זה, ורק הנ"מ בין חולין לקדשים, דבחולין א"צ להמתין רק עד ליל שמיני ובקדשים עד יום שמיני, משום דאין מקריבין בלילה, וכמש"כ למעלה. –
ועיין ברמב"ם פ"ד ה"ד ממאכלות אסורות וביו"ד סי' ט"ו דזה דוקא בלא ידעינן שכלו לו חדשיו בעבורו, אבל בידוע שכלו לו חדשיו דהיינו בן ט' לגסה ובן ה' לדקה מותר לאכול בו ביום, משום דבודאי לאו נפל הוא, והנה לפי"ז היה צריך גם בקדשים לחלק כאן, אבל באמת לא מצינו כן בשום מקום לענין קדשים, ואדרבה מסוגיא דר"ה ו' ב' מבואר דגם בכלו לו חדשיו צריך להמתין שמונת ימים, וכ"כ הרמב"ם פ"ג ה"ח מאיסורי מזבח, וצ"ל הטעם בזה, משום דגזה"כ הוא בקדשים שלא לחלק בזה, משום דדברי תורה לא נתנו לשיעורין, וכ"מ בתוס' מנחות ל"ז ב', ועי' במל"מ שם. .
(שבת קל"ה ב') ומיום השמיני. תניא, מחוסר זמן שהקריבו אין לוקין, מאי טעמא, הכתוב נתקו לעשה, דכתיב ומיום. השמיני והלאה ירצה, מיום השמיני אין, מעיקרא לא, ולאו הבא מכלל עשה – עשה קעגהלשון נתקו לעשה שבכאן אינו במובן נתקו לעשה הרגיל בש"ס, דשם הכונה אם עבר על לאו יש לו תיקון בעשה, כמו בנותר שאסור להותיר ואם הותיר צריך שריפה, משא"כ כאן הכונה שהוציא הכתוב איסור הבאת מחוסר זמן בלשון עשה, כדמפרש. .
(חולין פ"א א') ומיום השמיני והלאה. יכול בשמיני עצמו אסור, ת"ל בבכור (פ' משפטים) ביום השמיני תתנו לי, מה התם ביום שמיני אף הכא ביום שמיני קעדוכנגד זה ילפינן מכאן לבכור שגם מיום השמיני ואילך מותר אע"פ דכתוב שם בלשון מוחלט ביום השמיני תתנו לי. .
(תו"כ) ירצה לקרבן אשה. תניא, מניין שלא יקדישנו מחוסר זמן, ת"ל לקרבן קעהדמשעת ההקדש קרוי קרבן, וכ"פ הרמב"ם פ"ג סוף הלכה י' מאיסורי מזבח. ותמיהני על המל"מ שם באותו הפרק סוף הלכה ח' שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין איסור הקדש במחוסר זמן, והרי הוא מפורש במקומו. , [ומניין שלא יתן ממנו על אש של מערכה] ת"ל אשה – אלו אשים קעור"ל אפילו שלא לשם חובתו [ומבואר ענין המערכות שבמקדש לפנינו ר"פ צו]. .
(יומא ס"ג ב') לקרבן אשה לה'. לה' – לרבות שעיר המשתלח שלא יביאוהו מחוסר זמן קעזדגם אצלו כתיב לה', בר"פ אחרי, והעמיד את שני השעירים לפני ה'. .
(שם שם) ושור או שה. תניא, מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין, ת"ל (פ' כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד וגו', וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד קעחלכאורה אינו מבואר כל עיקר דרשה זו, דמהיכי תיתא לא יהיה נוהג בקדשים אחרי דכל עיקר ענין זה כתיב בענין קרבנות, ואדרבה מטעם זה היה יותר סברא לומר דנוהג רק בקדשים ולא בחולין. ויתכן לומר דקשה לו אי ס"ד דבקדשים איירי לא הול"ל ושור או שה אותו וגו', אלא הול"ל ואותו ואת בנו וגו' דהא כבר כתיב בפסוק הקודם שור או כשב והוי ידעינן אהיכי קאי, ומדשני לכתוב ושור או שה משמע ליה שחוזר מענין קדשים דאיירי ביה ומתחיל בענין חולין, ומסיק דדריש מו' החבור ושור דקאי אענין הקודם, דאל"ה הול"ל שור. , ואימא במוקדשין אין בחולין לא – שור הפסיק הענין קעטכמש"כ באות הקודם דאם היה איירי רק במוקדשין הול"ל ואותו ואת בנו ולא לשנות השמות ושור או שה. .
(חולין ע"ח א') ושור או שה. תניא, אותו ואת בנו נוהג בכלאים, דאמר קרא או – לרבות את הכלאים קפואע"פ דבריש פ' הקודם דריש מן או למעט את הכלאים, אך הענין הוא, דבכ"מ הלשון או בא לדרשה, ותוכן הדרשה שפעם בא לרבות ופעם בא למעט, בכל מקום לפי ענינו. והתם בפ' הקודם דכתיב בו כשב או עז דאפשר להוציא כלאים מבינייהו וממילא איתרבו, ולכן כיון דכתיב או [שבא לדרשה] אמרי' דבא למעט את הכלאים, אבל הכא דכתיב שור או שה דא"א להוציא כלאים מבינייהו, לכן בא או לרבות את הכלאים, ועיין בתוס' חולין ל"ח ב'. .
(חולין ע"ה ב') ושור או שה. אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה בלבד, דכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שור ולא חיה, שה ולא עופות קפאדאל"ה הו"ל לכתוב סתם בהמה, דבשלמא בשארי ענינים כמו בחרישה וחסימה כתיב שור וילפינן לכל הבהמות משום דשם דיבר הכתוב בהוה, דדרך לחרוש בשור, אבל הכא אי לאו דבא למעט למה זה כתב שור ושה ולא בהמה סתם. .
(תו"כ) אותו ואת בנו. ת"ר, יכול אינו חייב משום אותו ואת בנו עד דשחיט שור ובנו שה ובנו, ת"ל אותו ואת בנו, אע"פ דלא שחיט שור ושה ובנו קפבר"ל דאפשר למטעי דהאיסור הוא רק כששוחט שור ושה ובנו, ומדכתיב אותו דייקינן דלאו דוקא כן אלא אפי' אחד מהם עם בנו. .
(חולין ע"ח ב') אותו ואת בנו. תניא, יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות, ת"ל אותו, אחד ולא שנים, ואיני יודע באיזה אחד, הרי אני דן, חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה התם בנקבות ולא בזכרים אף הכא בנקבות ולא בזכרים קפגדבאם על הבנים כתיב והאם רובצת, וזו דעת חכמים דאין חוששין לזרע האב, ולכן רק באמו נוהג איסור אותו ובנו, משום דאמו ודאית, אבל חנניא ס"ל דחוששין גם לזרע האב, ובגמ' פלפלו הרבה כמאן קי"ל ולא הוכרע דבר, ולכן קי"ל שאם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, מפני שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או לא. וכ"פ הרמב"ם במקומו שדבר זה קיימא בספק, וכמדומה לי שאין חזון זה נפרץ בחבור הרמב"ם שלא יכריע הדבר ויניח בספק. ואמנם כל זה הוא רק לענין מלקות אבל איסור יש גם בזכרים. .
(שם שם) אותו ואת בנו וגו'. אמר רב חסדא, הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור משום אותו ואת בנו, מאי טעמא, שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו קפדר"ל מין בהמה ובנה. והנה מדאמר פטור משמע דאיסור יש בזה, וכ"מ ברמב"ם פי"ב הי"ח משחיטה. .
(שם ע"ט ב') אותו ואת בנו. אמר רב חסדא, הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב משום אותו ואת בנו, מאי טעמא, שה אמר רחמנא, ובנו כל דהוא קפהבאור הלשון הכל מודים הוא, דאפי' למאן דס"ל חוששין לזרע האב, אפ"ה בהיא תיישה חייב משום אותו ואת בנו, משום דמאן דס"ל חוששין לזרע האב הכונה דאפי' במקום שאין לחייב משום זרע האם בכ"ז מחייבינן, גם משום זרע האב, אבל היכי דחייבין משום זרע האם פשיטא הוא דדי לחייב בשביל זה לבד. .
(שם שם) אותו ואת בנו. אין לי אלא אותו ואת בנו, אותו ואת אמו מניין, ת"ל לא תשחטו, הרי כאן שנים קפואין הכונה אותו ואת אמו שאם שחט מקודם הולד ואח"כ את האם, דפשיטא הוא, דמאי נ"מ, אותו ואת בנו או בנו ואותו, אלא הכונה דאיצטריך לאשמעינן דיצוייר האזהרה גם על שנים השוחטין, כי הראשון לא עשה שום איסור, אבל אם אחד שחט את הפרה ואח"כ שחט אחד את אמה ואחד את בתה שניהם עוברין, ומדייק זה מלשון לא תשחטו בלשון רבים, ובגמ' פריך האי מבעי ליה לגופיה, דאי כתב רחמנא לא תשחט הו"א חד אין תרי לא, ומשני א"כ לכתוב לא ישחטו מאי לא תשחטו ש"מ תרתי. וי"ל הכונה בזה, שאמר לכתוב לא ישָחטו בקמץ תחת השי"ן, כי בפסוק הקודם דבר האזהרה על הדבר, והיה שבעת ימים, ומיום השמיני ירצה, ואי הוי כתב כאן לא ישחטו ג"כ הוי ידעינן דאין חילוק בין אם נשחטים ע"י שוחט אחד או שנים, ומדכתיב לא תשחטו בא ללמד שעל שנים באה האזהרה וכמבואר. .
(שם פ"ב א') לא תשחטו. הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו, [מאי טעמא, לא תשחטו כתיב, והאי לאו שחיטה היא] קפזר"ל אם עשה את הראשונה כך מותר לשחוט השניה שחיטה מעלייתא, ולא דמי לשוחט ונמצאת טריפה, ושוחט לעבודת כוכבים ושור הנסקל וכו' דחייב משום אותו ואת בנו כמבואר בסמוך, משום דהתם גוף השחיטה הוי שחיטה מעלייתא, אלא שדבר אחר גורם לה ליפסל, משא"כ הכא ליכא שחיטה כלל. .
(שם פ"א ב') לא תשחטו. השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעבודת כוכבים והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה חייב משום אותו ואת בנו, מאי טעמא, גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף הכא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קפחדבשחוטי חוץ כתיב (פרשה אחרי) דם שפך דמשמע כל שפיכה שהיא, ואפי' שחיטה שאינה ראויה לאכילה. .
(חולין פ"ה א') ביום אחד. נאמר במעשה בראשית יום אחד (ר"פ בראשית) ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה קפטכגון אם שחט את הראשון בתחילת ליל א' לא ישחוט את השני עד תחלת ליל ב', ואם שחט את האחד בסוף יום אחד קודם בין השמשות שוחט הב' בתחלת ליל ב'. והנה אע"פ דבכל התורה קיי"ל דהיום הולך אחר הלילה ולא אצטריך לכאורה להשמיענו זה כאן, אך בכ"ז אצטריך משום דכיון דדין זה דאותו ואת בנו כתיב בענין קדשים כדכתיב לעיל ירצה לקרבן אשה, והו"א כמו בקדשים הלילה הולך אחר היום כדכתיב (פ' צו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא שהלילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבקר, כך באותו ואת בנו כן, קמ"ל ע"פ הגז"ש אחד אחד דהוי כמו בכל התורה דהיום הולך אחר הלילה.
ובטעם גז"ש זו בכלל ושייכות לשון ענין זה ללשון דבמעשה בראשית י"ל דמדייק דבענין מעשה בראשית היה צריך לומר יום ראשון כסדר הכתוב בשארי ימים, יום שני, יום שלישי, וכו', ובכאן היה צ"ל ביום ההוא, אחרי דהצווי הוא על השני שלא לשחטו ביום ההוא ששחטו את הראשון ומדכתיב בשניהם בשנוי לשון אחד לכן דרשה לגז"ש. והא דלא אתקש באמת דין אותו ואת בנו לדין קדשים בכלל שיהיה הלילה לאחר היום, י"ל משום דלא מצינו הכלל דלילה אחר היום רק בדבר שאינו נוהג אלא בקדשים בלבד, כמש"כ לעיל, משא"כ אותו ואת בנו שנוהג גם בחולין לכן אתקש לכל דיני התורה שהיום הולך אחר הלילה, ועיין מש"כ עוד ר"פ בראשית. .
(שם פ"ג א') ביום אחד. תניא, רבי אומר, יום אחר – יום המיוחד קצגם הוא מדייק מדלא כתיב ביום ההוא כמש"כ באות הקודם. , מכאן אמרו, בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו קצאשמכר אמו או בתו לשחוט, משום דדרך ישראל באותן הזמנים להרבות בסעודה, וכל הלוקח אז ודאי שוחטה מיד וחיישינן שמא כבר שחטה, וזמנים אלו הם, ערב יו"ט האחרון של חג הסכות, [משום דערב יו"ט הראשון טרידי בלולב וסוכה ואין פנאי להרבות בשחיטה], ערב יו"ט הראשון של פסח, ערב עצרת, וערב ר"ה, ועיין מש"כ ס"פ ראה בפסוק ושמחת וגו'. .
(שם שם ב') זבח תודה. אין לי אלא תודה, מניין לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד, ת"ל זבח תודה קצבדשם זבח מיותר, והוא שם כולל לכל הקרבנות. ועיקר טעם דרשה זו עיין מש"כ בפסוק הסמוך. .
(תו"כ) ביום ההוא יאכל. מה ת"ל, [אם לאכילה כבר אמור (פ' צו)] אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה, ואף תחלת זביחתו לא תהא אלא ע"מ לאכול ליום אחד קצגומצינו לשון אכילה יונח על אכילת המזבח, כמו בפ' צו אשר תאכל האש על המזבח וכדומה, ועיין בפירש"י בפסוק זה ומש"כ בפ' צו בענין זה. .
(תו"כ) ושמרתם ועשיתם. ושמרתם זו משנה, ועשיתם זו המעשה, מלמד שכל שאינו במשנה אינו במעשה קצדהוא ע"ד מ"ש באבות פ"ה לא עם הארץ חסיד. והטעם פשוט, שמפני חסרון ידיעתו אינו יודע במה להזהר ואיך להתנהג ע"פ דרכי התורה, וע"פ דרשה זו נראה לפרש במה שאמרו ביבמות ק"ט ב' ולמדתם ועשיתם (פ' ואתחנן) כל שישנו בעשיה ישנו בלימוד וכל שאינו בעשיה אינו בלימוד [והיינו זה שיש לו תורה ואין לו מצות], וע"פ הכלל דקיי"ל אין היקש למחצה אפשר גם לדרוש להיפך כל שאינו בלימוד אינו בעשיה, והכונה ג"כ ע"ד מש"כ שלא עם הארץ חסיד וכדרשה שלפנינו כל שאינו במשנה אינו במעשה. .
(שם) ונקדשתי וגו'. אמר רב אדא בר אהבה, מניין שאין היחיד אומר קדושה קצהבמשנה מגילה כ"ג ב' חשובים כל הדברים שבקדושה, כגון קדושה וקדיש וברכו וקריאת התורה בצבור ונשיאת כפים ועוד. שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, מאי משמע, אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (פ' קרח) הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה קצודרשה זו צריכה השלמה, שהרי מלשון הבדלו מתוך העדה דבפ' קרח אינו מבואר שעדה הוי עשרה, וצריך להוסיף ואין עדה פחותה מעשרה כדכתיב בפ' מרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת, והמרגלים היו שנים עשר איש יצאו יהושע וכלב ונשארו עשרה, ועיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(ברכות כ"א ב') ונקדשתי בתוך בני ישראל. כתיב הכא בתוך בני ישראל וכתיב התם (פ' מקץ) ויבאו בני ישראל בתוך הבאים, מה התם בני ישראל עשרה אף הכא בני ישראל עשרה [מכאן לדבר שבקדושה שאין אומרים בפחות מעשרה] קצזעיין בדרשה הקודמת. וי"ל דלא ניחא להירושלמי ללמוד כמו שיליף שם הבבלי, משום דאין הגז"ש ישרה אלא כפולה, דמקודם למדו שם מתוך העדה דכתב בפ' קרח ואח"כ בגז"ש עדה עדה ממרגלים. ומבואר בפוסקים דהני עשרה צריכים להיות ישראלים זכרים וגדולים, וזה נלמד מדרשה שלפנינו ומהקודמת וכן מדרשה הבאה, והגר"א באו"ח סי' נ"ה הראה לזה מקור אחר, ולא אדע למה לא הביא מדרשת הבבלי או מדרשת הירושלמי שלפנינו. וע"ע לפנינו בפ' האזינו בפסוק כי שם ה' אקרא. .
(ירושלמי ברכות פ"ז ה"ג) ונקדשתי בתוך בני ישראל. עיין לעיל בפ' אחרי בפסוק וחי בהם וצרף לכאן. בתוך בני ישראל. א"ר יעקב א"ר יוחנן, אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם, פשיטא ישראלים בעינן דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, היו תשעה ישראלים ועובד כוכבים אחד מהו, תא שמע, כתיב הכא בתוך בני ישראל וכתיב התם (פ' קרח) הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה ישראל אף כאן עשרה מישראל קצחגם כאן כמו בדרשה דלעיל חסרה השלמת דרשה זו ויליף עדה עדה ממרגלים מה להלן עשרה אף כאן עשרה וכמו שכתבתי לעיל אות קצ"ו. –
והנה יש לי בענין זה בכלל מקום עיון בשיעור פרהסיא דמצינו שיעורים שונים בגמרא, דכאן מבואר דאין פרהסיא פחותה מעשרה, וכן משמע בכתובות ז' ב' שצוה שמואל לרב חנא בגדתאה שיביא אליו עשרה בני אדם ויפרסם לפניהם דין אחד, וכן במנחות מ' ב' ולרמו בי עשרה ולפרסמו למילתא, וכנגד זה מצינו דגם בחמשה הוי פרסום כמו ביבמות ק"א ב' לענין חליצה דצריך חמשה דיינים כדי לפרסומי מילתא, ויותר מזה מצינו דגם בשלשה הוי פירסום, כמו בגיטין מ"ו א' כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר וקיי"ל שם כמה רבים שלשה, ופירש שם בפיה"מ להרמב"ם דהטעם הוא משום פירסום [אך מש"כ שם הוא וכן רש"י בגיטין ל"ה ב' דכיון שנתפרסם בפני עשרה – צע"ג, דהא קיי"ל שם כרב נחמן], וכן בב"ב ל"ט ב' לענין מחאה סגי בפני שלשה, ושם הטעם כדי שיתפרסם הדבר, וכן בשבועות כ"ה ב' והוא דידעו בו שלשה בני אדם, ופירש"י כל דבר שידעו בו ג' אנשים הוי פרהסיא, וכ"מ בערכין ט"ו א' כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית לה משום לישנא בישא משום דעבידא לגלויי, וצ"ע לכוין הענין כמו שהוא.
ונ"ל לחלק הענין, דהיכי דענין הפרסום הוא דבר כללי שצריך שיתודע לכל ישראל, אז צריך עשרה, יען דאף כי גם בשלשה עביד לגלויי, אבל אינו בהכרח שיתפרסם פרסום מוחלט וכללי על ידיהם, משא"כ בדבר הנוגע ליחיד אז די פירסום ע"י שלשה, ולא איכפת לן אם לא יתפרסם פרסום כללי, וראיה לזה, שכן בדבר כללי תפסו חז"ל כל האמצעיים המועילים יותר לפרסום, שכן אמרו במנחות שם שאלה העשרה המפרסמים יצאו גם לשוק שהוא מקום יותר מסוגל לפרסום.
ולפי הנחה זו יתכוונו כל הסוגיות שהבאנו, כי בפרסום דין כללי הנוגע לכל ישראל הצריכו עשרה ולפרסום יחיד הסתפקו בשלשה, ודו"ק.
ומה שהצריכו בסוגיא כאן לענין קידוש השם עשרה דוקא, הוא מטעם גזה"כ מגז"ש ונקדשתי כמבואר למעלה, ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' בפסחים נ"ג ב' ברש"י שם מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קה"ש ופירש"י למה לא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם, והקשו התוס' דהא התם פרהסיא הואי וקיי"ל דבפרהסיא יהרג ואל יעבור, אבל לפי המבואר דבקה"ש בעינן עשרה וישראלים דוקא, ניחא מאד, כי במדרש שה"ש (ז' ח') איתא דלדעת רשב"י לא היה באותה מעשה של חנניה מישאל ועזריה ישראלים אלא הם, וא"כ מדינא לא היו צריכים למסור נפשם, כיון דאין זה נקרא פרהסיא לענין זה.
והא דבעינן בחליצה חמשה לפרסומי מילתא – באמת לא נתבאר לי שיעור זה כלל, אחרי דלא מצינו רק או שלשה או עשרה, ואפשר לומר משום דבחליצה כתיב ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל, ומעוט רבים שנים, וא"כ משום הקריאה לבדה צריך שיהיו שנים, ולכן צריך עוד שלשה לפרסומי מילתא, ועדיין צ"ע בזה. .
(סנהדרין ע"ד ב') בתוך בני ישראל. מכאן שבני ישראל מצווין על קידוש השם ואין בני נח מצווין על קידוש השם קצטי"ל בטעם הדבר אע"פ שעל ברכת השם מצווין כמבואר בפ' בראשית ע"פ המבואר בדרשה הבאה דעל מנת כן הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים כדי שיקדשו שמו, וא"כ בעובד כוכבים שאין בהם תנאי זה אינם בכלל מצוה זו. ובבבלי סנהדרין ע"ד ב' חקרו הרבה אם ב"נ מצווין על קדוש השם או לא ולא הובאה דרשה זו, אכן כפי הנראה לי מהמשך לשון הגמרא בבבלי שם ובירושלמי שלפנינו חסר זה המאמר בגמרא סנהדרין שם. .
(ירושלמי שביעית פ"ד ה"ג) המוציא אתכם וגו'. [מה תלמוד לומר], על תנאי הוצאתי אחכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי רעיין תש"כ ס"פ שמיני בדרשה כזו וצרף לכאן. .
(תו"כ)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך