תנ"ך על הפרק - ויקרא טז - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא טז

106 / 929
היום

הפרק

סדר עבודת הכהן הגדול

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְהוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃כְּתֹֽנֶת־בַּ֨ד קֹ֜דֶשׁ יִלְבָּ֗שׁ וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִהְי֣וּ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וּבְאַבְנֵ֥ט בַּד֙ יַחְגֹּ֔ר וּבְמִצְנֶ֥פֶת בַּ֖ד יִצְנֹ֑ף בִּגְדֵי־קֹ֣דֶשׁ הֵ֔ם וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־בְּשָׂר֖וֹ וּלְבֵשָֽׁם׃וּמֵאֵ֗ת עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יִקַּ֛ח שְׁנֵֽי־שְׂעִירֵ֥י עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְאַ֥יִל אֶחָ֖ד לְעֹלָֽה׃וְהִקְרִ֧יב אַהֲרֹ֛ן אֶת־פַּ֥ר הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ׃וְלָקַ֖ח אֶת־שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גּוֹרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַיהוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל׃וְהִקְרִ֤יב אַהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַיהוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת׃וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה׃וְהִקְרִ֨יב אַהֲרֹ֜ן אֶת־פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ וְשָׁחַ֛ט אֶת־פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר־לֽוֹ׃וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת׃וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְכִסָּ֣ה ׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת׃וְלָקַח֙ מִדַּ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֧ה בְאֶצְבָּע֛וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַכַּפֹּ֖רֶת קֵ֑דְמָה וְלִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת יַזֶּ֧ה שֶֽׁבַע־פְּעָמִ֛ים מִן־הַדָּ֖ם בְּאֶצְבָּעֽוֹ׃וְשָׁחַ֞ט אֶת־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וְהֵבִיא֙ אֶת־דָּמ֔וֹ אֶל־מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת וְעָשָׂ֣ה אֶת־דָּמ֗וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לְדַ֣ם הַפָּ֔ר וְהִזָּ֥ה אֹת֛וֹ עַל־הַכַּפֹּ֖רֶת וְלִפְנֵ֥י הַכַּפֹּֽרֶת׃וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם׃וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה ׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב אֶת־הַשָּׂעִ֥יר הֶחָֽי׃וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣יידויָדָ֗יועַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר וְשִׁלַּ֛ח בְּיַד־אִ֥ישׁ עִתִּ֖י הַמִּדְבָּֽרָה׃וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־הַשָּׂעִ֖יר בַּמִּדְבָּֽר׃וּבָ֤א אַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהִנִּיחָ֖ם שָֽׁם׃וְרָחַ֨ץ אֶת־בְּשָׂר֤וֹ בַמַּ֙יִם֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ וְלָבַ֖שׁ אֶת־בְּגָדָ֑יו וְיָצָ֗א וְעָשָׂ֤ה אֶת־עֹֽלָתוֹ֙ וְאֶת־עֹלַ֣ת הָעָ֔ם וְכִפֶּ֥ר בַּעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם׃וְאֵ֛ת חֵ֥לֶב הַֽחַטָּ֖את יַקְטִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחָה׃וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְאֵת֩ פַּ֨ר הַֽחַטָּ֜את וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את אֲשֶׁ֨ר הוּבָ֤א אֶת־דָּמָם֙ לְכַפֵּ֣ר בַּקֹּ֔דֶשׁ יוֹצִ֖יא אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְשָׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ אֶת־עֹרֹתָ֥ם וְאֶת־בְּשָׂרָ֖ם וְאֶת־פִּרְשָֽׁם׃וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔ם יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִי בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ׃שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הִיא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם חֻקַּ֖ת עוֹלָֽם׃וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר־יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ וַאֲשֶׁ֤ר יְמַלֵּא֙ אֶת־יָד֔וֹ לְכַהֵ֖ן תַּ֣חַת אָבִ֑יו וְלָבַ֛שׁ אֶת־בִּגְדֵ֥י הַבָּ֖ד בִּגְדֵ֥י הַקֹּֽדֶשׁ׃וְכִפֶּר֙ אֶת־מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּהֲנִ֛ים וְעַל־כָּל־עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר׃וְהָֽיְתָה־זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל־חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה וַיַּ֕עַשׂ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אחרי מות וגו'. תניא, למה הוא מזכיר מיתתן ביום הכפורים, ללמדך שכשם שיום הכפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל אלא נתבאר ערך הענין שמיתת צדיקים מכפר ומה טעם בדבר. ונראה ע"פ מ"ש בפדר"א פ' י"ז בענין מיתת שאול דכתיב ביה (ש"ב כ"א) ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, וז"ל, כיון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד [שצמו ובכו וספדו לו, כמבואר בפסוק] מיד נתמלא רחמים, שנאמר ויעתר אלהים לארץ וכו', ע"כ. מבואר מזה שלא המיתה בעצמה מכפרת אלא הכבוד והאבל שנוהגין במיתת צדיקים, דכבוד זה הוא כבוד ה'. .
(ירושלמי יומא פ"א ה"א)
אחרי מות שני בני אהרן. תניא, מניין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל אחרי מות שני בני אהרן בעבירת שניהם בודאי היתה שוה שהורו הלכה בפני משה כמבואר בפ' שמיני, ודריש שגם מיתת שניהם היתה שוה בערך ובזמן, ויליף מיתור לשון שני, דהא ידוע הוא ששנים מתו, ומבואר לפנינו בכ"מ דהיכי דבא המספר שני במקום שא"צ לגופיה בא להורות על השתוותם, כמש"כ לעיל בפ' מצורע בפ' שתי צפרים חיות ובסמוך בענין שני שעירי יוהכ"פ, יעו"ש. .
(תו"כ)
דבר אל אהרן אחיך. אחיך – לרבות את הבנים גדמלת אחיך מיותר, וכן לא מצינו תואר זה בכ"מ בתורה, ולכן דריש שבמכון כתיב אחיך לרבותא דאע"פ שהוא אחיך ונתכהן בזכותך ואתה אינך מצוה בבל יבא ובכ"ז הוא מצוה, וא"כ כש"כ בניו שאינם אחיך בודאי הם מצווים בבל יבא. .
(שם)
ואל יבא בכל עת וגו'. בכל עת – זה יוהכ"פ, אל הקודש – לרבות שאר ימות השנה דכונת הדרשה אחרי דהפרשה איירי בענין יוהכ"פ בודאי פשטות הכונה שלא יבא בכל עת יוהכ"פ, היינו בכל שעה ושעה, אלא בשעות הקצובות לעבודה, אמנם אחרי שעבודות כה"ג ביוהכ"פ המה לפני ולפנים דהיינו מבית לפרכת שהוא הדביר וא"כ למה אמר עוד אל הקודש, שהוא שם כולל לכל ההיכל, לכן דריש שבא לרבות שאר ימות השנה שאז העבודות בקודש, דהיינו בהיכל, ולא מבית לפרוכת לפני ולפנים.
גם י"ל הפי' לרבות שאר ימות השנה ע"פ מש"כ הרד"ל בהגהות למ"ר פרשה זו (פ' כ"א אות י"ב) בשם הגר"א בבאור לשון וכונת המדרש שם דלאהרן עצמו הורשה לבא אל הקודש בכל שעה ושעה מימות השנה רק שיכנס בסדר המבואר בפרשה זו, יעו"ש. וזו ג"כ כונת התו"כ בלשון לרבות שאר ימות השנה, ודו"ק.
.
(שם)
אל הקודש וגו'. אל הקודש בלא יבא, מבית לפרוכת ואל פני הכפרת – בלא ימות הע' מש"כ באות הקודם דלשון אל הקודש כולל כל שטח ההיכל, ומבית לפרוכת הוא לפני ולפנים, ואחרי שהי' יכול הכתוב לכלול הכל במלות אל הקודש שהוא שם כולל הכל ופסקינהו בשתי לשונות, לכן דריש דאל הקודש דהיינו להיכל הוא רק באזהרת לאו, ומבית לפרכת דקדושתו חמורה – במיתה. .
(מנחות כ"ז ב')
אשר על הארן. מה ת"ל לפי שנאמר כפורת, יכול יהא כסוי לארון ת"ל אשר על הארן, כפורת לארון ואין כסוי לארון וכונת הקושיא מה ת"ל, הוא, דהא ידוע הוא דהכפורת הוי על הארון, ובאמת בכ"מ כתיב כפורת סתם, ולכן דריש דכיון דשם כפורת יונח גם על כסוי הו"א דלבד הכפורת יהיה גם כסוי אחר, לכן כתב אשר על הארון להורות שהכפורת דבוק לארון מבלי הפסק כסוי באמצע. .
(תו"כ)
ולא ימות וגו'. תניא, ר' אליעזר אומר, ולא ימות – עונש, כי בענן אראה – אזהרה, יכול שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן, ת"ל אחרי מות שני בני אהרן, יכול יהיו שניהם אמורים לאחר מיתת בני אהרן, ת"ל כי בענן אראה, הא כיצד, אזהרה קודם מיתה ועונש לאחר מיתה זהלשון אחרי מות מבואר מפורש שענין זה נאמר אחרי מותם, והלשון כי בענין אראה, שהוא לשון עתיד, דמשמע שעדיין לא נראה, ואחרי שביום מיתתן נראה כבוד ה' כמבואר במקומו, א"כ מבואר הי המאמר כי בענן אראה נאמר קודם מיתתם, וכדי ליישב הענינים דריש, כי האזהרה נאמרה קודם מיתה והעונש לאחר מיתה, וכנראה דריש כי המאמר כי בענן אראה לא נאמר כאן ביחד עם כל המאמר, אלא הוא כעין מאמר המוסגר, והוא מאמר הנאמר מכבר קודם מיתת בני אהרן, וכאן חברו הכתוב לענין זה שיהיו לאחדים, ודו"ק. .
(יומא נ"ג א')
כי בענן אראה. מלמד שנותן בהקטורת מעלה עשן חר"ל מין עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל. ובאור ענין דרשה זו שבא להוציא מדעת הצדוקים שהיו אומרים שקטורת של יוהכ"פ מכינים אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים, ודרשו כי בענן אראה, בענן הקטורת, והיינו שבעת בואו של הכה"ג לפנים כבר יהיו הקטורת מעלים עשן, וזה יתכן רק שיתנם מקודם בהיכל, ועל זה אמרו חכמים דזה ודאי אי אפשר, שהרי מפורש כתיב לקמן בפרשה ונתן את הקטורת על האש לפני ה', הרי מבואר שגם לתקן צריך בפנים, היינו בקה"ק, וכפי שיתבאר שם, אך לפי"ז קשה מה ת"ל כי בענן אראה, ר"ל מה פירושו של בענן אראה, לכן דרשו מלמד שצריך ליתן להקטורת דבר המעלם עשן, וכמש"כ. וע"ע השייך לענין זה לקמן פ' י"ג ומש"כ שם. .
(שם שם)
כי בענן אראה. אסר ר' זעירא, כיי בענן נראיתי אין כתיב כאן אלא כי בענן אראה, מלמד שאין הקב"ה מעניש אלא א"כ מזהיר טעיין משכ"ל בדרשה ולא ימות וגו'. .
(ירושלמי יומא פ"א ה"ה)
בזאת יבא אהרן. [מהו בזאת], במה שאמור בענין, ומאי היא, בענין דמלואים יר"ל בענין הפרשה שבעת ימים קודם יום הכפורים כמבואר לעיל ס"פ צו. וטעם הדיוק מן בזאת הוא משום דכיון דסיים בפר ואיל שהם שניהם זכרים הול"ל בזה או באלה, ולכן דריש דקאי על הפרשה. .
(יומא ד' א')
אל הקודש. לרבות קודש שאין בו ארון וכפורת יאדשם קודש כולל כל המקדשים. .
(תו"כ)
בפר בן בקר. אטו בקרניו מעייל לי', אלא בדמו, [מכאן לדם שנקרא פר לפיכך שחט הכהן את הפר ומת קודם שיכפר בדמו, הכהן האחר נכנס בדם זה ומכפר בו] יבוהרבותא בזה אע"פ דפר של יוהכ"פ צריך להיות משלו, אך מכיון שהביא הכהן את הפר זיכה הקב"ה בו את כל הכהנים, ומכיון דגם דם נקרא פר ממילא הוי כמו שיש לזה חלק בכל הפר, ונקרא שלו וא"צ להביא אחר. .
(יומא נ' א')
כתונת בד וגו'. בד בד בד בד – מובחר שבבד יגארבע פעמים כתיב בד בפסוק זה, והיה אפשר להקדים שם בד לכל הבגדים החשובים בפ' זה, ומרמז שיהיה הבד המובחר שבמין זה, והיינו בוץ דק מאוד, ומכיון שזה כתיב בעבודת שחרית שלובש בגדי לבן להכנסת קטורת ודמים לקה"ק כפי שיתבאר בסמוך, מבואר שבשחרית לובש בגדי לבן יקרים מבגדי לבן שלובש בין הערבים להוצאת כף ומחתה כפי שיתבאר בסמוך אות ט"ז. .
(שם ל"ה א')
כתונת בד וגו'. ולמה בבגדי לבן, א"ר חייא, כשירות של מעלה כך שירות של מטה, מה למעלה ואיש אחד לבוש בדים (יחזקאל ט') אף למטה כתונת בד קודש ילבש ידואמנם זה הוא רק בעבודות המיוחדות ביחוד ליוהכ"פ, כמו מעשה הפר ושני השעירים והקטרת הקטורת בקדשי קדשים, אבל עבודת התמידין ומוספין של יום זה כמו בשאר ימות השנה לובש בגדי זהב וכפי שיתבאר להלן אות ט"ז. וטעם הדבר בזה בא ע"ד דרש אגדי, מפני שהעבודות המיוחדות ביחוד ליוהכ"פ נעשות בפנים בק"ק, ותכליתן לכפר על ישראל, וידוע דמעשה העגל היה קודם יוהכ"פ ונעשה מזהב, ולכן אינו לובש אז בגדי זהב לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אתמול ויעשו להם אלהי זהב והיום עומד ומשמש בבגדי זהב, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' תשא. וטעם על לבישת בגדי לבן מבואר בזה. ומה שאינו לובש בכל עבודות היום בגדי לבן פשוט הוא משום דבבגדי זהב הוי יותר כבוד המקום, וכמו הרבה כלי המקדש שהיו של זהב. –
ועפ"י המבואר בזה תראה מה ששגגו איזה מפרשי הפיוט לעבודת יוהכ"פ במ"ש שם קפץ מחתה וכו' קיש צעדיו לפרוכת, ופרשו שהקשקושי הוא עפ"י הילוכו בבגדים עם פעמונים, יעוי"ש. וזה טעות נגלה, דפעמונים היו רק בבגדי זהב ולא בבגדי לבן כמבואר בפ' תצוה, וכבר נתבאר דעבודות המיוחדות לעבודת היום היו נעשות רק בבגדי לבן, אבל באמת הכונה קיש צעדיו רומז למ"ש ביומא מ"ד ב' גבי המחתה, דביוהכ"פ היה להמחתה טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול כדי לקיים ונשמע קולו בבואו אל הקודש וזהו הפי' קיש צעדיו, ועיין בתוס' וברא"ש, ובפיוטים אחרים חסר כלל הא דקיש צעדיו. ושוב ראיתי כי כפי' הראשונים פירש גם הרשב"ם בפ' תצוה בפסוק ונשמע קולו (ל"ה). והנה אין קצה לפליאה. ואמנם מצינו לבעלי הפיוט דלפעמים פירשו שלא עפ"י ההלכה, אבל כאן כמה קשים הדברים.
.
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ב)
כתונת בד וגו'. נתבאר בפ' תצוה, (כ"ח מ"ב) ובפ' תשא (ל' כ"א) ובפ' צו(ו' ג'). כתונת בד קודש ילבש. מה ת"ל ילבש יחגר ויצנף, לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים, יכול אין לו לא ילבש של שחרית ת"ל ילבש יחגר ויצנף טוכונת הקושיא מה ת"ל ילבש אחרי דכתיב בסוף הפסוק ולבשם הכולל כולם, ומשני דקמ"ל שאם אין לו מיוחדים על בין הערבים ילבש של שחרית בין הערבים. .
(תו"כ)
בגדי קודש הם. תניא, אמר רבי, מניין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, שנאמר כתונת בד קודש ילבש ורחץ במים את בשרו ולבשם, ואומר בגדי קודש הם, הוקשו כל הבגדים זה לזה טזדהלשון בגדי קודש הם מיותר, ולכן דרשו שרמז הכתוב דהא דבעי טבילה הוא לא רק מחמת לבישה הראשונה, אלא מטעם דבגדי קודש הם, וכיון שמחמת שהם בגדי קודש, לכן צריך טבילה כל פעם שמחליפם.
והנה יען כי הרבה דרשות שבפרשה יסודן על ענין הטבילות וקידושין של הכה"ג ביוהכ"פ, לכן למען הבאור המובן והמסודר נבאר בזה ענין זה וסדרו. בתחלה בשחרית פושט בגדי חול שעליו וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ושוחט את התמיד ומקטיר קטורת של שחר של כל יום ומטיב את הנרות ומקטיר אברי התמיד עם החביתין והנסכים ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום, ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט את בגדי הזהב וטובל כמבואר, ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ועובד עבודת היום, היינו כל הודויים עם ההגרלה וזריקת הדמים בפנים והקטרת קטורת בקה"ק ומוסר השעיר לשלחו ומוציא אימורי הפר והשעיר הנשרפין ומוסר שארן לשריפה ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל כנ"ל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם, ומקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין ומקריב תמיד של בין הערבים ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל כנ"ל, ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ונכנס לקה"ק ומוציא משם את הכף ואת המחתה ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל כנ"ל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקטיר קטורת של בין הערבים של כל יום ומטיב את הנרות ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי חול ויוצא.
ונמצא שבכולל היה טובל חמש פעמים ומקדש עשרה פעמים, והיינו שלכל טבילה היה מקדש ידיו ורגליו חד קידוש אפשיטה וחד אלבישה, ודו"ק.
.
(יומא ל"ב א')
בגדי קודש הם. זה בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש יזיתבאר עפ"י המבואר בדרשה הקודמת דהכתוב בא לאשמעינן טעם הטבילה ללבישת הבגדים מפני שהם בגדי קודש, יעוי"ש, וא"כ הול"ל בגדי קודש הם בסוף הפסוק ורחץ בשרו במים בגדי קודש הם, והיה זה טעם על הרחיצה, ומדהקדים זה דריש שבא לרמז שיעשו משל קודש, ר"ל לא ממעות חולין אלא מכסף הקדש. .
(תו"כ)
ולבשם. ת"ר, כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה, דאמר קרא ולבשם – לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכבת יחדייק יתור לשון ולבשם, אחרי דכתיב למעלה ילבש. ואמנם זה הוא רק במוסף, אבל רחיצה שחרית, והיינו בשעת כניסה, מעכבת, כמבואר לפנינו בר"פ תשא, יעוי"ש וצרף לכאן. .
(זבחים י"ט ב')
ולבשם. תנא ר' חייא, ולבשם – ובלו שם יטהוא ס"ל כמ"ד בבבלי יומא כ"ה א' ובכ"מ בגמ' דבגדי לבן של כהן גדול ביוהכ"פ אסור להשתמש בהן ליוהכ"פ אחר, וטעונים גניזה לעולם, כפי שיבא לקמן פסוק כ"ג. ומסמיך זה על הלשון ולבשם דמיותר הוא כיון דכתיב למעלה ילבש, ודריש לרמז וסימן ע"ד נוטריקון ובלו שם, בחילוף אותיות כמו כבש כשב, שמלה שלמה, והיינו שעד עולם יגנזו עד שיבלו וירקבו, וטעם הדבר בזה י"ל משום דמכבוד היום שיהו חדשים. .
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג)
ומאת עדת בני ישראל. מלמד שיהיו משל צבור כולא כמו פר החטאת שמביא משלו, כבפסוק הסמוך, ועיין יומא ג' ב'. .
(תו"כ)
שני שעירי עזים. מעוט שעירים שנים, ומה ת"ל שני – שיהיו שניהם שוין כאבמראה ובקומה ובדמי המקח ובלקיחתן כאחד, וממה דכתיב ג' פעמים שני כאן ובפסוקים הבאים, ילפינן מחד למראה ומחד לקומה ומחד לדמי מקחם ולקיחתם כאחד, מפני ששניהם דברים שחוץ לגופן, ועיין מש"כ בסמוך אות כ"ג. ובעיקר טעם הדרשה הזאת מלשון שני ביארנו בפ' מצורע בפסוק ולקח שתי צפרים (י"ד ד') עי"ש וצרף לכאן. , ומניין שאע"פ שאין שניהם שוין, ת"ל שעיר שעיר ריבה כבר"ל מניין שאם לא מצא שוין אין זה מעכב ת"ל שעיר שעיר ריבה, ר"ל דבפסוק ט' כתיב והקריב אהרן את השעיר אשר וגו', ובפ' י' כתיב והשעיר אשר וגו', ומדהיה יכול להשמיט שעיר בשניהם בא לרבות שבדיעבד יהיו שעירים איזה שהם אפי' אינם שוים. .
(יומא ס"ב ב')
שני שעירי עזים. מנה"מ דאמור רבנן זיל בתר רובא, אמר רב אחא בר יעקב, אתיא משעיר המשתלח, דרחמנא אמר שני שעירי עזים שיהיו שניהם שוין, וניחוש דלמא חד מינייהו טריפה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא כגומסיים בגמ' וכי תימא מאי נ"מ [אם טריפה הוא] אחרי דנשלח לעזאזל ומשני שאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם, והיינו כשר ולא טריפה, ותמיהני בעיקר הקושיא מאי נ"מ, הא מכיון שהקדים הדרשה שיהיו שניהם שוין, וא"כ מאי שייך לשאול מאי נ"מ, הא כמו שא"א לשאול מאי נ"מ בהא שיהיו שוין במראה ובקומה וכו' כמבואר בדרשה הקודמת, יען דגזה"כ הוא, ה"נ כן. וי"ל דהכונה מאי נ"מ כיון דגם בהשווי דמראה וקומה קי"ל דבדיעבד אינו מעכב כמבואר בדרשה הקודמת, וזה כיון דא"א להוכיח אם כשר או טריפה הוא הוי כדיעבד, ודו"ק.
אך בכלל איני יודע מניין לו דבכלל זה שצריכים להיות שוים כלול גם השווי דכשרות, ובפרט כי כפי המבואר בדרשה הקודמת יש רבויים מיוחדים רק על השווי במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד, וא"כ הלא אין רבוי גם לפרט דכשרות. וצ"ל הכונה דאחרי שצריכין להיות שוין במראה ובקומה ובלקיחה וע"כ הטעם משום דלא יהא לאחד מעלה על חבירו וכל אחד יהיה ראוי לה', ומכש"כ טריפה.
.
(חולין י"א א')
ואיל אחד. תניא, רבי אומר, איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, מאי טעמא – אחד כתיב כדר"ל דאיל המוספים הנאמר בפ' פינחס בקרבנות יוהכ"פ הוא הוא האיל הזה, ולא שהיו שני אילים, ומדייק זה מלשון אחד דמיותר הוא, דהול"ל ואיל לעולה, ומבואר בגמ' דר' אליעזר ב"ר שמעון ס"ל דשני אילים היו, והלשון אחד מורה על המיוחד שבעדר, והיינו מובחר וטוב, ורבי ס"ל דזה ילפינן מפסוק ממבחר נדריך בפ' ראה, וקי"ל כרבי.
ואני תמה ל"ל לרבי לדרוש שהיה רק איל אחד מדרשה כזו שאפשר לדחותה, כמ"ש ראבר"ש, בעוד שאפשר ללמוד כן מפורש ממ"ד בפ' פינחס והקרבתם עולה לה' איל אחד וגו' מלבד חטאת הכפורים, וצע"ג.
.
(יומא ע' ב')
אשר לו. תניא, אשר לו – משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור, יכול יביא משל אחיו הכהנים כהמפני שגם הם מתכפרים בפרו. ת"ל (פ' י"א) אשר לו, יכול אם הביא כשר ת"ל שוב אשר לו (שם) שנה עליו הכתוב לעכב כובפסוק י"א כתיב שתי פעמים אשר לו והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ושחט את פר החטאת אשר לו, והשתי פעמים אשר לו מיותרות כיון דקאי אפר החטאת שבפסוק זה, ולכן דריש שתי הדרשות כמבואר. ואמנם לא ידעתי ל"ל למימר שנה עליו הכתוב לעכב ולא מדייק פשוט מדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו, הרי מבואר שגם בשעת שחיטה שזה אחר ההבאה צריך להיות משלו, וממילא מוכרח שגם אם הביא בדיעבד פסול משל כהנים. וי"ל דהשנוי בא לעכב שגם אחר השחיטה תהיה משלו. .
(שם נ"א ב')
אשר לו. משלו הוא מביא ואינו מביא משל מעשר כזעיין בחולין כ"ב א' הובאה דרשה זו, ופירש"י תרי אשר לו כתיבי בפרשה, מחד ילפינן לא משל צבור [כבדרשה הקודמת] ומחד ולא משל מעשר. ותמיהני, חדא דשלש פעמים אשר לו כתיבי בפרשה, פעם בפסוק זה ושתי פעמים בפ' י"א, ותו הא ביומא נ"א ב' מצריך השלש פעמים אשר לו לדרשות אחרות וכמובא בדרשות הקודמות. ולו"ד רש"י י"ל דמאשר לו דמדייקינן בדרשה קודמת ולא משל צבור ילפינן ג"כ ולא משל מעשר דשניהם לא לו הם, וכ"מ הלשון בחולין שם אשר לו לא משל צבור ולא משל מעשר, ואפשר לכוין כונה זו גם בדברי רש"י. ועיין במשנה מנחות פ"ב א' באה דרשה אחרת על כל הקרבנות שאינם באים אלא מן החולין ומובא אצלנו בפ' צו. .
(מנחות פ"ג א')
וכפר. בכפרת דברים הכתוב מדבר כחר"ל בודוי, כמש"כ לקמן והתודה עליו, וכן בכל קרבן צריך ודוי. , או אינו אלא בכפרת דמים, הרי הוא אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו ועדיין לא נשחט הפר כטוא"כ א"א לומר דהאי וכפר כפרת דמים הוא. ועיין מש"כ בענין ודוי על הקרבן בר"פ ויקרא בפ' וסמך ידו ושם פרשה ד' פסוק כ' בדרשה וכפר. .
(יומא ל"ו ב')
וכפר בעת וגו'. ת"ר, פר כהן משוח ופר העדה עומדים – פר המשוח קודם, מאי טעמא, הואיל ומשוח מכפר ועדה מתכפרת, דין הוא שיקדים המכפר למתכפר, וכן הוא אומר, וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל להנה עיקר מצות הקדימה יליף בגמ' כאן מפסוק בפ' ויקרא (ד' כ"א) דכתיב שם בפר כהן משוח ופר העדה ועשה לפר כאשר עשה לפר הראשון, מה ת"ל הראשון שיהא ראשון לפר העדה, יעוי"ש. ודרשה שלפנינו מבארת רק טעם הקדימה, ולפי"ז יתבאר מה שבאו בגמ' כאן שתי דרשות מיוחדות ותכופות אשר לכאורה אינו מבואר למה צריכי שניהם, יעוי"ש, ודו"ק. .
(הוריות י"ג א')
ובעד ביתו. ביתו זו אשתו, ובעד בית אחד ולא בעד שני בתים לאמפרש ביתו זו אשתו, עפ"י הדרש הידוע, מפני שהיא עיקר הבית, ולכן אם יש לו שתי נשים צריך לגרש אחת מהן. ועיין ברמב"ם פי"ז ה"ג מאס"ב דכה"ג אסור לעולם ליקח שתי נשים, ולפי"ז צ"ע ל"ל כלל דרשה זו, וצ"ל דאיירי כשנשא באיסור, או כשנשא קודם שנעשה כה"ג. ובעיקר דברי הרמב"ם יבואר אי"ה לפנינו בפ' אמור (כ"א י"ג). .
(יומא ב' א', י"ג א')
גרלות. מה ת"ל – שיהיו שוין, שלא יהיה אחד של זהב ואחד של כסף, אחד גדול ואחד קטן לבכונת השאלה מה ת"ל, משום דדי היה לכתוב ונתן על שני השעירים גורל אחד לה' וגו'. .
(שם ל"ז א')
גורל אחד וגו'. יכול יתן שנים על זה ושנים על זה, ת"ל גורל אחד לה', אין כאן לשם אלא אחד ואין כאן לעזאזל אלא אחר, יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה, ת"ל גורל אחד לה', אין כאן לשם אלא אחד ואין כאן לעזאזל אלא אחד לגור"ל לאחר שהגריל כהלכה יקיים מצות נתינה ליתן שניהם על כל אחד כדי לקיים ונתן גורלות שנים על כל אחד משניהם, וכ"מ בירושלמי, וטעם הדרשה דכיון דכתיב גורל שמעינן שהוא אחד, וא"כ מלת אחד מיותר, ולכן מפרש שבא לדרשה. .
(שם שם)
וגורל אחד. יכול לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו הוא של זהב יכול אף זה של זהב לדלפי שגם כאן היה כתוב על הגורל – לה'. , ת"ל גורל גורל ריבה, ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע להמין עץ יקר [בוק"ס בוים], ועה"פ בישעיה מ"א תדהר ותאשור תרגומו מורנין ואשכרעין. וטעם הרבוי גורל גורל הוא משום דדי היה לכתוב ואחד לעזאזל. .
(שם שם)
לעזאזל. מהו עזאזל, תני חדא, שיהא עז וקשה לור"ל שיהיה ההר שנשלח השעיר לשם עז וקשה. , יכול בישוב ת"ל במדבר לזר"ל שיהיה ההר הזה במדבר ולא בישוב. ונראה דצ"ל ת"ל המדברה, דכן כתיב לקמן בפסוק י', וגם בהכרח צ"ל כן, דאי כגירסתינו במדבר היה צ"ל סדר הדרשות בהפך מנין שבצוק ת"ל גזרה יכול בישוב ת"ל במדבר כי כן הוא הסדר בכתוב אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. ומניין שבצוק ת"ל גזירה לחור"ל ומנין שצריך לשלחו לההר שבצוק והוא מקום הרחוק כשנים עשר מיל מירושלים ת"ל לקמן פסוק כ"ב אל ארץ גזרה, וגזרה באורו חתוך, כמו והמה מידך נגזרו (תהלים פ"ח), וההר שבצוק חד כסכין. , ותניא אידך עזאזל קשה שבהרים, וכן הוא אומר (יחזקאל י"ז) ואת אילי הארץ לקח, ודבי ר' ישמעאל תנא, עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל לטפירש"י עוזא ועזאל שני מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם, ור"ל עזאזל מכפר על העריות, עכ"ל. וצ"ע הא בסמוך בפרשה מבואר שמכפר על כל העונות, ולמה תפס דוקא עון עריות, וצ"ל דעיקרו בא לכפר על עון עריות ורק כשמתודה עליו מתודה אגב על כל העונות, ולפי"ז י"ל טעם פשוט על קריאת פרשת עריות במנחה ביוהכ"פ מפני שהוא מענין היום [ובשחרית א"א לדחות פרשת היום מפני קריאה זו], ורבים ממפרשים ופוסקים תמהו על קריאה זו ביום זה. –
ומה שראו חז"ל בכלל לדרוש המלה עזאזל י"ל ע"פ מש"כ כ"פ בחבורנו דעל הרוב שורש כל מלה מלה"ק הוא לא יותר משלש אותיות, ואשר היא יותר משלש דרשוה חז"ל, וכה דרשו תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל"א א'), תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י"ב א'), מלקוש – ממלא תבואה בקשיה (תענית ו' א'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ז ב'), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס"א ב'), וכהנה הרבה, והוא הדין הכא במלת עזאזל שכולה מן השורש.
.
(שם ס"ז ב')
אשר עלה עליו. ת"ר, אלו נאמר אשר עליו הייתי אומר יניחנו עליו עד שעת שחיטה, ת"ל אשר עלה – כיון שעלה שוב אינו צריך מלהיות עליו. ובתו"כ הגירסא יכול יהא נותנו על גביו ת"ל אשר עלה עליו הגורל שעלה לשמו מתוך קלפי, ובאור הענין שמתחלה תפס לשון נתינה וכאן תפס לשון אשר עלה, וזה הוא מפני שאם היה כותב גם כאן אשר נתן עליו היה במשמע שהנתינה על גופו מעכבת, ככל דבר ששינה עליו הכתוב לעכב, ולכן כתב כאן אשר עלה עליו להורות שאין זה מעכב, וכיון שעלה מתוך הקלפי שוב אינו צריך. .
(שם מ' ב')
ועשהו חטאת. [כיצד עושהו, קורא לו שם] ואומר לה' חטאת מאלאחר שהניח הגורל שהעלה בימין על השעיר שעומד בימינו קורא עליו לה' חטאת. ונראה דדריש כן לשון ועשהו ולא דקאי על מעשה ההקרבה כמו בפ' מצורע ועשה את האחד חטאת, יען דמעשה זו כתובה ביחוד בסמוך פ' י"א, וכאן לא איירי בהקרבה.
ועיין בתו"י שהקשו מנדרים י' ב' שלא יאמר אדם לה' חטאת אלא חטאת לה' וכאן מפורש שאומר לה' חטאת, ובר"פ ויקרא בפ' קרבן לה' כתבנו ישוב נכון לזה, יעו"ש.
.
(שם ל"ט א')
ועשהו חטאת. ת"ר, ועשהו חטאת, הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת מבר"ל אע"פ שצריך הכהן לומר לה' חטאת כבדרשה הקודמת, מ"מ עיקר קביעות החטאת עושהו גורל, והיינו שזה השעיר שעלה עליו הגורל לה' הוקבע ע"י זה להיות חטאת, אבל אם הכהן קראו חטאת קודם ההגרלה אין בזה כלום, ואם אח"כ עלה גורל לה' על האחר ישתלח זה לעזאזל, ונראה דמדייק כן מדלא כתיב והקריב אהרן את השעיר לחטאת דבזה היינו יודעין שמקריבו לחטאת, ומדכתיב ועשהו דריש שמוסב על הגורל, היינו שהגורל עושה אותו לחטאת. .
(שם מ' ב')
יעמד חי. ועד מתי יהא זקוק להיות חי – עד שעת מתן דמים של חבירו מגמפרש הא דכתיב בפסוק זה לכפר, דהיינו עד שעת כפרה, ועיקר כפרה בדם, כדכתיב לקמן בפרשה כי הדם הוא בנפש יכפר. ונ"מ בזה שאם מת השעיר המשתלח קודם שנזרק דם השעיר השחוט ישפך הדם, ועיין לקמן פסוק כ' באה עוד דרשה לדין זה. .
(שם ס"ה א')
ושלח אותו. אחד הוא שולח ואינו שולח שנים, מאי טעמא, אותו כתיב מדכגון אם נשפך דם השעיר לאחר שגמר מתנות פנים והוצרך להביא שנים ולהגריל עליהם ושחט את של שם ונתן מתנות הפרוכת ונשפך הדם והוצרך להביא עוד שנים ולהגריל עליהם ושחט את של שם למתנות המזבח, הרי כאן שלשה שעירי עזאזל, בכ"ז אינו משלח רק אחד ולא אמרינן שצריך לשלוח במספר מכוון לעומת שמקריב. וטעם הדבר נראה משום דבשלמא לענין הקרבה כל זמן שלא נעשה כהלכתו צריך להביא עוד אחד ולהקריבו כדין, משא"כ לענין שילוח שמקיימין באחד, ומסמיך זה על לשון אותו, כמבואר. .
(שם ס"ב א')
המדברה. תניא, המדברה המדברה במדבר – לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים מהב' פעמים כתיב בענין שילוח העזאזל לשון המדברה, ופעם אחת לשון במדבר, בפסוק זה ובפ' כ"א וכ"ב, ובא לרבות מקומות אלו שחשיב. ונראה בטעם הרבוי דאע"פ שאין בסמוך למקומות אלו מדבר ממש, בכ"ז צריך לשלחו לאיזה מקום מדבר שנמצא באותו מקום, וכבר באו לפנינו כ"פ בפרשיות הקודמות אסמכתות שונות לרבויי מקומות אלו שנוהגות בהן דיני קדשים כולם. .
(שם ס"ז ב')
ולקח גחלי אש. אי גחלי יכול עוממות, ת"ל אש, אי אש יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת ואדעייל לגואי הוי כוליה גחלת, ת"ל ולקח גחלי אש, משעת לקיחה נהוי גחלים, הא כיצד, מביא מן הלוחשות מור"ל לאפוקי שלא יקח אוד בשלהבת ועד שיביא לפנים יהא כולו גחלת, אבל זה א"צ למעט שלא יביא בפנים אוד כזה מפני שמעלה עשן ואין זה כבוד המקום. .
(פסחים ע"ה ב')
מעל המזבח מלפני ה'. איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' הוי אומר זה מזבח החיצון מזשרק מקצתו שהוא צד מערב הוא לפני ה', מפני שהוא סמוך לפתח ההיכל, ובכ"ז אצטריך למכתב גם מעל המזבח ולא די אם היה כתוב מלפני ה' לחוד, משום דא"כ הייתי אומר שיקח רק מכנגד הפתח ממש ולא מצד המזבח שלפני ה' שהוא כל צד המערבי, ולכן כתיב גם מעל המזבח, שבדיעבד מהני גם אם לקח מכל שטח צד המערבי. .
(יומא מ"ה ב')
ומלא חפניו. כדחפני אינשי מחחודה של פס היד למטה. .
(שם מ"ז ב')
ומלא חפניו. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו מטר"ל שאין צריך לשער במדת חפנים של אדם בינוני. ונראה דמדייק כן מדלא כתיב מלא חפנים אלא חפניו בכנוי. .
(תו"כ)
קטורת סמים. קטורת – שיהיו משל צבור, סמים – שיהיו סממניה לתוכה נהמלה קטורת כאן מיותרת, דדי היה לכתוב ומלא חפניו סמים וממילא הוי ידעינן דלקטורת באים, כדמפרש לקמן ונתן את הקטורת, וכ"כ בפ' תשא בענין הקטורת קח לך סמים, ולכן דריש שיהיה הקטורת סמים הידועים שהם משל צבור כמבואר לפנינו בפ' תשא שם, ושוב דריש דאחרי דכתיב ומלא חפניו קטורת שוב הוי המלה סמים מיותרת, דכיון דכתיב והקטיר קטורת סמים בא להוציא שאינו הקטרת חלבים ואברים, אבל הכא מכיון דכתיב ומלא חפניו קטורת ממילא ידעינן שאינו קאי על הקטרת חלבים ואברים דלא שייך בהו מלא חפניו, ולכן דריש שיהיו סממנים בתוך הקטורת, והיינו שלא יחסרון מי"א סממנין החשובין בפ' תשא, ולא קטורת יחיד שהם חסרון מי"א סממנין. .
(שם)
דקה. מה ת"ל דקה והא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק (פ' תשא), אלא שבכל השנה היא דקה, וביוהכ"פ דקה מן הדקהנאר"ל שידוקם שנית. ומבואר בגמרא כיצד עושה, מפריש שלשת מנים מערב יוהכ"פ כדי למלאות חפניו ומחזירם למכתשת בעיוה"כ כדי לקיים בה דקה מן הדקה. .
(יומא מ"ח א')
ונתן לפני ה'. ת"ר, ונתן את הקטורת על האש לפני ה', שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס נבשכן היה דעתם לסברתם המשובשת שפירשו דמה דכתיב ר"פ זו כי בענן אראה – בענן הקטורת, והיינו שבעת בואו של כה"ג לפנים כבר יהיה הענן מתמר ועולה, וזה הוא רק באופן שנותן ומתקן בחוץ כדי שבבואו לפנים כבר יהיו הקטורת מעלים עשן, אבל באמת סברא זו היא בורית, שהרי מפורש אומר הכתוב והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה', הרי דהנתינה והתיקון הם מבפנים בק"ק לפני הארון. ומה דכתיב כי בענן אראה פירושו להורות שצריך ליתן בו מין עשב המעלה עשן, וכמבואר לעיל במקומו בפ' ב'.
והנה ידוע הוא מסוגיא דיומא י"ח א' שהיו משביעין את הכה"ג שלא ישנה דבר מסדרי היום [וזה היה בבית שני שאז נחשדו רבים בכת הצדוקים] ובס' תפ"י פ"א דיומא הקשה מה תועלת בשבועה זו אחרי דלדעתם כך המצוה לתקן מבחוץ א"כ הוי השבועה לבטל את המצוה, שלא חלה, יעו"ש. אבל י"ל דלא קשה, שהרי עיקר שיטתם שלא לקבל דרשות חז"ל, וגם הא דנשבע לבטל את המצוה שאינה חלה הוא מדרשת חז"ל, כמבואר לפנינו בפ' ויקרא בפסוק להרע או להיטיב, ומכיון שהם אינם מקבלין דרשה זו הרי לדידהו חלה שבועה זו.
ואולי י"ל דהצדוקים ידעו כי דברי התורה בכתובים אשר לפנינו לא יסבלו הבנה אחרת כ"א כדעת הפרושים, רק המה בְּאַוָתָם לְחַקוׁת נמוסי הגוים כידוע, אמרו לעקב את המקרא, מטעם כי אין מדרך הכבוד לעשות כן גם למלך בו"ד (וכמו שמפורש בתו"כ ובירושלמי) וגם מצאו להם סיוע מה בכתוב כי בענן אראה וגו', ולכן היו משביעין את הכה"ג שלא ישנה מסדר היום כפי הכתוב בתורה.
.
(שם נ"ג א')
וכסה ענן הקטורת. מלמד שנותן בה מעלה עשן נגמין עשב המעלה עשן, וכמבואר לעיל בפ' ב'. [והא כבר אפקתה מן כי בענן אראה (פ' ב')], אמר רב אשי, חד למצוה וחד לעכב נדהרבה אוקימתות באו בגמרא לצריכות שני הפסוקים, והעתקנו דברי רב אשי משום דבתרא הוא. .
(יומא נ"ג א')
על פני הכפרת. אין פנים פחות מטפח וכתיב על פני הכפורת מלמד שהכפורת קומתו טפח נהר"ל סתם שם פנים לא יונח על פחות מטפח, ובגמרא באו למודים על זה. ומה דנ"מ בזה עיין מש"כ בפ' תרומה בפ' ונועדתי לך שם. .
(סוכה ה' א')
על פני הכפרת קדמה. תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב, זה בנה אב, כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים נור"ל צד המזרח. וכתבנו מזה בפ' ויקרא. .
(יומא נ"ה א')
יזה שבע פעמים. מה ת"ל יזה, לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת נזנראה בכונת הקושיא מה ת"ל יזה, שאין הכונה שיכתוב ולפני הכפורת שבע פעמים וישמיט מלת יזה, יען כי לפי"ז היה אפשר להבין דבשני המקומות ביחד, על הכפורת ולפני הכפורת, יזה שבע פעמים, אלא ר"ל דהו"ל למכתב ושבע פעמים לפני הכפורת, ובזה לא היה אפשר עוד למטעי. והנה בפ' הסמוך יתבאר שהשבע פעמים אלו הם יתר על הזאה אחת שמזה למעלה, ומפרש כאן שהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת, והיינו שצריך למנות אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו'. וזו היא דעת ר' יוחנן בסוגיא כאן, ור' אלעזר ס"ל הטעם כדי שלא יטעה במנין ההזאות, ר"ל שלא יטעה למנות הזאה ראשונה שלמעלה לעצמה עם שבע שלמטה ובהזאה ראשונה שלמטה ימנה שתים, ומפרש בגמרא הנ"מ שבין טעמי ר"י ור"א היכי שלא מנה ולא טעה, דלר"י מעכב כיון דהמנין הוא מצוה בפ"ע ולר"א אינו מעכב. והנה הרמב"ם בפ"ג ה"ה מיוהכ"פ כתב הטעם של ר"א כדי שלא יטעה במנין, ולפי המבואר הו"ל לפסוק דבדיעבד אינו מעכב, ותימא שהשמיט זה.
ויש להעיר לטעמיה דר"א למה צריך למנות בסדר זה ולמה לא ימנה הזאה שלמעלה עם שבע שלמטה וימנה שמונה. וצ"ל כיון דכתיב בפסוק מפורש שבע פעמים צריך להפסיק במתנות שלמטה במספר שבעה ולא במספר שמונה, וכ"מ בירושלמי כאן בזה"ל, כדי שיגמור הזאתו מתוך שבעה.
.
(שם שם)
שבע פעמים..שבע פעמים ולא שבע טיפין נחדאל"ה מלת פעמים מיותרת, דדי היה לכתוב והזה שבע. .
(תו"כ)
כאשר עשה לדם הפר. ת"ר, והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת, למדנו כמה למעלה בשעיר אחת ולמטה בפר שבע נטדבשעיר כתיב והזה אותו משמע הזאה אחת ובפר כתיב מפורש שבע הזאות. , למטה בשעיר ולמעלה בפר איני יודע כמה, ת"ל ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, מה ת"ל כאשר עשה סדדי היה לכתוב ועשה את דמו כדם הפר. , שיהיו כל עשיותיו שוות, כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע, וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת סאובא להורות בזה דמספר שבע דכתיב גבי פר לא קאי גם אהזאות דלמעלה, היינו על הכפורת, אלא רק אהזאות דלמטה היינו לפני הכפורת, כמבואר שם. ובתו"כ יליף עוד מזה מה דם השעיר נכנס בו לפני ולפנים, כדכתיב והביא את דמו מבית לפרוכת, אף דם הפר נכנס בו לפני ולפנים .
(יומא נ"ה א')
על הכפורת ולפני הכפרת. תני, כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת, כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה, למטה – מצדד ידו למעלה סבר"ל כשהוא מזה אחת למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה, וכשמזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחת גבוה ואחת נמוך ממנה וכולן נופלות לארץ. , מנה"מ דאמר קרא והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת, לא יאמר למטה בשעיר דלא צריך, דגמר ממטה דפר, ולמה נאמר, לאקושי על ללפני, מה לפני דלא על, אף על דלא על סגר"ל לא יאמר ולפני הכפרת דהיינו למטה דשעיר דכתיב ביה והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת דלא צריך, דסוף סוף גמר ממטה דפר, שהרי לא פירש בו כמה הזאות. ובדרשה הקודמת ילפינן ממטה דפר דכתיב ביה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים, וכיון דסוף סוף גמר מיניה, א"כ לשתוק קרא מיניה כלל וליגמרא לכולא מילתא דמטה דשעיר ממטה דפר דכתיב ביה ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, ובשלמא למעלה דידיה איצטריך דמפורש ביה אחת דכתיב והזה אותו על הכפורת ואותו חדא משמע, ובמעלה דפר לא פירש אחת, אלא לכך נאמר למטה דשעיר להקיש לו למעלה דשעיר ולומר דעל הכפורת כלפני הכפורת, מה לפני דלא ממש נוגע בכפורת דהא לפני על הארץ אשמע, אף על הכפורת לא ממש נוגע בכפורת אלא לענין שיהא מצדד ידו למטה.
ובגמ' מפרש ענין הצדוד דהוה כמצליף, ומפרש מאי כמצליף מחוי רב יהודה כמנגדנא, ר"ל כמכה בשבט, שכשמרים ידו מתחלה הוי גב ידו למטה ואח"כ למעלה, וה"נ בהזאה שלמעלה גב ידו למעה, ובשבע שלמטה גב ידו למעלה. ושורש המלה כמצליף פירש"י שלא נתבאר לשונו, עכ"ל. ועיין בתהלים (ע"ד ה') עה"פ יודע כמביא למעלה תרגומו יצלף בקורנסא היך גבר דמרים ידיה, וזה כבאור הגמ' כאן כמנגדנא.
.
(שם שם)
מטומאת בני ישראל. ת"ר, יכול יהא שעיר מכפר על עון ע"ז וג"ע ושפ"ד שנקראו טומאות סדבע"ז כתיב (פ' קדושים) למען טמא את מקדשי, בג"ע (פ' אחרי) ולא תטמאו בהם, ובשפ"ד כתיב (פ' מסעי) ולא תטמא את הארץ. , ת"ל מטומאת ולא כל טומאות, ואיזו היא זו טומאת מקדש וקדשיו שחלקן הכתוב מכלל כל טומאות בעולה ויורד, אף כאן חלק הכתוב בכפרה סהר"ל איזוהי טומאה מצינו חלוקה במקום אחר לענין קרבן שמביא קרבן עולה ויורד [שהוא בדלות תורים ובני יונה] היא טומאת מקדש וקדשיו כמבואר בפ' ויקרא, אף כאן שחילק להיות בכפרה רק טומאה אחת ולא כל טומאות כמשמעות הלשון מטומאות – איירי ג"כ בטומאת מקדש וקדשיו. , ואימא יולדת ומצורע ונזיר סוגם היולדת חלוקה בקרבן עולה ויורד כמבואר ר"פ תזריע, וכן המצורע, ונזיר טמא חלוק בהבאת תורים ובני יונה. , אמר קרא לכל חטאתם – ולא לכל טומאתם סזר"ל קרבנותיהם של אלו אינם באים לכפרה אלא לטהרם מטומאתם לאכול בקדשים, ואחרי דכאן כתיב לכל חטאתם איירי רק בטומאת מקדש וקדשיו שקרבנו בא לכפרה, ולכן אם עבר עליו יוהכ"פ הוי במקום קרבן ומכפר, כמבואר. .
(שבועות ז' ב', ח' א')
ומפשעיהם לכל חטאתם. ידיעות הטומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויוהכ"פ תולין עד שיודע לו ויביא קרבן, מנא הני מילי, דאמר קרא ומפשעיהם לכל חטאתם – להנך דאתו לכלל חטאת סחלכשתהיה להם ידיעה בסוף, וענין התליה הוא להגן עליו מן היסורים, כי אחרי אשר היה לו בתחלה ידיעה שנגע בטומאה וידע גם שנכנס למקדש או אכל את הקודש, רק אח"כ שכח שטמא היה א"כ הוא ראוי לעונש שהיה לו להיות זהיר אחרי שנגע בטומאה, ועל זה תולה שעיר שבפנים ויוהכ"פ, והשעיר שבפנים הוא השעיר שעלה עליו הגורל לה' שמבואר בפרשה זו, והשעיר שבחוץ הוא שעיר המוספין שבפ' פינחס, ועי' מש"כ שם. .
(שם ח' ב')
ומפשעיהם לכל חטאתם. ת"ר, וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, פשעיהם אלו המרדים, וכה"א (מ"ב ג') מלך מואב פשע בי, חטאות אלו השגגות, וכה"א (פ' ויקרא) נפש כי תחטא בשגגה, מכאן לזדון טומאת מקדש וקדשיו ששעיר הנעשה בפנים ויוהכ"פ מכפרין סטאיירי במזיד בלי התראה, דאם בהתראה אינו מתכפר רק במלקות. ומה שאמר לזדון טומאת מקדש וקדשיו הוא עפ"י המבואר בדרשה שלפני הקודמת דפסוק זה איירי בטומאת מקדש וקדשיו, יעוי"ש. [שם י"ב ב'] וכן יעשה לאהל מועד. מה ת"ל, כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל, מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר ואחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר כך מזה בהיכל עמה שאמר מה ת"ל נראה דר"ל למה כתיב לאהל מועד ולא באהל מועד שהוא לשון יותר מכוון, ודימה ההזאה שבהיכל להזאה שבפנים המבואר בפסוק הקודם, ולפי"ז ניחא הלשון לאהל מועד דלשון זה מורה הזאת דמים, שענין זה נעשה לאהל מועד עצמו שמזה עליו לטהרו מטומאת הקודש. .
(יומא נ"ו ב')
השוכן אתם. ת"ר, כי בענן אראה על הכפורת (פ' ב'), מלמד שנותן בה מעלה עשן, ואין לי אלא באהל מועד, בשילה ובבית עולמים מניין, ת"ל וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם עאדגם שם היתה השכינה שורה, ובית עולמים היינו מקדש, וענין נתינת מעלה עשן נתבאר לעיל בפסוק ב'. .
(שם נ"ג א')
בתוך טומאתם. [מהו בתוך טומאתם], אפילו בשעה שהם טמאים שכינה עמהם עבנראה דזה הוי טעם על הדרשה הקודמת, דלכן צריך הזיה וכפרה על טומאת הקודש מפני שיעוד השכינה מתמיד שם אפילו בשעת טומאה ולכן צריך טהרה ע"י הזאה. .
(יומא נ"ו ב')
וכל אדם. מהו וכל, לרבות אפילו אותם שכתוב בהם (יחזקאל א') ודמות פניהם פני אדם עגר"ל אפילו מלאך. ועיין בתו"י יומא ל"ט ב' ד"ה נכנס הביאו ירושלמי זה. ומבואר עוד בירושלמי דדוקא אם מקיים מצות העבודה כתיקונה אסור לכל אדם להיות שם, ולא כשאינו עושה כתיקונה, עיי"ש עוד. וע' מש"כ בר"פ וירא בפ' והנה שלשה אנשים. .
(ירושלמי יומא פ"א ה"ה)
וכל אדם וגו'. יכול אפילו בעזרה, ת"ל באהל מועד, ואין לי אלא באהל מועד שבמדבר, שילה ובית עולמים מניין ת"ל לכפר בקודש, ואין לי אלא בשעת הקטרה, בשעת מתן דמים מניין ת"ל בבואו לכפר, ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין, ת"ל עד צאתו עדועיין בגיטין נ"ד ב' שלמד מענין זה בכהן שאמר שפיגל את הקרבן נאמן, ואף דבעלמא קיי"ל אין אדם משים עצמו רשע אך בכהן ע"כ צ"ל שהאמינתו התורה, אחרי דאין שם איש עמו, ואם באנו לומר שאינו נאמן הלא לא יצוייר כלל דין פיגול בקרבנות יוהכ"פ, וזה לא יתכן, ובמסקנא ילפינן מזה לדעלמא, יעו"ש. ובפנ"י האריך הרבה בזה ולא ראיתי הכרח לדבריו. .
(יומא מ"ד א')
יכפר בעדו וגו'. איזו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל, הוי אומר זה הקטרת הקטורת עהדאלו מתן דמים אין שוה בכולם, מפני שהפר מכפר עליו ועל הכהנים והשעיר מכפר על ישראל כפי שיתבאר לקמן בפרשה. .
(שם שם)
וכפר בעדו וגו'. תניא, וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל עוטעם הקדמות כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב, ולכן כשהוא מתכפר קודם נוח לו לכפר על זולתו. וע"ע מש"כ השייך לפסוק זה בפ' ויקרא ד' כ"א. .
(שם שם)
ויצא אל המזבח. ת"ר, ויצא אל המזבח, מה ת"ל עזפירש"י דהו"ל לכתוב בקצור וכפר על המזבח אשר לפני ה', עכ"ל. ויש להוסיף באור, משום דבעלמא לשון יציאה מורה על היציאה חוץ למחיצה, וכאן שעומד בהיכל וכתיב ויצא משמע שיוצא משם לעזרה למזבח החצון, ובאמת הלא אין הענין כן, דהא כתיב אל המזבח אשר לפני ה', דהוא מזבח הפנימי, א"כ מאין יצא. , א"ר נחמיה, לפי שמצינו בפר הבא על כל המצות שכהן עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן, ת"ל ויצא אל המזבח, היכן היה – לפנים מן המזבח עחר"ל בפר כהן משיח אנו למדין שהכהן בשעת הזאה על הפרוכת עומד חוץ למזבח, והו"א שגם כאן כן, ת"ל ויצא אל המזבח, הרי מבואר דעד עתה בעת ההזאה על הפרוכת היה עומד לפנים מן המזבח. .
(שם נ"ח ב')
ויצא אל המזבח. עד דנפיק מכולא מזבח, מלמד דבקרן דפגע ברישא לא עביד עטר"ל כי בתחלה פוגע במערב המזבח, וצריך שיצא עד קרן מזרחית צפונית, וע"ע בסמוך אות פ"ג. .
(שם שם)
אל המזבח וגו'. אל המזבח – זה מזבח הזהב פמדכתיב אל המזבח אשר לפני ה', ומזבח החצון לאו לפני ה' הוא. .
(שם שם)
מדם הפר וגו'. מדם הפר ומדם השעיר – שיהיו מעורבין פאר"ל שיערב הדמים, דאין לומר שמזה מכל אחד בפני עצמו, דהא כתיב בפ' תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ודרשינן שם הזאה אחת ולא שתים יעו"ש. .
(יומא נ"ו ב')
מדם הפר ומדם השעיר. והלא דם הפר מרובה מדם השעיר, אלא מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה פבר"ל דכיוי דקיי"ל דצריך לערב הדם, ודם הפר מרובה מדם השעיר, א"כ בטל המעוט ברוב, וא"כ הול"ל ולקח מן הדם, אבל הלשון מדם הפר ומדם השעיר משמע ששקולים הם ואין בטלים זה בזה, אלא מוכרח מלשון זה דמינים העולין ע"ג המזבח אין מבטלין זא"ז אע"פ שזה רוב וזה מעוט. ונראה הטעם בזה משום חשיבות קדשים, וכ"נ מתמורה ה' ב' דיליף ענין זה מדרשה אחרת דכתיב קודש הם ופירש"י בהווייתם יהיו אע"פ שנתערבו. ור' יהודה ס"ל דהטעם הוא משום אין דם מבטל דם, והיינו משום דלח בלח מין במינו לא בטל אפילו באלף. ונ"מ בין שני הטעמים בענין קדשים אם נתערב דם קדשים בדם חולין והדם חולין מרובה על דם קדשים, לרבנן בטלו הדם קדשים ברוב דם חולין, דלא שייך לומר שחשיבות קדשים לא בעלה כמש"כ, יען כי הלא עכ"פ אין נכרין הן מפני מעוטן, משא"כ קדשים בקדשים הוי כחד קודש, ולר"י דאין דם מבטל דם לא בטל. ונראה בטעמייהו דרבנן משום דאע"פ ששניהם מין אחד מ"מ כיון שזה קדשים וזה חולין הוי כמין בשאינו מינו, וכן באיסור והיתר, וקיי"ל כרבנן. ולפי"ז אפשר לומר דבדבר שיש לו מתירין גם רבנן מודו דלא בטל כיון וגם האיסור עתיד להיות היתר, וכ"מ בר"ן נדרים נ"ב א', ופרטי דין זה ביו"ד סי' ק"ב. .
(מנחות כ"ב א)
על קרנות וגו'. כיצד הוא עושה, מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית פגהאי תנא ס"ל דבבית שני לא היתה רק פרוכת אחת פרופה מן הצפון [ר"ל אחוזה בקרסי זהב] וכשגמר מתנות שבפנים ויצא דרך הצפון פגע תחלה בקרן מערבית צפונית ולא יכול להיות שם משום דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח, כמבואר בדרשות הקודמות, ובא לו לקרן מזרחית צפונית ושם מתחיל להזות וחוזר על קרן צפונית מערבית שכבר פגע בו [והתחייב ליתן עליו משום דאין מעבירין על המצות רק הוכרח לעבור עליו משום הדרשה ויצא אל המזבח כמבואר, ועתה כשיצא חוזר עליו כדי לקיים אין מעבירין על המצות], וגם שמקיף בדרך ימין ומסיים בקרן דרומית מזרחית ששם מתחיל בחטאת על מזבח החיצון, כפי שיתבאר. , מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון שם היה גומר על מזבח הפנימי פדר"ל המזה דם חטאת חיצוני על ד' קרנות מזבח החיצון מתחיל בקרן מזרחית דרומית, ודם חטאת פנימי זה שנותן על ד' קרנות מזבח הפנימי שם היה גומר על אותו הקרן. .
(יומא נ"ח ב')
ומדדו. מלמד שמזה על טהרו של מזבח, מאי טהרו – גלויו, כדכתיב (פ' משפטים) וכעצם השמים לטהר פהר"ל לאחר שגמר כל המתנות של קרנות חותה האפר והגחלים שעל המזבח לכאן ולכאן ומזה על המקום המגולה שבו. ויסוד פי' זה נסמך על המבואר בתוספתא יומא פ"ג כשהוא מזה אינו מזה לא ע"ג האפר ולא ע"ג הגחלים אלא חותה גחלים אילך ואילך ומזה. ונראה דלכן מסמיך זה על הלשון וטהרו מפני שאינו מתבאר בפשיטות מלשון טהרה מטומאה שהרי לא נטמא עתה המזבח שיהיה צריך טהרה, ולכן מפרש ע"ד רמז ואסמכתא טהרה מל' גלוי מל' כעצם השמים לטהר שפירושו כעצם השמים בעת שנתגלה, ועפ"י הבאור שביארנו. .
(שם נ"ט א')
וטהרו וקדשו. מקום שקדשו שם טהרו, מכאן דהיכי דגמר מתנות דקרנות התם יהיב על גגו פור"ל מקום שקידש בקרנותיו שם טהרו בהזאות. .
(יומא נ"ט א')
וטהרו וקדשו. מכאן שטהרה מביאה לידי קדושה פזיתכן דסמיך על הדרשה שבסמוך מתו"כ טהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא, שע"י הטהרה יוקדש, כמבואר בסמוך. וע"ע מענין זה בבבלי ע"ז כ' ב' ומש"כ לעיל ר"פ תזריע בפ' וכפר עליה הכהן וטהרה. .
(ירושלמי שבת פ"א ה"ג)
וטהרו וקדשו. טהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא פחר"ל שיטהר מטומאת העוברים ובזה יוקדש להבא שכל העולה עליו יהיה לרצון, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת. .
(תו"כ)
וכלה מכפר. מהו וכלה מכפר פטנראה דמדייק יתור כל לשון זה, דמאי אשמעינן בזה, ומה היה חסר בענין אם היה מתחיל בוהקריב את השעיר. , כלה דם הפר ואח"כ כלה דם השעיר צמפרש הלשון וכלה מכפר – וכלה מסדר הכפרה המבואר בפרשה, ומקודם כתיב (פ' י"ב) ולקח מדם הפר והזה, ובפ' ט"ו כתיב בענין דם השעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, ונ"מ שאם נתערב דם הפר בדם השעיר קודם שנתן בפנים כלום נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר. .
(יומא נ"ז א')
וכלה מכפר. מלמד שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום צאנראה דמדייק לשון וכלה מכפר דבאורו גמר העבודה, וזה יונח רק אם עשה הכל כתיקונו כמצוה, אבל אם חיסר אין זה גמר העבודה כמצוה. .
(שם ס' ב')
וכלה מכפר. מכאן שהזריזות מביאה לידי נקיות צבדלולא היה עושה הכהן את מלאכתו ביוהכ"פ בזריזות לא היה גומר סדר עבודות היום הרבים, וממילא לא היה באה הכפרה שהיא נקיון וטהרת הנפש, וע' בע"ז כ' ב', ובר"פ תזריע בפסוק וכפר עליה הכהן וטהרה כתבנו עוד השייך לענין זה. .
(ירושלמי שבת פ"א ה"ג)
והקריב את השעיר החי. עד כאן הוא זקוק להיות חי צגנראה דמדייק יתור לשון החי, דפשיטא הוא, וגם לעיל בפ' י' כתיב והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לשלח אותו, וא"כ ידוע הוא, ולכן דריש דצריך להיות חי עד מתן דמים של השעיר הנשחט, ונ"מ בזה, שאם מת השעיר המשתלח קודם שנזרק דם השעיר הנשחט ישפך הדם, ועיין לעיל בפ' י' בדרשה יעמד חי נתבאר דין זה עפ"י דרשה אחרת. .
(תו"כ)
את שתי ידו. כתיב ידו וכתיב שתי, זה בנה אב, כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת, מכאן שהסמיכה בשתי ידיו צדומפרש בגמ' דכלל זה הוא רק בענין סמיכת קרבן, אבל בשארי ענינים היכי דכתיב ידו משמע אחת, דאל"ה למה מצינו כ"פ ידיו מלא יו"ד, כמו שכל את ידיו, ידיו תביאנה, ידיו רב לו, וכדומה הרבה. .
(מנחות צ"ג ב')
והתודה עליו. וכך היה אומר, אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא בשם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים, שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל צהבירושלמי יומא פ"ג ה"ז איתא דבפעם הראשונה צ"ל אנא השם, ובפעם השניה צ"ל אנא בשם. והטעם פשוט דבפעם הראשונה הוא קורא כביכול לה', וצ"ל בנוסח הקריאה אנא השם, ובפעם השניה הוא מבקש שיכפר בזכות שמו הקדוש, ע"ד עשה למען שמך, בזכות שמך הגדול, והב' משמש במקום בעבור, בשביל. ועיין בב"י לאו"ח סי' תרכ"א נוסחאות שונות בענין זה. –
והנה כך הוא סדר הודוי לדעת חכמים ביומא ל"ו ב' מקודם חטא ואח"כ עון ואח"כ פשע, והטעם הוא משום דקי"ל דצריך להתודות מן הקל אל החמור, וסדר זה הוא מכוון לדין זה, כי החטא הוא שוגג, וכמש"כ בפ' ויקרא נפש כי תחטא בשגגה, ועון מדד כדכתיב בפ' שלח כי דבר ה' בזה עונה בה, ופשע הוא מרד כמש"כ (מ"ב ג') מלך מואב פשע בי, אבל ר"מ ס"ל דהסדר הוא עון פשע וחטא, וטעמו משום דכן כתיב בפסוק שלפנינו והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן בפ' תשא כתיב נושא עון ופשע וחטאה, וחכמים ס"ל דכונת הלשון נושא עון וגו' הוא שביקש משה שעל ידי שיתודו על עונות ופשעים [שהם מזיד ומרד] יתהפכו כולם לחטאים, כלומר לשגגות, כמש"כ, [וכן הכונה בפסוק שלפנינו, ומהרש"א והרש"ש נדחקו בזה, ובאמת בירושלמי כאן מפרש כן אליבא דחכמים גם פסוק שלפנינו], אבל הסדר צריך להיות חטא עון ופשע משום דזה הוי מן הקל אל החמור, כמש"כ. וכן מצינו בדוד המלך שאמר (תהלים ק"ו) חטאנו העוינו והרשענו, וכן בשלמה (מ"א ח') וכן בדניאל (ט'), וקי"ל כחכמים.
ואינו מבואר מאי דעתיה דר"מ בכל הפסוקים האלה דדוד ושלמה ודניאל שכתוב בהם מפורש סדר חטא עון ופשע. וי"ל דס"ל דהתם לא אמרו כן בדרך ודוי רק באו להורות לבאי עולם דרכי היצה"ר שבתחלה מכשילו בשגגות [חטא] ואח"כ בזדונות [עון] ואח"כ במרדים [פשע], וכמ"ש חז"ל (שבת ק"ה ב') כך דרכו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שמכשילו בעבודת כוכבים, וכן אמרו (סוכה נ"ב א') יצה"ר בתחלה דומה לחוט ואח"כ כעבותות העגלה.
אמנם צריך באור מאי דעתיה דר"מ בהא דקי"ל דצריך לילך מן הקל אל החמור, ולדידיה הוי זה להיפך. ואפשר לומר דס"ל דאע"פ שבאיכות הוי חטא קל מעון ועון מפשע, אבל בכמות הוי חטא [היינו שוגג] חמור, משום דרוב העבירות באים בשגגה מפתוי היצה"ר וכדומה מן הסבות, ולפי"ז הוי בצד אחד מן הקל אל החמור, ואין להאריך עוד.
.
(יומא ס"ו א')
והתודה עליו. א"ר תנחומא בשם ריש לקיש, בשעה שאמר הקב"ה למשה והתודה עליו וגו' התחיל משה ואמר מזמור לתודה (תהלים ק"י) על שם והתודה עליו צונראה דדריש בענין לשון נופל על לשון, והכונה היא שמשה רבינו הודה להקב"ה על שהורה דרך לכפרת עונות, והיינו ע"י ודוי, ואמר בזה, שבשעה שאמר הקב"ה והתודה וע"י זה יכפר עליהם הודה משה על זה ואמר מזמור לתודה. [ירוש' שבועות פ"א ה"ה]. את כל עונות. עונות אלו זדונות, וכן הוא אומר (פ' שלח) עונה בה צזוכתיב שם בענין אשר תעשה ביד רמה, וזה ודאי במזיד, ועי' מש"כ לעיל אות צ"ה. .
(יומא ל"ו ב')
פשעיהם לכל חטאתם. הקיש חטאים לפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן הם לא מכפר צחדפשעים היינו מרדים וכמשכ"ל אות צ"ה ובמורד לא שייך קרבן, וחטאים הם שגגות כמש"כ באות הנזכר, ודריש דרק חטאים כאלה שאין קרבן עליהם כגון מי שאכל נבלה אז יוהכ"פ מכפר, אבל חטאים דחייבין עליהם קרבן כגון חטאות ואשמות אין יוהכ"פ מכפר אם לא הביא קרבנו, אבל חייבי אשמות תלויין פטורין להביא אחר יוהכ"פ כפי שיתבאר לקמן פסוק ל', יעוי"ש. .
(כריתות כ"ה ב')
ביד איש עתי. ת"ר, איש – להכשיר את הזר צטהרבותא בזה דכיון דכתיב כפרה בענין זה הו"א דצריך כהן כמו בשארי עניני כפרה, קמ"ל. וטעם הדיוק י"ל משום דשם איש כאן מיותר, דדי היה לכתוב ושלח ביד עתי, כמו כל שמות התוארים, צדיק, רשע, חכם, סופר, וכדומה, דלא כתיב בהו מקודם שם כללי איש. , עתי – שיהא מזומן קפירש"י מוכן לכך מיום אתמול, עכ"ל. ורשב"ם ורד"ק פירשו איש בקי בדרכים ובמדבריות שהולך לשם בכל עת, ותימא שלא העירו מירושלמי יומא פ"ו ה"ג דדריש עתי שיהא עתיד, [ר"ל מוכן, כמו להיות עתידים ליום הזה], עתי שיהא מזומן, ופריך וכי לא היא עתיד לא היא מזומן [ר"ל ותרתי ל"ל], אלא שלא ישלחנו בידי שנים, והרי מפורש כפירש"י, וצ"ע. , עתי ואפילו בשבת ואפילו בטומאה קאדכן מורה הלשון עתי שילך בעת הזאת ולא ידחה התהלוכה והעת בשום אופן ומקרה, ואע"פ דכבר דריש מלשון עתי שיהא מזומן, אך י"ל דאי משום הא היה יותר נכון לכתוב מוכן שהוא יותר מבואר לענינו. ועיין מענין דרשה זו בשו"ת שאגת אריה סי' ע'. .
(יומא ס"ו א')
ונשא השעיר עליו. עליו הוא נושא ואין שאר שעירים עמו קבמלת עליו מיותר, ולכן דריש שרק שעיר זה מכפר ולא שעירים אחרים, כגון שעירי ר"ח ושל מועדים, ואף דבאמת גם הם מכפרים אך הם מכפרים רק על השוגגים ושעיר זה מכפר גם על המזידים וכדכתיב בפ' הקודם וכמש"כ שם אות צ"ה. ושיעור לשון דרשה זו הוא כמו שהיה אומר זה נושא עליו כל עונות ואין שעיר אחר נושא עליו כל עונות, ודו"ק. .
(תו"כ)
אל ארץ גזרה. אין גזרה אלא חתוכה, דבר אחר אין גזרה אלא דבר המתנזר ויורד קגלפי' הראשון הוא מלשון והמה מידך נגזרו (תהלים פ"ח), ור"ל שההר שהשעיר נשלח לשם צריך להיות חד כסכין, ולכן נשלח לצוק שההר שבשם כן הוא כמבואר לעיל פ' ח', ולפי' השני ר"ל שהשעיר נחתך ונתגזר לאברים אברים ויורד בנפילה מעל ההר כמבואר במשנה כאן דחפו עד שנעשה אברים אברים, וע"פ דרשה זו קיי"ל כן. , דבר אחר גזרה – אני ה' גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהם קדהנה בכאן לא כתיב אני ה' רק לקמן בפרשה (י"ח ה') כתיב ושמרתם את חקותי אני ה', וצ"ל דס"ל דקאי גם אענין זה כיון דזה כתיב שם מוסב על שמירת החוקים וגם בענין עבודת יוהכ"פ כתיב חקה לקמן בפרשה פסוק ל"ד. .
(יומא ס"ז ב')
ושלח וגו'. והדר כתיב ואת חלב החטאת יקטיר, מלמד שאין מתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר קהואע"פ דבמקומות אחרים לא דייקינן סדר מדוייק כזה, אך כאן נראה בהכרח לדייק כן ע"פ מ"ש ביומא ל"ב א' דכל פרשה זו עד פסוק זה בכלל נאמרה על הסדר, וא"כ סדר הענינים מדוייק ממש. אכן לא ידעתי איפה מצא רש"י דרשה זו, כי לא מצאתיה לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתו"כ, אף כי הסברא מורה כן כמש"כ. .
(שם ס"ח ב' ברש"י)
ובא אהרן וגו'. ת"ר, ובא אהרן אל אהל מועד, למה הוא בא קור"ל שהלשון ובא משמע שעתה נכנס, ובאמת עדיין היה בשם מקודם שהזה על המזבח בהיכל וסמך על ראש השעיר החי כמבואר בפסוקים הקודמים. , אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה, שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה קזר"ל דמה דכתיב בפ' הסמוך ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם אף דכתיב לאחר פסוק זה אבל באמת היה זה המעשה קודם ביאה זו, וממילא היתה ביאה זו לאחר שיצא לעשות עולתו ועולת העם והמוספין, ולכן שייך כאן הלשון ובא. ומה שסידר הכתוב את הענינים שלא על הסדר, הוא משום שתפס את סדר העבודות ע"פ סדר הבגדים שלבש בעת כל עבודה, כי כבר בארנו לעיל בפסוק ד' בדרשה בגדי קודש הם שכל עבודות השייכות ביחוד ליוהכ"פ היה עושה בבגדי לבן, והעבודות של תמידין ומוספין של יום זה כמו בשאר ימות השנה היה עושה בבגדי זהב, ולכן סידר הכתוב ביחד כל העבודות שהיה עושה בבגדי לבן, והם קטורת של מחתה וההזיות שבפנים ושבהיכל, ולכן אמר הכתוב ובא וגו', ר"ל שעוד יבא אל אהל מועד בבגדי הבד שנית, ואז יפשוט אותם ויניחם שם, והסברא נותנת שבא להוציא הכף והמחתה שמתחלה לא היה יכול להוציאם שעדיין לא הקטירו כל הקטורת והוא לא היה שוהה שם, כמ"ש בגמרא שהיה מתפלל שם תפלה קצרה ובהכרח יכנס שם אחר שנגמרו הקטורת על האש ואחר שסיפר הכתוב כל העבודות שעושה בבגדי לבן – מספר למה יצא בנתיים.
ומה שבחר בסדר הזה ולא בסדר המעשים שתחלה יצא ועשה את עולתו וכו' ואח"כ ובא אל אהל מועד, מבואר בגמרא יומא ע"א א' טעם הדבר, גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום [ר"ל לכל טבילה שני קידושין, היינו שתי פעמים קידוש ידים ורגלים], ואי אמרת כסדרן כתיבי לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קדושין, ע"כ. ובאור הענין, כי הנה כבר בארנו בפ' ד' חשבון החמש טבילות ועשרה קידושין שהם בחליפי הבגדים בין עבודה לעבודה, יעו"ש. ולפי"ז אם היה הכתוב מסדר ורחץ את בשרו במים ולבש ויצא ואח"כ היה אומר ובא אהרן אל אהל מועד ולא יזכיר שנית שירחץ במים, היינו אומרים שאינו רוחץ רק בעת שיוצא בפעם הראשונה, ולפי"ז אין בס"ה רק שלש טבילות וששה קדושין לפי החשבון והסדר שבארנו לעיל בפ' ד', לכן כתיב ובא אהרן וגו' באמצע, וידעינן דמ"ש ורחץ את בשרו מוסב בין לאחר שבא אל אה"מ להוציא הכף והמחתה, דהא נכתב אחריו, בין קודם שיצא ועשה את עולתו, דהא נכתב לפניו, וידעינן דבכל חליפות בגדיו מבגדי לבן לבגדי זהב טובל ומקדש, ולפי"ז יהיה מכוון החשבון חמש טבילות ועשרה קדושין וכסדר שבארנו לעיל בפ' ד'.
ודע דמבואר ביומא שם דמ"ש כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה לאו דוקא מפסוק זה לבד אלא מפסוק זה ואילך, והיינו משום דגם הפסוקים הסמוכים ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה (פ' כ"ה) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' ושרפו וגו' (פ' כ"ז) ג"כ לא נאמרו על הסדר, והאחרון צריך להיות מוקדם, משום דאימורי החטאת היה עושה לאחר שריפת הפר בטבילה שלישית עם אילו ואיל העם, ויליף כן מהיקש הלשון והשורף (פ' כ"ח) ללשון והמשלח את השעיר (פ' כ"ו), דכמו דוהמשלת אף דכתיב בתר הקטרת חלב חטאת, בכ"ז באמת היה הענין השילוח קודם להקטרה זו, דכן כתיב מקודם ושלח את השעיר ואח"כ ואת חלב החטאת יקטיר, אף והשורף אותם, אע"פ דכתיב לאחר הקטרת חלב החטאת בכ"ז היה ענין השריפה קודם וכפי שיבא בסמוך. ולא נתבאר לי יפה טעם והכרח היקש זה.
.
(שם ל"ב א')
ופשט וגו'. כתיב ופשט ורחץ ולבש, מקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה כשהוא לבוש מקדש אף פשיטה כשהוא לבוש מקדש קחר"ל מדשדי לרחיצה בין פשיטה להלבשה מקשינן מה לבישה כשהוא לבוש מקדש ידים ורגלים כמבואר לעיל בפ' ד' אף פשיטה ר"ל כשהוא לבוש בגדים שהוא בא לפשוט מקדש ואח"כ פושט. .
(יומא ל"א ב')
ופשט וגו'. תני, מניין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין קטר"ל קידוש לפשיטה וקידוש ללבישה. , ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש קיזו דעת רבי דקיי"ל כותי', ולשיטתיה אזיל, דענין טבילה בין בגדי לבן לבגדי זהב יליף לעיל בפ' ד' מלשון בגדי קודש הם, כמבואר שם, וא"כ הא דכתיב כאן ורחץ במים מיותר הוא ולכן דרשינן שבא להורות ענין קידוש ידים ורגלים בכל טבילה, והא דאפקיה רחמנא בלשון טבילה [ר"ל דלשון ורחץ במים מורה בעלמא על טבילה, ועל קידוש ידים ורגלים כתיב בעלמא ירחצו מים בלא ב' השימוש], ואשמעינן דמה קידוש במקום קדוש וכדכתיב מפורש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש, וממה דשינה הכתוב לכתוב ובא אהרן קודם ורחץ שהוא שלא על הסדר דריש שבא להורות דהאי ורחץ מוסב אלמעלה ואלמטה, והיינו שצריך קידוש משום פשיטה וקידוש משום לבישה וכמו דכתיב שתי פעמים ורחץ. .
(שם ל"ב א')
אשר לבש. מה ת"ל אשר לבש וכי כלום אדם פושט מה שלא לבש, אלא להקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה טעון קידוש קיאידים ורגלים, וע' משכ"ל אות ק"ח. .
(שם)
אשר לבש. אשר לבש כבר [מלמד שבין עבודת היום להוצאת כף ומחתה מחליף בגדיו] קיבר"ל זו היא פשיטה שניה, וקמ"ל דיש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה, שלתכלית זו בא אהרן אל אהל מועד כמבואר בארוכה לעיל בדרשה ובא אהרן. וכתבו בתו"י אע"פ דכבר דרש מלשון אשר לבש להקיש פשיטה ללבישה [היא דרשה הקודמת], י"ל דהכא דריש מלשון אשר לבש והתם דריש מהיקש, עכ"ל. ועיין בירושלמי יומא פ"ז ה"ב. .
(שם ע"א א')
והניחם שם. מלמד שטעונים גניזה קיגר"ל שלא ישתמש בהם כה"ג ביוהכ"פ אחר וכהן הדיוט בשאר ימות השנה, ויתכן דמדייק כן מלשון והניחם שם, משום דבעלמא היכי דהכונה להניח לשעה כתיב המקום המוגבל לההנחה, כמו בפ' תבא והנחתו לפני מזבח ה', וכאן דלא ציין המקום משמע שעיקר הקפידא רק שיהיו מונחים שם באיזה מקום שהוא רק שלא יוציאום עוד משם. וע"ע לעיל בפ' ד' בדרשה ולבשם באה עוד דרשה לענין זה. .
(פסחים כ"ו א')
יקטיר. יקטיר אפילו בשבת אפילו בטומאה קידדלגופיה לא אצטריך דהוא בכלל כל החטאות שנקטרין על מזבח החיצון וכמו דדריש לה בתו"כ פ' ויקרא, לכן דריש שבא לרמז שיקטיר בכל אופן אפילו בשבת אפילו בטומאה. .
(תו"כ)
והמשלח. ת"ר, המשלח מטמא בגדים ואין השולח את המשלח מטמא בגדים קטוהם המלוים אותו מירושלים כמבואר בסדר יומא פ"ז. .
(יומא ס"ז י')
והמשלח וגו'. יכול משיצא חוץ לחומת עזרה מטמא ת"ל המשלח, אי המשלח יכול עד שיגיע לצוק, ת"ל והמשלח, הא כיצד – משיצא חוץ לחומת ירושלים קטזהלשון והמשלח משמע דהטעם הוא משום שעוסק בשליחות, ומכיון שיצא חוץ לגבול ירושלים מתחיל גבול צוק וכבר נקרא על שם זה. והנה מ"ש יכול משיצא חוץ לחומת עזרה ת"ל והמשלח, אינו מבואר מאי ראיה מזה, וכן מ"ש אי המשלח יכול עד שיגיע לצוק ת"ל והמשלח, ג"כ אינו מבואר ההכרח. ונראה דחסר בגמרא המלה וגומר, והכונה יכול משיצא חוץ לחומת עזרה ת"ל והמשלח את השעיר לעזאזל, ר"ל דמשמע למקומו הנועד, אי לעזאזל יכול עד שיגיע לצוק ת"ל והמשלח, ומבואר דהטעם הוא מפני שעוסק בשליחות. ואחר זמן רב ראיתי כי בנוסחאות בש"ס כת"י הגירסא מפורש כמו ששערתי, וכ"מ בתו"כ. .
(שם שם)
ואת פר החטאת וגו'. מה ת"ל חטאת חטאת, לפי שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יוהכ"פ שנשרפין אבית הדשן מטמאין בגדים, שאר נשרפין מניין, ת"ל חטאת חטאת קיזשאר נשרפים הם כמו פר כהן משיח ופר העדה (פ' ויקרא) ושעירי עבודת כוכבים (פ' שלח) שהם ג"כ חטאת שדמן מובא לפנים כמבואר במקומן, ור"ל דכיון דכתיב חטאת שמעינן דמה שמטמאין בגדים הוא מפני שהם חטאת, וכיון שכן, ממילא ידעינן שהדין כן בפר כהן משיח ופר העדה ושעירי עבודת כוכבים שהם ג"כ נקראים חטאת, ובגמרא יליף ר' מאיר דין זה מדרשה אחרת וזו שהעתקנו היא דרשת ר' יהודה דקיי"ל כותיה. .
(זבחים פ"ג א')
אל מחוץ למחנה. ת"ר, להלן אתה נותן להם שלש מחנות וכאן אתה נותן להם מחנה אחת קיחבתמיה, ור"ל להלן בפר העדה ופר כהן משיח צריך לשרפם חוץ לשלש מחנות, היינו עזרה והר הבית וירושלים, כמבואר לפנינו בפ' ויקרא (ד' י"ב), וכאן אתה אומר אל מחוץ למחנה ושרפו משמע דחוץ למחנה אחת אתה שורפו, ובאמת הלא קיי"ל דפר יוהכ"פ אתקש לכר העדה ופר כהן משיח כמבואר לפנינו בפ' ויקרא (ד' כ'). , א"כ למה נאמר אל מחוץ למחנה, לומר לך, כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאין בגדים קיטר"ל דהא דכתיב כאן חוץ למחנה לאו לענין שריפה אלא לענין טומאת בגדים דכתיב בקרא יכבס בגדיו, והיינו שחוץ למחנה אחת מטמא בגדים, וממילא גם בפר העדה ופר כהן משיח הדין כן, כיון דאתקשו להדדי כמבואר לעיל. .
(יומא ס"ח א')
את עורתם וגו'. תניא, נאמר כאן עור ובשר ופרש ונאמר בפר כהן משיח (פ' ויקרא) עור ובשר ופרש, מה להלן ע"י נתוח ולא ע"י הפשט אף כאן ע"י נתוח ולא ע"י הפשט קכשם דרשינן וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם, וגם הכא אין מנתחן כנתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם נתוח כדכתיב בפ' ויקרא והפשיט ונתח, אלא עור ע"ג בשר ואין מפשיטן. .
(שם ס"ז ב')
והשורף. ת"ר, והשורף – השורף מטמא בגדים ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים, ואיזה הוא השורף, המסייע בשעת שריפה קכאר"ל זה שמתעסק בגוף השריפה. וי"ל הטעם בזה משום דהמצית את העור אינו נקרא שורף אלא מבעיר, והמסדר את המערכה נקרא עורך כמש"כ וערכו וגו'. .
(שם ס"ח ב')
והשורף. [והשורף והמשלח, מה והמשלח אע"פ דכתיבא בתר ענינא אמעיקרא קאי אף והשורף אע"פ דכתיבא בתר ענינא אמעיקרא קאי] קכבדרשה זו נתבארה לעיל בפ' כ"ג בדרשה ובא אהרן, יעו"ש. .
(שם ע"א א')
והשורף אותם. ת"ר, יכול אף משנעשו אפר מטמאין בגדים ת"ל אותם, אותם מטמאין בגדים ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים קכגדמשנעשו אפר שוב לא יונח עליהם לשון אותם. .
(שם ס"ח ב')
תענו את נפשותיכם. ת"ר, תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער, ת"ל בסמוך ליה וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי נפש שב ואל תעשה קכדהרבותא בזה שלא נפרש תענו בפעל. ובסוגיא כאן באו כמה דרשות להוכיח דענוי זה הוא באכילה ושתיה, ויתבאר בסמוך. .
(יומא ע"ד ב')
תענו את נפשותיכם. יוהכ"פ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתה"מ, הני חמשה ענויין כנגד מי קכהאע"פ דחשיב כאן ששה דברים אך שתיה היא בכלל אכילה, כפי שיתבאר לקמן בפרשה (י"ז י"ב). , א"ר חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה בפרשיות ובעשור, אך בעשור, שבת שבתון, והיתה לכם קכובפ' פינחס כתיב ובעשור לחודש השביעי ועניתם את נפשותיכם, [ובפ' אמור אך בעשור לחודש ועניתם, ועוד שם שבת שבתון ועניתם, וכאן כתיב תענו את נפשותיכם, שבת שבתון ועניתם, ואף דבפרשה אמור כתיב עוד כי כל הנפש אשר לא תעונה אך לא חשיב כי אם צוויים]. וע' בתוס' מה שסדרה הגמרא את הפסוקים שלא כסדר התורה.
ויש מחלוקת הראשונים אם דרשה זו גמורה והוו החמשת ענויים מדאורייתא [והחילוק שבינם לאכילה ושתיה הוא לענין עונש כרת] או שעיקרם מדרבנן והדרשות הם אסמכתות. וי"ל בטעם אלה דס"ל דהוו מדרבנן משום דכן מורה הלשון הני כנגד מי, יען כי בדבר שעיקרו מן התורה רגיל הגמרא לומר מנ"ל או מנה"מ כמש"כ הרמב"ן בסה"מ שורש הראשון, ולקמן אות ק"ל נביא עוד ראיה לדעת אלה הפוסקים, יעו"ש.
.
(שם ע"ו א')
תענו את נפשותיכם. [תניא, אע"פ שאמרו יוהכ"פ אסור בחמשה דברים אין חייבים כרת אלא על אכילה ושתיה, דכתיב תענו את נפשותיכם וכתיב (פ' אמור) כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, דבר שהוא ענוי בבית נפש ואיזה זה, זה אכילה ושתיה] קכזדרשה זו לא באה בירושלמי במלואה כמו שהיא מועתקת לפנינו רק לקטנו עמרי עמרי מבבלי וירושלמי מתוצאת הדין והדרשות וצרפנום לדרשה אחת שלמה, ובירושלמי בא רק הלשון תענו את נפשותיכם דבר שהוא ענוי בבית נפש, ובבבלי יומא ע"ד ב' איתא בענין זה שאין ענוי אלא אכילה ושתיה שנאמר והאבדתי את הנפש, איזהו ענוי שיש בו אבידת נפש הוי אומר זה אכילה ושתיה, ולכן גם אין חייבים כרת אלא על אלו. וכתבו בתו"י בהסבר דבר זה משום דלא כתיב והכרתי אלא והאבדתי. ובפיה"מ להרמב"ם שם כתב בזה"ל, אמר הקב"ה בעונש הענוי והאבדתי את הנפש מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו, זה אכילה ושתיה, עכ"ל. ובנדרים פ' ב' הובא ענין זה וכתב הר"ן על זה בזה"ל, אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה והאבדתי, איזהו ענוי שיש בו ענוי נפש הוי אומר זה אכילה ושתיה, ועל העושה בו מלאכה דכתיב בה כרת, עכ"ל. קצרו של דבר, כל המפרשים והפוסקים שזכרו ענין זה הביאו ליסוד מוסד הא דאין עיקר ענוי אלא באכילה ושתיה את הפ' דפ' אמור והאבדתי את הנפש ע"פ הדרשה דבר שיש בו אבידת הנפש, כמש"כ.
ואיני יודע מה דמות אעריך לפליאה נשגבה זו ממני, שהרי זה הפסוק והאבדתי את הנפש לא כתיב כלל בעונש ענוי אלא בעונש מלאכה, אבל בעונש ענוי כתיב בפ' אמור שם ונכרתה, וכך לשון הפסוק כולו שם (כ"ג, כ"ט ול') כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, והיותר מופלאים הם דברי התו"י שכתבו דבענוי לא כתיב כרת בעוד שמפורש כתיב וכתיב, ודברי הר"ן שכתב דבענוי כתיב והאבדתי ובמלאכה כרת, בעוד שכתוב היפך ממש, כמו שהעתקנו, ואין קצה לפליאה.
אבל האמת דצ"ל בגמרא כאן כמו שהיא הגירסא בירושלמי לפנינו ובתו"כ כאן שבא שם מועתק כל הסוגיא שבבבלי כאן ורק במקום שבבבלי בא הפסוק והאבדתי את הנפש הובא שם תענו את נפשותיכם בתוספת באור איזהו דבר שיש בו ענוי בבית נפש, זה אכילה ושתיה, כמו שהבאנו, ויותר מזה ברור אמת זה, כי בנוסחא ש"ס כת"י ג"כ הובא הפ' תענו את נפשותיכם, ולכן אין ספק אצלי שהנוסחא שלפנינו בגמרא הבבלית שהבאנו צריכה תקון כמו שבארנו, ולפי"ז הכל עולה מסודר ומבואר יפה והגון, והדברים מאירים.
.
(ירושלמי יומא פ"ח ה"א)
וכל מלאכה. נאמר כאן מלאכה ונאמר מלאכה במלאכת המשכן, מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן מלאכה שיש עמה מחשבה אף מלאכה האמורה כאן מלאכה שיש עמה מחשבה קכחר"ל שיעשה מעשיו כמו שחשב בתחלה לעשות, כגון שנתכוין לזרוק שתים וזרק שתים ולא שזרק ארבע. וטעם הדמיון בזה משום דיוהכ"פ אתקש לשבת כמבואר בסמוך משום דנקרא שבת שבתון, ומלאכת שבת ילפינן ממשכן ובמשכן כתיב מלאכת מחשבת כמבואר לפנינו במקומו בפ' ויקהל. .
(תו"כ)
וכל מלאכה. כל מלאכה – ריבה אפילו מקצת מלאכה, ואפילו מלאכת מצוה ואפילו מלאכה שאין חייבין עליה כרת קכטמלאכת מצוה כגון כתיבת ס"ת ותפילין ומזוזה, ומלאכה שאין חייבין עליה כרת כגון כתיבת אות אחת ואריגת חוט אחת שבשבת פטור ואסור כה"ג ויוה"כ אתקש לשבת, כמש"כ. .
(שם)
האזרח. האזרח – לרבות את הנשים קלמשמע לו כן משום דלשון האזרח מורה על כלל המין בין זכרים בין נקבות, אבל אזרח בלא ה' משמע שם יחיד זכר כדרך כל שמות זכרים, ולקמן בפ' אמור בפ' כל האזרח בישראל ישבו בסכות דרשו להיפך – האזרח להוציא את הנשים, ולכן מפרש בגמרא דגבי סוכה הוי הלכה למ"מ דנשים פטורות, והסמך על האזרח הוא אסמכתא בעלמא, אבל האמת הוא דהאזרח בא לרבות וכמש"כ.
ופרשו בגמרא לפי מה דקיי"ל בכל התורה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וא"כ כיון דחילול יוהכ"פ הוא בעונש כרת א"כ הלא פשיטא דנשים חייבות ול"ל קרא לרבויינהו, לכן צ"ל דעיקר החידוש הוא משום תוספת ענוי, כלומר על תוספת יוהכ"פ שאין כרת על זה.
ומזה יש להכריח כדעת הפוסקים דיתר ענויים לבד אכילה ושתיה הוו מדרבנן [עיין משכ"ל אות קכ"ו], משום דאי הוו מדאורייתא קשה למה לא אמר דבא לרבות נשים בחיוב יתר הענויים, כיון דלדברי הכל אין עונש כרת על אלו הענויים, א"כ ליתא בזה הכלל דהשוו נשים לאנשים לכל עונשים שבתורה, ודו"ק.
.
(סוכה כ"ח א')
והגר הגר בתוככם. והגר – לרבות נשי גר קלאטעם הדיוק כמש"כ ריש אות הקודם גבי האזרח. , בתוככם – לרבות נימים ועברים קלבדגם עבדים הוו בתוככם, ונשים אגב שיטפא נקיט, דכבר אתרבו מהאזרח בדרשה הקודמת. .
(תו"כ)
כי ביום הזה יכפר. ביום הזה אע"פ שאין קרבנות ואין שעיר היום – יוהכ"פ מכפר קלגמפרש ביום הזה – ביום עצמו, ולא בסדר ענין היום דהיינו ע"י הקרבנות, ומשמע ליה זה מדתלה הענין כי ביום הזה יכפר לטעם ועניתם את נפשותיכם, ואם היה המובן דהיום מכפר רק ע"י הקרבנות מה תלי ענין הענוי בזה, אלא הפי' ביום הזה ביום עצמו, כמש"כ. ובטעם הדבר י"ל עפ"י מ"ד בסדר עולם שמשה רבינו עלה לשמים בז' בסיון וירד בי"ז בתמוז ושבר הלוחות ובי"ח בתמוז עלה ובקש רחמים עליהם וירד בכ"ח באב ופסל ב' לוחות אבנים ועלה בכ"ט באב וירד בי' בתשרי והלוחות בידו, ובאותו יום נתרצה הקב"ה לישראל שנאמר ויאמר ה' סלחתי, לפיכך הוי אותו היום יום סליחה וכפרה לדורות, ועיין בב"ב קכ"א א'. .
(שם)
יכפר עליכם. דרש ר' ישמעאל, עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם קלדענין התליה הוא להגן עליו מן היסורים. והנה מהפסוק שלפנינו אין הכרע דקאי רק אעבר על ל"ת ולא על עשה ואיסור כרת ומיתה, רק הענין יתבאר עפ"י המבואר באדר"ן פ' כ"ט [ותוכן הענין גם בסוגיא כאן] כתוב אחד אומר (ירמיה ג') שובו בנים שובבים ארפא משובתכם, וכתוב אחד אומר כי ביום הזה יכפר עליכם, וכתוב אחד אומר (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבטי פשעם ובנגעים עונם, וכתוב אחד אומר (ישעיה כ"ב) אם יכופר העון הזה עד תמותון, הרי מפסוק הראשון מבואר דתשובה מכפרת, ומפסוק השני דיוהכ"פ מכפר, ומשלישי כי יסורים מכפרין, ומרביעי כי מיתה מכפרת, וכדי להשוות הענינים מוקי סדר חלוקי הכפרות לפי ערך קלות וחומר העבירות, שאם עבר על מ"ע [דקילא מל"ת] אז תשובה לבדה מכפרת, ואם עבר על ל"ת [דקילא מאיסור כרת ומיתת ב"ד] תשובה ויוהכ"פ מכפרין, ואם עבר על איסור כרת ומיתת ב"ד אז תשובה ויוהכ"פ תלוין ויסורין ממרקין, ואם עבר על דבר שיש בו חלול השם דחמירא מכולהו אז תשובה ויוהכ"פ ויסורין תולין ומיתה גומרת הכפרה [דבענין זה איירי הפסוק דישעיה שהבאנו]. ובזה ענין דרשה זו שלפנינו מבואר, דכיון דעבירה על ל"ת היא מדרגה שניה לעבירות לכן צריך על זה מדרגה שניה לכפרה, והיינו תשובה עם יוהכ"פ, ודו"ק. ופשוט הדבר, דכל זה הוא רק כשעבר במזיד, אבל באונס או בשוגג פטור, וגם כל אלה הם בזמן שאין עבודת יוהכ"פ, אבל בזמן העבודה ידוע כי היה השעיר המשתלח והודוי עליו מכפר על כל העונות [אם עשו תשובה] כמבואר בפרשה זו ובסוגיא פ"ק דשבועות. .
(יומא פ"ו א')
מכל חטאתיכם לפני ה'. דרש ר' אלעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, מכאן שעבירות שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר, ועבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו קלהיתכן דמדייק העדר סידור הלשון בפסוק זה, דהול"ל יכפר עליכם לפני ה' לטהר אתכם וגו', ומדכתיב מכל חטאתיכם סמוך ללפני ה' דייק שלפני ה' מוסב על מכל חטאתיכם, והיינו החטאים שהם לפני ה' ולא חטאים שבין אדם לאדם. ועיין באו"ח סי' תר"ז ולפנינו בפ' וירא בפסוק ועתה השב אשת האיש, ומש"כ שם. .
(יומא פ"ה ב')
לפני ה' תטהרו. חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יוהכ"פ פטורים להביא לאחר יוהכ"פ, דאמר קרא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוהכ"פ מכפר קלוידוע הוא דאשם תלוי בא על חטא כזה שאינו ידוע לכל אדם רק לה' לבדו, כגון אם אכל חתיכה אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן והחתיכה האחרת נאבדה, הרי שאין ידוע דבר ברור אם חטא או לא רק לה' לבדו, ואמר בזה כי אם עבר יוהכ"פ ולא הביא אשמו שוב א"צ להביא מפני שיוהכ"פ כפר עליו, אבל מי שחייב אשם ודאי, והיינו על חטא הידוע והוברר לו, כגון שאכל בשוגג חלב, לא נפטר ביוהכ"פ לבד, ויליף זה מלשון לפני ה' תטהרו, וכמבואר. ועיין לעיל בפ' כ"א בדרשה ומפשעיהם לכל חטאתם. .
(כריתות כ"ה ב')
שבתון היא. תניא, מניין שאם שגג ועשה מלאכה ביוהכ"פ שחל בשבת שחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ת"ל שבתון היא יוהכ"פ הוא קלזבשבת כתיב שבת הוא (פ' אמור) וכן ביוהכ"פ שבתון הוא, ולשון זה מורה שלעולם הוא חשוב לעצמו, והיינו שאם בא איסור אחר עמו יתחייב על שמו בפני עצמו. .
(חולין ק"א ב')
וכפר הכהן. תניא, מניין לרבות אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן קלחר"ל כיון דכתיב בפסוק ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו הו"א דרק כהן הבא בירושת אביו ראוי לעבודת יוהכ"פ, קמ"ל מלשון וכפר הכהן, דמשמע כל כהן שהוא ואפי' אם אביו לא היה כהן גדול. וטעם הדיוק מלשון וכפר הכהן, משום דדי היה לכתוב וכפר אשר ימשח אותו וגו' והיינו יודעים דקאי על הכה"ג, דהא כל עבודות יוהכ"פ אין כשרין אלא בו, ומדמוסיף מלת הכהן בא לרמז לדרשה כמש"כ. .
(ירושלמי הוריות פ"ג ה"ב)
אשר ימשח אותו מה ת"ל קלטר"ל כיון דכל עיקר חידוש פסוק זה הוא להורות כי המצוה הזאת נהוגה גם בכהנים לדורות ולא רק באהרן לבד דבו איירי הפרשה, א"כ היה די לכתוב וכפר הכהן אשר יכהן תחת אביו או בלשון אחר קצר המורה ענין זה. , לפי שנאמר בבגדי כהונה (פ' תצוה) שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, אין לי אלא נתרבה בבגדים שבעת ימים ונמשח שבעת ימים, נתרבה שבעה ונמשח יום אחד, נתרבה יום אחד ונמשח שבעה מניין, ת"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו – מכל מקום קמענין רבוי שבעה ומשיחה שבעה נתבאר לפנינו בפ' תצוה (כ"ט ל ), וכאן נבאר בקיצור כפי הצורך לעניננו, והוא כי הכה"ג מתקדש ונבדל מכהן הדיוט בשני דברים, האחד במה שלובש שמונה בגדים [כנגד ארבעה של כהן הדיוט], והשני במשיחה בשמן המשחה, ויתרון אלה הבגדים נקרא בלשון חז"ל רבוי בגדים, ומבואר בפ' צו שבעת שנתמנה לכה"ג צריך ללבשם שבעת ימים יום אחר יום, וכן צריך להמשח שבעת ימים, דאף דלא כתיב מפורש בשמן המשחה שבעת ימים ילפינן כן מרבוי בגדים, וכאן ילפינן מרבוי כפל הלשון דאפי' נתרבה או נמשח רק יום אחד די בזה. ויתר הדברים השייכים לדרשה זו ביארנו בפ' תצוה שם. .
(יומא ה' א')
לכהן תחת אביו. מלמד שהבן קודם לכל אדם, יכול אע"פ שאין ממלא מקומו של אביו, ת"ל ואשר ימלא את ידו, בזמן שהוא ממלא מקומו הוא קודם, ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו קמאמפרש הלשון ואשר ימלא את ידו מלשון רחבת ידים שהוא מענין גודל השטח, וכאן המובן שימלא ערך מדרגתו. ואמנם מבואר ברמב"ם פ"ד ה"כ מכלהמ"ק דלא בעינן שיהיה שוה ממש במעלות כאביו אלא אפי' במדרגה פחותה ממנו, ומקור דבר זה מתו"כ פרשה שמיני שדרשו על הפסוק דפ' במדבר וימת נדב ואביהו ובנים לא היו להם, כפי שיתבאר שם לפנינו אי"ה. ועיין באו"ח סי' נ"ג מה שנוגע מזה לדינא בזה"ז. .
(תו"כ)
וכפר וגו'. ת"ר, וכפר את מקדש הקודש – זה לפני ולפנים, אהל מועד – זה היכל, מזבח כמשמעו, יכפר – אלו עזרות קמבר"ל הוא מכפר על הטומאות שאירעו לפני ולפנים ובהיכל ובמזבח ובעזרות. וטעם הדרשה יכפר אלו עזרות יתכן דמדייק משום דהמלה יכפר מיותר, כיון דכתיב בתחלת הפסוק וכפר. והנה הא דכפרת מזבח כלול בכפרת אהל מועד שהוא ההיכל שנתכפר בהזיה שעל הפרוכת, וכיון דמכפר על כל מה שבהיכל ממילא מכפר גם על המזבח שבתוכו, וא"כ הא דכתיב ביחוד ואת המזבת יכפר בא להורות שע"י הזאות שעל מזבח הזהב יכפר כפרה אחרת על העזרות. , הכהנים כמשמען, עם הקהל – אלו ישראל, יכפר – אלו הלוים קמגדהאי יכפר מיותר הוא, כיון דכתיב מקודם וכפר. והא דצריך לרבות לוים ביחוד ולא כללם בעם הקהל י"ל עפ"י המבואר בהוריות ו' ב' דשבטו של לוי לא אקרי קהל, יעוי"ש. , השוו כולן לכפרה אחת, מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח קמדר"ל בודוי שמתודים על שעיר המשתלח מתכפרים כולם כאחד, אבל על טומאת מקדש וקדשיו שונים הם כפרות של הכהנים וישראלים, דהכהנים מתכפרים בפרו של כהן גדול וישראלים בשעיר הנעשה בפנים, כמבואר לעיל בפרשה.
והנה בהוריות ו' א' איתא, אמר רב יוסף שאני כהנים דאקרו קהל דכתיב ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, ופירש"י דאתקש לקהל, עכ"ל. ולכאורה בפשיטות כאן מורה להיפך, דכיון שהוציא כהנים לכתוב ביחוד משמע שלא נכללו בשם קהל, וצ"ל דהכונה דלכן הוציאם משום דחשיבי לעצמם להקרא קהל בפ"ע. והנה אנחנו השמטנו דרשה זו, מפני דכפי המתבאר בסוגיא לא קיי"ל כן, ועיין מש"כ בר"פ ויחי בפ' ונתתיך לקהל עמים, וצ"ל לפי"ז מה שכתב הכתוב כהנים וקהל ביחוד הוא לרמז דאע"פ שערך כפרתם על טומאת מקדש וקדשיו שונה זמ"ז כמש"כ למעלה, אבל בזה שוים הם.
.
(יומא ס"א א')
את מקדש הקודש. תניא, יכול במקדש שני דלא הואי ביה ארון וכפורת לא עביד הזאות, ת"ל וכפר את מקדש הקודש, מקום המקודש לקודש קמהקאי על מ"ש בסוגיא כאן דבבית שני דלא הוו ארון וכפורת כדאיתא ביומא נ"ד ב' דיאשיהו המלך גנזם, והו"א דלא עביד הזאות ביוהכ"פ כיון דכתיב והזה על הכפורת וגו', ועל זה אמר דמלשון מקדש הקודש מרבינן שמזה על מקום הקודש, והיינו על מקום הארון והכפורת. .
(מנחות כ"ז ב')
לחקת עולם. שני שעירי יוהכ"פ מעכבין זה את זה, שבע הזאות שעל בין הבדים ושעל מזבח הזהב ושעל הפרוכת מעכבות זו את זו, מ"ט חקה כתיב קמווידוע דכ"מ שנאמר חקה מעכב, ולכן אם אין רק שעיר אחד בטל הסידור אף מאחד, וכן ביתר הענינים. (מנחות כ"ז א') לכפר אחת בשנה. ת"ר, כל מעשה יוהכ"פ האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום קמזמדכתיב לחקת עולם, ולשון חקה מורה שלא ישתנה מהסדר המצוה. , א"ר יהודה, אימתי, בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים, אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ, אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי, מאי טעמא, כתיב זאת וכתיב אחת, חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ וחד למעוטי בגדי זהב קמחר"ל מעט אחד בא למעט מעכוב חקה דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ דהיינו בהיכל, כגון הגרלה וודוי ושפיכות שיריים וכל מתנות הפרוכת ומזבח הזהב, וחד למעט הנעשה בבגדי זהב כגון מעשה תמידין ומוספין, ולא נשאר לעכובא כי אם הנעשה בבגדי לבן מבפנים כגון עבודת הפר של כה"ג ושני השעירים והקטרת הקטורת בקדשי קדשים, ועיין בזבחים מ' א'. .
(יומא ס' א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך